סימן נא – שימורים מפירות שביעית

 סימן נא – שימורים מפירות שביעית*

הרמב"ם (שמו"י פ"ה ה"ג) פסק ואלו דבריו: "ולא ישנה פירות שביעית מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני. דבר שדרכו לאכול חי אל יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלין חי". וצ"ע אם גם שימור פירות בכלל האיסור. די"ל דדרך פירות גם לשמרן. והנה בספר השמיטה (להגרימ"ט פרק ז') פסק דפרי העומד גם להיכבש, כגון מלפפונים, מותר גם בכבישה. וכמו כן אם דרכו להינתן בתבשיל להטעמה, כגון גזר ועגבניות – מותר בכך. ונראה מפורש שמתיר להכין שימורים מפירות שביעית (ומקורו מתוספתא תרומות. עי' ערוה"ש זרעים סי' כ"ד סעי' ח'). 247

ועי' משפט כהן (סי' פ"ד), שאסר לטגן תפוזים, משום דרובן אין אוכלין אלא חי. אך מהמשך דבריו שם משמע שאוסר משום שטיגון תפוזים משנה אותן מברייתן. ודמי לסחיטה, שאסורה. אך פירות כגון משמש ואפרסקים, ששימורם אינו משנה אותם מברייתן, נראה שיש להתיר גם לדעת מרן הרב זצ"ל.

ועי' שם סי' פ"ה שהרחיב את הדיבור בענין טיגון התפוזים, דכל שינוי מברייתן, אפי' שאינו עושה מאוכל משקה – אסור. אך כאמור נראה דתפוזים באמת משתנים מברייתן, משא"כ משמש ואפרסקים. וכן משום שהטיגון ממעטו, וכהא דאיתא בירושלמי פ"ח ה"ב בענין פיטום יין שאסור, שאע"פ שמשביחו – הרי הוא ממעטו. וא"כ דוקא טיגון תפוזים, שהכמות מתמעטת אסור, אך בישול פירות במים, שכמותם לא מתמעטת כלל, ורק טעמם משתבח ? מותר.

עוד נימוק לאיסור כתב שם, דע"י הבישול מתמעטים האוכלים, כי רבו הפשטניים, שאוכלים חיים ואינן אוכלין דברי מתיקה. וא"כ, אע"פ שהבישול משביחם, הרי הוא ממעט את אוכליהם. (על דברי מרן הרב זצ"ל ילה"ק מהתוספתא שמתירה לתת דבילה וגרוגרות לתוך התבשיל. וצ"ל דרק טיגון אסור מפני שממעטו. וצ"ע). וא"כ, נימוק זה קיים גם בשימור פירות שביעית שיש אנשים שהם אוכלים פירות אלו חיים ולא משומרים. אך באמת נראה שלא רק היתר יש כאן, אלא אולי גם מצוה. סיבת השימור היא עודפי פירות בעונת ההבשלה, שאין בני אדם יכולים לאוכלם מרוב כמותם. וא"כ אדרבא, בלא השימור מתמעטים האוכלים, והשימור מרבה את האוכלים. א"כ, נראה אולי לומר, שמצוה לשמרם כדי לזכות אנשים רבים יותר במצות אכילת פירות שביעית.

ואין לומר שעודפי הפירות ייאכלו ע"י התולעים, והן אינן גרועות מבהמתך והחיה אשר בארצך שגם להם ניתנו פ"ש לאכילה. שהתורה לא ייעדה פ"ש אלא לבע"ח מצויים, בעוד שתולעים נוצרים ע"י עודפי הפרי ולא לכך התכוונה התורה, וא"כ אדרבה אכילת התולעים היא הפסד ברור של פ"ש וראוי למנוע זאת. אמנם בשו"ת מהרי"ט (ח"א פ"ג) התיר האכלת עלי תות לתולעי משי ומשמע שסובר שתולעים אלו לא גרועות מבהמתך וחיה, מיהו עיי"ש שמתיר להאכילן גם בשבת משום שמזונותיהן עלינו, ועוד שעלים אינם מאכל אדם, אלא מאכל תולעים, ולא דמי לפירות הנאכלים ע"י תולעים המתרבים תוך כדי אכילה שאין מזונותיהן עלינו והפרי ראוי לאכילת אדם. אין לתולעים אלו דין בהמתך ואפילו לא לחיה אשר בארצך, שהיא מצויה בלאו הכי.

והנה החזו"א (סי' י"ד ס"ק י"ב) אוסר לכבוש פירות שביעית הרבה ביחד, דכל דעביד לאוצר הרי זה כסחורה. אולם עי"ש, שכתב שיש גורסים: "רבותינו התירו לייבש יבושת ולכבוש כבשים". ועי' תוספתא כפשוטה (פרק ד' שורה 49-50 ), שרבותינו התירו לייבש פירות ולכבוש כבשים אפי' בפירות שביעית שגדלו בארץ, כדי שלא יתקלקלו הפירות. ועי"ש (פרק ו' שורה 61-62 ), שהרמב"ם השמיט את ההלכות האלו שאוסרות ייבוש, משום שרבותינו התירו להיות כובשים אוכלין. ועכ"פ בפירות שמבשילים הרבה בבת אחת כגון משמש, ואין אפשרות לאכול הכל בצורת פרי חי, מותר לשמר כדי שלא ירקבו. וגם מהחזו"א משמע שרק פירש את דברי התוספתא: 248

"בראשונה אמרו", אך לא פסק כמותה להלכה.

ומש"כ החזו"א, משום שאוצר דומה לסחורה, כנראה ר"ל דסחורה אסורה משום שיש בה בעלות. וה"ה לאוצר. אך עי' רש"י בסוכה (ל"ט א' ד"ה אין מוסרין), דסחורה אסורה משום שמוסר דמי שביעית לע"ה. ולשיטת הרמב"ן, שמצות "לאכלה ולא לסחורה" פירושה שמצוה לאכול פירות שביעית ולא לעשות מהם סחורה וכדו', א"כ בנד"ד בודאי שאין בזה איסור סחורה. ומפירושו עה"ת משמע שאיסור סחורה הוא רק בשמור. כלומר איסור סחורה הוא בגלל הבעלות שאדם מתייחס בה לפירותיו. אך בפירות הפקר שאינו בעליהם אין איסור סחורה, לדעתו. אך אין הכרח לומר שאוצר דומה לסחורה. ובלא"ה כאן מדובר על פירות של אוצר בי"ד שאין בהם איסור שמור.

מסקנה

הלכה למעשה נראה לענ"ד שמכיון שחלק גדול מהיבול מיועד לתעשיית שימורים, ואם לא ינוצל לתעשיה עלול להרקב, מותר לעבד את הפירות לשימורים.

 

 

 

 

*סיון תשל"ב.