סימן ב – חבל ימית וחוף עזה – לעניין מצוות שביעית

 

למען אחי ורעי – 

הכואבים על שוממותך ובוכים על שבריך

המחזיקים בשוליך ומתאמצים לאחוז

בסנסני תמריך

אשרי המחכה ויגיע ויראה עלות אורך

ויבקעו עליו שחריך.

(עפ"י ריה"ל).

 

ראשי פרקים:

       א. קדושתה של אשקלון ודרומית לה

       ב. שיטת הרמב"ם ביחס לאשקלון

       ג. ביאור דברי הגמ' על הים שכנגד א"י

       ד. הכרעת הפוסקים למעשה לענין אזור עזה

       ה. היתר המכירה בשביעית באזור עזה וימית

       ו. הבעלות בחבל ימית לאחר הסכם השלום

       ז. מצות ישוב הארץ באזור זה

       ח. סיכום שיטות הראשונים במצות הישיבה בארץ   

* * *

 א. קדושתה של אשקלון ודרומית לה 

שיטת רוב הראשונים היא שאשקלון נתקדשה בקדושה ראשונה בלבד. שנינו במס' גיטין (ב' א'): "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם... ר' יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח. מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום. מעכו לצפון ועכו כצפון".

ובתוס' (ד"ה ואשקלון):

   "הקשה ר"ת דאשקלון מא"י היא, דכתיב ביהושע (י"ג): זאת הארץ הנשארת וגו' האשדודי והאשקלוני, וכתיב: הפילה לישראל לנחלה כאשר ציויתיך, ואח"כ לכדוה כדכתיב בשופטים (א') וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה. ואומר ר"ת דגולי בבל לא כבשוה, כדאמר בחולין (ז' א') גבי בית שאן, הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל". 28

וכן תירצו הראשונים על אתר, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, תוס' רי"ד ותוס' הרא"ש והמאירי. ולדעתם, מאשקלון דרומה נתקדשה הארץ בקדושה ראשונה בלבד ולא בקדושה שניה. וה"ה לאזור מעכו צפונה, הנזכר באותה משנה.

אך שם (ז' ב') מקשה הגמרא: "למימרא דעכו לצפונה דא"י קימא. ורמינהו, היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ושביעית... משמאלו למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה ממעשר ושביעית?" (כך היא גירסת הגר"א, יעוי"ש שיש גורסים להיפך). ולכאורה מה הסתירה, אמנם עכו היא גבולה הצפוני של א"י שנתקדשה ע"י עו"ב, אך האזור צפונית לעכו נתקדש ע"י עו"מ בלבד ולכן חייב במעשר ושביעית וטהור משום ארץ העמים? ובשלמא לשיטה האחרונה בתוספות (חולין ו' ב') שדין מקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד, ולא נתקדש בקדושה שניה, כדין חו"ל ופטור מתרו"מ, קושית הגמ' קושיה אלימתא היא, ואין לישב כמו שכתבנו, שאפילו אם נאמר שהאזור נתקדש בקדושה ראשונה בלבד הוא פטור ממעשר מעיקר הדין. אך לשיטת הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ה) שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד ולא נתקדש בקדושה שניה חייב בתרו"מ (חוץ ממקומות מסוימים כגון אשקלון ובית שאן) קושיתנו במקומה עומדת. מה הסתירה, יתכן שעכו היא גבול עו"ב וכזיב היא גבול עו"מ? וכן קשה לשיטת הרשב"א ודעה ראשונה בתוס' (חולין ו' ב') שחיוב תרו"מ ישנו גם במקום שלא נתקדש בקדושה שניה של עו"ב.

ואפשר אולי לומר שקושית הגמ', לשיטה זו, אינה מחיוב תרו"מ צפונית לעכו, שחיוב זה אינו מוכיח כלום וכנ"ל, אלא הקושיה היא מדברי התוספתא שהאזור טהור מטומאת ארץ העמים, ולדעת המקשן מקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד ולא נתקדש בקדושה שניה צריך להיות טמא בטומאת ארץ העמים (וכשיטת המהרי"ט שהובאה במל"מ הל' טומאת מת פי"א ה"ו). ויפה הקשה המקשה על המשנה, למימרא דעכו היא הגבול הצפוני של קדושה שניה, והרי בתוספתא שנינו שהמהלך מעכו לכזיב טהור משום ארץ העמים וע"כ נתקדש המקום בקדושה שניה, וא"כ לא עכו היא גבול קדושה שניה אלא כזיב, והתוספתא סותרת את המשנה? ותירוץ הגמ' הוא שאין הכי נמי כזיב הוא גבולה הצפוני של קדושה שניה, אלא שרצועה נפקא מעכו לכזיב, שלא נתקדשה בקדושה שניה וטמאה משום ארץ העמים, ולכן נקטה המשנה עכו ולא כזיב.

וראיה לדבר שהרשב"א סובר כמהרי"ט, שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד ולא נתקדש בקדושה שניה טמא משום ארץ העמים ממש"כ בפסקי חלה (שער ד, ב, ד"ה כמה)

שחלה המופרשת במקום שנתקדש בקדושה ראשונה נשרפת, לפי שהופרשה בארץ שלא קידשוה עו"ב, וע"כ סובר שמקום זה טמא ולכן החלה נשרפת.

 

ב. שיטת הרמב"ם ביחס לאשקלון

 

כאמור, הרמב"ם (פ"א מתרומות) סובר שחיוב תרו"מ חל גם במקומות שנתקדשו בקדושה ראשונה בלבד, ואם כן אין להסביר לפיו את קושית הגמ' בגיטין ז' ב' מחיוב תרו"מ צפונה לעכו. 29

אפשר לומר שאין הכי נמי הרמב"ם חולק על פירוש התוס' הנ"ל בדברי המשנה הראשונה של מס' גיטין. וסובר שעכו היא גבול עולי מצרים (ראה פ"א מהל' תרומות ה"ז)

ולכן יפה מקשה הגמ' סתירה בין המשנה הסוברת שעכו היא גבול עו"מ, לבין התוספתא הסוברת שכזיב היא גבולם הצפוני של עו"מ. ולפי"ז ה"ה גם בדרום, אשקלון היא גבולם הדרומי של עולי מצרים, וכל האזור דרומית לאשקלון הוא כחו"ל ולא נתקדש. ומה שהוכיחו התוס' שאשקלון ועזה נכבשו ע"י ישראל יסבור הרמב"ם שלא היה כאן כיבוש גמור אלא הכנעה להעלאת מס ותו לא, לכן לא נתקדשו מקומות אלו. (ועיין מש"כ בזה מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בחוב' מורשה ד', ובספרו ארץ חמדה עמ' ע"ג). אך לאור האמור לעיל בדעת הרשב"א אפשר שאף הרמב"ם יסבור שלעולם עכו היא גבול עו"ב בלבד, וכשיטת רוב הראשונים בריש גיטין, ושאלת הגמ' היא מטומאת ארץ העמים. שהרי אף הרמב"ם סובר כמהרי"ט שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה ולא בקדושה שניה טמא משום ארץ העמים, וכמו שהוכיח המל"מ (פי"א מהל' טומאת מת שם) מדברי הרמב"ם (בפ"ה מהל' ביכורים ה"ח), שחלה שהופרשה באזור זה נשרפת. וכמוכח להלן:

א. הל' מעשר פי"ג ה"ג: "כשגזרו על הדמאי לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד שהוא מכזיב ולפנים, וכזיב עצמה כלחוץ. וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ פטורין מן הדמאי".

ב. הל' ביכורים פ"ה ה"ח: "כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכוהנים. ושאר א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל, שהוא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות".

ג. הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ו: "כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסורה בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בה אסורים באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד נהר ועד אמנה, אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים".

ד. הל' תרומות פ"א ה"ח: "מהיכן החזיקו עולי בבל? מכזיב ולפנים כנגד המזרח, ומכזיב ולחוץ עד אמנה, והיא אמנום, עד הנהר, והוא נחל מצרים, לא החזיקו בו". וע"כ צ"ל שמה שכתב הרמב"ם (שם ה"ז): "איזוהי ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? מרקם שהוא במזרח א"י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון". אין כונתו לומר שאלו גבולות עולי מצרים, שהרי אלו גבולות עולי בבל, וכמו שמוכח מכל המקומות הנ"ל, אלא רצונו לומר שאלו גבולות עולי מצרים ללא כל ספק, כי כל מה שבגבול עו"ב הוא בהכרח גם בגבול עו"ב, וכדברי הגמ' בחגיגה (ג' א'), "הרבה כרכים כבשום עו"מ ולא כבשום עו"ב". ורצונו לומר אפוא שעכו ואשקלון הם גם מגבול עו"מ ולא רק מגבול עו"מ בלבד 1 , ומעכו צפונה ומאשקלון דרומה יש מקומות שלא התקדשו בקדושה שניה, כגון 30

הרצועה מעכו לכזיב. (וכבר העלה כך החזו"א בשביעית סי' ג' י"ח, והאריך בזה אחי, הרב ישראל שליט"א בספרו אטלס א"י לגבולותיה).

לפי מה שהעלינו עד כה, לדעת הרמב"ם, גבול א"י שנתקדש בקדושה ראשונה בצפון אינו עכו אלא טורי אמנום. אלא שלפי"ז יהיו דבריו מוקשים. שהוא פסק כהתוספתא המובאת בגיטין (ז' ב'): "היה מהלך מעכו לככב, כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרהי בחזקת חו"ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית" (פ"א מהל' תרומות ה"ז). ואם כנים דברינו שצפונית לעכו התקדש המקום בקדושה ראשונה מדוע נפטר ממעשר ושביעית, הרי לשיטת הרמב"ם (שם, הל' ה') כל מקום שהחזיקו עו"מ ולא החזיקו עו"ב חייב במעשר ובשביעית? (ועיין במעדני ארץ להגרש"ז אוירבך זצ"ל הל' תרומות כאן). וי"ל בכמה אופנים:

א. הרצועה מימין לדרך, עד מקום שידוע לנו שהוא מא"י, לא התקדשה מעולם, אפילו לא בקדושה ראשונה (אלא שלפי"ז קשה מדוע נקטה התוספתא רק רצועה מעכו עד כזיב, ולא מעכו עד אמנה – היא טורי אמנום – צפונית יותר? ועיין חזו"א שביעית, ג' י"ח 2).

ב. חיוב מעשר ושביעית במקום שנתקדש קדושה ראשונה בלבד, ולא התקדש בקדושה שניה שונה מחיובם במקום שנתקדש גם בקדושה שניה, עד שאפשר לומר שיחיסית למקום שנתקדש גם בקדושה שניה, המקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד נחשב למקום פטור. כגון לענין הפרשה מפירות שגדלו במקום שנתקדש בקדושה ראשונה על פירות שגדלו במקום שנתקדש בקדושה שניה, שהיא כהפרשה מהפטור על החיוב. (אמנם הלכה זו אינה מפורשת ולא נפסקה ברמב"ם, אולם בפוסקים האחרונים הובאה, עפ"י המל"מ בסוף דבריו בפ"א מהל' תרומות הי"ז). וכן מה שמצינו לענין דמאי שמקום שנתקדש קדושה ראשונה בלבד פטור מדמאי, וה"ה לענין שביעית, מצינו קולות שונות במקום קדושה ראשונה בלבד, כגון ספיחין ועוד (ועין להלן).

ג. יתכן שהמדובר במעשר ושביעית בקרקע של גוי, שבמקומות שלא נתקדשו בקדושה שניה יש קנין לגוי להפקיע ממעשר ושביעית, כמו בסוריא, ולכן פטורים מחיובים אלו (עיין בספר מור וקציעה להגריעב"ץ או"ח סי' ש"ו).

ונמצא איפוא שגם הרמב"ם סובר כרוב הראשונים שעכו ואשקלון הינם גבולות עו"ב בלבד, ואילו גבולות עו"מ הם טורי אמנום ונחל מצרים.

 

ג. ביאור דברי הגמ' על הים שכנגד א"י

 

וכן יש להוכיח, שגבולות קדושה ראשונה אינם עכו ואשקלון, מסוגית הגמ' בגיטין (ח' א'). הגמ' הקשתה שם (ז' ב') סתירה בין שתי ברייתות, "תנא חדא המביא גט בספינה 31

כמביא בא"י, ותניא אירך כמביא בחו"ל?" ותשובת הגמ' (שם, ח' א') שהברייתא האומרת כמביא בחו"ל סוברת כרבנן, שהים שכנגד א"י התקדש רק עד החוט המתוח מטורי אמנום ועד נחל מצרים, והברייתא האומרת כמביא בא"י סוברת כר' יהודה שכל הים שכנגד א"י התקדש בקדושת הארץ, אולם גם הוא סובר שנקודות הגבול הן טורי אמנום בצפון ונחל מצרים בדרום. ואיך יתכן לומר שעכו (או כזיב) ואשקלון הן נקודות הגבול בצפון ובדרום ביבשה, ואילו טורי אמנום ונחל מצרים, הנמצאים הרחק מעכו ואשקלון, יהיו נקודות הגבול בים? אלא ע"כ גבולות א"י הן טורי אמנום ונחל מצרים, הן ביבשה והן בים.

מיהו יש להקשות לשיטת התוס' ורוב הראשונים בתחילת גיטין, שסברו שאשקלון ועכו הן גבולות עו"ב בלבד, משום שלענין גט לא קדושת הארץ היא הקובעת אלא הבקיאות לשמה ומציאותן של שיירות, ואלו תלויות במציאותו של יישוב יהודי רצוף ולא בקדושת הארץ. אלא שקדושה שניה מאחר ונעשתה ע"י חזקה ולא ע"י כיבוש, כלומר ע"י ישוב יהודי בארץ. ממילא היא גם סימן למציאותם של יהודים בקיאים לשמה ולתדירותן של השיירות, ואילו קדושה ראשונה שנעשתה ע"י כיבוש ולא ע"י חזקה אינה יכולה להוות סימן לישוב יהודי רצוף, וממילא לא לבקיאות לשמה ולא למציאותן של שיירות, וא"כ כיצד תירצה הגמ' (שם, ח' א') את הסתירה בין הברייתות בתלותה אותן במחלוקת ר' יהודה ורבנן, הרי הקו המתוח בין טורי אמנום לנחל מצרים הוא גבול קדושה ראשונה, ואילו לענין הבאת גט, התלויה במציאותו של הישוב בזמן המשנה, יכולה להוות סימן רק קדושה שניה, שהיא מעכו (או כזיב), לאשקלון?

ועיין בספר ארץ חמדה למו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (עמ' נ"ד) שלדעת חלק מהראשונים אין צורך לכבוש כל מקום בא"י כדי לקדשו בכיבוש, אלא די בכיבוש חלקי של הארץ כדי לקדש את כל הארץ. ולדידם י"ל שהים שממול א"י התקדש ע"י כיבוש חלק מהארץ, ולפי"ז לא היה צריך לכבוש את טורי אמנום ונחל מצרים בפועל כדי לקדשם, וממילא גם הים שכנגד התקדש בקדושת א"י. אך אם הרמב"ם חולק על תוס' וסובר שעכו ואשקלון הם גבולות קדושה ראשונה, ע"כ סובר שהיתר לא התקדש, כי צריך כיבוש בפועל לדעתו על כל מקום ומקום (והדבר מדויק גם מלשונו בהל' תרומות פ"א ה"ב – "א"י האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל" וכו', - וכמש"כ בארץ חמדה עמ' ע"א) וא"כ מדוע התקדש הים שמטורי אמנום עד נחל מצרים?

אמנם אפילו לסוברים שבכיבוש חלקי מתקדשת כל א"י לגבולותיה, ע"כ זהו רק בקדושה ראשונה שהיתה ע"י כיבוש רבים, אך בקדושה שניה שהיתה ע"י חזקה אישית של כל אחד ואחד לא התקדש אלא המקום שהחזיקו, והיתר הרי לא התקדש, וא"כ איך אפשר לומר שבקדושה שניה התקדש הים מנחל מצרים עד טורי אמנום? 32

ואפ"ל בשני אופנים:

א. הגמ' לא הביאה את טורי אמנום ונחל מצרים אלא לדוגמא בעלמא מקדושה ראשונה, שגם הים שכנגד א"י מתקדש, או עד קו אורך מסוים לרבנן, או בין שני קוי רוחב לר' יהודה. ובאמת בקדושה שניה לא התקדש הים אלא כנגד עכו (או כזיב) ואשקלון. לר' יהודה כשיטתו ולרבנן כשיטתם.

ב. כיון שהים לא נכבש בפועל ממש, קדושת א"י חלה עליו ממילא והיא מסתעפת מקדושת היבשה שמולו (וכמו שמצינו במדיניות, שלכל ארץ יש גבול של מים טריטוריאליים השייכים לאותה ארץ, כן יש, להבדיל, גם בהלכה גבול של מים בים המתקדשים ע"י א"י שממולם). ומכיון ששיעור זה הוא קבוע אין הוא תלוי בגבול הקדושה ביבשה, וכל שהיבשה מתקדשת מתקדש ממילא גם הים לפי שיעורו הקבוע. ונמצא לפי"ז שאע"פ שבקדושה שניה גבולות היבשה היו עכו ואשקלון, שיעור הים שהתקדש היה כבקדושה ראשונה טורי אמנום ונחל מצרים.

אולם לשני התירוצים שתירצנו הכרח לומר שגבולות קדושה ראשונה היו טורי אמנום ונחל מצרים, וע"כ מה שציין הרמב"ם את עכו ואשקלון לא היתה כונתו לציין את קצה הגבול, אלא את תחומו הפנימי המשותף לעו"ב ולעו"מ, כי כל מה שנכבש ע"י עו"ב היה ודאי בתחום עו"מ, אלא שעו"מ זכו להרחיב את הגבול גם מעבר לנקודות אלו וכנ"ל. [ובשני תירוצינו הנ"ל נלענ"ד שנחלקו תירוצי התוס' בגיטין ח' א' ד"ה רבי יהודה, שהקשה רבנו פטר לר"ת, שלר' יהודה היו בני צרפת חייבים בתרו"מ, ובתירוצם הראשון כתבו שלא הכל כבשו עו"ב, משמע שצריך כבוש בפועל גם בים. ובתירוצם השני כתבו שרק האיים שבים התקדשו ולא היבשות, וזה משמע כתירוצנו השני שאין צורך בכיבוש בפועל בים].

ד. הכרעת הפוסקים למעשה לענין אזור עזה

וכן היא גם הכרעת הפוסקים האחרונים שאזור עזה התקדש בקדושה ראשונה ולא התקדש בקדושה שניה:

א. הרדב"ז (ח"ד סי' אלף ק"ה) פסק שעזה חייבת בתרו"מ משום שנתקדשה בקדושה ראשונה. ועיקר ראייתו מגיטין ח' א' שמטורי אמנום ועד נחל מצרים חייבים בתרו"מ.

ב. המהרי"ט (ח"א סי' מ"ז) אע"פ שחולק על הרדב"ז וסובר שעזה פטורה מתרו"מ ואין בה מצות ישיבת הארץ מודה לו בענין הקדושה וסובר שאכן עזה נתקדשה בקדושה ראשונה, אלא שלא נתקדשה בקדושה שניה ולכן פטורה מתרו"מ. (ומחלוקתם כנראה תלויה במחלוקת הרמב"ם והתוספות. הרמב"ם – פ"א מהל' תרומות – סובר שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה חייב בתרו"מ מדרבנן. והתוס' – חולין ו' ב' – סוברים שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה דינו כחו"ל, וכשנהגו להפריש תרו"מ בחו"ל הפרישו גם בו, וכשלא נהגו להפריש תרו"מ בחו"ל לא הפרישו גם בו). 33

ג. הריעב"ץ (מור וקציעה או"ח סי' ש"ו) סובר אף הוא כהרדב"ז שעזה נתקדשה בקדושה ראשונה, ויתכן אפילו שבקדושה שניה. אלא שקדושה שניה באזור זה נעשתה ע"י החשמונאים בכיבוש מלחמה ולא בחזקת ישוב ולכן קדושה זו בטלה עם החורבן. כשם שבטלה קדושה ראשונה מאותה סיבה. עכ"פ בקדושה ראשונה נתקדש האזור וחייב בתרו"מ. (ועיין ספרו לחם-שמים, במשנה הראשונה בגיטין, ובהגהותיו לסנהדרין ע"א א').

ד. ר' יהושע מקוטנא (ישועות-מלכו יו"ד סי' ס"ו ו-ס"ז) מוכיח מהפוסקים שהובאו ע"י התוס' בתחילת גיטין שעזה נתקדשה בקדושה ראשונה ונוהגת בה מצות ישיבת הארץ.

ועיין חזון-איש (שביעית ג' י"ח) שכתב שאין לדעת כיום את הזיהוי המדויק של השמות הקדומים, ולפי"ז יש מקום להסתפק אם עזה של היום היא אותה עזה שעליה נאמר במקרא והוזכרה בפוסקים. ואם כי הצדק עם החזו"א באשר לזיהויים המשוערים ע"י החוקרים על סמך שמות ערביים שצלילם דומה לשמות המקוריים, אך גם הוא יודה שבמקום שיש מסורת רצופה סומכים על הזיהוי. שהרי אין להעלות על הדעת, למשל, שירושלים של היום אינה ירושלים של דוד ושלמה. כמו"כ י"ל שעזה שעליה נחלקו הרדב"ז והמהרי"ט למעשה, היא אותה עזה הידועה לנו מהתנ"ך והתלמוד. יש בידינו מסורת רצופה על קהילה יהודית בעזה מימי הרדב"ז והמהרי"ט עד מאורעות תרצ"ו.

 

ה. היתר המכירה בשביעית באזור עזה וימית

 

עפ"י האמור יש לשקול את האפשרות להשתמש בהיתר המכירה בשביעית באזורי עזה וימית. ואפילו המחמירים שאינם סומכים על היתר זה יוכלו לסמוך עליו באזור זה, כפי שיבואר.

החשש הראשון שבגללו יש מחמירים הוא איסור לא תחנם. לדעת המנ"ח אין איסור לא תחנם חל באזור זה ומותר למכור את השדות לנוכרים בשביעית (מפי מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל).

ויש להסתפק 3 אם המכירה הכללית מועילה גם לאזור זה, למי שמחמיר ואינו סומך עליה. שהרי המחמירים חוששים שמא המכירה לא תופסת משום שנעשתה באיסור לא-תחנם לדעתם, ולדעת החזו"א (שביעית כ"ד ד') אין שליח לדבר עבירה והמכירה בטלה (ואפילו בלא שליחות יש לחוש לביטול המכירה משום "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", עיין חינוך מצוה של"ט ו', סהמ"צ ל"ת רכ"ז ברמב"ן). ובחו"מ (סי' ר"ג ס"י) בהג"ה במחליף מעות ומטלטלין כאחד, י"א הואיל וחליפין אינן קונין המעות נתבטל כל הקנין, וי"א דכל הקנין קיים, וי"א דקיים אצל המטלטלין ולא קיים אצל המעות. ובסי' ר"ט ס"ד פירש הסמ"ע שהוכרעה ההלכה כדעה האחרונה, משום ששם נפסק שהמוכר דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם דינו כקני את וחמור, שהיכן שהקנין יכול לחול הוא חל, והיכן שאינו יכול לחול אינו חל. אך הגר"א שם (ס"ק מ"ב) חילק בין הכולל 34

את הכל בלשון אחת, שאז או שהקנין חל על הכל או שלא חל כלל, לבין המזכיר כל דבר ודבר בנפרד, שאז הקנין חל למחצה כגון האומר: את וחמור, שקנה מחצה. ולפי"ז בנידון דידן, מכיון שהמכירה נעשית בצורה כוללת ובלשון אחת ספק אם היא חלה גם על האזור שבו היא היתה יכולה לחול. ובאה"ע (סי' מ"א ס"ג) נפסק שהאומר לנשים נוכריות ושתי אחיות: כולכן מקודשות לי, בלשון אחת, י"א שאפילו הנוכריות אינן מקודשות, משום שבמקרה כזה הקנין כולו בטל (ושם איננו מסתפקים שמא להיפך, שגם האחיות תתקדשנה, שהרי התורה הפקיעה מהן חלות קידושין, אך בקנינים יש מקום להסתפק כנ"ל).

ואולי מן הראוי למכור אזור זה במכירה נפרדת (אלא שסברת המנ"ח שבאזור זה מותר למכור לנוכרי משום שאין לו קדושה היא בניגוד לדעת פוסקים אחרים כפי שנוכיח להלן אות ז', ועי' לקמן סי' נ"ה).

החשש השני, שבגללו חוששים המחמירים שאינם סומכין על ההיתר, הוא שהמכירה אינה יכולה להפקיע את א"י מקדושתה. אך לפי מה שהבאנו בשם הריעב"ץ, דין אזור שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד דינו כסוריא, ויש קנין לגוי להפקיע את איסור שביעית ממנו.

טעם נוסף גורם למחמירים שלא לסמוך על ההיתר הוא שלדעתם לא כל חקלאי המוכר את שדותיו לנוכרים נמצא במצוקה כלכלית חמורה המצדיקה את הפקעת המצוה החביבה. וכמו"כ מצבה הכלכלי של המדינה אמנם קשה, אולם לא רק בגלל מיעוט הכנסות, אלא גם בגלל עודף הוצאות מוגזם של בזבוז ורדיפות מותרות. כל החששות הנ"ל אינם קיימים בישובי חוף עזה. היישובים, חדשים ודלים בכח אדם נאבקים בשיניהם וצפרניהם על השתרשותם באדמה החולית שהיתה בחזקת בור. ובעיקר יש להם חשיבות מדינית ובטחונית במאבקו של עם ישראל על ארצו. הם העומדים בקו החזית העיקרי, והם המועמדים הראשונים לסכנת העקירה של ישובים יהודיים מארץ-ישראל, שיש בה תקדים חמור להתיישבות במקומות אחרים בארץ והיא עלולה למוטט חלילה וחס את המפעל ההתישבותי כולו, שהושג בעזר ה' יתברך ובמאמץ אדיר של השבים לחונן את עפר ארצנו במאה השנים האחרונות.

בישובים אלו מתקיימים כל התנאים שהיו בראשית המפעל ההתישבותי ואשר הצדיקו את הוראת השעה שניתנה ע"י גדולי הפוסקים להתיר את מכירת השדות לנוכרים בשביעית, ואשר בגללם גם איסור לא-תחנם לא היה, כי המכירה היתה לטובת קיומו ומניעת חורבנו של הישוב היהודי שהיה באיבו. ומן הראוי היה שכל החרד לדבר ה' יעדיף בשנת השמיטה ירקות שגדלו באזור זה על פני ירקות אחרים.

ו. הבעלות בחבל ימית לאחר הסכם השלום

 

(פרק זה נכתב בשנת תש"ם כאשר היישובים בחבל ימית עמדו בפני עקירה, לאחר הסכם השלום עם מצרים.)

ויש לעורר ספק גדול, לאחר הסכם השלום עם מצרים, שבו הובטח למסור את חבל ימית לידי המצרים מתוך הכרה בגבול הבינלאומי מלפני כ 70- שנה שלפיו השלטון 35 בחבל היה בבעלות מצרית, האם אין לראות בכך משום הכרה בבעלות נוכרית והיא מופקעת מחיובי שביעית ותרו"מ ממילא, גם ללא מכירה לנכרי?

וכבר דן בכעין זה הגרצ"פ פרנק זצ"ל (בכרם ציון השלם, אוצר השביעית הר צבי אותיות ז'-י') בענין נכסי הנפקדים, שהיו בבעלותו של האפוטרופוס על הרכוש הנטוש, אם דינם כשדות נוכרים לענין שביעית ומעשר. ומסקנתו היא שאע"פ שהממשלה מתכוונת להחזיר נכסים אלו לבעליהם הקודמים, בינתיים ברשות ישראל ובבעלותו הם לכל דבר. והטעם לכך הוא שכיבוש מלחמה הוא קנין גמור מהתורה מצד עצם הכיבוש ואינו כקנין רגיל, התלוי ברצונם של הקונה והמוכר, אלא הוא קנין מצד עצם מציאותו, ומי שהדבר נמצא ברשותו הוא הבעלים הגמורים. ואע"פ שקנין זה אינו אלא לשעה, גם קנין לשעה קנין הגוף הוא לדעת הקצות (סי' רמ"א ס"ק ד' בשם ר' אביגדור כ"ץ).

ואפילו לשיטת רש"י (גיטין ל"ח א' ד"ה בחזקה) שכיבוש מלחמה אינו קונה לכשעצמו אלא לאחר יאוש, ולדעתו רק כשיש רצון לקנות קונה הכובש, אך כשהכובש אינו רוצה לקנותו אינו קונה, כבר כתב הדבר-אברהם (ח"א סוף סי' י' וסי' י"א) שרק נוכרי מישראל אינו קונה אלא לאחר יאוש, אך ישראל מנכרי קונה בעצם המלחמה גם בלא יאוש מצד הנוכרי. ולדעתו צריך לומר שכל עוד לא פינינו את השטח שבידינו למעשה, הוא כבוש תחת ידינו והוא בבעלותנו המלאה.

זאת ועוד. א"י הרי מוחזקת לנו מאבותינו (ב"ב קי"ט ב' וע"ז נ"ג ב'), וכיבוש הגויים בא"י הוא גזל בידם וקרקע אינה נגזלת ואין מועיל בה יאוש. ואפילו אם מועיל יאוש בקרקע כשנשתקע שם הבעלים (תוס' סוכה ל' ב' בשם הירושלמי), בא"י לא היה יאוש בעלים מעולם, ולא נשתקע שם הבעלים. ואפילו אם היה אין הוא מועיל, כי קנין עם ישראל בא"י נעשה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו ואין בסמכותנו לוותר ולהתיאש מא"י (עין תוס' ב"ב מ"ד ב' ד"ה דלא, שכונתם לחלוק על רב נחשון גאון הסובר שאין לגוים קנין גזלה בא"י ובגליוני הש"ס שם, והתוס' לא נחלקו עליו בעקרון אלא סוברים כהרמב"ם, כנראה, בהל' שלוחין פ"ג ה"י, שאין הארץ ברשותנו בפועל, ועוד שאיננו יודעים לאתר בדיוק היכן נחלתו של כל אחד ואחד). וכשהארץ נמצאת בידינו היא בבעלותנו ובחזקתנו עפ"י הדין, ולא רק בגלל הכיבוש, וכוונתנו למסור את הארץ ביד נוכרים אינה יכולה להפקיע את בעלותנו, אלא עד שנמסרה חלילה בידיהם בפועל ממש, שהרי גם אז יהיה זה רק כיבוש בידיהם, ועדיין תהיה זו א"י המוחזקת לנו כמקדמת דנא. (ובפרט כשנשמעים קולות חרטה בצבור על ההחלטה למסור את חבל ימית לנוכרים, ויש ספק גדול אם אכן תצא ההחלטה לפועל).

לכן מסתבר לענ"ד שבלא מכירה מיוחדת השדות הנמצאים בבעלות ישראל הם שדותינו לכל דבר, ורק מכירה ממש יכולה להפקיע מהם חיוב שביעית (ועיין מה שכתב בענין זה אחי הרב יגאל אריאל ב"קול ברמה" גליון כ').

 

ז. מצות ישוב הארץ באזור זה

 

סברת המנחת-חינוך שהוזכרה לעיל, שמקום שנתקדש בקדושה ראשונה בלבד, אין בו קדושת הארץ לא רק לתרו"מ ושביעית אלא גם לאיסורים אחרים, כגון לא תחנם, וכן 36 לענין הוראה (עיין מנ"ח מ' ק"ב) אינה מוסכמת לענ"ד על כל הפוסקים, והדבר שנוי במחלוקת.

בתשובת מהר"ם גלנטי (סי' נ"ז) כתב להתיר מכירת שדות צפונית לנהר קסמייה, ליד צידון, לנוכרים בשביעית (מתוך הנחה שאזור זה נתקדש בקדושה ראשונה ולא נתקדש בקדושה שניה) ונחלק עליו בשו"ת שמן המור לר' מרדכי רובייו (סי' ד') וכתב שאין סברה לחלק בין מקום שנתקדש קדושה ראשונה בלבד למקום שנתקדש גם בקדושה שניה. (עי' כרם ציון השלם אוצר השביעית עמ' כ"ו-כ"ח).

ובמס' ע"ז כ"א א' מבואר שלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש האיסור למכור שדות לנוכרים בסוריה הוא מהתורה, כלומר שהכיבוש מחיל את האיסור לא תחנם גם מעבר לגבול א"י, וא"כ ה"ה שהוא מצמצם את האיסור גם בתוך א"י רק למקומות שנכבשו כדין. וגם איסור זה דינו כתרו"מ, שאין הוא תלוי בקדושתה העצמית של א"י אלא בחיוב תרו"מ ושביעית, ולכן אין הוא תלוי בגבולותיה הטבעיים של א"י, אלא בגבול הכיבוש, הן לצמצום והן להרחבה.

מיהו הרדב"ז על הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ג) כתב שרק לענין תרו"מ מועיל כיבוש רבים בחו"ל אך לא לדברים אחרים. משמע שסובר שלדידן אין הכיבוש בחו"ל מועיל לאיסור לא תחנם, וא"כ ה"ה שאינו מצמצם את האיסור בארץ עצמה. אולם דבריו צ"ע מהסוגיה בע"ז הנ"ל.

וכמו"כ מנוגדת סברת המנ"ח לדעת הכפתור ופרח הסבור שקדושתה העצמית של א"י אינה תלויה בכיבוש והיא קיימת גם באזור זה שלא נתקדש בקדושה שניה, (עיין כפתור ופרח פרק י' ומבוא לשבת הארץ פט"ו). וכבר העיר על כך ר' יהושע מקוטנא (ישועות מלכו יו"ד סי' ס"ז) מדברי התוס' (גיטין ב' א') שהוכיחו מר' אבא שהיה מנשק כיפי דעכו ומרבנן שהיו נפטרים זה מזה בעכו, שעכו לא נתקדשה ע"י עולי בבל, וקשה והרי קדושת הארץ ומצות ישיבתה אינם תלויים בכיבוש עו"ב, אלא בכיבוש עו"מ שחפף (או היה קרוב לכך) את גבולות הארץ כפי שנקבעו בתורה? וכנראה סוברים התוספות שמצוות ישיבת הארץ וחיבתה תלויות במקום שחייב במצוות, ובמקום שפטור ממצוות אין מצוות ישיבה וחיבה נוהגות. (וכן היא דעת הרשב"ם ב"ב צ"א א' שאסר לצאת מא"י משום "שמפקיע עצמו מהמצוות" 4.) 

אולם הרמב"ן בליקוטיו למס' גיטין כתב, שאפילו למ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא לענין תרו"מ, אעפ"כ בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה, וכדעת הכפתור ופרח. 37

וכנראה מחלוקת עקרונית היא בין הראשונים בענין זה. הרמב"ן, הכפו"פ, והתוס' רי"ד (הסובר אף הוא שעכו נתקדשה ע"י עו"מ) סוברים שמצות ישיבת הארץ אינה תלויה בכיבוש ולא במצוות התלויות בארץ, אלא בקדושתה העצמית של א"י. ודעת התוספות, הרשב"א והר"ן (שאף הם סוברים כהתוס') שמצות ישיבת הארץ תלויה בכיבוש ובמצוות התלויות בארץ. (ועי' בית-הלוי סוף ח"ב שתלה בשאלה זו, אם ישיבת הארץ היא מצוה עצמית או אמצעי לקיום המצוות התלויות בה, את השאלה אם נשים חייבות במצוה זו או פטורות ממנה. ועיין ביאור הגר"א אה"ע סי' ע"ה ס"ק י"ז שמשמע לכאורה להיפך ממנו. יעוי"ש).

והרמב"ם שלא מנה את מצות ישיבת הארץ במנין המצוות וסובר כנראה כהתוס', שאינה מצוה עצמית אלא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ, סובר בכל זאת שסגולת הארץ וקדושתה אינן תלויות בכיבוש עו"ב אלא בכיבוש עו"מ (הגבולות שפורטו בתורה). למשל, בענין הסמיכה כותב הרמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ו): "וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה" (והרדב"ז שם הוסיף: "וכן לענין הדר בא"י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת א"י", וכהכפו"פ). ואף אם נאמר שמצות ישיבת הארץ תלויה בחיוב תרו"מ הרי לשיטת הרמב"ם כל מקום שנכבש ע"י עו"מ חייב בתרו"מ מדרבנן. וההבדל שבין כיבוש עו"ב לכיבוש עו"מ לדעתו הוא בין חד דרבנן לבין תרי דרבנן. (עיין תוס' מגילה י"ט ב' וטורי אבן שם, ומש"כ לעיל אות ב' בשם המל"מ פ"ה מהל' תרומות הי"ז).

ומדברי הרמב"ן בסהמ"צ בהוספות למ"ע ד' עולה, ששני חלקים במצוות ישוב הארץ, האחד אקטיבי, שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והשני פסיבי, דירת הארץ. ומסתבר שהחלק הראשון הוא אמצעי לשני, שכדי שנוכל לקיים את מצות ישיבת הארץ כהלכתה עלינו לעסוק בישוב הארץ והכשרתה לישיבה, שנוכל לשבת בה כאדם העושה בתוך שלו (עיין ישועות מלכו סי' ס"ו). ואפילו לשיטות הסוברות שקידוש הארץ לא נעשה ממילא, אלא ע"י קידוש פה בביה"ד הגדול, ע"כ צריך לומר שתפיסת הארץ בחזקה כדי שאפשר יהיה לקדשה אח"כ כדין היא אמצעי הכרחי למצות ישיבת הארץ ולא נוכל להרחיב את גבולנו ולהגיע לגבולותיה הרחבים של א"י כמובטח לאברהם אבינו, מבלי שניישב את הארץ, ונתפוס בה חזקה. וכשם שהמלחמה לשם הרחבת גבולות הארץ היא מלחמת מצוה לפי הרמב"ן. כן גם ההתנחלות וההתישבות הן חלק מאותה מצוה. ובזה יודו להרמב"ן גם הראשונים האחרים, כגון התוספות הרשב"א והר"ן, שאע"פ שלדעתם אין כרגע מצות ישיבת הארץ בגבולות עו"מ, אך מצות ישוב הארץ, שנועדה לתפוס בחזקה את המקום כדי שנוכל לע"ל לקיים בו את מצוות ישיבת הארץ כהלכתה, גם הם יודו שהיא חלה על כל מקום בגבולות א"י שנזכרו בפרשת מסעי.

ועוד י"ל שאפילו לדעת התוס', התולים את מצות ישיבת הארץ בחיוב המצוות בקדושה שניה, מסתבר שכוונתם רק לומר שיש עדיפות יחסית למקום שנתקדש קדושה שניה על פני מקום שנתקדש קדושה ראשונה בלבד, ולכתחילה יש לשבת במקום שנתקדש בקדושה שניה ולא לצאת משם, אולם אין איסור יציאה למקום שנתקדש בקדושה ראשונה כדין יציאה לחו"ל ממש. ודבר זה יש ללמוד מדברי הריטב"א בתחילת גיטין (בדבריו שבדפוסים שלנו נפלו שיבושים רבים, ועתה יצאו לאור חידושי הריטב"א ע"י הר"א ליכטנשטיין בהוצאת מוסד 38 הרב קוק, והתברר שחידושים אלו המיוחסים להריטב"א אינם שלו אלא של ר' קרשקש וידאל, תלמיד הרשב"א והר"ן, והעתקתים עפ"י הגהה המדויקת החדשה):

   "אבל עכו בודאי מכיבוש שני היתה, וכדאמרינן בשלהי כתובות ר' אבא מנשק כיפי דעכו, אלמא בקדושתה היתה, ואם לא כבשוה לא היתה קדושה, דהא קי"ל דקדושה ראשונה שקידש יהושע קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא? ויש לפרש, דמשום הא לא איריא, דאפשר דלא כבשוה, ואע"פ שבטלה קדושתה, חיבת הארץ לא בטלה, דאי לא תיתא הכי... לס"ד דקדושה שניה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל, עכשיו שהארץ חריבה מי איכא למימר [דכיון] דאינה קדושה דחיבתה נמי בטלה. הא ודאי אינו נראה. ואע"פ שיש לחלק ולומר שעכשיו שהכל חרבה, אע"פ שבטלה קדושתה חיבתה לא בטלה, אבל בכיבוש שני (כלומר, כשעדיין היה כיבוש שני בתוקפו) כיון דמקצת הארץ קדושה, מה שלא כבשו, שאינו קדוש, בטל נמי חיבתו שאינו חביב אלא הקדוש, אבל עכשיו שבעוונותינו אינה קדושה כלל ליכא למימר דחיבת כל הארץ בטלה, ואכתי במקומה עומדת".

העולה מדבריו הוא שחיבת הארץ היא ענין יחסי. כשבטלה כל קדושת הארץ, כולה בחיבתה עומדת (לא ממצות ישיבת הארץ, אלא מסברה שמן הראוי לדור במקום המקודש ביותר, כשם שהאבות דרו בארץ לפני קידושה. וכשם שהכל מעלין לירושלים, עיין שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנ"ד סעיף ל"ג). אך כשחלק מהארץ התקדש יש לחבב רק את החלק המקודש יותר, כי מן הראוי לחבב את המקום המקודש, וכל המקודש מחבירו חביב מחבירו. וכשאין מקום מקודש יותר כל הארץ חביבה. וא"כ י"ל שה"ה לענין דירת הארץ. יש חובה לדור במקום המקודש יותר, אך כשאין מקום מקודש יותר כל א"י ראויה לדירה.

אמנם לדידן דקי"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל אך קדושה שניה קידשה לשעתה ולע"ל – יש לנו בא"י מקום מקודש יותר שרק הוא ראוי לדירה לדעת חלק מהראשונים, התוס', הר"ן הרשב"א ורבנו קרשקש וידאל. אולם אין איסור הישיבה בגבול עו"מ כאיסור הישיבה בחו"ל, אלא משום שיש מקום מקודש יותר והוא גבול עו"ב. אך כשהמטרה היא להכליל גם את הגבול של עו"מ בגבול הקדושה העיקרית של א"י הר"ז בודאי מצוה גדולה, שהרי מטרתה להגדיל קדושה ולהאדירה, וכל המוסר נפשו על מצוה זו קדוש יאמר לו 5. 39

ח. סיכום שיטות הראשונים במצות הישיבה בארץ

בסיכום שיטות הראשונים למעשה במצות ישוב הארץ בגבולות עולי מצרים נראים לומר איפוא בשלשה כיוונים.

א. מצות ישיבת הארץ אינה תלויה כלל בכיבוש, אלא בגבולותיה הקבועים והמקודשים של א"י עפ"י הבטחת ה' לאברהם (הכפו"פ, התורי"ד והרמב"ן. ולשיטה זו אפשר לומר שר' אבא שהיה מנשק כיפי דעכו ורבנן דהוו מפטרי מהדדי בעכו, זה משום שעכו היתה עיר נמל וממנה היו מפליגים בים ודרכה היו נכנסים ארצה, לכן ר' אבא שבא בספינה נישק לראשונה את כיפי דעכו וכך רבנן שנפטרו זה מזה, נפטרו בעכו).

ב. מצות ישיבת הארץ תלויה בכיבוש עו"ב, שבו תלויות בעיקר המצוות התלויות בארץ. (התוס', הרשב"א והר"ן בתחילת גיטין). אולם גם לדעה זו אם המטרה היא להרחיב את גבולות הארץ ולאפשר את קידושם, אם ע"י עצם החזקה, ואם בתוספת קידוש מיוחד, מסתבר שיש מצוה בישיבה במקום זה. ודוגמה לזה מצינו בתוס' שבועות (ט"ו א' ד"ה אין) שהקשו איך העזרה מתקדשת בשיירי מנחה למ"ד אין מנחה בבמה.

ותירצו שני תירוצים:

  1. כיון שהכל בא בבת אחת, הקידוש ועשיית המנחה, היה מקומה מתקדש והעבודה היתה מחנכתו.
  1. כיון שאי אפשר לקדש את העזרה באופן אחר הכרח לומר שהמנחה מותרת.

ובנידון דידן, לא מיבעיא לתירוץ השני גם כאן י"ל שמכיון שאין אפשרות להרחיב את גבול ישראל אלא ע"י כיבוש או ישיבה, מי שכובש או מיישב לשם הרחבת הגבולות מקיים בכך מצוה, אלא אפילו לתירוץ הראשון י"ל שמכיון שע"י מעשה זה של התישבות מסייעים לקידוש הגבולות הרחבים, יישובו וקידושו באין כאחד, אע"פ שאינו בבת-אחת ממש.

ג. אין איסור ישיבה במקום שנתקדש ע"י עו"מ כישיבה בחו"ל, אלא יש עדיפות יחסית לישיבה במקום המקודש יותר, ולכן לצורך מצוה ובפרט לצורך מצות ישוב הארץ, הרחבת קדושתה וחיזוק בטחונה, מצוה לישב במקום שנתקדש ע"י עו"מ. (שיטת ר' קרשקש וידאל, ויתכן שגם התוס', הרשב"א והר"ן יודו לו).

עפ"י שיטה זו יש להבחין בשני דינים במצוות בישיבה בא"י, דין אחד בקדושת הארץ מצד עצמה, ודין שני מצד המקום שנתחייב בכל המצוות התלויות בארץ, דהיינו שנתקדש בקדושה שניה, אך גם במקום שיש בו רק קדושת הארץ מצד עצמה יש מצוה בישיבתו. ועפי"ז יש לדחות ראיה שנוהגין להביא לדעה שמצות ישיבת הארץ אינה מצוה מצד עצמה אלא בגלל המצוות התלויות בה מהגמ' בסוטה (י"ד א:)' "דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו להכנס לא"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". וכבר נאמרו תירוצים רבים בדחיית ראיה זו. אך להנ"ל מיושב הדבר שפיר. מצד קדושת הארץ עצמה היה משה בארץ ישראל, שהרי גם ערבות מואב בכלל גבולותיה הקדושים של א"י, כפי שהובטחה לאברהם, אלא שמשה רצה לקיים את המצוה בשלימות הידורה ע"י חיוב במצוות התלויות בה, וזה היה תלוי בכיבוש וחילוק בעבה"י 40 המערבי לכן רצה ליכנס לעבה"י המערבי. (ומצאתי שהמשך חכמה [פרשת ראה בתחילתה] כתב קרוב לזה, אולם את ר' קרשקש וידאל לא הביא, ולדברינו יש לו תנא דמסייע).

ועפי"ז יש גם לדחות את הראיה שנוהגים להביא מדברי הרשב"ם (ב"ב צ"א א' ד"ה אין יוצאין) שאסור לצאת מא"י לחו"ל משום שמפקיע עצמו מן המצוות, משמע שסובר שאין מצוה בישיבת הארץ מצד עצמה אלא מצד המצוות התלויות בה. ולהנ"ל מבואר שאפילו בא"י גופה אין לצאת לכתחילה ממקום שחייב במצות למקום שפטור מהן אלא כשיש סיבה מיוחדת. והדבר מוכח מאותה סוגיה, שבהמשכה היה ר"ש בן יוחאי אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו, מפני שיצאו מארץ לחו"ל. וקשה הרי הם יצאו למואב, ומואב אף היא בכלל א"י שהובטחה לאברהם? (עי"ש נ"ו א' שלר' יהודה קיני קניזי וקדמוני הם שעיר עמון ומואב. אמנם י"ל שר"ש לשיטתו שסובר שהם ערדיסקיס אסיא ואספמיא. אך אין הכרח לומר שר"ש חולק על ר"י וסובר שמואב אינה מא"י, שכן מואב שטהר בסיחון משמע שהיא מא"י, ומסתבר שאותו חלק שלא טהר בסיחון אף הוא מא"י 6, אלא שהיו מעוכבין מלכובשו בגלל איסור מיוחד שהטילה התורה לא להתגרות במואב מלחמה). אלא ע"כ היציאה מא"י שנתקדשה לגמרי, גם למצוות התלויות בה, לא"י שהובטחה לאברהם בלבד אף היא אסורה. ואף ע"פ שבשעת רעבון אף זו מותרת, לגדולי הדור אלימלך מחלון וכליון, אף בשעת רעבון אסורה היציאה.

ועפ"י כל הנ"ל יש לפקפק אם אמנם סברת המנחת חינוך שאין איסור לא תחנם במקום שנתקדש ע"י עו"מ בלבד מוסכמת על כל הראשונים. מיהו כבר הורו המתירים, וראשון להם ר' מרדכי רוביו בשמן המור סי' ד', שכשהמכירה לגוי אינה לטובת הגוי אלא לטובת ישראל, ובפרט במקום שיש חשש שאם לא נחזק את הישוב היהודי במקומות אלו אדרבה יגרום הדבר לחנייתם החזקה יותר של הגויים באותם מקומות (ומי עיור ועינים לו שאינו רואה את המאבק על כל פיסת קרקע המתנהל כיום בארצנו הקדושה?! וכל המשתהה ומתמהמה מחיזוק הישוב היהודי בארץ והרחבתו מסייע בכך לחיזוק החנייה הנוכרית בא"י). ולכן במקום שיש הכרח, לשם חיזוק הישוב היהודי והרחבתו, להזדקק להיתר המכירה בשביעית אין לחוש לאיסור לא תחנם. ובאזור זה של חוף עזה בפרט, וגם של חבל ימית, אין לחוש לענ"ד לאיסור לא תחנם במכירת הקרקעות שבשביעית. ולכן גם המחמירים וחוששים לאיסור לא תחנם באזורים אחרים בארץ, שאחיזתם של ישראל שם בלתי מעורערת לדעתם, באזור זה הנתון כיום במוקד המאבק על אחיזתנו בו, אין להם לחוש. ואדרבה כל המסייע למתישבים באותם מקומות וקונה מהם פירות וירקות מסייע לדבר מצוה זה של ישוב הארץ בממונו.

והיושבים בחבל ימית וחוף עזה ונאחזים בו בצפרניהם ושיניהם מתוך מגמה להבטיח את הכללת האזור בגבול ישראל ולקרב בכך את הזמן שקדושת הארץ לכל דבר תחול גם עליו, מקיימים את מצות ישוב הארץ בגופם ואשרי מי ששם חלקו עמהם. 41

הוא שכתב הלוי בחתימת ספרו הקדוש "הכוזרי", בהסבר הפסוק "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו", ש"ירושלים (וה"ה א"י לכל גבולותיה) לא תיבנה עד שיכספו אליה בני ישראל תכלית הכוסף". כן יהיה רצון במהרה בימינו – אמן.

 

 

 

 

* נדפס בתחומין ב' ובספר "עולה מן המדבר".

1 דוגמא דומה להסבר כזה ראה בתירוצו של רב נחמן בר יצחק במכות כ"ג א' – הערת עורך תחומין.

2 נ"ל שהוא משום הסיפא כמובא ברמב"ם שם, "וכל הארץ שעל שמאלו... בחזקת א"י...". וחזקה זו קיימת עד כזיב, עכ"פ להסבר זה בדעת הרמב"ם יש הבדל בין גבולות הציווי שבפר' מסעי לבין גבולות קדושה ראשונה של עולי מצרים. ובשאלה זו נחלקו הפוסקים. ראה במעדני ארץ הנ"ל ובספר משנת יוסף על מסכת שביעית, ח"ב עמ' קי"ח. לשאלה זו חשיבות גם לגבול דרום כמובא להלן – הערת עורך תחומין.

3 נושא זה נדון להלן סי' נ"ה ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. 

4 וכ"ה דעת המהרי"ט בח"א סי' מ"ז. באשר לרשב"ם נ"ל שאין ראיה, שכן בשאלה כזו עסק כבר הרשב"ץ (ח"ג סי' ר'), האם היום נוהג דין המשנה "הכל מעלין לא"י" כאשר אין מצוות התלויות בארץ נוהגות בה מן התורה? ותירוצו הראשון הוא: "והי' אפשר לומר שמצות דירה היא במקומות שחייבה בהם תורה מעשרו' ואע"פ שנפטרו בבטול קדושתה... " – הערת עורך תחומין.

5 אפשר לתרץ באופן נוסף את מצות ישוב א"י כיום בתחום עו"מ. פוסקי דורנו דנו בשאלה אם כבוש צה"ל מקדש את המקומות שנכבשו (כגון: אילת) או לפחות מחזיר את הקדושה הראשונה של עו"מ – ראה ארץ חמדה עמ' פ"ו; ציץ אליעזר ח"י סי' א', הובא בספר ארץ ישראל בספרות השו"ת, שלוקטו ע"י הרב י. שציפנסקי, ח"ג פרק ששי עמ' רכ"ח, רמ"ב, ושם הובאה דעה , חולקת. וכדעה הראשונה של הציץ אליעזר, נוטה גם דעת המחבר עצמו במורשה א', עמ' 20 ואם כן הוא ביחס לתרו"מ הוא הדין ביחס למצות ישוב הארץ – הערת עורך תחומין.

6 בתוס' יבמות ט"ז, א' מבואר – ע"פ המשנה בפ"ד בידים – שהוא חו"ל, כבבל ומצרים, עי"ש – הערת עורך תחומין.