סימן מו – דילול אפרסקים

סימן מו – דילול אפרסקים 229

שאלה

כדי להבטיח אפרסקים בגודל המקובל לאכילה יש צורך לעשות כמה פעולות שידללו את כמות האפרסקים ויגרמו לאפרסקים הנותרים לגדול לגודל הרצוי. האפשרויות הן כדלהלן:

  1. ריסוס פרחים וחנטים. פעולה זו יכולה להיעשות בשלב הראשון, אולם החקלאים דוחים חלק ממנה לשלב מאוחר יותר.
  1. הכאה במקלות. פעולה זו אפשרית רק כאשר האפרסקים גדולים במידה כזו שההכאה תועיל.
  1. גיזום בשעת החנטה. הגיזום נמשך זמן רב כשחלק מהפרי כבר גדול יותר.
  1. מחיקת עיניים לפני הפריחה.

מסתבר שכל פעולה היא תולדה האסורה מדרבנן (בשבת לדוגמא, מי שיעשה זאת יתחייב חטאת), והשאלה היא אם יש כאן לאוקמי. ואם כן, איזו פעולה מפעולות אלו עדיפה?

תשובה

בגדר אוקמי יש כמה שיטות. לדעת פאה"ש (ב' י"א) בדעת הרמב"ם היתר לאוקמי הוא רק מחוץ לעץ, כגון עידור וכד', אך לא בגוף העץ עצמו (וילה"ק עליו ממש"כ הרמב"ם פ"א הי"ט: "המבקע בזיתו מכסה באבנים ובקש". ובירושלמי פ"ב ה"ד מבואר שהוא כמושיב שומר. וצ"ל שחיפוי בקש ואבנים אינו נדבק בעץ אלא מחפה מבחוץ ולכן הדבר מותר. בעוד שעפר נדבק ואסור).

גם אם נניח שהמלאכות הן לאוקמי צ"ל שהמדובר באוקמי פירא ולא באוקמי אילנא (אם כי יתכן שעודף פרי יכול לגרום גם נזק לאילן עצמו. אך השאלה היא אם הנזק הוא כה חמור עד שיכלל בלאוקמי). ובאוקמי פירא גם למרן הרב זצ"ל שאוסר (שבה"א פ"א ה"ה), האיסור הוא רק מדרבנן, ולדעת החזו"א (סי' ט"ז ס"ק ד') הדבר מותר. גם לדעת הרב זצ"ל יתכן שע"י אוצר בי"ד מותר לאוקמי לכתחילה, וכמו שהורה הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' ח"ג סי' צ"ח). מאידך, בפעולות שבהן הפגיעה היא בפרי עצמו, יש משום הפסד פרי שאסור בשביעית. לכן צ"ע איזו מהפעולות הנ"ל חמורה יותר מחברתה.

נדון ראשית כל בשיטת ההכאה במקלות. א. בשיטה זו מכים על הענף וכתוצאה מכך חלק מהפרי נושר. תיתכן גם פגיעה ישירה בחלק מהפרי, אולם לא זאת הכוונה, אלא לפגיעה העקיפה.

במשנה (פ"ד מ"ז): "מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית? הפגים משיזריחו אוכל בהם פיתו בשדה, ביחלו כונס לתוך הבית, וכן כיו"ב בשאר שני שבוע חייב במעשרות". מבואר איפוא שהפגים לפני שיזריחו אסורין באכילה משום שמפסיד אותם. וכמש"כ הר"ש משום לאוכלה ולא להפסד. וגם לשיטת הרמב"ם שלמד מפס' אחר "מן השדה תאכלו את תבואתה" - שאינה נאכלת עד שתהיה תבואה ואסור לאוכלה עד שתהיה ראויה לאכילה, מסתבר ג"כ שאסור להפסידה. שהרי גם הוא מודה שיש איסור הפסד בשביעית, וכמש"כ במשנה י' שגוזל בנ"א או כמו שכ' בספרו הי"ד החזקה פ"ה הל' י"ז משום לאוכלה ולא 230 להפסד. ויתכן שיש הבדל בין שני המקומות. יתכן לומר שלשיטת הרמב"ם בספר היד החזקה שלמד מ"לאכלה ולא להפסד", אינו עובר אלא כאשר הפרי כבר ראוי לאכילה רק אז עובר על הפסדו. אך כשהפרי עדיין לא ראוי לאכילה, אינו עובר על הפסדו. אך לפי מש"כ בפהמ"ש במשנה י' שגוזל את בני האדם, יתכן שר"ל שאע"פ שאינו עובר על הפסד פ"ש כי הפרי עדיין אינו ראוי לאכילה מ"מ הוא גוזלם. ומי שקוטף פרי בוסר חייב משום גזל כי יש לו שווי למי שימשיך לגדלו. וצ"ע. אך לשיטת הר"ש בודאי שעובר על הפסד פ"ש גם לפני שיזריחו. וכן מבואר ברא"ש שכתב: "דקודם שהם ראויים לאכילה אסור לתולשן מן האילן". משום דדרשינן לאוכלה ולא להפסד. וע"כ אסור להכות במקלות את ענפי האפרסק, שהרי תולשן בכך ומפסידן.

אמנם צ"ע מאיזה שלב אסור להפסיד פ"ש?

ומסתבר שהאיסור מתחיל משעה שאמרה המשנה (שם מ"י) "מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית בש"א כל האילן משיוציא, בה"א החרובין משישלשלו והגפנים משיגריעו ושאר כל האילן משיוציא". ומצינו סתירה ברש"י מהו משיוציא. בפסחים (נ"ב ב') כתב רש"י משיוציא עלין, ובברכות (ל"ו ב') כתב משיוציא פרי. וראיתי בישוב הסתירה שבפסחים פרש אליבא דב"ש ובברכות אליבא דב"ה (משנ"י). אך המאירי פרש בפסחים שיש אילנות שקודם פורחים ואח"כ מוציאין עלין. וא"כ בזמן הוצאת העלין יוצא כבר הפרי. דהיינו בסוף עונת הפריחה. ולפי"ז כבר בפריחה אסור להפסיד את הפרי. אך מהגמ' בברכות (ל"ו ב') לא משמע כן. ובספר היד החזקה (פ"ה הי"ח) כתב הרמב"ם משיוציאו בוסר. וכ"כ שם בהל' ט"ו.

וא"כ לדעת הרמב"ם בספר היד היה אולי מותר להכות במקלות לפני שיוציאו בוסר, שרק אז מתחיל להחשב פרי והוא הגירוע ושיעורו כפול הלבן. אלא שהגדרת בוסר אינה ברורה דיה. ובמשנה ח' "הבוסר משהביא מים". וכתבו התוס' בע"ז (כ"ט ב' ד"'ה אי) בשם ר"ת שאיננו יודעים מהו בוסר. ובשו"ע (או"ח סי' ר"ב ס"ב) לא נודע לנו שיעור פול הלבן. עכ"פ אינו הפריחה, אלא שלב מתקדם יותר. אולם לא כשהפרי גדול שאז כבר אסור. ולפי"ז למעשה הכאה במקלות תיאסר.

ב. עיין ערוה"ש (סי' כ"א ס"ב) שכ' שאסור ליקח מעט פירות כדי שהשאר יגדלו, וזה בכלל קוצר לעבודת האילן. וא"כ זהו איסור מה"ת.

והנה הרמב"ם בפ"ד הל' א' כתב: "או שקצר לעבודת הארץ". ושם בהל' כ"ב כתב: "ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים", מבואר שקצירה שיש בה טובת הארץ או האילן אסורה.

ועיין מעדני ארץ להגרשז"א (סי' ב'-ג') שהאריך בנושא זה, ונוטה לומר שלא התירה התורה קטיף של פירות שביעית אלא לאוכלה, אך כשמטרת הקטיף היא טובת האילן התורה אסרה קצירה כזאת. ולכך התכוין הרמב"ם באומרו שקצר לעבודת הארץ או לעבודת האילן. וא"כ גם בנ"ד קטיף הפרחים שיש לו מטרה נוספת יהיה אסור.

מיהו עיי"ש שאיסור קצירה לא נאמר אלא בפרי הראוי לאכילה, אך בפרי שאינו ראוי לאכילה אין איסור קצירה (עיי"ש סי' ג' אות ח' בענין פירות ערלה), ופרחים אלו אינם 231 קדושים בקדושת שביעית ואין בהם איסור קצירה, וממילא גם קוצר לטובת האילן לא נאסר הקטיף. מיהו יתכן שמדרבנן נאסר גם קטיף פרחים שאין בהם קדושת שביעית. מיהו עיי"ש סי' ג' אות ה' שדייק מלשון הרמב"ם שכתב: "אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל". ויתכן שגם ערוה"ש לא אסר אלא בפרי הראוי לאכילה, שהרי כלל זאת במלאכת קוצר, וקצירה בשביעית היא רק בדבר שיש בו קדושת שביעית. וא"כ יש להתיר דילול בפירות קטנים שעדיין לא התקדשו.

ג. הגיזום בשעת החנטה דומה להכאה במקלות, שהרי במשנה שנינו (פ"ב מ"י): "מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית? בש"א כל האילן משיוציא". ומה בין קציצת כל האילן לבין קציצת ענפים. אדרבה בזאת מיושבת קושיה גדולה שמקשין על משנה זו. הרי גם ביתר השנים אסור לקצוץ אילן פרי. ותירצו שמדובר באילן שמותר לקצצו, ולדברינו א"ש. בשביעית המדובר בקציצת ענפים ולא בקציצת אילן. ואילה"ק הרי בלא"ה אסור לזמור ענפים בשביעית? י"ל שהמדובר בזימור שקשה לעץ וטוב רק להשבחת הפרי, ואסור משום שמפסיד הפרי. וצ"ע. אלא שחלקו הראשון של הגיזום נעשה בזמן הפריחה ותחילת החנטה שאז מותר משום שהפרי קטן וכנ"ל אות א'. אולם המשכו נעשה כשהפרי גדול יותר ויתכן שהגיזום יהיה אז אסור.

מיהו יתכן לומר שמאחר וכל מטרת הגיזום אינה אלא השבחת הפרי כדי שיהיה ראוי לאכילה, אין בזה משום הפסד. אדרבה, אם לא יעשו כן יגרמו הפסד לפרי שלא יהיה ראוי לאכילה.

(ואין לדמות דילול אפרסקים לדילול עוברים, כגון אישה שעברה טיפול הורמונלי והרתה חמישה עוברים, שיש צורך לדלל חלק מהם, שאם לא כן כולם ימותו. והדבר הותר ע"י הפוסקים. [עי' נשמת אברהם חו"מ סי' תכ"ה בשם הגרשז"א]. כי שם אנו דנים בדיני נפשות שהם חמורים ביותר. כנגד איסור רציחה שיש בהפלת עובר יש גם מצות הצלה בעובר אחר ונפש תחת נפש. שני הצדדים של הספק הם חמורים. ואדרבה, הצלת העוברים חמורה יותר מהריגת העוברים שעדיין אינם בגדר אדם [עיין באהלה של תורה ח"א סי' קט"ו-ז'] ולא דמי לדילול אפרסקים שאינם דיני נפשות). וא"כ י"ל שאם לא ידללו הפירות יהיו קטנים ולא יאכלו. כי הציבור התרגל לאכול רק פירות גדולים. ובמקום שהפרי ייפסד יש מקום להקל ולהתיר את הדילול. כי אין כאן הפסד פ"ש, אדרבה הכוונה היא למנוע הפסד פ"ש. וצריך להדגיש, גם אם לא ייעשה הדילול אין כאן הפסד של פ"ש שהרי אינו מפסידם בידים, וכשהוא מדלל הפירות עדיין קטנים ואין איסור בהפסדם. אלא כוונתנו לומר שאם לא ידלל כל הפירות יהיו קטנים ולא יאכלו, אין בדילול כזה מלאכה כי כל כוונתו היא שהפירות הנותרים ייאכלו בקדושת שביעית ובכגון דא לא נאסרה מלאכה כזו.

ומצינו סברה כעין זו לענין "בל תשחית", או לענין מחיקת שמות הקדש ונתיצת מזבח. שכל שנעשה לשם הבאת תועלת גדולה יותר אין בכך משום השחתה. אף כאן אין זה הפסד אלא השבחה. אלא שבכ"ז צ"ע מה עדיף, גיזום או הכאה במקלות? מצד אחד הגיזום בתחילתו עדיף, כי אז יש רק פריחה. מאידך הגיזום בסופו גרוע יותר מהמקלות, כי יש כבר פרי. ואולם שניהם חמורים – הגיזום בסופו, והמקלות, גם בתחילת ההכאה. ונראה שיש להתיר רק את הגיזום בתחילתו, משום שנעשה לפני שהפירות נאסרים. 232

ד. הריסוס הוא גרמא. וכבר כתב המהרי"ט בתשובה (ח"א סי' כ"ג) שגרם הפסד פ"ש מותר. אלא שהמהרי"ט מדבר בהאכלת עלי תות לתולעי משי ועי"כ נגרם הפסד עקיף לפרי. "דאלמלא עליא לא מתקיימו אתכליא" (חולין צ"ב א'). בעוד שהגרמא של הריסוס היא פגיעה ישירה בגוף הפרי.

ואולי יש לדמות זאת לסם, עיין ב"הר צבי" (יו"ד סי' קמ"ד) לענין גילוח בסם בשבת שהיא מלאכה מה"ת. ודייק מרש"י קידושין כ"א ב' שמשמע מדבריו שסם אינו כמרצע אך הוא מעשה אדם. וכן משמע קצת מב"ק (פ"ו א') כגון שסכו נשא (היינו סם). מאידך בנזיר מ' א' משמע שסכו נשא אינו כגילוח. ואולי יש לחלק בין נזיר למזיק. במזיק התוצאה היא המחייבת לכן גם סם נחשב כמזיק בידים, בנזיר המעשה הוא המחייב. וצ"ע בשביעית שאם נאמר שהאיסור הוא התוצאה שהפירות נפסדים גם סם יהיה אסור (ועי' לעיל סי' כ"ז).

לסיכום

א. עצם הדילול מותר משום שהוא צורך הפירות. והשאלה רק מה עדיף?

ב. מחיקת העיניים נראית כעדיפה ביותר, משום שהיא לפני הפריחה וממילא י"ל שמאחר ואפשר לעשות זאת כך, אסור להפסיד פ"ש בתקופה מאוחרת יותר. ג. הגיזום בתחילתו מותר משום שנעשה בפריחה ותחילת החנטה. הגיזום המאוחר, כשהפרי גדול – אסור.

ד. הריסוס אם הוא נעשה כשהפרי קטן, בתחילת החנטה, מותר. אולם כשהפרי גדול יותר ונחשב לבוסר, אסור. ה. השימוש במקלות – מותר.