סימן נז – משלוח מנות בפירות שביעית

סימן נז – משלוח מנות בפירות שביעית 270

 

ראשי פרקים:

       א. משלוח מנות דבר שבחובה?

       ב. האם ממשכנין על קינין

       ג. משלוח מנות ושושבינות

       ד. גמולין ומשלוח מנות

       ה. קיום שתי מצוות במעשה אחד

       ו. כהן המחזר בבית הגרנות לעניין פירות שביעית

       ז. שתי מצוות שבין אדם לחבירו – במעשה אחד

       ח. משלוח מנות שאינן שלו לגמרי

       מסקנה 

* * *

 

א. משלוח מנות דבר שבחובה?

במסכת שביעית (פ"ח מ"ח) שנינו: אין מביאין קני זבין וקני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית. וצ"ע מה הטעם?

במשנת יוסף מביא ששה פירושים:

א. משום לאכלה ולא לשריפה (הרש"ס ומלאכת שלמה).

ב. כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (תוי"ט).

ג. לכם ולא לגבוה (כלכלת שביעית).

ד. אסור לפרוע חוב בדמי שביעית (נימוקי הרא"ה).

ה. משום הפסד פירות שביעית (עטרת ראש).

ו. משום שאין נאכלין לבעלים (שם).

ובבואנו לדון בענין משלוח מנות, לפי פירוש א, ג, ה, אין לאסור, כי משלוח מנות אינו נשרף ואינו נפסד ואינו ניתן לגבוה. גם לפירוש ו' י"ל שמכיון שמשלוח מנות ראוי גם לבעלים, אם יצטרף לרעהו לסעודת פורים, אין מקום לאסור. ויש לדון לפי פירוש ב', של התוי"ט, שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וה"ה למשלוח מנות. וכן לפירוש ד', של נמוקי הרא"ה, שאסור לפרוע חוב בדמי שביעית, האם גם משלוח מנות בכלל אלו?

והנה על פי' התוי"ט, שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, הקשה בתורת זרעים (פ"ח מ"ח), שרק במע"ש, שהוא ממון גבוה, יש לאסור להשתמש בו לדבר שבחובה, אך שביעית חולין היא ולא קודש. (ואף שיש קדושה בפ"ש, אינה דומה לקדושת מע"ש; והראיה, שמעות מע"ש א"א לקדש בהם את האשה למ"ד ממון גבוה, ואילו בפירות שביעית אפשר לקדש אשה, עיין קידושין נ"ב א' ונ"ד ב', מיהו מצינו שדבר שבחובה אינו בא מן החולין, גם בממון שהוא חולין גמור, כגון מתנות לאביונים ממעשר כספים עשו"ת מהרי"ל סי' נ"ו והרמ"א פסק כמותו ביו"ד סי' רמ"ט ס"א). ונמצא שרק לפי נימוקי הרא"ה, שאסור לפרוע חוב מפ"ש יש לדון לענין משלוח מנות. אלא שגם לדעתו יש לחלק בין פרעון חוב רגיל למשלוח מנות. פרעון חוב רגיל אפשר למשכן עליו. משא"כ משלוח מנות, לא מצינו שאפשר למשכן עליו. וא"כ אין זה חוב גמור, ויתכן שאפשר לפורעו מדמי שביעית. ואף אם נאמר שמ"ע מדברי קבלה, כמשלוח מנות, אפשר להכותו עד שתצא נפשו, כשם שמצינו בסוכה ולולב, נראה לומר שבמשלוח מנות אין לכפות, כי עיקרה של מצוה זו להרבות שלום ורעות כמש"כ המנות הלוי. ועפי"ז הכריע החת"ס כהרמ"א בסי' תרצ"ו שהשולח מנות לרעהו 271 והמקבל מחל ולא קיבל – יצא השולח, משום שסו"ס הראה רצון לחיבה ורעות. א"כ גילוי הרצון הטוב הוא העיקר. וממילא רצון כפוי, אע"פ שאומר רוצה אני, כיון שבא לו בכפיה, אינו רצון טוב לענין משלוח מנות.

מיהו להסברו של תרוה"ד שמשלוח מנות הוא כדי שלמקבל תהיה סעודת פורים, וכנראה הפר"ח סבר כמותו, שאם המקבל מחל לא יצא י"ח, יתכן שגם בכפיה יוצאים י"ח משלוח מנות.

אך יתכן שהפר"ח החולק על הרמ"א וסובר שאם המקבל מחל על משלוח המנות – לא יצא השולח י"ח, אינו חולק לגמרי על סברת מנות הלוי שהסיבה למשלוח מנות היא להרבות חיבה ורעות ואחדות בעם ישראל (עין שפת אמת פורים תרל"ח ועוד) אלא שיש לו נימוק נוסף, שיהיה לרעהו גם כן לאכול ולשתות ולשמוח, וכמו שכתוב בעזרא "ושלחו מנות לאין נכון לו". וגם מי שיש לו, יש במשלוח מנות תוספת שמחה, אך כשאינו מקבל את המנות ואינו אוכלם בפועל – אין כאן תוספת שמחה. אך גם הוא מודה שבע"כ אין טעם לקיום המצוה, מה גם שאין לרעהו תוספת שמחה בכך שחבירו נותן לו בעל כרחו. ומאחר שמסתבר שאין ממשכנין על משלוח מנות – הרי זה כממון שאין לו תובעין, ולא דמי לפורע חובו מדמי שביעית, ואינו אלא כמתנה בעלמא. ועיין ערוה"ש (סי' תרצ"ו סעי' ג) שכתב שאין אדם יוצא י"ח במשלוח מנות שבנו ובתו מזכין אותו ושולחין בשמו שלא מדעתו. וע"כ שגם הוא סובר כמנות הלוי, שעיקר המצוה להרבות אחוה ורעות ולכן צריך הוא אישית לשלוח מנות ולא שאחרים יתנו עבורו, אע"פ שמצד הדין דבר זה נחשב כאילו הוא נתן (עיין קידושין ז' א' מדין עבד כנעני); אך אין כאן קירוב לבבות בפועל.

 

ב. האם ממשכנין על קינין

אמנם במשנה שביעית שהבאנו הוזכרו קני זבין וזבות ויולדות, והרי בכל קן יש אחד לחטאת ואחד לעולה, והרי חטאות אין ממשכנין אותן, ובכל זאת נאסר להביא קינין אלו מדמי שביעית. ומאי שנא ממשלוח מנות? י"ל, כיון שחייבי עולות ממשכנין אותן, וא"כ עולה הוא חוב שא"א לפורעו מדמי שביעית – לכן אין מביאין קינין מדמי שביעית.

מיהו ילה"ק, הרי חטאת קודמת, וא"א להביא עולה לפני שיביא חטאת, ומכיון שחטאת אין ממשכנין, גם על העולה א"א למשכן לפני שיביא את החטאת, ונמצא שכל הקן לא ניתן למישכון, וא"כ אין כאן פרעון חוב מדמי שביעית? י"ל, מכיון שאחרי שיביא את החטאת ימשכנוהו על העולה – ואין להביא עולה מדמי שביעית. לכן אמרו שאין מביאין קינין, והכוונה לעולה ולא לחטאת.

ועיין תוס' ר"ה (ו' א' ד"ה יקריב), שאע"פ שחטאת אין ממשכנין, אם עברו ג' רגלים – ממשכנין משום בל תאחר, וא"כ גם חטאת ממשכנין. ולכן מובן מדוע קינין נחשבים כחובות שאסור לפורעם מדמי שביעית. מיהו הוכחה אין מכאן שזאת היא הסיבה שאין להביא קינין מדמי שביעית בגלל שממשכנין.

 

ג. משלוח מנות ושושבינות

והנה הרמב"ם (פ"ו מהל' שביעית הל' י') כתב שאין עושין שושבינות מפ"ש. ולכאורה יש לדמות שושבינות למשלוח מנות. שהרי 272 שושבינות היתה השתתפות בשמחת חתונה והיו גומלין זה לזה במשלוח יין ומזון לצורך שמחת חתן וכלה. ודבר זה אסור בפ"ש, וע"כ משום דדמי לפרעון חוב ולסחורה. וא"כ ה"ה במשלוח מנות. מיהו יש לחלק, כי השושבינות היתה חוב גמור עיין ב"ב קמ"ד ב', שהשושבינות נגבית בבי"ד; אבל השולח כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבי"ד מפני שהן גמ"ח. ופי' הרשב"ם, שהשולח כדי יין וכדי שמן מיירי בלא חופה, א"נ כשאינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו אין זה דין שושבינות אלא מתנה בעלמא, וגמ"ח אינה נגבית בבי"ד. ובפירוש כתב הרמב"ם (בפ"ו הל' י') "אבל משלחין מהן דברים של גמ"ח, וצריך להודיע". והטעם שצריך להודיע הוא, שאלו שמקבלין את הגמ"ח לא יחושו חובה להחזיר לשולח, לכן צריך הוא להודיעם שלא משלו שלח להם, אלא מפירות שביעית. ולכן לא יחושו חובה להחזיר לו, כי פירות אלו אע"פ שהם שלו לקידושי אשה מ"מ לא ניתנו לו אלא לאוכלה בעצמו ולא לשושבינות המחייבת להחזיר לו. וא"כ משלוח מנות דומה יותר לגמ"ח כזה, בתנאי שהמקבל ידע שמפ"ש הן ולא יחוש חובה להחזיר לו.

אלא שלפי"ז אין טעם במשלוח מנות מפ"ש. שהרי לפי מנות הלוי המטרה של משלוח מנות היא להרבות אחוה ורעות. וזה שייך רק כששולח משלו ומראה בכך את חיבתו לרעהו. אך כששולח פירות שביעית שאינם שלו לכל דבר והוא לא גידלם ולא קנאם אלא זכה בהם מן ההפקר אין כאן אחוה ורעות? ולא היא! פ"ש שלו הם וכמו שמצינו לענין קידושי אשה. ואע"פ שלא טרח ועמל בהם, עצם העובדה שהוא טורח לשולחם לרעהו לכבוד פורים יש בכך גילוי חיבה.

ובשביעית (פ"ד מ"ב): "ב"ש אומרים: אין אוכלין פ"ש בטובה, וב"ה אומרים: בטובה ושלא בטובה". והלכה כב"ה (ברמב"ם סוף פ"ו). נמצא שמותר להחזיק טובה על פ"ש כי הפירות שלו הן, אלא שאם גדלו אצלו חייב להפקירן. (ואף למ"ד אפקעתא דמלכא הן, בפירות שזכה בהן – רשאי לעשות כבשלו, ואף אנו עוסקין כאן במשלוח מנות מפירות שהביאם לביתם ושלו הן). ומכיוון שמותר להחזיק טובה בפ"ש יש בהם גילוי של אחוה ורעות; ולא דמי למעות מעשר שלדעת השל"ה (הו"ד במג"א סי' תרצ"ד א') אין ליתן מתנות לאביונים ומכ"ש משלוח מנות, כי מעות מעשר אינם שלו. אך פירות שביעית שלו הם, ולכן מסתבר שיכול לקיים בהן משלוח מנות. הן לסוברים שהטעם הוא משום חיבה ורעות והן לסוברים שהוא מטעם ריבוי שמחה למקבלים את המנות. (וצ"ע אם מותר לשלוח לכהן תרומה, שהרי יש בה טוה"נ, ובמשלוח מנות דיינו בטוה"נ כדי להרבות אחוה ורעות. אך גם אם נניח שא"א לשלוח לכהן מנות מתרומה, שביעית עדיפה ומותר).

 

ד. גמולין ומשלוח מנות

אלא שיש להעיר מתוספתא שביעית (פ"ז ה"ו) שאין משלמין מהן גמולין, ובש"ך (יו"ד סי' של"א ס"ק קס"ו) כתב, "כגון שעשה עמו חסד וזה בא לשלם לו כגמולו, שהוא כמי שפורע חובו". ואע"פ שחוב זה אינו נגבה בבי"ד בכל זאת אין לפורעו מדמי שביעית. והקשו הב"י והש"ך: מה בין גמולין שאסור לגמ"ח שמותר כשמודיעו? ותירצו שגמולין הוא שחבירו עשה עמו חסד של 273 רשות והוא בא להשיבו כגמולו. ואע"פ שא"א לכופו על כך, כיון שהוא חש חובה להשיבו כגמולו – הר"ז כפורע חובו מפ"ש. משא"כ גמ"ח מי ששלח גמ"ח לבית אבל, שהוא לצורך מצוה לא רצו לבטלו ממצוה לכן התירו בתנאי שיודיע שהוא ממעשר עני.

ולפי"ז ה"ה במשלוח מנות הראשון ששולח לחבירו מנות הרי זה כפורע חוב. ואע"פ שאין לכופו על כך כמו שכתבנו לעיל, מ"מ הוא חייב מעיקר הדין והרי זה חוב גמור ואסור לו לפרוע חובו מפ"ש. משא"כ המשלוחים הנוספים שאינו חייב בהם מעיקר הדין, אע"פ שהוא מרגיש חוב לגמול עם חברו ששלח לו. מכיון שאין זה חוב גמור, ויש בכך צורך מצוה, לענ"ד הדבר מותר. ואע"פ שכבר יצא י"ח במשלוח הראשון, מסתבר שכל משלוח נוסף יש בו תוספת מצוה והתירו לקיים מצוה בפ"ש, בתנאי שיודיעו שהם פ"ש. 

ה. קיום שתי מצוות במעשה אחד

מיהו בלוקט פירות שביעית מהעץ ע"מ לשולחם לרעהו בפורים יש מקום לפקפק אם הדבר מותר. שהרי פירות אלו הפקר, והוא לא התכוין לזכות בהן מן ההפקר לעצמו. כשהוא שולח אותם כמנות לחברו – אע"פ שהלה מחזיק לו טובה על כך ואף חש חובה להחזיר לו מנות – לדעת ב"ה הוא רשאי, אע"פ שמחזיקין לו טובה בכך. אלא שאם מחלק אותם בפורים הריהו "מרויח" בכך שתי מצות: גם מקיים מצוות הפקר בפ"ש ע"י שמחלק לאחרים וגם משלוח מנות. אמנם עפ"י גירסתנו במגילה ז' אפשר לקיים במעשה אחד גם משלוח מנות וגם מתנות לאביונים, וא"כ ה"ה משלוח מנות והפקר פ"ש (יש דמיון בין פ"ש למתנות לאביונים שהרי נאמר בפ"ש ואכלו אביוני עמך). אך לדעת, הב"ח והגר"א שם שגרסו שקיים רק משלוח מנות ולא מתנות לאביונים. (והר"ח והירושלמי גרסו להיפך, שקיים רק מתנות לאביונים ולא משלוח מנות), משמע שא"א לקיים באיש אחד שתי מצוות. (עיין טו"א ואבני שוהם).

ואולי יש לחלק בין הנושאים, במשלוח מנות ומתנות לאביונים, המגילה התכוונה שנקיים שתי מצוות נפרדות לשני סוגי בנ"א, כדי להרבות באהבה ואחוה, ולכן א"א לצאת י"ח שתיהן במעשה אחד משא"כ הפקר פ"ש ומשלוח מנות, אין ביניהן סתירה ויכול לקיים שתי מצוות כאחד. שהרי פ"ש נאכלין בטובה, ויכול היה לשולחם גם ביום אחר, ואדרבה עדיף לשולחם בפורים כדי לקיים בהם מצוה נוספת (עי' אגרות ראי"ה ירושלים תרפ"ג עמ' 201 ותפא"י בועז שבת פ"ב אות מ"ב, דלא אמרינן בכה"ג אין עושין מצוות חבילות חבילות ועי' בספרי באהלה של תורה ח"ב סי' כ"ה). ועוד, לא ברור איזו מצוה מקיים בכך שלא נוטל פ"ש לעצמו אלא שולחם לאחרים. אמנם הוא נמנע מליטול פ"ש לעצמו ואכן זו מצוה, אך אין הוא חייב לשלוח באופן פעיל את פירותיו לאחרים אלא רק להימנע בצורה סבילה מלנוטלם לעצמו. וא"כ לכל היותר הוא לא עבר עבירה בכך שלא נטל את הפירות לעצמו, אך מצוה חיובית לא קיים בכך. ועי' להלן אות ז'.

ובמשנת יוסף רצה לחלק בין שביעית למעשר עני, ששביעית, כיון שהיא רק אחת לשבע שנים – לא תיקנו היתר של תשלום גמ"ח לצורך מצוה, משא"כ במ"ע. ודייק זאת מלשון משלחין גמ"ח בשביעית, לעומת לשון משלמין גמ"ח במעשר עני. שבשביעית אסור לשלם, רק לשלח 274 ראשונה. וצ"ע אם אפשר לדייק מזה. כי בתוספתא שלפנינו בשני המקומות נאמר משלחין וברמב"ם הוצאת פרנקל מובאות גירסאות שונות, ולכן נלענ"ד שקשה לסמוך על דיוקי לשון אלו, עפ"י גירסאות שאינן מדוייקות דיין.

ובצפנת פענח (הלכות מגילה פ"ז הט"ו) כ' שאין לקיים משלוח מנות בפ"ש. ומכיון שדבריו טעונים פענוח מן הראוי שנפענחם ונדון בהם.

 

ו. כהן המחזר בבית הגרנות לעניין פירות שביעית

בספר צפנת פענח כתב שאין לשלוח מנות מפירות שביעית. לדעתו, כשם שיש איסור לתת תרומה לכהן המסייע בבית הגרנות כך אסור לשלוח מנות מפירות שביעית. ורצונו לומר שתרומה צריכה להינתן לכהן במתנה גמורה ולא בשכר איזו טובה שהכהן עשה לישראל. כך גם פ"ש הם הפקר גמור ואסור לתיתם בתמורה לטובה כל שהיא שנעשתה לבעלי הפירות. כדי שלא יראה כבעלים. ואם הוא שולח מנות מפ"ש וחוסך בכך הוצאות נמצא שהוא קיבל תמורה עבור פ"ש.

וצ"ע בדבריו. הרי מקבל המנות לא עשה מצידו שום טובה לבעה"ב ואינו דומה כלל לכהן המחזר בבית הגרנות. (מה גם שכהן המחזר בבית הגרנות עובר על "ושחתם ברית הלוי", ואילו בפירות שביעית אין ברית הלוי. מיהו בבכורות כ"ו ב' מוזכרים גם עניים אע"פ שאינם לויים, וא"כ י"ל שבכל מתנה שהתורה חייבה לתת אסור למקבל לסייע). אדרבה הרי פ"ש נאכלין בטובה ושלא בטובה וגם בתרומה יש לבעה"ב טובת הנאה וזו אינה אסורה. ואולי י"ל שהרוגאצ'ובי סובר כד' הפר"ח שאם מקבל המנות מחל ולא קיבלם לא יצא השולח יד"ח. נמצא שבכך שמקבל המתנות הסכים לקבל את המנות עשה טובה עם בעה"ב והר"ז ככהן המחזר בבית הגרנות. והדברים נראים דחוקים וצ"ע. 

ז. שתי מצוות שבין אדם לחבירו במעשה אחד

עוד נימוק מעלה הרוגאצ'ובי לאסור משלוח מנות מפ"ש, משום שהוא מקיים בכך שתי מצוות, גם הפקר פירות שביעית וגם משלוח מנות. וא"א לקיים בו זמנית שתי מצוות במעשה אחד. ודבר זה מוכח מרש"י מגילה ז' ב' שגורס שם: "קיימת בנו רבנו ומשלוח מנות", ותו לא. ולא כגירסת הספרים: "ומשלוח מנות ומתנות לאביונים", דהיינו שר' יהודה נשיאה ששלח לר אושעיא אטמא דעגלא תילתא וגרבא דחמרא יצא בכך ידי חובתו בשתי מצוות. אך רש"י בגירסתו רוצה לומר שמקיים רק מצוה אחת. (ומשמע מדברי הרוגאצ'ובי שהשולח פ"ש לאחרים מקיים בכך מצות הפקר פ"ש בצורה חיובית, ולא כמש"כ לעיל שיש רק הימנעות מאיסור). וכן י"ל בדעת הר"ח שגרס רק: "ומתנות לאביונים". וזוהי גירסת הירושלמי. וגם לגירסא זו יוצא י"ח רק מצוה אחת ולא שתי מצוות. ועי' טו"א שאף הוא כתב שא"א לצאת י"ח שתי מצוות במעשה אחד. (מיהו הנצי"ב בהעמק שאלה שאילתא ס"ז פירש שר' יהודה נשיאה קיים בר' אושעיא שתי מצוות, גם משלוח מנות וגם מתנות לאביונים, ועי' מהר"צ חיות מגילה שם. ועי' שד"ח כרך ט' עמ' קי"ד אות ז').

אך בהמשך דבריו מביא הרוגאצ'ובי ראיה הפוכה מרש"י ותוס' בב"ק ס"ה ב' שאפשר לצאת י"ח בכפל וחומש בתשלום אחד, אלא שלרש"י הוא רק כאשר החומש שווה לכפל ולתוס' גם כאשר החומש פחות מהכפל. 275

ובספר זרע אברהם לר"א לופטביר (סי' ס"ב) הביא מסוכה מ"ד א' שאין אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב. ולדעתו הסיבה לכך שאינו יוצא י"ח שתי מצוות במעשה אחד הוא בגלל כוונה. (וצ"ל שגם למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, כשאדם מקיים שתי מצוות ביחד כוונה לאחת מהן פוגמת במצוה השניה. ויש כאן כעין כוונה הפוכה, למטרה אחרת, ולכו"ע א"א לצאת י"ח מצוה אחת כשכוונתו למצוה אחרת). ועי"ש שחידש שבמצוות שבין אדם לחבירו אין צורך בכוונה ולכן יכול לצאת י"ח שתי מצוות שבין אדל"ח במעשה אחד. ובזה מיושבת הערת הרוגאצ'ובי מב"ק ס"ה מכפל וחומש. בתשלומים מסוג זה אין צורך כלל בכוונה. ולפי"ז משלוח מנות ומתנות לאביונים הן מצוות שבאדל"ח ויכולים לצאת י"ח שתיהן במעשה אחד. ולפי"ז גם במצות הפקר של פירות שביעית ומשלוח מנות שתיהן הן מצוות שבאדל"ח, ויוצא י"ח שתיהן במעשה אחד.

אלא שבכל זאת מצינו מחלוקת אם יוצא י"ח שתי מצוות אלו, של משלוח מנות ומתנות לאביונים, במעשה אחד. וכנ"ל. ונלענ"ד שהדבר תלוי בשאלה מה מטרת משלוח מנות, שהשולח יראה מצידו רצון לאהבה ואחוה (מנות הלוי) או שיהיו למקבל מנות לסעודת פורים (תרוה"ד). והדבר תלוי במחלוקת הרמ"א והפר"ח (סי' תרצ"ב) אם המקבל מחל ולא קיבל את המנות האם יצא (הרמ"א בשיטת מנות הלוי) או שלא יצא (הפר"ח בשיטת תרוה"ד). שהרי כל הסברה שמצוות שבאדל"ח אינן צריכות כוונה, היא משום שהעיקר בהן היא התוצאה שחבירו ייהנה, או שלא יינזק, ולכן כוונתו של הנותן או של המזיק אינה מעלה ואינה מורידה. אך במצוות שבהן כוונת הנותן חשובה, כגון משלוח מנות לשיטת מנה"ל, אע"פ שהיא מצוה שבאדל"ח, בלי כוונה לא יוצא י"ח. ואם בלא"ה היה צריך לתת את המתנה מסיבה אחרת, אין כאן גילוי הרצון הטוב של האהבה והאחוה ולכן לא יוצא י"ח. (ועי' כת"ס סי' קל"ט שתלה את השאלה הנ"ל במצוות חבילות חבילות. ולענ"ד אינו מוכרח. כי במצוות חבילות חבילות עושה שני מעשים בו זמנית, משא"כ כאן עושה מעשה אחד לשתי מטרות. ועי' מש"כ באהלה ש"ת ח"ב סי' כ"ה בשם התפארת ישראל ומרן הרב קוק זצ"ל.) לדברינו השאלה האם אפשר לצאת י"ח משלוח מנות בפ"ש תלויה במחלוקת הרמ"א והפר"ח. (אך כבר הערנו שלא ברור איזו מצוה חיובית הוא מקיים במשלוח פ"ש לחבירו). 

 

ח. משלוח מנות שאינן שלו לגמרי

עוד נימוק מעלה הרוגאצ'ובי שאין אדם יוצא י"ח משלוח מנות בדבר שאינו שלו לגמרי. והביא מהתוספתא פאה פ"ד מעשר עני אין גובין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו את הגמולין. וכן הוא בתוספתא שביעית פ"ז, לענין שביעית וכן פסק הרמב"ם בהל' מתנ"ע פ"ו הי"ז ובהל' שמיטה פ"ו ה"י. וכמו שכתבנו לעיל. אלא שהרוגאצ'ובי חידש שרק לצורך עיקר המצוה אסור להשתמש בפ"ש אך לתוספת הידור מותר להשתמש בהם והביא ראיה ממעילה (ט' ב'. אולם לא נמצא שם וכנראה נפלה טעות בדבריו). שלקרבן שמן יכול להוסיף אף מדבר שאינו מן החולין. וכן בחגיגה ח' א' אכילה ראשונה מן החולין, מכאן ואילך מן המעשר. ובקידושין ל"ב א' למ"ד כיבוד אב משל בן, להעדפה יכול לתת ממ"ע. וא"כ יש להסיק מדבריו שהמשלוח הראשון צריך להיות מפירות שלו לגמרי ולא מפירות שביעית, כי הוא חייב בו מעיקר הדין. אך המשלוחים 276 הנוספים ששולח למרעיו, שאינם מעיקר הדין, יכול לשלוח גם מפירות שביעית. אע"פ שמצד הסברה היה מקום לומר להיפך. אם עדיין לא קיבל משלוח מנות ואינו רואה במשלוח המנות ששולח תגמולין, אלא מצוה בעלמא, אין כאן פרעון חוב, אלא קיום מצוה ואין כאן חשש סחורה. משא"כ לאחר שקיבל כבר משלוחי מנות ומחזיר משום שרואה בכך כעין תגמולין יש מקום לאסור משום שתגמולין הם כעין פרעון חוב. מיהו י"ל שאין כאן פרעון חוב ממש. שהרי השולח מנות ואינו מקבל בחזרה ספק אם יש לו אפילו תרעומת.

וצ"ע עקרוני מדוע פ"ש אינם נחשבים מן החולין. הרי הם הפקר וכשזוכה בהן הם שלו לכל דבר, לקידושין, לאתרוג, למצה וכד'. ולא דמי למ"ע שהוא בעצם לא שלו ולא ניתן לו אלא ע"מ להתפרנס ממנו בעצמו, ולא לתת לאחרים. ויתכן שגם פירות שביעית ניתנו לנו לאכלה ולא לחלק לאחרים, ולכן א"א לקיים בהם מצוות משלוח מנות. אך מסתבר שרק כאשר הוא ניתן לאחרים כפרעון חוב הדבר אסור, אך לשם רעות בלבד גם מ"ע לא נאסר להאכילו לקרוביו ורעיו. לכן נראה להכריע כמו שכ' הרוגאצ'ובי, שמשלוח ראשון יהיה אסור כי הוא חייב בו. אך מכאן ואילך הדבר מותר.

מסקנה

לדעת הב"י והש"ך נראה שיש לחלק בין המשלוח הראשון של המנות ליתר המשלוחים. המשלוח הראשון הוא חוב גמור ואין לפרוע את חובו מפירות שביעית. אך המשלוחים הנוספים הם רשות ואינם חובה ואינו פורע בהם שום חוב. וגם אם מחזיר משלוחי מנות לשולחים לו, יש לדמות את המשלוחים הנוספים לגמ"ח של מצוה שמותר להחזיר גמ"ח למי שגמל לו, כי אין כאן חוב גמור. ומאידך יש כאן מצוה, ובצירוף שני תנאים אלו התירו לו לגמול חסד גם מפירות שביעית. גם לדעת הרוגאצ'ובי יש לחלק כנ"ל אך מסיבה אחרת, כי במשלוח הראשון הוא חייב לקיים את חובתו מן החולין דוקא ולא מפ"ש, אך במשלוחים האחרים יכול לקיים משלוח מנות גם מפ"ש.

וחייב להודיע שהמשלוח מכיל פ"ש הן כדי שלא יחזיקו לו טובה על כך (ואע"פ שפ"ש נאכלין בטובה, אולם כדי שלא יראה כפורע חוב צריך להודיע ומכיון שאין מחזיקין לו טובה על כך אינו נראה כפורע חוב), והן כדי שישמרו את הפירות בקדושת שביעית.