סימן ג' – דעת הרמב"ן בכיבוש הארץ

 

סימן ג' – דעת הרמב"ן בכיבוש הארץ

(הערות למאמרו של הגרנ"א רבינוביץ - תחומין עמ' 302)

ראשי פרקים: 

       א. הוכחותיו של הרב רבינוביץ כי אין כיום מצות כיבוש

       ב. מלחמה - הכרה זמני

       ג. סתירת ההוכחות שכיבוש הארץ אינו כולל אפשרות למלחמה

  1. "כיבואו" כפשוטו - כיבוש מלחמה
  2. מלחמת יהושע כעונש
  3. "מלחמת יהושע לכבוש" לדורות
  4. מדוע לא כבש דוד את הר המוריה

       ד. ההכרח לומר שכיבוש הארץ כולל אפשרות למלחמה

  1. מלחמה כחלק הציבורי של מצות ישוב הארץ
  2. הבנת בעל מגילת אסתר בדברי הרמב"ן
  3. כיבוש ארץ ישראל במלחמה דוחה שבת

       ה. סיכום

* * *

א. הוכחותיו של הרב רבינוביץ כי אין כיום מצות כיבוש

במאמרו על דעת הרמב"ן בכיבוש הארץ מעלה הרב נחום אליעזר רבינוביץ חידוש גדול ומקורי, המהווה "מהפיכה" בחשיבה ההלכתית המקובלת עד כה. לפיו אין לדעת הרמב"ן מצוה להילחם על כיבוש הארץ, לדורות. היה כאן היתר של הוראת שעה בלבד ותו לא. אך לדורות אסור, כביכול, להילחם על כיבוש הארץ בלבד, והמצוה להלחם קיימת רק כשהיא לעזרת ישראל מיד צר. מכיון שתורה היא, ולימוד היא צריכה, יורשה לענ"ד להעיר על דבריו ולסתור את הנחותיו, כדרכה של תורה.

הנחותיו הן:

   א. "כיבוש" פירושו שליטה ולא מלחמה (רמב"ן עה"ת בראשית א', כ"ח).

   ב. מלחמת יהושע היתה עונש (רמב"ן עה"ת בראשית א', כ"ח).

   ג. הרמב"ן לא הזכיר אלא את מלחמת יהושע וכן במשנה לא הוזכרה אלא מלחמת יהושע ולא מלחמה לדורות הבאים.

   ד. מלחמה לכשעצמה אסורה ואין לך בה אלא חידושה, ומשום כך לא הותר כיבוש הארץ לדורות ע"י מלחמה (הנחה זו, הרמוזה בסוף דבריו, נראית לי כהנחת יסוד המשמשת רקע בסיסי כנראה, לכל מהלך דבריו של הרב רבינוביץ).

   ה. מדוע לא כבש דוד את הר המוריה במלחמה ?

ב. מלחמה - הכרח זמני

אתחיל מהנחתו הרביעית, אין ספק שהמלחמה אינה רצויה ע"י התורה לכתחילה, ואכן לא מצינו מצוה להלחם אלא בדלית ברירה. אפילו בשבעת עמי כנען ועמלק נצטוינו להקדים שלום למלחמה. ורק כשלא השלימו נצטוינו להלחם. (עי' רמב"ם הל' מלכים פ"ו). המלחמה היא הכרח זמני, ולכן מינוי מלחמתי אינו עובר בירושה (אבני נזר יו"ד סי' שי"ב אות מ"ו בהג"ה, והגרש"י זוין ב"אישים ושיטות" עמ' 235 בשם מרן הרב קוק זצ"ל, עי' תחומין ד' במאמרי חרבות ואיתים אות ד'). האידיאל התורני הוא שלום, שמו של ה' שלום, ואחד מעקרי היהדות היא האמונה בביאת המשיח. אשר ילכד את האנושות כולה, ויקויים בה הכתוב "וגר זאב עם כבש" (ישעיהו י"א). בנושא זה דבר שפתים אך למחסור. ודוק ותשכח, לא מצינו "מצות מלחמה" - אלא: 'מלחמת מצוה", כשלוחמים מקיימים מצוה, אך אין מצוה להלחם, כשאין הכרח לכך.

אין ספק, איפוא, שהרמב"ן לא התכוין מעולם לומר שאת ארץ ישראל יש לכבוש במלחמה דוקא. אין ספק שכונתו לומר שבארץ ישראל יש לשלוט שליטה מליאה, ואם הדבר יעשה בדרכים דיפלומטיות, או ממוניות, הרי בודאי שעדיף כך, ויש למצות כל דרך מעשית הנראית לעין כדי לקיים את המצוה בשלמותה, ורק כשנסתמות כל הדרכים יש לנקוט גם במלחמה. אולם כשיש הכרח לכך המלחמה היא מלחמת מצוה.

נמצא איפוא שאם יש מצוה לכבוש את ארץ ישראל גם ע"י מלחמה ממילא דרך זו מותרת. ואי אפשר להניח באופן שרירותי שהמלחמה אסורה, וממילא לקבוע שלא הותרה המלחמה כלל, אלא כהוראת שעה בלבד. דברים אלו לא ניתנים להאמר כפי שיתבאר להלן.

ג. סתירת ההוכחות שכיבוש הארץ אינו כולל אפשרות למלחמה

  1. "כיבוש" כפשוטו - כיבוש מלחמה

עתה נעבור ונבדוק את יתר הנחותיו.

כיבוש פירושו שליטה. הדבר מוסכם עלי שכיבוש פירושו שליטה, אולם גם שליטה צבאית פירושה שליטה. כיבוש אין פירושו שליטה אזרחית בלבד. פירושו גם שליטה אזרחית. אולם אי אפשר להוציא את המונח מפשוטו ולשלול ממנו את הוראתו הבסיסית הכוללת גם כיבוש צבאי.

בכך נבין את דברי הגמ' (קידושין ל"ה ע"א) הפוטרת את האשה ממצות פרו ורבו ומחייבת את האיש בלבד, שנאמר "ויברך אותם א-לקים ויאמר להם א-לקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א', כ"ח), איש דרכו לכבוש ואשה אין דרכה לכבוש". ופירש רש"י: "דרכו לכבוש את הארץ במלחמה... וכיון דלא קרינן בה וכבשוה לא קרינן בה פרו ורבו". והקשה המהרש"א (בחידושי אגדות יבמות ס"'ה, ב') מי הכריח את ר5ו"י לפרש כן ולמה לא יהיה כינוי של וכבשוה שב אל הנקבה כדרך שאמר "והוא ימשול בך"? (ואכן כך פירש באמת הרע"ב). כנראה לא יכול היה רש"י להתעלם ממשמעותה המקורית של המלה "לכבוש" שפירושה כיבוש מלחמתי, והדברים תואמים את דברי הגמ' בקידושין (ב' ע"ב) איש דרכו לעשות מלחמה, אין דרכה של אשה לעשות מלחמה.

ואף הרע"ב שפירש שדרכו של האיש לכבוש את אשתו, אינו שולל את פירושו של רש"י שדרכו של האיש לכבוש במלחמה ולא האשה, אלא שכאן יש להדגיש גם את הכיבוש הספציפי של האיש את אשתו. הן משום שנאמר "וכבשה" ויש אם למקרא (עיין תוס' סנהדרין ד', א' ד"ה כולהו ובערל"נ שם) והן משום שבקיום מצוה זו הוא העושה והיא אינה אלא קרקע עולם לכן מתאים לכך יותר פירוש זה, ובתורת שלמה (בראשית א' תשצ"ג) הביא ממדרש תנחומא וישלח את שתי הדרשות גם יחד, גם זו של רש"י וגם זו של הרע"ב, ומבואר שאין כאן מחלוקת.

הטוען, איפוא, שכונת הרמב"ן בדבריו "לכבוש" לשלול כיבוש מלחמתי מכל וכל, עליו הראיה.

  1. מלחמת יהושע כעונש

שמלחמת יהושע היתה עונש היא דבר נכון ומוסכם. כל מלחמה היא עונש, לא רק לעמים אלא גם לישראל (עייין גם ספורנו במדבר י', ל"ה). אילו זכינו היינו כובשים את ארץ ישראל כיבוש רוחני, או לכל הפחות כיבוש בידי שמים, כמו שנפלה יריחו. משלא זכינו נאלצים אנו להחזיק בשלח. וזוהי גם כונת הפסוק (שופטים ג', ב'): "רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעום" (ועיי"ש רש"י).

אולם עתה, במציאות העכשוית, אשר תימשך לצערנו עד ימות המשיח (שגם עליו נאמר שילחם מלחמות ה'. עין רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד) מלחמת המצוה היא בלתי נמנעת וכשהכרח לעשותה (אחרי שמוצו כל הדרכים האפשריות) היא מצות עשה מהתורה לדעת הרמב"ן.

  1. "מלחמת יהושע לכבוש" לדורות

מהביטוי "מלחמת יהושע לכבוש" אין ללמוד כלל שהכונה היא רק לדורו של יהושע בלבד ולא לדורות הבאים. מלחמת יהושע היא דוגמא בלבד. כשם שמלחמת דוד להרווחה היא דוגמא בלבד. והש"ס כולו מלא ממונחים דוגמתיים "פסיק רישיה" ו"מעשה קוף" וכהנה לאלפים ולרבבות. וידוע שלשון התלמוד הוא קיזואיסטית, בלשון המשפטנים, והאריכות בנושא זה מיותרת.

  1. מדוע לא כבש דוד את הר המוריה

באשר לכיבוש הר המוריה, אין ספק שאם אפשר היה לרכוש את הר המוריה בכסף לא היה הכרח לכובשו במלחמה. והוא הדין לכל מקום ומקום בארץ ישראל וכמ"ש לעיל. מלחמה היא הברירה האחרונה, ועם זאת הלגיטימית. אך יתכן שבהר המוריה פעלו שיקולים נוספים:

בית הבחירה שעתיד להיבנות על הר המוריה חייב לשמש בית תפילה לכל העמים והמקום שממנו תצא תורה לעולם כולו ואליו ינהרו כל הגויים. מקום זה מן הראוי שלא ייכבש במלחמה. כשם שהמזבח היה חייב להבנות מאבנים שלמות ולא גזית "כי חרבך הנפת עליה ותחללה". ושלמה המלך החמיר והידר שקול ברזל לא יישמע בכל הבית בהיבנותו. ולכן לדוד נאסר לבנות בית לה' כי "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית" (דבה"י א', כ"ב, ח').

למרות שמלחמותיו מלחמות ה' היו, ואף מלחמות הרשות שנלחם, ברשות סנהדרין היו, (ב"ר ספ"ו וילקו"ש שמואל א' פט"ז סי' קכ"ד), מכל מקום בית המקדש, האמור להיות מרכזו הרוחני והמאחד של העולם כולו, מן הראוי שלא יבנה ע"י איש מלחמות, ולכן גם לא כבש דוד את המקום במלחמה.

ומצאתי במנחת חינוך (מצוה רפ"ד עמ' 198) שהקשה מדוע לא כבש דוד את גורן ארונה היבוסי במלחמה, ומה היה ההיתר להשאירו במקום עד אותה עת והרי עברו על איסור "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך"? ובסוף דיונו הוא כותב:

   "קרוב לומר כי היה רצון ה' יתברך שמקום הקדוש הזה שבו השראת השכינה לעולמי עד לא יהיה בחזקה, אפילו בהיתר, ע"י כיבוש מלחמה. ושלמה לא רצה לבנות ביה"ק משלל דוד המע"ה... ואפילו במתנה לא רצה דוד המע"ה ליקח, רק בכסף מלא. ורצה שיהיה חלק לכל ישראל במקום המקודש הזה... א"כ מקום זה נקנה לנו בחזקה ונתקדש גם לענין תרו"מ וחלה. ואח"ז בגלות נבוכדנאצר, אף שבטלה קדושת כל הארץ, כי לא היתה רק מחמת כיבוש, אבל קדושת הר הבית לא נתבטלה כלל, אף לענין תרו"מ וחלה, כי בזה קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, כי לא בא בידינו בכיבוש אלא בחזקה..."

(ועיין בדברי הרמב"ם בהל' ביהב"ח פ"ו ובפירושו המופלא של מרן הרב זצ"ל על דברי הרמב"ם שהביאם הגרש"י זוין ב"אישים ושיטות" עמ'235).

עכ"פ דבריו ברור מיללו שהיה היתר פשוט לכבוש את גורן ארונה היבוסי במלחמה, ורק מסיבות מיוחדות שהמקום גרמן נמנעו מלעשות כן.

 

ד. ההכרח לומר שכיבוש הארץ כולל אפשרות למלחמה

ועתה נבוא להוכיח שלא זו בלבד שאין בדברי הרמב"ן שום רמז למניעת הכיבוש ע"י מלחמה, אלא שאדרבא, האפשרות לכבוש את הארץ ע"י מלחמה היא חלק מהותי של המצוה ובלעדיה איו להבינה ולקיימה כהלכה. גם כשהמלחמה עצמה לא תתבצע בפועל.

  1. מלחמה כחלק הציבורי של מצות ישוב הארץ

הרשב"ש בתשובותיו סי' ב' בהביאו את דברי הרמב"ן כותב בין היתר:

   "אמנם מצוה זו אינה מצוה כוללת לכל ישראל בגלות החל הזה, אבל היא נמנעת מן הכלל (כן היא גירסת הגר"י שצפאנסקי בספרו "ארץ ישראל בספרות התשובות" כרך א' עמ' קל"ג) כמו שאמרו ז"ל בגמרא כתובות פרק האחרון שהיא מכלל השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל לא ימהרו את הקץ ושלא יעלו בחומה... אמנם מצוה היא על כל יחיד לעלות לדור שם..." 

העולה מדבריו הוא שלדעת הרמב"ן מצוה זו כוללת שני חלקים, חלק ציבורי וחלק אישי. החלק הציבורי כולל בתוכו את האפשרות לעלות בחומה, דהיינו, כיבוש מלחמתי, וחלק זה נמנע מאתנו בזמן הגלות. אך החובה האישית ניתנת לקיום גם בזמן הגלות. והיא חובה גם בזה"ז על כל אחד ואחד מישראל.

והנה, היכן מצא הרשב"ש רמז לדבריו שלדעת הרמב"ן יש מצוה ציבורית בישיבת הארץ? ע"כ רק משום שהמצוה כוללת גם אפשרות למלחמה, ומלחמה לא תיתכן אלא בציבור. יחיד הנאבק עם גוי אינו נקרא לוחם ומאבקו אינו מלחמה. המלחמה היא מצוה ציבורית. עיין למשל בספהמ"צ לרס"ג שמנה את מצות השלום לפני המלחמה (י"א) ואת מצות מחיית עמלק (ס"א) בין הפרשיות המוטלות על הציבור. גם הרמב"ם קבע את מצות מחיית עמלק כמצוה ציבורית (ועיין תו"ש פ' בשלח בסוף המילואים). וכבר ידוע התירוץ על הסתירה בספר החינוך שבמצות מחיית ז' עממין (תכה) כתב שמצוה זו חלה גם על נקבות בעוד שבמצות מחיית עמלק (תר"ג) כתב שנשים פטורות ממצוה זו. והתירוץ הידוע הוא שלדעתו יש במצות מחיית ז' עממין מצוה ציבורית ומצוה אישית, שנן כתב "והעובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו הבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה זו". מבואר בדבריו שהמצוה היא אישית, ובזאת מיישבים גם את קושיית המנ"ח שם שהקשה על החינוך שהתנה קיום מצוה זו ללא סיכון אישי, וקשה הרי אין מלחמה ללא סיכון, וזהו הרי גדרה של מצוה זו שיסתכנו בה? ועל כרחך ההסבר הוא שרק מלחמה ציבורית מתירה סיכון אישי, משום שהפרט לא נחשב ביחס לכלל, כי במלחמה הכלל נחשב לאישיות אחת והפרט רק לאבר בודד בגוף הכללי. לא כן במצוה אישית שם אין היתר להסתכן. (ועיין מש"כ מו"ר הגריש ישראלי בעמוד הימיני סי' י"ד).

ולפי"ז בחלק הציבורי של המצוה אכן מותר להסתכן ואשה פטורה ממנו כי אשה אינה נמנית בין הלוחמים. אך בחלק האישי של המצוה אין היתר להסתכן ואשה חייבת, כשם שמצינו ביעל שהרגה את סיסרא.

  1. הבנת בעל מגילת אסתר בדברי הרמב"ן

ב"מגילת אסתר" בבואו לתרץ את הרמב"ם מפני השגותיו של הרמב"ן משתמש בעיקר בענין שלוש השבועות, שלא יעלו בחומה וכו', כלומר שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחוזקה. כלומר המג"א הבין בדעת הרמב"ן שהמצוה כוללת גם את אפשרות המלחמה. חלק זה במצוה נראה למג"א עיקרי, ולכן סבור הוא שמאחר וא"א לקיים חלק זה בטלה המצוה בזה"ז מכל וכל. ועכ"פ לדעתו זוהי דעת הרמב"ם, שמאחר ואין המצוה ניתנת לקיום בכל הדורות אין למנותה במניו המצוות.

אפשר כמובן לומר, שאדרבא, מכאן ראיה לפירוש המפרש את דעת הרמב"ן שלדעתו אין המלחמה מכלל המצוה לדורות, אלא הוראת שעה בלבד, ולכן סבור הרמב"ן שיש למנות מצוה זו לדורות משום שעיקרה אינו תלוי במלחמה כלל.

אפשר לומר כן, אך אין הכרח לומר כן. שהרי לרמב"ן יש תירוץ פשוט: בעקרון המצוה נוהגת לדורות ורק בגלל עיכובים טכניים לא ניתן לקיימה כיום. סיבה זו אינה מצדיקה את מניעת מנייתה של המצוה במנין המצוות. ואכן הרמב"ם עצמו נוקט בסיבה זו במצוה אחרת (קפ"ז) מצות מחיית עמלק, עיי"ש. (המג"א סובר כנראה ששונה מצות ישוב ארץ ישראל ממצות מחיית עמלק משום שלא רק עיכוב חיצוני גורם למניעת קיומה של המצוה בזה"ז, אלא עיכוב מהותי. כל עיקר קיומה של המצוה, הישיבה בארץ ישראל, הותנה מראש ע"י התורה בזכותו של עם ישראל. והעונש הגדול ביותר המוטל על עם ישראל הוא הגלות. כלומר, התורה עצמה קבעה שמצוה זו לא תוכל להתקיים בכל הדורות, ושלוש השבועות אינן אלא הביצוע של תוכחות התורה והן עדות שהמצוה מצד עצמה לא ניתנת לקיום בכל הדורות).

  1. כיבוש ארץ ישראל במלחמה דוחה שבת

האגלי טל (מלאכת טוחן אות ל"ח או"ק ו') מביא את דברי הירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ד): "ריב"ל שאל לר"ל: מהו ליקח בתים מן הגוי בשבת? א"ל תני בשבת מותר... שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת", וביאר האג"ט את דברי הירושלמי וזו לשונו:

   "משום דעיקר כיבוש ארץ ישראל דוחה שבת במלאכה של תורה, ע"כ הקנין שדומה קצת לכיבוש כמ"ש הראב"ד פ"א מהל' תרומות שדומה לכיבוש יחיד - דוחה שבות דאמירה לגוי." 

והנה אין ספק שרק מלחמה הותרה בשבת, אך כיבוש באופן אחר לא מצינו לו היתר בשבת, אלא א"כ נלמד גם אותו ממלחמה. שהרי המקור הוא בפסוק "'עד רדתה' - אפילו בשבת" (שבת י"ט ע"א) ופסוק זה במלחמה נאמר, וא"כ לדעת האגלי טל מצות המלחמה לדורות נאמרה ולכן מצווין אנו גם כיום לקנות קרקע בארץ ישראל אפילו בשבת.

אם כדברי הרב רבינוביץ שהמלחמה היא הוראת שעה בלבד לשם מה הזכירה כלל הרמב"ן בדבריו? הרי המצוה מבוארת יותר טוב ללא איזכור המלחמה כלל, כי לדעת הרב רבינוביץ "אסור" לקיים מצוה זו בדרך מלחמתית, וא"כ לא היה הרמב"ן צריך להזכירה כלל ועיקר? אלא ע"כ כונתו כפשוטה ללמדנו שכשיש הכרח מצוה להילחם כדי לקיים מצוה זו.

ה. סיכום

הפירוש המוסכם והפשוט בדברי הרמב"ן הוא שהמלחמה היא חלק בלתי נפרד ממצות ישוב הארץ, וכשהתנאים מחייבים זאת היא מצוה מעשית הנוהגת לדורות. מכח חלק זה שבמצוה מתחייב אופיה הציבורי של המצוה, שזכינו לקיימו בדורנו, עם הקמתה של מדינת ישראל. (משיחותיו של מו"ר הגרצ"י קוק זצ"ל בימי העצמאות בישיבה. ועין "לנתיבות ישראל" ח"א עמ' 178).

וכל המוציא את דברי הרמב"ן מפשוטם עליו הראיה.

עם זאת, מוסכם שגם לדעת הרמב"ן אין מצוה להלחם בכל תנאי, המלחמה אינה אלא אמצעי להשגת הריבונות על ארץ ישראל. ואיו מקום להילחם אלא לאחר שמוצו כל האמצעים האחרים. מסתבר גם שיש לשקול שיקולים של סיכויי הנצחון במלחמה וצמצום מספר האבידות הן אצלנו והן אצל אחרים. אך עקרונית אמצעי זה של המלחמה הוא חלק לגיטימי של המצוה.