סימן לד – חיטוי סולרי

 

סימן לד – חיטוי סולרי*

ראשי פרקים:

       שאלה

       א. הצמחה

       ב. תולדת חורש

       ג. כופת בחמה

       מסקנה

* * *

 

שאלה1

האם מותר לעשות חיטוי סולרי לקרקע בשביעית? חיטוי זה נעשה ע"י פרישת יריעות ניילון על פני הקרקע. החום המתרכז מתחת ליריעות שורף את כל העשבים השוטים.

 א. הצמחה

יש בחיטוי הסולרי שני שלבים:

  1. צמיחה מהירה של העשבים השוטים ע"י החום (אם כי לא בכל מקרה. בסוף הקיץ כאשר הכל יבש, אין צמיחה כלל).
  1. כילויים ע"י החום הרב השורר מתחת ליריעות הניילון.

בלעדי החיטוי ג"כ היתה נעשית צמיחה אלא שהחום מזרז את הגידול. עיין אג"ט (זורע כ"ב ג') שהקשה מדוע מגיס חייב משום מקרב בישול, ואילו מניח עציץ נקוב שהיה על יתידות על הקרקע פטור ולא חייב משום מקרב זריעה? וחילק בין בישול לבין זריעה. שבבישול חייב רק בגמר הבישול, ואם רוצה את הפת לפני גמר אפייתה, פטור כמבואר בשבת ה' א', משא"כ בזורע חייב מייד ברגע הזריעה, ואף אם ילקט את הזרעים יתחייב. ועיי"ש שהק' משבועות (י"ז ב') "קירוב עבודה - עבודה היא?" ותי' ששם גזה"כ שגם היפוך האברים עבודה הוא. עייש"ה. והנה בשביעית יש להסתפק אם דינה כבשבת. ומה דינו של אדם שזרע בשביעית וליקט לפני ההשרשה, האם יתחייב או יפטר? ולדעת המנ"ח (מצ' רח"צ י"ד-ט"ו בהוצאת מכון ירושלים). הוא אכן פטור, שלדעתו "ושבתה הארץ" כתיב. אולם גם לחולקים עליו י"ל שאם נעשית המלאכה בשביעית ע"י בר חיובא או ע"י הבעלים, החיוב הוא על 201 שביתת הקרקע. עיין שבה"א (קונ"א סי' א') ומעדני ארץ להגרשז"א (סי' י"ג). ולדבריהם אם ילקט את הזרעים לפני קליטתם לא יעבור על "ושבתה הארץ" ולפי הגדרת האג"ט כשהוא מקרב את ההשרשה הוא עובר על מצות "ושבתה הארץ" וא"כ קירוב זריעה בשביעית אסור. ועיי"ש באג"ט בהגה שהביא מפי' הר"ש והרע"ב בשביעית פ"ב מ"ב "סכין את הפגים ומנקבים אותם עד ר"ה. כדי שימהרו להתבשל". ומבואר דבשביעית עצמה אסור לסוך. ועיי"ש שאין איסור בזירוז גידולן, אלא רק בזירוז בישולן, שאם לא יזרז בישולן לא יהיו ראוים כלל לאכילה, ולכן אסור. ולכאורה למה לא חילק האג"ט כנ"ל בין זירוז בישול בשביעית שיהיה אסור לבין זירוז צמיחה בשבת. והרי הוא עצמו שם בס"ק ח' חילק בין שבת לשביעית, שבשבת אם ליקט זרעים לפני השרשתן חייב, ובשביעית פטור משום שנא' "ושבתה הארץ", וא"כ למה חילק בין בישול לבין גידול, הרי החילוק מבואר בין שבת לשביעית? ועוד שמסקנתו שם שבשביעית לא איכפת לנו בזירוז הגידול, הרי לסברתו ששביעית עיקרה שביתת הקרקע היה צריך לאסור זירוז גידול?

והנלענ"ד בכוונתו שיש לחלק בין השרשה בקרקע לבין צמיחת פירות על העץ. "ושבתה הארץ" נאמר על ההשרשה בקרקע, ולכן בשביעית כל עוד לא השתרש הזרע בקרקע אין כאן זריעה ול"ד לשבת. אך בפירות הגדלים על העץ והוא מזרז את גידולם, אין כאן פעולה בקרקע ולכן אין חילוק לענין זה בין שבת לשביעית. (ועיין אג"ט זורע ב' ג'-ד' שחילק בין נוטע לבוצר, שנוטע עושה מעשה בקרקע ואילו בוצר עושה מעשה באילן, עיי"ש) וא"כ עולה לנו מהאג"ט שמזרז צמיחה פטור בשביעית. וצ"ע אם מותר לגמרי.

מיהו כ"ז אינו נוגע לעניננו, שכאן מזרז את תחילת הצמיחה, שהיא כהשרשה בקרקע. ועיין חזו"א כלאים שהמשקה וגורם להנבטה בהשקאה זו הריהו כזורע בידים. וגם בשביעית מצינו שאסור להשקות שדה בשביעית ע"מ שיצמיח ירקות בשביעית – מו"ק (ב' ב'), אלא שצ"ע אם זה מדרבנן או מה"ת. (אמנם צ"ע אם בכלאיים התורה אסרה רק זריעה או גם תולדה, עי' הל' כלאים פ"א ה"ב שהמנכש חייב, משמע שיש חיוב על תולדות בכלאים. וא"כ יתכן שאין ראיה לנ"ד. אך מ"מ יש כאן זירוז תחילת הצמיחה, וזהו מעשה בגוף הקרקע והיה מקום לאסור זאת בשביעית).

מיהו מאחר שאין כוונתו לזרוע אלא להשמיד אין זו זריעה. ואע"פ שהחזו"א (שביעית כ"ה) כ' דכוונה להתלמד אינה פוטרת, שהרי הזורע בשביעית בלא"ה אסור משום ספיחין וא"כ להעקר קאי, ובכ"ז חייב משום זורע. כאן שאני, שלא רק כוונתו האישית להשמדה, אלא כל צורת גידול זו להשמדה עומדת והוי כזורע לאיבוד. עיין ב"ב נ"ד א' בפי' הרגמ"ה שם. "דשדא ליפתא בי פילי דארעא", ופירש רשב"ם שלא כיסה בעפר ולכן לא הוי חזקה שלא עשה שום תיקון בקרקע, ודמי לזורע ללא חיפוי. ומבואר איפוא שזורע לאיבוד לאו שמיה זורע. עיין אג"ט (זורע ז') שהזורע ללא חיפוי חייב כי סופו להיקלט, אך הזורע לאיבוד משמע שפטור לגמרי. וכן משמע מאבן האזל (זכיה פ"ב ה"י). [עי' חזו"א שביעית כ' ה' שהזורע ע"מ לעקור פטור. מיהו לכתחילה אסור לזרוע בעפר רגיל, ורק בגללים מותר, עיי"ש. אולם נ"ד קל יותר לענ"ד, הוא לא רק 202 מתכוין לעקור את הגידול לאחר השרשתו, אלא כל דרך ההנבטה היא תחת כיסוי פלסטי המונע מראש אפשרות של גידול רגיל, ומעיקרו גידול זה עומד להיכלות מן העולם מיד לאחר הנבטתו. ונלענ"ד דלא גרע מגללים. ועוד, שהרי המדובר בעשבים שוטים, שלדעת רשב"ג אין בהם איסור זורע כלל (עי' סי' ל"ב). ולרבנן אסורים לכל היותר מדרבנן.]

 

ב. תולדת חורש

אולם יש כאן הכשרת קרקע לזריעה כמו שנתקווצה, דהיינו ליטול קוצים אסור בשביעית, כמבואר במשנה פ"ד פ"ב, ה"ה כאן שמשמיד את קוציה.

אלא שצ"ע אם קווץ כגון דא אסור. האם למשל אסור לשרוף את שדות השלף בשביעית, כדי שיהיו ראויים לזריעה מיד במוצאי שביעית? ויש מקום לחלק בין נוטל הקוצים בידים לבין שורפם. נטילת הקוצים היא כמו סיקול וזוהי תולדת חרישה. אך שריפת הקוצים אינה תולדת חרישה. וצ"ע.

והנה בשבה"א פ"א ה"ו כתב מרן הרב זצ"ל: "י"א שאמור להצית את האור באישת הקנים גם כשאינו מתכוין בשביל עבודת הקרקע שתתייפה עי"ז הארץ ותהיה מוכנת יותר לזריעה, אלא שהוא מתכוון שיגדלו הקנים הנשארים ברווח יותר והוא עבודת אילן". (ובאות מ"ה צויין המקור לכך בפנ"מ הירושלמי).

משמע מל' הרב זצ"ל שיותר פשיטא ליה ששריפת הקנים לצורך הקרקע אסורה מאשר לצורך הקנים. והמעיין בפנ"מ לא ימצא לכאורה זכר לכך. הפנ"מ לא מתייחס כלל לעבודת הקרקע אלא לעבודת האילן בלבד. אולם כוונת הרב זצ"ל היא כנראה לדיוק לשון הרמב"ם: "אין מציתין את האור באישת הקנים מפני שהיא עבודת קרקע". משמע מהרמב"ם שלצורך הקרקע אסור. הפנ"מ פירש את הירושלמי שהכוונה לעבודת אילן. ואכן מהירושלמי מוכח כדבריו שהמשך הדברים הוא: "וכן היה רשבג"א: נוטעין אילן סרק בשביעית". וע"כ חד טעמא הוא נטיעת אילן סרק והצתה בחישת הקנים כדי שיתעבו. בשניהם הכוונה לגדל אילן סרק. אמנם הרמב"ם הפריד בין הדבקים. בהל' ה' כתב שאין נוטעין אפילו אילן סרק ובהל' ו' כתב: "אין מציתין את האור באשת הקנים מפני שהוא עבודת הקרקע". כנראה משום שרק לרשב"ג יש קשר בין הדברים, שרשב"ג לשיטתו שהתיר הצתה בחישת הקנים לצורך האילן משום שסבר שמותר אפילו לנטוע אילן סרק לכתחילה, וק"ו לעבותו. אך הצתה בחישת הקנים לצורך הקרקע, גם לרשב"ג אסורה. והרמב"ם שפסק כרבנן לא קישר בין הדברים, ולכן כתב שאין מציתין את האור מפני שהיא עבודת קרקע. ולכן הוסיף מרן הרב זצ"ל שעפ"י הפנ"מ יש לאסור לא רק עבודת קרקע אלא גם עבודת אילן. מיהו הרמב"ם כנראה התכוין בעיקר לעבודת קרקע.

ובירושלמי בשבת פרק כלל גדול (ה"ב) נאמר במפורש: "המצית את האור בחישת הקנים וכל שהוא להניית קרקע חייב משום חורש". 

ולפ"ז אה"נ שריפת השלף אסורה משום עבודת קרקע, וה"ה חיטוי סולרי. 

 

ג. כופת בחמה

נראה שיש לדמות זאת לסנהדרין ע"ז א' שהכופת את חברו בחמה חייב, ורק כאשר סוף חמה לבוא פטור ועי"ש בתוס'. וא"כ 203 בנ"ד העבודה נעשית מן הסתם באור היום והוי בחמה וא"כ הר"ז מלאכת קרקע ואסורה.

מיהו יש לחלק בין רוצח לבין חיטוי סולרי. ברוצח הנרצח חש מיד בחום, אלא שהחום הולך ומתגבר והחום הוא ההורג. משא"כ בחיטוי החום מצמיח בתחילה את העשבים ורק אח"כ הורג אותם, וההצמחה עצמה מותרת כמו שכתבנו לעיל שאינה לצורך צמיחה אלא לצורך כילוי. וא"כ הוי כסוף חמה לבוא. אם כי דוחק לומר כן. שהרי כל היתר ההצמחה במקרה זה הוא בגלל שהיא עומדת לכילוי. אולם הכילוי עצמו הרי אסור משם תולדת חורש. וא"כ לכל היותר אין בהצמחה זו איסור דאורייתא, כמוש"כ לעיל. אך איסור דרבנן בודאי יש בה. (אולם כאמור לא כל חיטוי סולרי מצמיח בתחילתו, בסוף הקיץ הוא רק משמיד, ודמי ממש לכופת אדם בחמה).

 

מסקנה

חיטוי סולרי אסור מדרבנן משום תולדת חורש.

 

 

 

 

*טבת תשנ"ג. 

1נושא זה של זירוז גידול נידון לעיל בסי' כ"ו אולם המקרים שונים והמסקנות שונות עיי""ש.