סימן לב – כיסוח דשא ע"י בהמה

 

סימן לב – כיסוח דשא ע"י בהמה

שאלה

מי ששתל דשא בערב השמיטה סמוך מאד לראש השנה ולא הספיק לכסח כיסוח ראשון בשישית. האם יכול להעלות בהמות על הדשא בשביעית כדי שיאכלו את הדשא ועי"כ יועילו גם לכיסוחו?

הכיסוח הראשון בדשא גורם להתפשטותו, ולכן יש לחוש לאיסור זומר, אם לא מדאורייתא, לפחות מדרבנן. עי' ר"ש (שביעית סוף פ"ב) והשאלה היא: האם כיסוח כזה ע"י בהמתו מותר?

 

תשובה

מצינו דמיון לזה במדייר שדהו ע"י בהמותיו. לדעת הרמב"ם (פ"ב ה"ד) משמע שמותר, והראב"ד חולק ואוסר. וי"ל שבזה נחלקו: האם זיבול ע"י בהמתו מותר או אסור? ועיין משמרת להבית בס' בית רידב"ז שכתב שנחלקו בגרמא בשביעית. הרמב"ם מתיר גרמא והראב"ד אוסר. ובבית רידב"ז כתב שנחלקו בפס"ר דרבנן. שלדעת הרמב"ם פס"ר בדרבנן מותר, ולהראב"ד פס"ר בדרבנן אסור. 192

ואם נאמר שכיסוח ראשון של דשא יש בו איסור תורה, כי הכיסוח מעורר את הצמיחה ומגביר את ההתפשטות, לדעת הרידב"ז יתכן שגם הרמב"ם יודה שאסור. מיהו מסתבר שאין כאן זמירה מהתורה. כי י"ל שמכיון שדשא אינו עץ פרי, אלא צמח סרק, אין בו משום זמירה מהתורה, שהרי נטיעת עצי סרק היא לכל היותר מדרבנן, כדמוכח מרשב"ג שמתיר. וזמירה שהיא תולדת זריעה לא תהיה חמורה מן הזריעה עצמה. (עי' סי' כ"ב אותיות א', ב', ד', וסי' כ"ח אות ו').

מיהו עי' אג"ט (זורע סי' ב') וחזו"א (י"ט כ') שכתבו בטעם הדבר שנטיעת עצי סרק לרשב"ג מותרת, ויתכן שלרבנן היא אינה אסורה אלא מדרבנן, משום שאין בעץ עצמו קדושת שביעית. (מהחזו"א לא משמע במפורש שלרבנן האיסור מדרבנן. אם כי מסתבר שאם לרשב"ג מותר לכתחילה, לרבנן האיסור אינו מן התורה). וא"כ לפי"ז יש לדון בדשא, שהוא עצמו ראוי למאכל בהמה, וא"כ יש בו קדושת שביעית ויהיה אסור לנוטעו בשביעית מהתורה, וממילא גם זמירתו אולי תהיה אסורה מן התורה.

[ובטעם הדבר שאיסור זריעה וזמירה תלוי בקדושת שביעית לכאורה צ"ע, מה ענין קדו"ש לאיסור זריעה? וכי זריעה תלויה בקדו"ש?! איסור זריעה עומד בפנ"ע ללא קשר לקדושת שביעית, שהיא דין בפירות שצמחו אפילו מאליהם! וצ"ל, שכל מה שאסרה התורה לעבודות בשביעית היא כמו שכתב מו"ר הגר"ש ישראלי, (התורה והמדינה ח"ג עמ' קל"ו-קמ"א הובא לעיל סי' ג' אות ג'), משום הבעלות, שאדם לא יחוש עצמו בעלים על אדמתו בשביעית, כי לה' הארץ, "ושבתה הארץ שבת לה'"! ושביתה זו אין פירושה שהאדמה לא תצמיח דבר. שהרי האדמה מצמיחה גם מאליה. אלא שלא יזרע בה זרעים שישמשו אותו ותהיה לו בעלות עליהם. ואיסור בעלות זה לא נאמר על כל גידול הצומח בשדה אלא רק על אותם גידולים שחלה עליהם קדושת שביעית. שרק בהם אמרה התורה שיש להם קדושה ואסור להתיחס אליהם כבעלים. וממילא לא אסרה התורה גם זריעה וזמירה אלא בגידולים כאלו שהתורה אסרה. אך בדברים שהתורה לא אסרה להתייחס אליהם כבעלים ולא אכפת לה שיתייחסו אליהם כבעלים אפילו בשביעית – לא אסרה את זריעתם וזמירתם.

אלא שלפי"ז קשה, שיהיה מותר לזרוע בשביעית דברים שיצמחו במוצ"ש ואין בהם קדושה. וי"ל דאה"נ, שזריעת דברים אלו אינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן. וצ"ע.]

אולם י"ל שאע"פ שדשא ראוי למאכל בהמה, אין הוא מיועד לכך. וסתם שותלי דשא אינם מעוניינים שבהמות יבואו ויאכלו אותו. רק כאן, באופן יוצא מן הכלל, מביאים בהמה שתאכל את הדשא בכדי שתכסח אותו, אך עיקר גידולו אינו לשם כך. א"כ אין בדשא קדושת שביעית, וממילא אין איסור תורה בשתילתו ובזמירתו. ובר מן דין שלדעת החזו"א אין זמירה אלא בגפן. וכן אין זמירה אלא בצורתה המיוחדת לשם צמיחה. כיסוח הנעשה ע"י אכילת בהמה לאו שמיה זמירה. וא"כ האיסור בכיסוח כזה של דשא הוא לכל היותר מדרבנן.

הדרן לכך שנחלקו בדבר הרמב"ם והראב"ד. ויש מקום אולי לומר, שאפילו הראב"ד יודה בנד"ד. דשאני זיבול שהוא איסור ברור מדרבנן. לא כן כיסוח דשא. בדרך כלל נהוג לומר שכיסוח דשא 193 בשמיטה מותר משום שהוא לאוקמי. ור"ל שגם בשביעית דשא צריך להיות מטופח ויפה למראה. ונויו הוא האוקמי שלו. וגם כיסוח ראשון יש בו לאוקמי, שהדשא יהיה כסוח וראוי לשימוש. אלא שיש בו גם לאברויי, שגורם להתפשטות, אך זוהי כוונה נוספת. וצ"ע אם הדבר אסור. (עי' מש"כ לעיל סי' ג' לענין אוקמי ואברויי במעשה אחד). וא"כ י"ל שגם הראב"ד אולי יודה שבנד"ד יהיה מותר להעלות בהמות על הדשא ע"מ שיכסחוהו, ורק בזיבול גזרו ולא בכיסוח דשא. מיהו קשה להתיר על סמך סברה דחוקה זו. כי מן הסתם כוונתם של הבעלים שהדשא גם יתפשט.

ועי' משפט כהן (סי' פ"א), שדן בניכוש ע"י בהמה, וכ' שאולי גם הרמב"ם התיר רק זיבול של סהר בית סאתים ותו לא. ולכן אין להתיר אלא ע"י אחר, דהיינו שבעלי הבהמות אינם בעלי הדשא. עיי"ש. (דהיינו שלא יאמר לו שעושה לו טובה עיין ברמב"ם פ"א הט"ז ועי' שבה"א שם והל' י"ח).

מסקנה

כיסוח דשא ע"י בהמות מותר רק אם הבהמות שייכות לאדם אחר והוא מעלה את הבהמות על הדשא מבלי להחזיק טובה לבעלי הדשא. (ועי' לעיל סוף סי' ז').