סימן כז' – כלאים בין בטטה לתפו"א

 

סימן כז' – כלאים בין בטטה לתפו"א*

שאלה

שדה היה זרוע תפוחי אדמה ולאחר גמר הגידול דיסקסוהו וזרעוהו בטטות ועתה השדה משובש כולו בספיחי תפו"א בכמות גדולה, הרבה יותר מאחד חלקי כ"ד האם מותר להם לקיים את הבטטות? המדובר הוא בקיבוץ צעיר וקטן בלב רצועת עזה שעבר עתה משבר קשה ע"י עזיבה פתאומית של חמש משפחות (בקיבוץ כולו היו כ-15 משפחות וכ-20 רווקים) ואין להם כח אדם לעשב את ספיחי תפוחי האדמה, וגם מצבם הכלכלי קשה ואין להם יכולת לשכור פועלים לשם כך ואפילו לא פועלים נוכריים. מה גם שהעסקת פועלים נוכריים באיזור כזה בתקופה זו של ה"אינתיפאדה" היא בעייתית.

 

תשובה

א. והנה ראשית כל יש לעמוד על כך שבטטה ותפו"א שני מינים הם. ואע"פ שיש דמיון מסוים בפרי, וגם בערבית קורים לתפו"א "בטטה" לא קרב זה אל זה לא בטעם ולא בצורת העלים וגם צורת הפרי ואופיו שונים. ועפ"י חכמת הבוטניקה אלה הן שתי משפחות שונות לחלוטין זמ"ז. וא"כ יש צורך לדלל את תפוה"א ואסור לקיים את השדה כמות שהוא.

ב. מיהו מאחר ואין להם ידים עובדות וקשה להם לשכור פועלים יש לדמות את דינם לאמור במשנה במס' כלאים פ"ז מ"ו: "האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצרו ואפי' במועד. עד כמה יהא נותן לפועלים? עד שליש. יתר מכאן קוצרו כדרכו והולך אפי' לאחר המועד". משמע מכאן שמי שאינו יכול לשכור פועלים כדי לעקור את הכלאים מכרמו נחשב לאנוס ואינו עובר על איסור כלאים שאינו אלא כשנעשה מרצונו, וכמבואר בכ"ד במס' כלאים (עיין פ"ה מ"ו-ז' ופ"ז מ"ז). מיהו בירושלמי שם נחלקו ר"ה ור"ש, ח"א עד שליש לשכר, וח"א עד שליש לדמים. ופירשו התוס' במסכת סוכה (ל' ב' ד"ה וקרקע) שמ"ד שליש לשכר סובר שאינו צריך לשכור פועלים ביותר משליש דמיהן, ומ"ד שליש לדמים צריך לשכור פועלים גם ביותר משליש דמיהן עד שליש שוויים של כל הפירות. וא"כ בנ"ד למ"ד שהיה עליהם לשכור פועלים עד שליש שווים של תפוה"א והבטטות, ומכיון שמחשבן לפי שליש הכרם והזרעים ה"ה בנ"ד החישוב צריך להיות לפי הבטטה ותפוה"א.

מיהו יתכן שיש לחלק בין כלה"כ לכלאי זרעים. בכה"כ שהכרם כולו נאסר, החישוב צריך להיות לפי ערך הכרם. שאם הוא רוצה למנוע את הנזק שיגרם לו לכרם עליו להוציא שליש מערך הכרם כדי שהכרם לא יאסר. אך בכלאי זרעים שאינם נאסרים בהנאה לכו"ע די למדוד לפי מחיר הפועלים ולא לפי ערך השדה.

אך אין נפ"מ לכל זה, כי להלכה פסק הרמב"ם כמ"ד שליש בשכר הפועלים (פ"ה מהל' כלאים הי"ב וכן בפהמ"ש הביא רק פירוש זה. וערדב"ז שכ' שהרמב"ם אינו מפרש כהתוס' והרע"ב ורוב המפרשים שפירשו שהכוונה לשליש מערך השדה שזה לא מסתבר אלא נחלקו אם שליש מלגאו או שליש מלבר). וא"כ י"ל שלא היו חייבים לשכור פועלים במחיר שלא יכלו לעמוד בו.

ג. והנה יל"ע בנ"ד מהמשנה בפ"ב מ"ג: "היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויהפך ואח"כ יזרע". וערמב"ם (פ"ב הל' י"ג) שבעינן תרתי התלעה והפיכה. ולד' הראב"ד שם בחד מינייהו סגי. ובנ"ד לד' הרמב"ם הם לא נהגו כדין שלא המתינו עד שהתליע, והשאלה היא אם עכשיו לראותם כאנוסים מאחר ופשעו בתחילה. והו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס שחייב. וגם מי שהתעצל ולא עשה מה שהיה מוטל עליו לעשות בזמנו ונאנס אח"כ נחשב לפושע.

עי' נמו"י (ב"ק פ"ב) בסוגיית אשו משום חציו שכתב בשם הרמ"ה שאם היה לאדם זמן להתפלל ולא התפלל בזמן מפני שסבור היה שישאר לו זמן לאחר שיגמור את עסקיו, ובין כך ובין כך עברה השעה שאינו נקרא מזיד אלא שוגג ומתפלל אח"כ שתי תפילות. והנמוק"י חולק על הרמ"ה וסובר שהוא נחשב לפושע כי חז"ל אמרו (שבת ט' ב') לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה וכו'.

ובשו"ע (או"ח סי' ק"ח ס"ח) נפסק להלכה כהרמ"ה ולא כנמו"י. ועי"ש במג"א שהביא בשם האגודה שחלק על הלכה זו על סמך הגמ' בגיטין (ע"ד ב') שהלל תיקן שהמוכר בית בערי חומה ואינו מוצא את הקונה ביום האחרון לי"ב חודש (שהוא היום האחרון בו הוא יכול לגאול את ביתו) שיהא חולש מעותיו בלשכה ושובר את הדלת (של ביתו הנעול ע"י הקונה) ונכנס. ולמה להלל לתקן, הרי אונס ביום האחרון שמיה אונס? אלא ע"כ אונס ביום האחרון אינו אונס. והמג"א דחה ראיה זו ופירש מחצה"ש משום דאונס רחמנא פטריה אמרינן, חייביה לאחריני לא אמרינן. כי שם הוא מחייב את הלוקח. ועי' רעק"א שם שהלוקח נחשב כמי שקנה את הבית וע"י התשלום של המוכר הוא מפקיע את קנינו של הלוקח ולכן אונס רחמנא חייביה לא אמרינן. וכ"כ הקצות בסי' נ"ב. ועי"ש בנתיבות ובמשובב נתיבות. והדברים ארוכים. אך הנחת היסוד של כולם היא שהמוכר לא נחשב לפושע שלא גאל את ביתו מייד כי מותר היה לדחות את הגאולה למועד מאוחר יותר.

ועי' חת"ס (חו"מ סי' מ"ב) שפסק כהנמו"י שאם פשע ולא התפלל בזמן ואח"כ נאנס תחילתו בפשיעה וסופו באונס ודינו כמזיד שאינו יכול להתפלל שתים.

עי"ש שהביא משו"ע (סי' תקל"ח ס"א) הוכחה הפוכה לכאורה:

"מי שהפך את זיתיו או שהיה יינו בבור ואירע אונס או ששכח או נתעצל שהיה סבור שהיה יכול לשהות לאחר הרגל ולא עשה קודם הרגל מאחר שהוא דבר האבד זולף וגומר".

מבואר איפוא שאפילו כשפשע ונתעצל ולבסוף נאנס נחשב לאנוס? ותירץ, שהעצלות נבעה מאומדנא מוטעית, שהוא סבר שזיתיו לא ייפסדו אם ימתין עם הפיכתם לאחר המועד.

ד. ויש אולי למצוא פתח להיתר עפ"י מש"כ הרמב"ם (הל' כלאים פ"ב ה"ח): "בד"א בזמן שיש מקום לחשד, אבל בזמן שהדברים מראים שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט".

ולפי"ז צ"ל שאם היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים שצריך להתליע ולהפוך זהו רק כאשר יש חשד שהוא מעונין בכלאים. אך כשרואים שאינו מעונין בכלאים אינו צריך להתליע ולהפוך. ואם בנ"ד הסברה נותנת שהם אינם מעונינים בתפוה"א, כי התערובת של תפוה"א בבטטות רק מפריעה להם, בפרט בשעת המיון.

מיהו מפשט דברי הרמב"ם בפ"ב ה"ט משמע שרק כאשר ניכר בעליל שהתערובת גורמת להפסד אין חשד, אך כשלא ניכר בעליל יש חשד. ומדברי הרע"ב בפ"ב מ"ה משמע שרק במקום שא"א לחרוש ולהתליע אנו אומרים שאין חשד, אך במקום שאפשר לחרוש ולהתליע, החרישה וההבלעה הן מסלקות את החשד וממילא כשלא חרש והתליע יש חשד. ועי' כר"צ חלק ב' מאמרו של הגרא"ז מלצר, הו"ד בחוקות שדה להרח"ז גרוסברג הע' קכ"ב שגם חרישה והתלעה הן הוכחה לכך שאינו מעונין בתערובת, אפילו לדעת הרמב"ם. וא"כ אם לא חרש והפך החשד נשאר בעינו. 

ה. ובנ"ד צ"ע, אם טעו באומדנא וסברו שההיפוך יספיק להשמיד את תפוה"א, אז אינם פושעים ונחשבים לאנוסים. אך אם התרשלו והתעצלו הם נחשבים לפושעים.

ויש להוסיף לכך נקודה נוספת, כפי שנמסר ע"י מר יחזקאל ראב מרכז הגד"ש בעצמונה, התלעה לבדה אינה מועילה בתפו"א אלא יש צורך לדסק לפחות ג' פעמים. ויתכן שחכמים לא חייבום לעשות מאמץ כה גדול, אלא די בגילוי דעת שאינם מעוניינים בכלאיים. ובפרט שמצבם הכלכלי קשה יתכן שאין לראות בכך שלא דיסקסו ג' פעמים רשלנות פושעת, אלא אי יכולת ודינם כאנוסים וצ"ע. 

ו. וחשבתי לפתור את הבעיה ע"י מכירת תפוה"א בעודם בקרקע לסוכן תפו"א ומכירה זו אינה הערמה, אלא אמיתית, כי כך נהוג בגידולים מעין אלו. ועי"כ יהיו התפוה"א שייכים לאחד והבטטות לאחר ובאופן כזה יתכן שאין כאן כלאים כמבואר ברמב"ם (הל' כלאים פ"ג הט"ז): "אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע בצידה שעורים שנא' שדך לא תזרע כלאים, ואין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים ולא נאמר הארץ לא תזרע כלאים". ועיי"ש ראב"ד וכס"מ ורדב"ז. 

וכבר האריך בזה מו"ר הגר"ש ישראלי ב"ארץ חמדה" בענין השבולת שועל והבקיא והסכים עמו הגריא"ה הרצוג.

אך למעשה לא רצה הגר"ש ישראלי לסמוך על היתר זה כי לדעתו אם היניקה מעורבת לא מועילה המכירה. ועדיף לדעתו להפקיר את השדה.

אם כי כדי שיהיה זה הפקר אמיתי צריך בפני שלושה אנשים שמחוץ לישוב שיש ביכולתם ליטול את היבול לעצמם. ומכיון שיש חשש שהפקר כזה לא יעשה בלב שלם עדיפה המכירה לסוכן תפו"א שהיא מכירה אמיתית. ואע"פ שיש עוררין על התועלת שבמכירה זו, אם היא מתירה את הכלאים, מכיון שיש גם סברה לומר שהם אנוסים שאינם יכולים להעסיק פועלים שיעקרו את הכלאים, נראה לסמוך על כך ולהתיר להם את המשך הגידול.

 

 

 

* שאלה מקיבוץ נצרים (תשמ"ז).