סימן נב – גזר סוג ג'

 

סימן נב – גזר סוג ג'*

שאלה

הגזר מתחלק לשלושה סוגים: א. סוג א' הנמכר בשוק. ב. סוג ב' הנשאר במשק, נאכל ע"י החקלאי עצמו, ומחולק למוסדות, או נמכר במחיר מוזל. ג. סוג ג' ניתן לבהמות. חלק מהגזר מסוג ג' היה ראוי בעצם גם לאכילת אדם, אלא שבמציאות הנוכחית אין אדם הקונה אותו, ולכן ניתן לבהמות. מה דינו בשמיטה? הרי אסור להאכיל מאכל אדם לבהמה?

תשובה

הנלענ"ד שמכיון שידוע מראש שהגזר מחולק לשלושה חלקים וסוג ג' מיועד מראש לבהמות, הר"ז כמאכל בהמה מעיקרו. וע"ד מש"כ המהרי"ט (סי' פ"ג) לענין עצי תות שאם נוטעים אותם לשם מאכל תולעים מותר. ה"ה גזר, אדעתא דהכי זורעים אותו, וכן מתכננים את משק החי שחלק מהמזון של בעלי החיים יבוא מסוג זה.

אלא שלכאורה ל"ד לתות. בתות כל העץ מיועד לתולעים. כאן לא ידוע מראש איזה גזר מיועד לאדם ואיזה לבהמה. הדבר מתברר רק אח"כ. ולכאורה הדבר תלוי בברירה? וי"ל דאה"נ יש ברירה בדרבנן. אך יתכן שכאן עדיף מברירה. כמו שמצינו בפסחים ל"ח לענין מצות שנאפו ע"י נחתום והוא אינו יודע אלו לנזיר ואלו לפסח 249 שהמצות כשרות לפסח ודוחק לומר שהוא רק למ"ד יש ברירה. ואין לומר שאין הדבר תלוי בברירה כי אין הדבר מתגלה למפרע אלא רק מכאן ולהבא (עי' שאג"א סי' צ"ג וקצוה"ח סי' ס"א), כי האופה הוא שמתכוין לשמה, וא"כ יש צורך שהדבר יתברר למפרע שלכך התכוין האופה. מיהו בלשמה של מצות לפסח י"ל שאין זו כמו כוונת לשמה בגט, אלא רק שימור מחמץ, שעיקרו הצד השלילי, מניעת איסור חמץ, ולא הצד החיובי של מצות המצה, ולכן מועילה כוונה דו-כיוונית. עי' שערי יושר (ש"ג ספי"ט), ור"ל אפי' לשיטת רש"י שהמצה צריכה להיות משומרת לשם מצוה, עיקר השימור הוא מחימוץ, וצ"ע. ועי' רא"ש סוכה (סוף פ"א) שהביא בשם הרי"ד שמחצלת הנעשית ע"י אומן למכירה הכל תלוי בכוונה, אם כוונתו של האומן לשכיבה היא מקבלת טומאה, ואם כוונתו של האומן לסיכוך טהורה. והרא"ש חולק עליו וסובר שהכל תלוי במנהג המקום. ומשמע מדבריו שאזלינן בתר מנהג המקום לחומרא משום מראית העין, אך מעיקר הדין גם הוא מסכים לרי"ד וכמו שהוכחנו מפסחים.

וענוב"י (מה"ת יו"ד סי' קל"ז) לענין חיבור כלי במסמרים, שהמסמרים שהותקנו לכתחילה לצורך חיבור בקרקע מותרים לכתחילה, אך בדיעבד אם קנו אותם חדשים בחנות, שנעשו סתם שכל קונה יעשה בהם מה שצריך, כשרים. וצ"ע מדוע רק בדיעבד. ועיין דע"ת (יו"ד סי' ר"א ס"ז) שהביא פוסקים רבים שפוסלים מסמרים שלא נעשו במיוחד לשם הקרקע, וצ"ע מאי שנא מהמצות הנ"ל. ואולי סוברים כמו שכתבנו שבמצה הלשמה שונה, וצ"ע. וכן הכרח לומר בדעת הגרעק"א, שבשו"ת סי' ב' כתב שעיבוד עורות לסת"ם ולגיטין לפי מה שיצטרכו תלוי בברירה. וע"כ מצות שאני שלשמה בהן אינו כלשמה של עיבוד עורות לסת"ם, אלא כנ"ל, שעיקר שימורן הוא מחמץ.

אלא שכל הסתמכותנו היא על המהרי"ט, ורוב הפוסקים חולקים עליו, עיין פאה"ש (סי' ו' ז'), שבה"א (פ"ה הכ"א) ועוד. מיהו י"ל שגזר סוג ג' עדיף מתות. תות הוא בעצם פרי הראוי למאכל אדם, וכוונתו להאכילו לתולעים לא הופכת אותו למאכל בהמה. משא"כ גזר סוג ג' לאחר שהורגלנו לאכול רק גזר סוג א' וב', סוג ג' לא נחשב ראוי לאכילת אדם. וגם בפועל לא יאכל. ועוד, תולעים אינם בהמה שהתורה התכוונה אליה. היא התכוונה רק לבע"ח מצויים בבית שמזונותיהם עלינו. תולעים אינם נכללים בכך. ואע"פ שתולעי משי מזונותיהם עלינו, אין הן בכלל בהמה של התורה. וצ"ע.

ועוד, גזר זה אם לא יאכל ע"י אדם – ירקב, וכשהוא יתחיל להרקב לכו"ע מותר יהיה להאכילו לבהמה, וא"כ גזר זה עומד למעשה למאכל בהמה.

ויתכן באמת שכדאי להשאירו כמה ימים במקומו, וכשיתחיל לכמוש ולא יהיה עוד סיכוי שאדם יאכלנו, להאכילו לבהמה. באותו עניין (תשובה להערה)

הרה"ג אברהם וייס העיר (ב"מהדרין" ה', ניסן תשנ"ב) על דברי ב"מהדרין" ד' בענין גזר סוג ג'. אני העליתי סברה להתיר האכלת גזר סוג ג' לבהמות משום ברירה, שמראש ידוע 250 שיהיה אחוז ידוע של סוג ג', ומראש מגדלים אותו למאכל בהמה. אלא שלא ידוע איזה גזר יהיה סוג ג'. ויש להסתמך על ברירה בשביעית שהיא מדרבנן בזה"ז. עי' משנ"ב (סי' ל"ב ס"ק כ"ו ובה"ל שם). ושע"ת (סי' מ"ב ס"ק ז').

הרה"ג אברהם ווייס העיר על דברי שאין צורך כאן לברירה. כי ברירה היא חלות הדבר למפרע. ורק כאשר אי אפשר להחיל את הדין מכאן ולהבא, אלא רק למפרע צריכים אנו לברירה. אך כאשר ניתן להחיל את הדין מכאן ולהבא אין צורך בברירה, וכמבואר בסוגיית צנועין בב"ק ס"ט א' (וער"ש מע"ש פ"ב מ"א ושאג"א סי' צ"ג). ומכיון שכבר בזמן הלקיטה ניתן לברר איזה גזר הוא סוג ג' אין צורך לברירה כי קדושת שביעית חלה על ירק בזמן לקיטה. ואין כאן בירור למפרע אלא מכאן ולהבא. ואין זו ברירה. עכת"ד.

יורשה לי להעיר שתי הערות:

א. לדעת התוס' בר"ה (י"ג ד"ה אחר) לא הלקיטה קובעת, אלא גמר הבשלת הירק, ובאותה שעה הגזר נמצא עדיין באדמה ולא ידוע לנו איזהו סוג ג'. אמנם אפ"ל שאם היינו מוציאים את הגזר מן האדמה, היינו יכולים לדעת לאיזה סוג הוא שייך. וא"כ כלפי שמיא כבר ידוע הדבר, ורק לנו לא ידוע הדבר, כי עדיין לא תלשנו את הגזר מן האדמה. והדבר דומה לבא חכם מע"ש למקום מסויים ורק לנו עדיין לא ידוע הדבר ויתברר לנו בשבת, שאין זו ברירה, כמבואר בעירובין (ל"ו ב'). מיהו לא כל אנפין שווין בדבר. אם המדובר בגודל, או בפגיעות קשות אחרות, שהגידול נפגע בהן כבר בקרקע, הדבר ידוע עוד לפני הלקיטה ורק אנחנו לא יודעים עדיין. אך יש גם פגיעות תוך כדי לקיטה ומיון, ויש נגעים שהיו קטנים באדמה ורק לאחר הלקיטה הם מתפתחים, ועד שיגיעו לשוק יפגעו קשות בגזר ולכן מונעים את שיווקם, כל אלו מתבררים רק בזמן המיון.

ב. ההנחה שהלקיטה קובעת נכונה רק כלפי חלות הקדושה של הירק, מבחינת הזמן, כגון לענין ירק שיצא משישית לשביעית ומשביעית לשמינית. רק בזה הלקיטה קובעת. אך הייעוד, אם ירק מיועד למאכל אדם או למאכל בהמה, לא נקבע בזמן הלקיטה, אלא לפני כן בשעת הזריעה, ואז עדיין לא ידוע אם הגזר ראוי לאדם או לבהמה. (ודוגמא לזה פול המצרי שזרעו לזרע בתחילה כיו"ב – שביעית פ"ב מ"ח, למרות שקדושתו חלה בזמן גמר הפרי עיין רמב"ם פ"ד הי"ג-י"ד), ולכן יש צורך בבירור הענין למפרע משעת הזריעה. ועי' ר"ן (ר"ה ט"ו) שגם לענין קדו"ש הקדושה חלה או פוקעת רק מכאן ולהבא. ועי' ליקוטי קה"י (שביעית סי' ח'-ט'). עיין מעדנ"א להגרשז"א (שביעית סי' י"א פרק ב') שהאריך להוכיח הנחה זו שרק לענין סדר השנים הלקיטה קובעת.

מיהו עיי"ש באות ו' שהעיר מהר"ש בפ"ח מ"א על המשנה: "כל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים". ופי' הר"ש בד"ה "חשב עליו לבהמה ולאדם" - "בשעה שליקטן". וכן מבואר בנידה (נ' ב') לענין טומאת אוכלין צריכות מחשבה לכשיתלשו, קסבר מחשבת חיבור לא שמה מחשבה. ואע"פ שיש לחלק בין טומאת אוכלין לבין מעשר ושביעית, שבמעשר ושביעית הדין חל עליהם במחובר ולא בתלוש, בכל זאת סובר הר"ש 251 שבשביעית מחשבת הלקיטה קובעת. ופי' הגרשז"א שם שע"כ צ"ל שהמחשבה חלה למפרע.

וא"כ נמצא שהמחשבה בשעת לקיטה מועילה למפרע וא"כ הדרינן לברירה. אלא שא"כ יקשה לנו על כל הדין של אותם גידולים שאינם מיוחדים, לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, שהמחשבה קובעתן בשעת לקיטה למפרע, ומשמע שדין זה חל גם בשביעית דאורייתא, והרי בדאורייתא אין ברירה?

ואולי אפ"ל שמחשבת האדם צריכה להיות מתחילת הגידול. אלא שהוא יכול לחזור בו ולשנות את דעתו עד סוף הגידול, עד רגע הלקיטה. ואע"פ שקשה להעמיס כוונה זו בלשון הר"ש. אולי בכל זאת זוהי כוונתו.

והנה בירושלמי שם פ"ז סוף הל' א' משמע שאפילו לאחר לקיטה מועילה מחשבה. וכן פי' הריבמ"צ. ולא מסתבר לומר שהמחשבה הנחשבת לאחר לקיטה היא שקובעת את קדושת הפרי באותה שעה, שהרי הפרי כבר נלקט וכיצד תועיל המחשבה עתה, להחיל עליו קדושה? והגרשז"א במעדנ"א הוכיח מכאן שהמחשבה מועילה למפרע. אך א"כ הדבר תלוי בברירה והרי המדובר כאן בדאורייתא? לכן הכרח לומר שהיתה מחשבה כבר קודם לכן אלא שהיא ניתנת לביטול עד אחרי הלקיטה, ודוחק.

ואולי י"ל שגזה"כ היא שהמחשבה תועיל למפרע, למרות שיש כאן ברירה.

או אולי י"ל שהברירה כאן שונה מברירות אחרות, מכמה סיבות:

  1. ההבדל בין מאכל בהמה למאכל אדם אינו מהותי כל כך. על שתיהן חלה קדושת שביעית. אלא שזה ראוי לאדם וזה לבהמה, ובמקום שהברירה אינה בין שתי מהויות נפרדות לחלוטין יש ברירה. וכעין מה שכתב בר"ן בנדרים (ריש השותפין) בדבר שרובו מבורר ומיעוטו לא.
  1. מאכל בהמה לא צריך יחוד, מה שלא נאכל ע"י אדם נאכל ממילא ע"י בהמה. גם אם לא יאכיל לבהמה בידיים, הגזר יאכל ע"י כל מיני בע"ח. א"כ אין כאן ברירה בין שני דברים חיוביים אלא בין חיוב לשלילה. עיין ר"ן (גיטין כ"ה ב' בשם הרמב"ן) שחילק בין תנאי לברירה, שברירה היא כאשר יש שתי אפשרויות, כגון כותב גט לאחת משתי נשותיו. אך כשיש אשה אחת והוא מתנה תנאי או שהתנאי יתקיים או שלא יתקיים, אין כאן ברירה, וה"ה כאן יש כאן רק אפשרות אחת או שהגזר יאכל ע"י אדם או לא. ולכן אין כאן ברירה.
  1. מכיון שיכול לשנות את דעתו ולחזור בו כמה פעמים אין זו ברירה. עיין קצות (סי' ס"א).

 

 

 

 

*נדפס במהדרין ד'.