סימן א' - גבולות הארץ להלכות שביעית

 

סימן א – גבולות הארץ להלכות שביעית 11

ראשי פרקים:

       הקדמה

       א. גבול דרום

       ב. זיהויה של עזה

       ג. שיטת ה"חזון איש"

       ד. הערבה

       ה. היכן רקם.

       ו. קוי הרוחב כגבול

       ז. מזרח הערבה

       ח. עבר הירדן

       ט. הגולן

       י. גבול הצפון  

* * *

 

הקדמה 

שנינו במשנה שביעית פ"ו מ"א:

   "שלוש ארצות לשביעית. כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב - לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה - נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ואמנה ולפנים (וי"ג: ולחוץ) - נאכל ונעבד".

הנפקא מינות למעשה בין תחום עולי בבל לתחום עולי מצרים הן כדלהלן:

א. איסור ספיחין אינו נוהג אלא בתחום עו"ב, בתחום עו"מ הספיחין מותרין (רמב"ם פ"ד הכ"ג).

ב. ביעור, לדעת הר"ש, אינו נוהג אלא בתחום עו"ב ופטורין ממנו בתחום עו"מ.

ג. קדושת שביעית, לדעת המל"מ, יתכן שאינה נוהגת, בעקבות דברי הר"ש לעיל שביעור אינו נוהג. (אם כי יש לחלק בין ביעור ליתר הלכות קדושת שביעית. לדעת המבי"ט ביעור הוא חוב ממוני, שאדם שיש לו פירות שביעית חייב להפקירן. חיוב ממון ניתן להפקעה ע"י הפקר בי"ד, משא"כ יתר הלכות קדושת שביעית. אולם הגר"א בשנו"א כתב במפורש שאין קדושת שביעית נוהגת בתחום עו"מ למרות שאסור לזרוע שם לכתחילה. [כלומר הארץ אמנם קדושה באיזור זה, אולם הפירות אינם קדושים].)

ד. ההיתר לזרוע משום ארנונא נוהג לדעת הראב"ד רק בתחום עו"מ ואסור בתחום עו"ב (השגת הראב"ד פ"א מהל' שמיטה ה"י). 12

ה. עקירת נטיעה שניטעה באיסור אינה נוהגת אלא בתחום עו"ב ואינה נוהגת בתחום עו"מ (ראב"ד פ"ד הט"ו).

ו. יש קנין לגוי להפקיע ממצות שביעית בתחום עו"מ, בעוד שבתחום עו"ב אין קנין לגוי להפקיע (מהר"ם גלאנטי), ולדעת המנ"ח (מצ' צ"ד) אין איסור לא תחנם בתחום עו"מ וא"כ מותר למכור להם לכתחילה קרקעות בתחום עו"מ ולהפקיעם בכך מאיסור שביעית.

ז. נעבד, לדעת האוסרים פרי שנעבד בשביעית, הפרי לא נאסר בתחום עו"מ (עיין רמב"ם פהמ"ש כאן שכתב: "לא נאכל ולא נעבד – שאסור לנו עבודת הארץ ההיא, ואם תיעבד ע"י אחר אסור לנו לאכול ממה שתוציא". וא"כ בתחום עו"מ שנאכל, ר"ל שאם תיעבד ע"י אחר מותר לאכול. מיהו בספרו "היד החזקה" לא הביא להלכה איסור נעבד. ויתכן שהמילה "נעבד" מתייחסת לזריעה בלבד ולא לעיבודים אחרים. ועיין פהמ"ש להרמב"ם מהדורת הר"י קאפח. וכבר נחלקו בדבר רש"י ורבותיו ביבמות קכ"ב א' אם יש איסור בשמור וק"ו בנעבד. ועיין השגת הראב"ד על בעל המאור סוכה דף ל"ט שנעבד אסור אפילו ע"י גוי, קל וחומר מספיחין. ובהשגתו על הרמב"ם בפ"ד הט"ו כתב שזורע בשביעית חייב לעקור, חוץ מזורע ע"י גוי, או בתחום עו"מ, משמע שבתחום עו"מ נעבד מותר. אלא שיש סתירה בדבריו לענין זריעה ע"י גוי. בהשגתו על הרמב"ם פוטר ובהשגתו על בעהמ"א מחייב, ועיין להלן סי' מ"ט).

 

א. גבול דרום

המשנה בשביעית סתמה ולא הגדירה את גבול עו"ב בדרום, אלא כתבה: "כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד מזיב". משמע שגבול עולי בבל בדרום חופף את גבול עולי מצרים בדרום ולכן הכל נכלל בשם: "ארץ ישראל". (עיין "משנת יוסף" ח"ב עמ' קכ"ה בשם החס"ד, האדמ"ק ותבוה"א). גם גבול עו"מ בדרום לא ברור. האם "הנהר" במשנה הוא נהר מצרים שבדרום? או אולי נהר אחר, ואולי מקומו בצפון ולא בדרום? אולם מה שסתמה המשנה בשביעית פרשה המשנה בגיטין ב' א': "המביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם", או משום שאין שיירות מצויות, או משום שאינם בקיאין לשמה. ובהמשך "אשקלון בדרום ואשקלון כדרום", כלומר גבול הישוב היהודי בימי המשנה היה צפונית לאשקלון. אשקלון עצמה מחוץ לתחום. אמנם גבול זה מציין את א"י לגיטין, אולם התוס' במקום ויתר הראשונים הגדירו זאת כגבול עולי בבל גם להלכות אחרות, תרומות ומעשרות ושביעית.

הרמב"ם הביא משנה זו בהלכות תרומות פ"א ה"ח (אם כי הוא ציין את אשקלון כגבול עולי מצרים, וכבר תמהו עליו ופירשו פירושים שונים. עיין מה שכתבנו בתחומין ח"ב עמ' 366 ולהלן סי' ב').

והסברה נותנת שהגבול לגיטין הוא גם הגבול לשביעית ותרומות, כי קדושת עולי בבל נעשתה ע"י חזקה, דהיינו ישוב, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ו הט"ז. ומסתבר שהחזקה והישוב הם גם הגבול לשיירות מצויות ולבקיאות בהלכות גיטין.

גם בברייתא דתחומין שהובאה בירושלמי שביעית פ"ו ה"א ומקורה בתוספתא שביעית פ"ד ה"ד (ולאחרונה נמצאה על רצפת פסיפס בביהכנ"ס הקדום ברחוב) נאמר: "גינייא דאשקלון. 13 אשקלון עצמה - ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא, וכן מה דתני גינייא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ". עיי"ש כל הענין.

מיהו גבול עולי מצרים בדרום הוא נחל מצרים. כמבואר בגיטין ח' א' "נסין (=איים) שבים רואים חוט מתוח מטורי אמנון לנחל מצרים". וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות ה"ז. והדברים מפורשים בתורה עצמה בפרשת מסעי (במדבר ל"ד, ה'): "ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים". ואם תחום עו"ב בדרום חופף את תחום עו"מ, הרי גם גבול עו"ב בדרום הוא נחל מצרים ולא אשקלון. וא"כ כיצד קבעה המשנה והתוספתא את הגבול באשקלון? ע"כ צ"ל שבפינה הדרום מערבית מאשקלון לכיוון נחל מצרים לא חפף התחום של עו"ב את התחום של עו"מ. ורק בפנים הארץ חפפו הגבולות בנחל מצרים, אך לאורך חוף הים מאשקלון דרומה לא חפף גבול עו"ב את גבול עו"מ.

וכן ציירו בכל המפות השונות בגבול הארץ (ואנו נקטנו לחומרא קו אלכסוני בכיוון דרום מערב, כי רק קו אלכסוני אכן פוגע בסופו של דבר בנחל מצרים בעוד שקו אורך היורד ישר דרומה לא פוגע בנחל מצרים).

מפה מספר 1: 

<לחץ לקבלת איור behola-3-01.jpg> 14

 

ב. זיהויה של עזה

אלא שעלינו לברר אם אשקלון שעליה דברו חז"ל היא העיר המכונה גם כיום בפינו "אשקלון". כי לכאורה מהירושלמי עולה ששני אשקלון היו. הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) מקשה על הברייתא בתחומין, שהובאה לעיל, שלפיה אשקלון אינה בתחום עו"ב, מהפסוק: "וילכוד יהודה את ענה ואת גבולה, את אשקלון ואת גבולה", והוא מתרץ: "ליתי עזה ליתי אשקלון". ופירשו המפרשים: לית היא עזה, לית היא אשקלון. כלומר, עזה ואשקלון האמורות בתנ"ך אינן אלו המוזכרות בחז"ל. וכן פי' הגר"א. ודוגמא זו מאפיינת את הבעייה בזיהוי המקומות בארץ המוכרים לנו בשמותיהם מהתנ"ך. האם הם אותם המקומות, או שמא כמה ערים היו באותו שם? ואיננו יודעים כיום אם המקום המכונה בשם מסויים הוא אותו המקום הנקרא מן התנ"ך. רק מסורת רצופה יכולה לקבוע בוודאות את שמו של המקום, כמו ירושלים למשל. (ועיין להלן בבירור דעתו של ה"חזון איש").

אך המהרי"ט (ח"א סי' מ"ז) מפרש את המשך דברי הירושלמי כחזרה מההנחה ששני אשקלון היו. כי בהמשך שאל הירושלמי , "תעתה ההן נחל תצרים ליתי היא נחל מצרים" ולדעת המהרי"ט השאלה היא, וכי שני נחל מצרים הן? אלא ע"כ נחל מצרים אחד הוא וכן עזה ואשקלון. ואת הסתירה מהפסוק "וילכוד יהודה את עזה... ואת אשקלון..." תירץ כמו שתרצו התוספות בגיטין שהפסוק מדבר בעו"מ ואילו התוספתא עוסקת בתחום עולי בבל. ומהר"י קורקוס בפי' לירושלמי שם פירש שעזה ואשקלון היו ממעלי מסים ולא נכבשו לגמרי.

באותה תשובה פוסק המהרי"ט שעזה אינה בתחום עו"ב והוא מסתמך בין היתר על המנהג וזו לשונו:

   "פוק חוי מאי עמא דבר. שהרי כל ישראל אשר ילכו שם מעולם ושנים קדמוניות מעולם החזיקוה כחו"ל, ורבותינו הקדמונים שבירושלים החזיקוה כחו"ל לענין תרומות ומעשרות ושביעית - - - והקבלה והמעשה עמוד גדול הוא בהוראה".

(עיין רמב"ם הל' שמיטה ויובל פרק י').

 

ג. שיטת ה"חזון איש"

 

דעת ה"חזון איש" (שביעית ג', י"ט) ששתי עזה היו. כך מביא הוא בשם הגר"א. אע"פ שהדבר אינו מוכרח. הגר"א פירש כן בתחילת הסוגיה, בקושית הירושלמי, אך יתכן שבתירוצו סובר כהמהרי"ט שהגמרא חזרה בה במסקנתה מתירוצה הקודם. עוד כותב הוא (שם י"ח): "ועדיין אין אנו בטוחים אם אפשר לחתוך על מפת הארץ, שלא דקדקו בדברי חז"ל, ושמות הערים ומקומותיהן נשתנו, ויש שנמחקו זכרם ובנו על אומדנות". 

במקום אחר (סי' כ"ו, ד') כותב הוא: "יש מקומות שלא כבשום עולי בבל... אבל אין הדבר ידוע לנו בעדות ברורה שיש לסמוך עליה וקל להכשל ולכן אין להקל בספיחי עו"מ". 15

מפה מספר 2:

<לחץ לקבלת איור behola-3-02.jpg>

"החוט" מכזיב לנחל-מצרים לפי החזון איש לא יתכן לומר בדבריו שאין לנו שום דבר ברור. שהרי לפחות שארצנו היא ארץ ישראל יודעים אנו, וכמו כן אין לנו ספק על מקומות רחוקים מארץ ישראל שאינם 16מארץ ישראל. וירושלים ידועה לנו במסורת, וכן ערים נוספות, עכו, יפו, צפת, טבריה, שכם, חברון ועוד. והוא עצמו כותב "על הישוב במסיבי יפו - תל אביב שהוא מכזיב ולפנים, כשנמתח חוט מכזיב לנחל מצרים וא"כ הוא עיקר א"י שכבשן עזרא". כלומר, היכן כזיב והיכן נחל מצרים ידוע לנו. וכשנמתח חוט מכזיב לנחל מצרים ימצאו יפו ות"א בתוך החוט. אך עזה ואשקלון ימצאו מחוץ לחוט (ראה מפה מס' 2). ואע"פ שעל זה כותב הוא שעדיין אין אנו בטוחים אם אפשר לסמוך על מפת הארץ, למעשה כבר נהגו לענין תרו"מ להפריש בברכה בכל הגידולים במרכז הארץ. וע"כ משום שכך היתה המסורת בא"י. וכל שיש לנו מסורת לסמוך עליה סומכים אנו עליה. (ועל יפו יש לנו מסורת. עיין רמב"ם הל' קדוה"ח פ"ה ה"ט רשימת ערים שהוחזק בהן ישוב ישראל בכיבוש שני. ובפאה"ש הוסיף גם יפו), אך כשאין לנו מסורת אין אנו יכולים לסמוך על השערות ואומדנות. והוא עצמו כנראה סמך על המסורת הנ"ל לחייב את "מסיבי יפו ות"א" במעשרות בברכה.

ומאחר שהמהרי"ט מביא מסורת ברורה על עזה, שנהגו להקל בפירותיה בשביעית ובתרו"מ, לא מסתבר שהחזו"א יחלוק על מסורת זו. אע"פ שכתב ששני עזה היו. אולם עזה זו, המוכרת לנו כיום, שעליה יש מסורת רצופה שלא נהגו בה שביעית, היא אכן פטורה מאיסור ספיחין. וק"ו כל האיזור הנמצא דרומית מערבית לעזה, שבודאי שהוא מחוץ לחוט המתוח מכזיב לנחל מצרים. (אמנם בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף ק"ה מחייב את עזה בתרו"מ ואינו מזכיר את המסורת שהביא המהרי"ט. אולם אין ביניהם ויכוח על זיהויה של עזה, אלא רק על חיובה. ועל זיהוי זה גם החזו"א לא יחלוק).

ד. הערבה

 

בתורה נאמר (במדבר ל"ד ג'): "והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום, והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה". כלומר, נקודת הגבול הדרומית מזרחית היא הקצה הדרום-מזרחי של ים המלח. לפי זה – מסתבר שהערבה, המשתרעת מדרום לים המלח אינה כלולה בגבול עולי מצרים, שאם כן היתה התורה צריכה לקבוע נקודת ציון דרומית לים המלח. מלשון התורה משמע שכל נקודות הציון שהוזכרו בגבול הדרומי נמצאות מערבה, או דרום-מערבה, לים המלח בכיוון לנחל מצרים (ראה מפה מס' 3. לכן השערתו של הגרי"מ טוקצ'ינסקי בספר "ארץ ישראל" שמעלה עקרבים היא עקבה לא מסתברת. ויש אומרים שמעלה עקרבים היא דרומית מזרחית לים המלח, אך גם זה לא מסתבר כל כך. כשהתורה מציינת את קצה ים המלח כגבול נגב משמע שדרומית לים המלח אינו מא"י של עו"מ). לא יתכן גם לומר שגבול עולי בבל היה דרומי יותר מגבול עולי מצרים, שהרי כלל נקוט בידינו שהרבה כרכים כבשום עו"מ ולא כבשום עו"ב (חגיגה ג'), משמע שגבול עו"ב היה מצומצם יותר מגבול עו"מ. וא"כ הערבה לא נכללה בכלל א"י לא בגבול עו"מ ולא בגבול עו"ב. ואע"פ שנאמר בתורה: "ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלישתים" (שמות כ"ג ל"א), זוהי ההבטחה לגבולות המורחבים של א"י לעתיד לבוא, אך לא א"י שנתחלקה לעולי מצרים. (מיהו יש חוקרים הסבורים שבעבר ים המלח התפשט דרומית לתוך הערבה. אולם נלענ"ד שכמו שבירדן מה שנטל נטל ומה שנתן נתן – ב"מ כ"ב א' – ה"ה ים המלח אין לנו אלא כמות שהוא היום). 17

מפה מספר 3:

<לחץ לקבלת איור behola-3-03.jpg>

מיהו מצינו לשלמה המלך שהגיע עד אילת כמסופר במלכים א' ט', כ"ו: "ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום". ולפי ההלכה כל מקום שנכבש כיבוש רבים חלה עליו קדושת ארץ ישראל. ויש הסבורים שאין צורך בשום מעשה קידוש אלא עצם הכיבוש מקדש (ערדב"ז הל' תרומות פ"א הל' ה', ועי' דבר אברהם ח"א סי' י' ענף ב' אות י').

ואף אם נאמר שיש צורך בכוונה לקדש, יתכן ששלמה המלך התכוין לכך, וכך גם מסתבר. וא"כ גם הערבה התקדשה בקדושה ראשונה. (וכן כתב בציץ אליעזר ח"ג סי' כ"ג. ועל כך סומכים תושבי אילת שאינם נוהגים יו"ט שני של גלויות, כשיטת הריטב"א ר"ה י"ח שכל מקום שהתקדש בקדושת א"י פטור מיו"ט שני).

מיהו יש מקום להסתפק שאולי קידושו של שלמה המלך לא חל, כי אילת והערבה הן מחוץ לגבולות ההתנחלות שבפרשת מסעי. הן אמנם חלק מא"י המובטחת לאברהם, אך כדי לקדשם יש צורך לכבוש קודם כל את א"י שבגבולות פ' מסעי. ובימי שלמה, צור לא היתה תחת יד ישראל אלא תחת ידו של חירם מלך צור. ולדעת המהרי"ט 18 (ח"א סי' פ"ד) ומהר"ם גלנטי (סי' נ"ד) הליטני הוא גבול א"י בצפון אפילו לעו"ב וק"ו לעו"מ, וצור נמצאת דרומית לליטני. נמצא איפוא ששלמה לא יכול היה לקדש את אילת והערבה לפני שכבש את צור. ואולי חירם היה כפוף לשלמה ומעלה לו מסים. וא"כ צור נכבשה ע"י ישראל (עי' ירושלמי שביעית פ"ו ה"א ועי' תחומין י' מאמרו של הגרש"י זוין).

ואפילו אם נאמר שהערבה התקדשה ע"י שלמה י"ל שלאחר שפקעה קדושה ראשונה, עם חורבן הבית הראשון, לא יכלה לחול עליה קדושה שניה. שכן מצינו בעבר הירדן לדעת הרמב"ם (בפרק ד' מהל' שמיטה ויובל הל' כ"ח) ששמיטה נוהגת בעבה"י רק מדרבנן. והראב"ד השיג עליו: הרי לא כבשוה עולי בבל? ותי' הכס"מ והרדב"ז שלדעת הרמב"ם עו"ב כבשו כרכים רבים בעבה"י ואעפ"כ לא חלה עליהם קדושה מהתורה. וצ"ל לדעת הרמב"ם שקדושת עבה"י מעיקרה לא היתה אלא קדושת כיבוש. ואע"פ שגם עבה"י מא"י היא, אולם לא נועדה לחלוקה לשבטים ולהתנחלות בימי יהושע בן נון. ורק בגלל דרישת בני גד ובני ראובן הסכים משה לישבם שם ועבה"י צורפה לארץ ישראל (עיין רמב"ן פרשת חוקת, במדבר כ', כ'). ומכיון שעבה"י לא היתה מיועדת מלכתחילה להתנחלות, כשפקעה הקדושה הראשונה שוב לא יכלה לחול עליה קדושה שניה, כי קדושה שניה כשמה כן היא, "שניה" היא, ורק לאחר שנתקדש המקום בקדושה ראשונה יכלה לחול עליה קדושה שניה. שנאמר "והיטיבך והרבך מאבותיך". קדושה שניה צריכה להיות נוספת על קדושה ראשונה. אך הארצות שנתקדשו ע"י כיבוש רבים מעבר לגבולות מסעי ויהושע אין להן מעמד של הקדושה העיקרית שעליה יכולה להתווסף קדושה שניה. (עיין חי' הגר"ח בשכפול שכתב כן לענין סוריה).

ונמצא לפי"ז שהערבה, אף אם נאמר שנתקדשה ע"י שלמה, לאחר שפקעה קדושתה חזרה למצבה הקודם. ומשום כך גם אם נאמר שהיה שם כיבוש שני, קדושה לא חלה עליה, כשם שלא חלה על עבה"י. ואם תאמר א"כ כיצד נוכל לקדש ארצות אלו שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים? י"ל שדינן יהיה כדין קדושה ראשונה, ע"י כיבוש המקומות ואחיזתם בפועל תחול עליהם קדושה. ולפי"ז צריך לדון בכיבוש הערבה בימינו, האם יש לכיבוש זה תוקף של כיבוש רבים שהוא מקדש? ואם נאמר שיש צורך באורים ותומים ובי"ד הגדול, בימינו שאין כל אלו אין יכולת לקדש. אך אם נאמר שאין צורך בכל אלו (עיין מש"כ ב"עולה מן המדבר" עמ' 50-51 ) הכיבוש בימינו מקדש. ויתכן לומר שאם היתה כונה לא לקדש הכיבוש לא מקדש, וכשם שעו"ב הניחו מקומות רבים בארץ ולא קדשום, כדי שיסמכו עליהם עניים בשמיטה, כך י"ל בימינו. כוונת הפוסקים בדורנו מן הסתם היתה להניח את הערבה כמות שהיא, שלא תתקדש, כדי שיסמכו עליהם אלו שאין להם מה לאכול בשמיטה. (ופוק חזי שאכן הערבה משמשת מקור אספקה עיקרי למהדרין לאכול ירקות ממקום שאין בו חשש איסור ספיחין ואינם רוצים לסמוך על היתר ספיחין בקרקע שנמכרה לנוכרים. ומצינו חילוק בין העדר כונה לכונה הפוכה, עי' רבינו יונה סוף פ"ק דברכות ואתוון דאורייתא כלל כ"ג. וצ"ע אם אכן ניתן לומר סברה זו בנ"ד שכונתם ההפוכה של הפוסקים מועילה נגד כונת הסיפוח הסתמית של המדינה. הציבור לכלול את כל חלקיו, גם את הפוסקים. וצ"ע).19

ובעיקר יש להסתפק אם בימינו מועיל כיבוש למקומות שהם מחוץ לתחום עו"מ, שהרי קודם יש לכבוש את כל תחום עו"מ, ורק אח"כ אפשר להחיל קדושה על מקומות נוספים (עי' תוס' גיטין ח' א' ד"ה כיבוש) ובימינו לא כל תחום עו"מ בידינו. והספק הוא האם חל דין זה גם על מקומות הנמצאים בתוך גבולות ההבטחה. (עי' ארץ-חמדה מהדו"ק ספר א' שער ג' סי' ב' וי"ג).

 ה. היכן רקם.

 

ולדברינו, לא יתכן לומר שפטרה היא רקם המוזכרת במשנה בגיטין, כי לא מסתבר שיש מקום בערבה שהתקדש ע"י עו"ב.

ועצם זיהויה של פטרה כרקם מפוקפק הוא ביותר. מקורו ביוספוס. אך כבר בתוס' בגיטין ב' הוכיחו שיותר מרקם אחת היו. רקם גיאה ורקם חגרא ואולי עוד. ומנין לנו שרקם שזוהתה ע"י יוספוס כפטרה היא אותה רקם של המשנה בגיטין? ועוד, רקם היא השם הארמי לקדש. וברור שהיו כמה ערים בשם קדש בארץ ישראל (עיין מכות, י' א'), קדש נפתלי, קדש ברנע, וקדש בגבול עשיו. ועיין ר"נ תחילת גיטין שכתב: "מיהו האי קדש דהכא לאו היינו קדש שבגבול עשיו... וא"כ היכי אמרינן דסמוך לא"י היא הא מרחקא טובא". כלומר, לא יתכן שרקם נמצאת בגבול עשיו, כי זו רחוקה מאוד מעיקרה של א"י. והרי אפילו עכו נחשבת לרחוקה מעיקר הישוב, וכיצד יתכן לומר שפטרה, שגם כיום רחוקה מאד מעיקר הישוב, היתה נחשבת לעיר סמוכה לא"י, שעד שם היו שיירות מצויות וכולם בקיאים לשמה 1?! אין הדבר מתקבל על הדעת.

ובפרט, לפי מה שהוכחנו שלא ייתכן לומר שגבול עו"ב היה רחב יותר מגבול עו"מ שהתנחלו בארץ בימי יהושע. ולכן לא מסתבר לומר שפטרה היא גבול עולי בבל בערבה. אלא כל הערבה היא בגדר ספק ספיקא. ספק בגבול עו"מ, אפי' את"ל שכן, ספק אם נכללה בגבול עו"ב. ומסתבר יותר לומר שלא.

ועיין תוס' יו"ט ריש גיטין שמביא בשם הכפתור ופרח שרקם דחגרא היא בצפון מזרח. וזיהוי זה סביר יותר מפטרה. ומצינו את השם רקם בנחלת בני מנשה בבשן (דהי"א ז' ט"ז-י"ז) ובכתובת רחוב מוזכרת רקם בין קנת לטרכון באיזור הבשן, וזיהוי זה מסתבר יותר.

לכן יש לומר הלכה למעשה, שאיסור ספיחין לא חל בכל הערבה, וגם קדושת שביעית יתכן שלא. גם בכיבוש עו"מ הראשון לא נכללה הערבה בגבול ההתנחלות כנראה, ורק אח"כ אולי נתקדשה. ואחרי שפקעה קדו"ר שוב אינה חוזרת לקדושתה. ולכן יש מקום 20 להקל גם בקדושת שביעית בערבה, בעיקר בצירוף ספיקו של המל"מ שבגבול עו"מ לא נוהגת קדושת שביעית. מיהו אע"פ שיש להקל בספיחין, שכל איסורם מדרבנן, יש מקום להחמיר בזריעה ובקדושת שביעית שעיקרן מהתורה. וכן יש נוהגים להפריש תרו"מ מיבולי פירות הערבה. ועפי"ז הורינו לישובי הערבה לא לזרוע בשנת השמיטה, אלא לאחר היתר המכירה, ועפ"י הוראותיהם של המתירים הראשונים שעל פיהם אנו סומכים.

 

ו. קוי הרוחב כגבול

 

ומצינו גבול נוסף בדרום. גבול זה הוזכר ברמב"ם בהל' קידוה"ח, והוא מבוסס על קו רוחב.

אלא שמצינו סתירות ברמב"ם, בהל' קידוש החודש (פי"א הי"ז) כתב: "ולפי שהראיה לא תהיה אלא בא"י... עשינו כל דרכי החשבון זה בנויים על עיר ירושלים ולשאר המקומות הסובבים אותו בכמוו ששה שבעה ימים... ומקום זה הוא נוטה תחת הקו השווה המסבב באמצע העולם כנגד רוח צפונית בכמו 32 מעלות בערך, עד 35 ועד 29". כידוע ירושלים היא בקו רוחב 32 מעלות בערך, והיא במרכז הארץ, נמצא ש 3- מעלות צפונה לירושלים, שהן כ 300- ק"מ, וכן 3 מעלות דרומה לירושלים, שהן כ 300- ק"מ, הן גבולות א"י לענין קידוה"ח. והם כ 7- ימי הליכה. גבול זה עובר דרומית לאילת, באמצע חצי האי סיני. ועיין רמב"ם הל' סנהדרין פ"ד שא"י לענין סמיכה היא זו שנכבשה ע"י עולי מצרים. ועי' משך חכמה פרשת בא שגבול הארץ לענין קידוה"ח דינו כסמיכה ולכן גם א"י לענין קידוה"ח היא זו שנתקדשה ע"י עו"מ.

לעומת זאת בפ"ה הל' י"א כתוב: "כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יותר על עשרה ימים גמורים עושים שני ימים. ...וכל מקום שבינו ובין ירושלים כמהלך עשרה ימים בשוה או פחות... רואין אם אותו המקום מא"י שהיו בה ישראל בשעת הראיה בכיבוש שני... עושין יום אחד בלבד".

(משמע שגבולות עולי בבל היו כ 400- ק"מ מירושלים והדברים צ"ע).

ובמקום אחר, בפי"ח הט"ז כתב הרמב"ם:

   "וכל אלו הדברים בשהיו המדינות שבמערב ושבמזרח מכוונות, כגון שהיו נוטות לצפון העולות מ-30 מעלות עד 35 מעלות".

מבואר איפוא שגבול דרום הוא בקו הרוחב 30 מעלות העובר בדרום הערבה ליד קטורה ושיזפון (ראה מפה מס' 4) ולא בקו 29 מעלות שהרמב"ם ציינו בפי"א (לכאורה נראה שקו הרוחב 29 מעלות מתאים יותר להגדרת הרמב"ם את ירושלים כמי שנמצאת במרכז הארץ, והגבול הצפוני והדרומי הוא כ 3- מעלות מכל צד של ירושלים. ומכיון שירושלים נמצאת בערך בקו רוחב 32 מעלות הרי קו הרוחב 29 מעלות מתאים יותר להגדרה זו. וצ"ע).

ואכן נחלקו פוסקי דורנו על איזה גבול להסתמך בערבה, על קצה ים המלח, או על קו משוער המקביל למעלה עקרבים, או על קו הרוחב 30 מעלות, או על קו הרוחב 29 מעלות הכולל בתוכו את כל הערבה וגם את אילת.

הגרשז"א מסתמך על קו הרוחב 30 מעלות. גם בשם החזו"א מוסרים שדרום הערבה היה לדעתו בודאי מחוץ לא"י, ואין גבול אחר בדרום הערבה מאשר קו הרוחב 30  21 מעלות. (קוי הרוחב הללו מציינים את גבולה של א"י לענין חישובי קידוה"ח. דהיינו, מולד הירח הנראה בתוך קוי רוחב אלו נחשב כמי שנראה בארץ ישראל ויש לקדש את החודש עפ"י ראיה זו).

מפה מספר 4:

<לחץ לקבלת איור behola-3-04.jpg>

קו הרוחב 29 מעלות 60 - ק"מ דרומית לאילת

א - קו רוחב מאשקלון מזרחה

ב - קו משוער מאשקלון לפטרה (רקם?)

ג - קו אורך מאשקלון דרומה

ד - קו אלכסוני מאשקלון לנחל מצרים- (חזו"א)

ה - קו אלכסוני מים המלח לנחל מצרים

ו - קו משוער מים המלח לנחל מצרים 22

ז. מזרח הערבה

והנה היתה בערבה תופעה מענינת. חקלאים ישראלים חצו את הגבול הבינלאומי ועיבדו שטחים השייכים לממלכת ירדן. יש הסבורים ששטחים אלו אדמות נוכרים הם והגדל בהם אינו אסור באיסור ספיחין. (הדיון דלהלן מבוסס על העובדות שהיו נכונות בשמיטת תשנ"ד. לאחר הסכם השלום עם עבר הירדן השתנו התנאים, ועיין בסוף אות זו).

הדבר צ"ע מכמה בחינות:

א. אם חוששים לאיסור ספיחין בערבה, דהיינו שהערבה היתה בתחום עולי בבל הנפקא מינה בין שטחי נוכרים לשטחי ישראלים, אינה מוסכמת. ערמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט: "גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והגויים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם". ולדעת הכס"מ והרדב"ז (שם), ישראל שזרע בקרקע של גוי – הספיחין אסורים.

המהר"י קורקוס מתיר בדיעבד את הספיחין. ומרן הרב קוק זצ"ל בספרו "שבת הארץ" במבוא סוף פרק י"א, שאף הוא מתיר את הספיחין (פי' המהר"י קורקוס לא היה כנראה מצוי בימיו), מסביר זאת על סמך ההנחה שלדעת הכס"מ יש קנין לגוי להפקיע את הקרקע מקדושתה לענין שביעית. ורק לכתחילה גזרו על ישראל שלא יזרעו בקרקע של גוי, כדי שלא יבואו לזרוע גם בקרקע של ישראל. אך בדיעבד הספיחין אינם אסורים. ואכן זוהי דעת הרבנות הראשית. אולם המחמירים, שאינם סומכים על כך, מה הרויחו בזריעת ישראל בערבה? (ואם לדעתם הערבה בכלל אינה בתחום א"י, א"כ מה הנפ"מ בין הצד הישראלי של הגבול לצד הירדני?)

אלא שהכס"מ עצמו ביאר את דבריו, הן בהל' תרומות פ"א הי"א והן בהל' שמיטה שם, שיש קנין לגוי להפקיע רק כאשר הקרקע נמצאת בפועל תחת ידיו. אך ברגע שהקרקע חזרה לידי ישראל חזרה לקדושתה ואסור לזרוע בה מן הדין וספיחיה אסורים. והרי נידון דידן הוא קרקע המוחזקת בפועל ע"י חקלאים ישראלים. א"כ מה בכך שהגויים טוענים לבעלותם על הקרקע? המצב ההלכתי בקרקעות אלו חמור יותר מאשר בהיתר המכירה. החזו"א טען בין היתר שמכיון שלאחר המכירה הקרקע מעובדת בפועל בידי ישראל אין למכירה תוקף. (חזו"א שביעית י' ו', ד"ה אם, אע"פ שיש לטעון שבשטר המכירה נאמר במפורש שהישראל הוא רק פועל). א"כ ק"ו כאן שאין לירדנים בעלות ברורה על הקרקע, אלא רק טענה שהיתה בריבונותם. ריבונות אינה בעלות ממונית ממש, אלא לכל היותר חזקת כיבוש. וכאשר הקרקע נמצאת בפועל בידי ישראל היא בבעלותם הגמורה. והרי המדובר בשטח שהוא מוחזק לנו מאבותינו והוא קנוי לנו קנין עולם מברית בין הבתרים, אלא שלא נועד לנו להתנחלות בשלב הראשון. אך כששלמה כבשו והחזיק בו הר"ז קנין עם ישראל מאז ומעולם. ואף לאחר שבטלה קדו"ר ופקע קנייננו משם, כיון שכרגע אנו מוחזקים בו, מבחינה ממונית, שלנו הוא, ואע"פ שמבחינה מדינית יש מי שטוען שזו אדמתו, אין בכוחה של טענה זו להפקיע את הבעלות הממונית הישראלית שהיא בפועל ממש. ולכן דין קרקע ישראל יש לקרקע זו לכל דבר ומי שחושש לאיסור ספיחין באיזור הזה, צריך לחשוש לאיסור ספיחין בקרקעות אלו. 23 (אלא אם נניח ששטח זה שייך לקניזי, קיני וקדמוני, שאף שהובטחו לאברהם לא היה לו בהם קנין ואינה מוחזקת לנו מאבותינו – עיין "ארץ חמדה" למו"ר הגר"ש ישראלי שער ד', א', ד', ולפי"ז החזקתנו בו בפועל כרגע אין לה משמעות).

ב.ואפשר היה לחלק בין כיבוש ע"י הציבור, שיש לו דין קנין, לבין תפיסה ע"י יחידים. עיין גיטין ל"ח א' שלדעת התוס' והר"ח יש חזקה מיוחדת של כיבוש מלחמה. והלכה זו למדנו מ"וישב ממנו שבי", שכל השלל שנתפס במלחמה שייך לכובשים. ולהגדרה זו אכן יש לחלק בין ציבור ליחידים (ועיין "דבר אברהם" ח"א סי' י' שהאריך בגדרו של קנין זה, ולדעתו גם יחיד שתפס בחזקה דין כיבוש מלחמה יש לו. אולם אין הדברים מסתברים, עיין "לאור ההלכה" להגרש"י זווין, המלחמה, עמ' כ' – כ"א).

אך לשיטת רש"י שם אין כאן הלכה מחודשת של קנין כיבוש. אלא שמאחר והבעלים מתייאשים מהשלל שנכבש זוכה בו הכובש מן ההפקר. ולהגדרה זו אין הבדל בין יחיד לרבים. (עיין פנ"י גיטין שם). אלא שבעניננו אפשר לטעון שממלכת ירדן לא התייאשה מאדמות אלו. מיהו מסתבר שבא"י המובטחת לנו מאבותינו לא מועיל כלל יאוש שלנו (אלא א"כ נאמר כמש"כ לעיל שבקיני, קניזי וקדמוני לא נעשה עדיין קנין). בעוד שהיאוש של הגויים חל. וראיה מעמון ומואב שטהרו בסיחון, ומצינו למלך עמון שתבע אותם מיפתח שלש מאות שנה אחרי כן, משמע שלא התייאשו, ובכל זאת הכיבוש הישראלי שהיה שם לא פקע עקב כך. (ראה תשובתו של יפתח הגלעדי שם). ועכצ"ל לרש"י שגם כאשר הנכבש צווח שאינו מתייאש מסתמא בליבו התייאש. ועוד י"ל שבמלחמה יש מציאות של יאוש גם כאשר לא היה יאוש בפועל, עיין ב"מ (כ"ב א') בענין זוטו של ים ושלוליתו של נהר אם יש צורך ביאוש, או שגזה"כ היא שמצב זה הוא בגדר יאוש גם אם הוא עצמו לא התייאש. וערמב"ם וראב"ד הל' גזלה ואבידה פ"ו ה"ב שנחלקו בדבר. וכן נחלקו בכך הראשונים שם בסוגיה רש"י והרמב"ן ועוד. ורש"י לשיטתו בב"ק (ס"ו א' ד"ה מוצא אבידה) שלמד שיאוש קונה בכל אבידה מאבידה ששטפה נהר, שנאמר אשר תאבד ממנו, וזוהי גם שיטתו בגיטין, שמלחמה היא יאוש כמו שטפה נהר. אך ישראל שקבלו את א"י מידי הקב"ה לא מועיל יאושם.

ג.יחידים הבאים מכח ציבור יש להם דין ציבור. עיין רמב"ם הל' תרומות פ"א ה"ב: "ומפני זה חילק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו". אמנם בנידון שלפנינו לא שמענו שממשלת ישראל הסמיכה את החקלאים לתפוס שטחים אלו. מאידך גם לא שמענו שמחתה בידם והאשימה אותם בחציית הגבול ובגזל קרקעות לא להם. וע"כ צריכים אנו לומר שניחא לכלל ישראל בכך, וזכין לאדם שלא בפניו, ומן הסתם חקלאים אלו אינם רואים באדמות אלו רכוש פרטי לדורות, אלא רכוש הכלל. ואף אם לא נתכוונו לזכות את הרבים יש לשער שבהמשך הדורות לא יוכלו מן הסתם לטעון בעלות פרטית על קרקעות אלו, אלא הציבור יראה בהם רכוש הכלל. ולפיכך יש כאן חזקת ישראל, כל עוד לא הועברו קרקעות אלו לבעלות אחרת.

ד. ועוד, מי שחושש שהערבה היא בגבול עו"מ ועו"ב וסומך רק על כך שבחלק המזרחי יש קרקעות בבעלות ירדנית, שנתפסו ע"י חקלאי ישראל, יתכן שאין לו בעצם 24 על מה לסמוך. עיין בס' "תורת הארץ" להגר"מ קלירס (סוף ח"ב) שכ' שרק קרקעות שנקנו ע"י הגויים בכסף ושטר מישראלים יש בהם קנין להפקיע את קדושתם, למ"ד שיש קנין. אך הקרקעות שנתפסו ע"י הגויים במלחמה אין בהם קנין לגוי, משום שאין קנין יאוש מישראל בא"י המוחזקת לנו מאבותינו, ומעולם לא התייאשנו ממנה, ויאושנו לא יכול לחול עליה כלל2. (ואף כאן הדבר תלוי במה שכתבנו לעיל בענין קיני, קניזי וקדמוני).

אמנם לפי דבריו גם בכל רחבי א"י קרקעות המוחזקות בידי נוכרים אינן שלהם אלא אותן קרקעות שישראל מכר להם בדרכי הקנין. וכידוע רובן ככולן של הקרקעות הנוכריות בארץ נתפסו על ידם ע"י כיבוש. ולדעת הר"מ קלירס אדמות ישראל הן ואין לסמוך עליהן לענין שביעית כלל. וע"כ הנוהגים לסמוך על קרקעות נוכרים בא"י סוברים שיש קנין לנוכרים בארץ גם ע"י כיבושם.

מיהו באותן הקרקעות שנתפסו ע"י ישראל אין לגויים בעלות עליהן. שהרי אם נאמר שכיבוש קונה זהו רק כאשר הקרקע היא תחת ידו של הכובש בפועל. אולם כאשר הקרקע יצאה מידו, ובפועל היא תחת ידי ישראל, בטל הכיבוש והרי זו קרקע ישראל לכל דבר.

מסקנה:אין הבדל בערבה בין צפון לדרום ובין מזרח למערב, והספיחין מותרים. אולם יש לחוש לכתחילה לאיסור זריעה ולקדושת שביעית.

(כאמור בפתיחת פרק זה הדיון בו מבוסס על מצב שהיה בשמיטת תשנ"ד. אחרי הסכם השלום עם עבה"י נחשבות קרקעות אלו כחכורות לזמן ידוע ע"י מדינת ישראל מעבה"י, וצ"ע מה מעמדן ההלכתי. ואולי יש לראות בהסכם זה הכרה ישראלית בבעלות הנוכרית ואז דינם של הישראלים כחוכרים מן הנוכרים ובגיטין ס"ב א' מבואר שאין עודרין עם הנוכרים בשביעית ועי"ש בתוס' ד"ה אין. ואולי אזור זה של הערבה שאני ודינו כסוריא עיין רמב"ם הל' תרומות פ"א הי"ז שפטור מן המעשרות ואולי ה"ה לשביעית וא"כ יש קנין לנוכרי בערבה. וצ"ע). 25

 

ח. עבר הירדן

כתב הרמב"ם (פ"ד הכ"ח):

"עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי סוריא ועבה"י מותרין באכילה. לא יהיו ארצוה אלו חמורין מא"י שהחזיקו בה עולי מצרים". והראב"ד השיג: "עבה"י מה היה צריך להביאו מק"ו, הרי לא החזיקו עולי בבל?"

וכבר ביארנו לעיל את שורש מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד. לדעת הרמב"ם עבה"י מלכתחילה לא נועדה להיות חלק מארץ כנען להתנחלותם של ישראל. החלקים שנכבשו ע"י סיחון ועוג הותרו בכיבוש, משום שלא היו מעמון ומואב. אולם לא נועדו לישוב. ולכן כשפקעה קדושה ראשונה שוב לא יכלו עו"ב לקדשה מחדש ע"י חזקה בלבד. ולדעת הראב"ד מכיון שעבה"י א"י היא לכל דבר והותרה בכיבוש, אילו היו עו"ב מחזיקים בה היו מקדשים אותה בשנית. אולם למעשה לא החזיקו בה עולי בבל.

בדבר מעמדה של עבה"י בהלכה האריכו למעניתם התשב"ץ (ח"ג סי' קצ"ט-ר') וה"ברכי יוסף" (או"ח סי' תפ"ט) ועוד. אולם למעשה אין נפ"מ ושביעית נוהגת בעבה"י רק מדבריהם והספיחין מותרים.

השאלה נוגעת למעשה בימינו לישובי עמק הירדן, אשדות יעקב, אפיקים וכדו'. הגידול המובהק שם הוא בעיקר בננות, אלא שבבננות אין איסור ספיחין, מאחר והשורש קבוע ומצמיח חוטרים חדשים כל שנה. וכששותלים בננה אין אפשרות לאכול מפריה באותה שנה, אלא רק בשנה שאחריה. לכן אין סיבה לגזור שמא יזרעו בשביעית באיסור. (עיין ישועת משה, זרעים, סי' ה').

מאידך, קדושת שביעית נוהגת מדרבנן גם בעבה"י, הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת הראב"ד. ולא מובנת אפוא ההעדפה שיש מעדיפים לאכול בננות בשביעית מעבה"י דוקא. איסור ספיחין לא נוהג בהם, וקדושת שביעית כן נוהגת, וא"כ מה ההבדל בין בננות אלו לבננות הגדלות בעבה"י המערבי? ויתכן שההבדל הוא בקדושת שביעית בין חד דרבנן לבין תרי דרבנן (לשיטת התוס' במגילה י"ט ב' שהבחינו בין שני אלו. ועיי"ש טו"א שחלק עליהם. ואע"פ שלענין תרו"מ אנו מקפידים על ההבחנה בין תרי דרבנן לחד דרבנן זוהי חומרא בתרו"מ שיש צורך בדרגת חיוב שווה – תשובות מימוניות זרעים, כ"ה – ואינה דוגמא למק"א).

ט. הגולן

 

הגולן, אע"פ שאף הוא מעבה"י, יש לו מעמד מיוחד. בפרשת מסעי (במדבר ל"ד י') נאמר: "והתאויתם לכם לגבול קדמה מחצר עיון שפמה וירד הגבול משפם הדבלה מקדם לעין וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה וירד הגבול הירדנה"... מבואר אפוא שמצפון לכנרת הגבול אינו הירדן, רק דרומית לכנרת מצויין הירדן כגבול הארץ. הגבול מגיע לים כנרת מכיוון צפון מזרח ולפיכך חלק גדול מהגולן הוא בגבול עולי מצרים. במס' בכורות (נ"ה א') נאמר: "ירדן יוצא ממערב פמיים ומהלך בימה של סומכי ובימה של טבריה ובימה של סדום... ואין ירדן אלא מבית ירחו ולמטה". ומסתברת מאד הגירסה "מבית ירח" ולמטה. דהיינו ממוצאו של הירדן מהכינרת דרומה. (ובזה מיושבות הקושיות 26 שהקשו שם התוספות עיי"ש וכן לא מסתבר שרק מיריחו דרומה נקרא הנהר ירדן). הירדן ההררי, צפונית לכנרת, אינו נחשב ירדן לענין גבולה של א"י. (שם הנפקא מינה לענין מעשר בהמה, אך יש נפ"מ גם לענין ספיחין. ועיין ב"מ כ"ב א' ירדן שנטל מזה ונתן לזה. ומהראשונים יש שפירשו שהכוונה לקדושת הארץ. עי"ש בשטמ"ק שמשמע שעבה"י אינו קדוש כעבה"י המערבי). ולפי מה שהוכחנו מהפסוקים הדברים מסתברים, שרק מהכנרת דרומה הירדן מבדיל בין שני עבריו. אך הירדן ההררי אינו גבול הארץ. שם הגבול חוצה את הגולן משפם והריבלה עד הכינרת. וכאמור, אין בידינו מידע מספיק לזהות את המקומות שצויינו בתורה.

אם כי יש אתרים בגולן שזהותם פחות מסופקת, כגון סוסיתא (היא עצמה היתה פטורה מתרו"מ) וחברותיה (ביניהן: נוב, כפר חרוב, חספיה, כפר צמח), עליהן נאמר שחייבות במעשר ובשביעית (תוספתא שביעית פ"ד), ואם נאמר שדינן כדין עבר הירדן מדוע נאסרו בשביעית? הרי בעבה"י אין איסור ספיחין נוהג בשביעית? אלא ע"כ סוסיתא וחברותיה אינן כעבר הירדן, כי הן נמצאות מזרחית לכנרת ולא מזרחית לירדן. ולכן עקרונית הן חייבות בשביעית ומעשרות, ורק אותן מקומות שפטרום חז"ל – פטורים.

 י. גבול צפון

 

מקובל בין הפוסקים שגבולה הצפוני של א"י שהוחזקה ע"י עולי בבל הוא הליטאני (=קסמייה). כך מביאים המהרי"ט (ח"א פ"ד), והמהר"ם גלאנטי (סי' נ"ד).

אולם באשר לפינה הצפון מערבית הספיקות מרובים. המשנה בגיטין ב' א' מונה את עכו כגבול הצפון. ובגמ' שם (ז' ב') מקשה הגמ' סתירה מתוספתא באהלות שממנה עולה שכזיב הוא גבולה הצפוני מערבי של א"י. וכן מוכח במקומות אחרים שכזיב היא נקודת הגבול בצפון. (עיין חלה פ"ד מ"ח ועוד).

תשובת הגמ' היא שרצועה יוצאת מעכו לכזיב. אלא שגירסאות שונות יש באשר לטיבה של רצועה זו. לפי הגירסא שלפנינו, "היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טמא משום ארץ העמים ופטור מן המעשר ומן השביעית, ומשמאלו למערב הדרך טהור וחייבת במעשר ובשביעית". גירסת הגר"א הפוכה. "מימינו למזרח הדרך טהורה ומשמאלו למערב הדרך טמא". (גירסה זו מובנת יותר עפ"י דעת החוקרים ששפלת החוף היתה מוחזקת בידי הגויים, ואילו פנים הארץ, הגליל, היה בידי ישראל). לדעת ה"תפארת ישראל" היו שתי רצועות, אחת ישראלית ואחת נוכרית. לרש"י, עכו האמורה היתה במזרח הארץ ואין זו עכו הידועה אצלנו. לא ברור גם היכן היתה אותה דרך המוזכרת בתוספתא. אם כי מסתבר שהמדובר בדרך הים הידועה ("ויה מאריס", שהתוואי שלה קרוב לכביש ומסילת הברזל דהיום). המבוכה אפוא רבה. (עיין "משנת יוסף" פ"ו מ"א ומאמרו של הר"א קלר זצ"ל רבה של נהריה שבילין י"ד-ט"ו, אייר תשכ"ו). אם היינו נוקטים שבמקומות מסופקים יש להקל בספיחין היה אולי מקום להקל בספיחין בישובי הגליל המערבי, הנמצאים מערבית לכביש עכו – ראש הנקרה. אולם לדעת החזו"א אין להקל בספיחין במקומות המסופקים, אלא רק במקומות שיש עליהם מסורת ודאית. ומכיון שאין לנו מסורת כזו, אין אפשרות, לדעתו, להקל בשום מקום בגליל המערבי. 

 

 

 

1 הערת עורך: היו שיירות נבטיות, וא"כ יתכן שישראל נלוו עליהם ובקיאים בלשמה?

תשובת הרב: אמנם פטרה היתה עיר חשובה ושיירות המסחר הגיעו אליה, אולם המשנה מתייחסת לכל א"י עד רקם. כלומר לפי"ז כל הנגב וחצי הערבה היו בכלל ארץ ישראל לענין גיטין, לא רק רקם עצמה. דבר זה לא מתקבל על הדעת.

2 הערת עורך: אמנם הסמ"ג (עשין קל"ג) כתב: "וזו היא תקנה גדולה לדרים בא"י בזה"ז ליקח מתבואות הגוי אחר שנגמר כי אפילו מתבואות ישראל אין שם חיוב אלא מדרבנן – לרבנן דרבי יוסי ושל גוי פטור לגמרי. ואין להחמיר ולומר שגוים גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת שהרי קנאום בכיבוש"...

הערת המחבר: דברי הסמ"ג צ"ע לכאורה מפסוק מפורש "והארץ לא תימכר לצמיתות". אדמת א"י אינה ניתנת להעברה לבעלות נוכרית, אפילו בהסכמה, וק"ו שלא ע"י כיבוש. (עי' גליוני הש"ס לב"ב מ"ד ע"ב בשם שו"ת מהר"ם בן ברוך סי' תקל"ו). וצ"ל כמש"כ באהלה של תורה ח"א עמ' 536 בשם החזו"א בדעת הרמב"ם שרק על הבעלות הפרטית יכול לחול קנין הגזלה של הנוכרי, אך לא על הבעלות הכלל-ישראלית. וכנראה זוהי גם כונת הסמ"ג. (ועי' להלן סי' ב' אות ו').