סימן לא' – קיום אילן המורכב

 

סימן לא' – קיום אילן המורכב

ראשי פרקים:

 

       שאלה

       א. קיום כלאי זרעים

       ב. בקיום כלאי הרכבה 

* * * 

שאלה

האם מותר לקיים עץ פרי מורכב משני מינים?

 

א. קיום כלאי זרעים

ראשית, יש לדון בקיום כלאים בכלל.

במו"ק (ב' ב'): "המנכש והחופה בכלאים לוקה ר"ע אומר אף המקיים". 

כלומר, זוהי מחלוקת תנאים בין ר"ע ורבנן. אלא שנחלקו בדבר רבה ורב יוסף.

רבה סובר שמנכש חייב משום חורש, ומאחר ואין איסור חורש בכלאים, ע"כ הברייתא כולה כר"ע, ומנכש חייב משום מקיים. ולדעתו לא נחלקו ר"ע ורבנן במקיים, אלא יש רק דעת ר"ע.

רב יוסף סובר שמנכש חייב משום זורע, ולכן לדעת רבנן מנכש חייב משום זורע ולא משום מקיים, ואילו לר"ע חייב משום מקיים. נמצא שקיום בגופו של הצמח יאסר משום תולדות זורע. ואע"פ שלא מצינו תולדות אלא בשבת, משום "אחת מהנה", בכלאים נתרבו גם מ"ושדך לא תזרע", שהשדה לא תהיה זרועה כלאים, וממילא התולדות אסורות. 

הנפ"מ בין ר"ע ורבנן תהיה במקיים ע"י גדר, שלר"ע חייב משום מקיים ולרבנן פטור. (ערש"י ע"ז ס"ד ותוס' שם).

להלכה פוסק הרמב"ם בהל' כלאים (פ"א ה"ב): "אחד הזורע או המנכש או המחפה... הרי זה לוקה". ובהל' ג': "ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקר אותן ואם קיים אינו לוקה". משמע שמקיים אינו אסור מהתורה ומנכש חייב משום תולדות זורע וכרב יוסף. 

אמנם אפ"ל בדעת הרמב"ם שמקיים פירושו בלא מעשה, שכן כתב בהמשך דבריו "אלא עוקר אותם", משמע שאם לא עוקר זהו מקיים. ולפי"ז מנכש חייב משום מקיים ולא משום זורע וכרבה אליבא דר"ע. 

אך בהל' שבת פ"ח ה"ב פסק כרב יוסף שמשקה חייב משום זורע וע"כ גם מנכש בכלאים חייב משום זורע, ומקיים אפי' ע"י מעשה פטור כרבנן ולא כר"ע. וכן פי' הגר"א עיי"ש.

ובמקו"א כתבנו ליישב קושיה נוספת. הרמב"ם כתב את המלאכות לפי סדר זה: החרישה, הזריעה, הקצירה, וכו' בעוד שבמשנה סדר שונה: הזורע, החורש, הקוצר. והגמ' במס' שבת ע"ג הסבירה מדוע הקדימה המשנה זורע לחורש, ללמדנו שיתכן מצב שגם חורש לאחר הזריעה יתחייב משום חורש, כגון האי תנא דבא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי ופירש"י שאדמת א"י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה ושמעינן דהא נמי חרישה. כלומר, בא"י היו חורשים לאחר הזריעה כדי לחפות את הזרעים, ובכל זאת נחשבת חרישה זו לחרישה ולא לזריעה. וקשה הרי חיפוי זרעים נחשב לזורע כמבואר במכות כ"א ב': "א"ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו החופה בכלאים לוקה, וכן סבר רב יוסף במו"ק (ב' ב'): "איתיביה רב יוסף לרבה, המנכש והחופה כלאים לוקה... בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים".

וזכורני שהאבני נזר מעיר על כך שהרמב"ם נקט לשון פעולה: החרישה, הזריעה, הקצירה וכו'. בעוד שהמשנה נקטה לשון פועַל: הזורע, החורש, הקוצר. ופירש שהמשנה סברה כר"ש שמלאכה שאצל"ג פטור, לכן נקטה לשון פועל, שרק כאשר עושה המלאכה מתכוון לעשות מלאכה חייב, אך כשאינו מתכוין לעשות מלאכה פטור. אך כשאינו מתכוין למלאכה פטור. אך הרמב"ם פוסק כר"י שמלאכה שאצל"ג חייב לכן נקט לשון פעולה, שעצם החרישה והזריעה אסורה גם ללא כונת העושה אותן לשם תכליתן.

ולפי"ז יש לישב את הרמב"ם ששינה מסדר המשנה והקדים חרישה לזריעה. המשנה רצתה להשמיענו חידוש שחרישה לחיפוי זרעים נחשבת אף היאלחרישה. חידוש זה הוא אכן חידוש רק לר"ש הסובר שמלאכה שאצל"ג פטור והרי חורש לחיפוי אינו חורש לשם תכלית החרישה שהיא ריפוי הקרקע והכנתה לזריעה.וזה החידוש שאעפ"כ גם חרישה לחיפוי היא חרישה. אך לר"י הסובר שמלאכה שאצל"ג חייב אין שום חידוש בכך, שהרי לדעתו חרישה גם למטרה אחרת שמה חרישה. ולכן כיון שהרמב"ם פסק כר"י לא ראה צורך לחדש חרישה שלאחר זריעה וסידר את המלאכות לפי סדרן הטבעי, חרישה ואח"כ זריעה.

ולפי"ז י"ל שרבה ורב יוסף שנחלקו במנכש ומחפה אם חייב משום חורש או משום זורע סברו כר"ש שמלאכה שאצל"ג פטור ולרב יוסף חייב במנכש ומחפה משום זורע, אע"פ שהוא מתחח את הקרקע אולם כונתו לשם הזרעים ולכן אין לחייבו משום חורש, ולרבה אעפ"כ חייב משום חורש, שחידוש הוא שחידשה תורה בחרישה שאע"פ שמתחח את הקרקע לצורך הזרעים שנזרעו מכבר, חייב משום חורש וכמו שחידש התנא של המשנה דבא"י קאי.

אך הרמב"ם שפסק כר' יהודה לא הביא את המנכש דרב יוסף, משום שרב יוסף אמר זאת אליבא דר"ש והרמב"ם פוסק כר"י וכמו שלא נקט את המלאכות כסדר המשנה מאותו טעם. וכתב המנכש בעקרי האילנות חייב משום חורש, כנ"ל משום שפוסק כר"י ולכן פסק במנכש כרבה ולא כרב יוסף.

לעומת זאת במשקה כתב שהוא משום זורע כרב יוסף. כי במשקה אינו עושה אינו עושה פעולת תיחוח בגוף הקרקע כמו חורש ומנכש, וא"א לחייבו משום חורש וכר' יהודה וכנ"ל, שהרי אינו חורש כלל. כאן פסק כרב יוסף שחייב משום תולדות זורע ולא משום תולדות חורש. 

ובי' הגר"א שפסק כרב יוסף בגלל המסקנה במכות (כ"א ב') שחופה בכלאים לוקה משום זורע וזהו כרב יוסף במו"ק, בעוד שלרבה חייב משום חורש ובכלאיים חייב משום מקיים כר"ע, ולית הלכתא כוותיה. (בדברי הגר"א המודפסים נפלה כנראה טעות ונכתב שם "חורש" במקום "זורע" והנלענ"ד כתבתי).

העולה מכל זה הוא שלהלכה קי"ל שמקיים כלאים אינו עובר על איסור מהתורה ומנכש ומחפה שלוקה הוא משום זורע כלאים אך לא משום מקיים כלאים.

וצ"ע מהו דין משקה כלאים. בשבת משקה נחשב לזורע, וא"כ יתכן שגם בכלאים, מכיון שעושה פעולה בגוף הצמח, נחשב המשקה לזורע כלאים, כמו מנכש. וצ"ע כי הרמב"ם הזכיר רק מנכש ולא משקה אע"פ שרב יוסף אמר מנכש ומשקה בדיבור אחד.

והיה נלענ"ד לחדש ולומר שתולדות זורע האסורות בכלאים הן רק תולדות שבלעדיהן הצמח לא מתקיים דומיא דזורע. אך אם גם בלעדיהן הצמח יתקיים אלא שהתולדות רק משביחות אותו אין כאן דומיא דזורע. ולא דמי לשבת שכל פעולה המסייעת לצימוח נחשבת תולדה. כי בשבת התרבו תולדות מגזה"כ "אחת מהנה" אך בכלאים שאין ריבוי מיוחד לתולדות בעינן תולדות הדומות מאד לזורע. ולפי"ז מנכש שחייב הוא רק מנכש לזרעים שבלעדיו הצמחיה השוטה תתגבר על צמחי התרבות ותדכא אותם. אך במנכש לאילנות שאין חשש כזה אין כאן תולדות זורע. וכן משקה רק משקה לזרעים שעלולים למות בלי השקאה יש בו משום תולדות זורע. אך אילנות שאינם זקוקים כל כך למים וגם בלי השקאה ימשיכו לגדול אין ההשקאה נחשבת לתולדות זורע. (עי' תוס' בכורות כ"ה א' ד"ה ואמר שאין תולדות באיסורים אחרים, מלבד שבת). 

והנה היה אפשר לפרש את מחלוקתם של ר"ע ורבנן בשאלה אם מקיים ללא מעשה לוקה או לא, אך לכו"ע מקיים עובר על איסור מהתורה. אך עי' חי' רעק"א למכות ד' ב' וברמב"ם פרנקל פ"א מהל' כלאים שהוכיח שאע"פ שהירושלמי אכן סובר כך, הבבלי חולק וסובר שהם נחלקו בעצם הקיום ולרבנן מקיים מותר מהתורה. 

 

ב. קיום כלאי הרכבה

ומכאן נפתח פתח לדיון בקיום אילן המורכב. אם נדמהו לכלאי זרעים י"ל שקיום חיצוני מותר מהתורה אך אם הקיום בגוף הצמח הוא תולדות זריעה ויהיה אסור מהתורה. הריטב"א בקידושין (ל"ט א') כתב: "לא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם". משמע שבכלאי אילן אין איסור בקיומו. מיהו בע"ז ס"ד ב' כתב שאסור מדרבנן. הרא"ש בפסקיו (הלכות קטנות, הל' כלאים סי' ג') כתב: "לוקין על הרכבת האילן ועל קיומו". וכבר תמהו רבים על כך מנ"ל שקיום אסור מהתורה? ועיין מש"כ בזה מו"ר הגר"ש ישראלי בארץ חמדה בח"ב סי' ד' שהרא"ש פסק כר"ע, או כהירושלמי שלא נחלקו אלא במלקות, אך מקיים לכו"ע אסור מהתורה. ועיין מש"כ בבי' דבריו הברכי יוסף והחזו"א. וכן הקשו עליו שסותר למשנתו שכתב בתוספותיו לסוטה (מ"ג ב'): "ואפשר שהרכבת האילן מותר לקיים". וא"כ כיצד פסק שלוקים על קיומו? ואולי יש ליישב שקיום הוא משקה ומנכש, דהיינו מלאכת זורע שחייב מלקות על כך. אמנם בגמ' אנו מכנים זאת כמלאכה ולא כקיום ורק לגדר וכדו' אנו קוראים קיום. אך מכיוון שלמעשה השקאה מקיימת את העץ כינה הרא"ש מלאכה זו כקיום, ועדיין צ"ע.

והנה הרא"ש הקשה בסוטה שם על הסוגיא, שהקשתה סתירה בין המשנה לברייתא, במשנה שנינו "אחד הנוטע, אחד המרכיב, אחד המבריך חוזרין מעורכי המלחמה", ובברייתא שנינו שמרכיב אינו חוזר. והגמ' תרצה שבמשנה מדובר במרכיב בהיתר, מין במינו, ובברייתא במרכיב באיסור, מין בשא"מ. והק' הרא"ש בתוספותיו למה לא הקשתה הגמ' לימא דלא כריה"ג כמו שהקשתה לעיל גבי גזלן, ולקמן לגבי אלמנה לכה"ג, שלריה"ג חוזר מעורכי המלחמה בגלל עבירות שבידו, ותי' על זה הרא"ש שבגזל ס"ד דלא עביד תשובה, משום שתשובתן מחוסרת מעשה, שצריך להשיב את הגזלה, וכן באלמנה לכה"ג צריך לגרשה, אך בכלאים א"צ לעקור מה שהרכיב וא"כ גם בלא מעשה יכול לשוב בתשובה. לכן לריה"ג לא חוזר מעורכי המלחמה. כתב הרא"ש: "ואפשר דהרכבת אילן מותר לקיים כשם שמותר כלאי בהמה". 

ובחזו"א (סי' ב' ט') כתב שאולי הרא"ש מתיר לקיים מדאורייתא, אך מדרבנן באמת אסור לקיים. ותמוה לכאורה, הרי בסוטה (מ"ד ב') מבואר "מאי איכא בין ר' יוסי לריה"ג - עבירה דרבנן", ולכן השח בין תפילין של יד לתש"ר חוזר מעורכי המלחמה, וא"כ מה בכך שמקיים הוא מדרבנן, סו"ס גם על עבירה דרבנן חוזר?

ואח"כ מצאתי להגריא"ה הרצוג בפסקים וכתבים (ח"ג סי' י"א) שהק' כן. 

ונלענ"ד ליישב עפ"י הערה שהעמידני עליה הרב אליקים שלנגר שדברי הרא"ש הנוספים "ואפשר דהרכבת אילן מותר לקיים" אינם תירוץ לקושייתו על הגמ' שם, אלא הערה נוספת, שמאחר שעוסק שם בקיום כלאים הוסיף וכתב שבהרכבה מותר לקיים, אך האמת היא רק מהתורה ולא מדרבנן. 

מיהו מלשון הרא"ש שם מבואר שגם בכלאי זרעים קיומם אסור רק מדרבנן, ועל זה הוסיף וכתב שאפשר שהרכבת אילן מותר לקיים, משמע בפשטות שאפי' איסור דרבנן ליכא, וכן מהשוואתו לכלאי בהמה עיי"ש ודוק.

והנלענ"ד ליישב את דברי הרא"ש עפ"י ערוה"ש (סו"ס רצ"ה), ובחזו"א עצמו. ובכדי להבין את דבריהם יש להקדים את דעת החת"ס סי' רפ"ח הו"ד בפ"ת (יו"ד סי' רצ"ה) שבכלאי אילן אין איסור קיום כלל, כמו כלאי בהמה, שאחרי ההרכבה פנים חדשות באו לכאן. וכשם שפרד מותר בהרבעה, כך גם כלאי אילן. 

ודבריו קשים, דל"ד כלאי אילן לפרד. עיין תשב"ץ (ח"ב סי' ג') שכתב לחלק בין ח"ע וחב"ח שאסור בח"ש וחב"ח, כי צד ב"ח משתמש בצד עבד, לבין פרד ופרדה. וכתב שח"ע וחב"ח היא הרכבה שכונית, פרד הוא הרכבה מזגית, כי פרד הוא יצור חדש לא סוס ולא חמור, משא"כ ח"ע וחב"ח הוא גם עבד וגם ב"ח.

והנה כלאי אילן אף שנראים כעץ חדש למעשה אינם כן. ניתן להפריד ביניהם ולהחזיר את הכנה למינה הקודם ואת הרוכב למינו. ואע"פ שיש יניקה ביניהם וע"י ההרכבה יהפכו להיות עץ אורגני אחד, אולם אינם דבר חדש. 

ועיין חזו"א (סי' ב' ט') שכתב שאסור לעקור את המורכב ולנוטעו מחדש כי ע"י הנטיעה החדשה שני העצים ניטעים כאחד, הכנה והרוכב, ונמצא שמרכיבם מחדש. (וצ"ע אם כוונתו לאסור רק נטיעה חשופת שורש או אפילו נטיעה בגוש1, כי יכול להיות שבגוש שיכול לחיות ממנו אין כאן נטיעה חדשה וצ"ע). ועיין חוקות שדה (עמ' י"ב בתלמי שדה) שאסר גם בגוש. ולכן לדעתו אסור להשקות עץ מורכב דחשיב זורע, שהרי זורע שניהם עכשיו וחשיב מרכיב. ור"ל שאין כאן עץ אחד ממין חדש, אלא שני עצים. ונלענ"ד שגוש שמתקיים זמן רב, אין כאן נטיעה חדשה של העץ המורכב וכמו שמצינו לענין ערלה, וא"כ ה"ה גם לנ"ד, ואע"פ דל"ד לערלה, מ"מ נראה שאין כאן זריעה ממש.

מיהו בהמשך דבריו כתב החזו"א: "ומיהו י"ל דכל זמן שהוא גדל והוא מורכב אין מרכיב אחר מרכיב". 

ונלענ"ד בכוונת דבריו הקדושים שהם עפ"י מש"כ הערוה"ש בסי' רצ"ה. ערוה"ש מחלק בין תחילת ההרכבה לבין המשכה. בהתחלה הקיום אסור וההמשך מותר. ור"ל בהתחלה, לפני שהתאחתה ההרכבה יש כאן שני עצים והמשקה הריהו כמי שמסייע באיחוי העצים, כי כל כח שהוא נותן בכנה הוא מסייע לאיחוי הרוכב בה וזוהי הרכבה האסורה, וכאמור גם תולדות אסורות בכלאים. 

אך אחרי שההרכבה התאחתה לגמרי, אין הוא מסייע בהרכבה. העץ כבר מורכב והוא רק מסייע לצמיחת העץ כולו ואין הרכבה אחר הרכבה. תוספת גידול לעץ שכבר הורכב לגמרי אינה הרכבה אסורה. 

וכן כתב החת"ס בח"ו סי' כ"ה (וצ"ע איזו תשובה כתב קודם זו או בחיו"ד סי' רפ"ח). ואם כי נראה שהחזו"א מסתפק בדבר, ערוה"ש פשיטא ליה שקיום כזה מותר. וא"כ גם בדעת הרא"ש יש לומר כן וליישב את הסתירה בדבריו. מש"כ בפסקיו שלוקין על הקיום ר"ל על תחילת ההרכבה, לפני האיחוי, שזוהי מלאכת זריעה ממש. אך אחרי האיחוי הקיום מותר לכתחילה, ואפילו מדרבנן, משום שאפילו מראית העין אין כאן, ודוק. 

(ועיין משפט כהן (סי' כ') שיש לפרש בדבריו עפ"י מש"כ שהרכבה אחר האיחוי אינה כזרעים, יעוי"ש).

ומאחר וערוה"ש כתב לסנגר על המנהג הקיים שנהגו מקדמת דנא לקיים את המורכב לאחר שהתאחה, ומאחר והכלבו אומר כן במפורש, וגם הרא"ש במקום אחד, וניתן ליישב את הסתירה בדבריו עפ"י ההבחנה הנ"ל בין הרכבה שלא התאחתה לבין הרכבה שהתאחתה, והחזו"א אומר זאת בסברה, והרב קוק, ואולי גם החת"ס לכך התכוין ומכיון שקיום כלאים הוא רק מדרבנן , לכן נלענ"ד שיש לסמוך על כך ולהתיר קיום המורכב לאחר שהתאחה לגמרי.

 

 

1 עיין חזו"א סוף הלכות כלאים שכתב במפורש: אסור לנוטעו במקום אחר אפילו אם עקרו בסלע עפר (אך מסברה יש לחלק בין יחור לבין גוש).