סימן לט' – מהי חנטה

 

סימן לט' – מהי חנטה*

 

ראשי פרקים:

 

       הקדמה: הצגת הבעיה

       א. השיעור הקובע את חלות חיוב המעשרות ואת חלות דיני שביעית

       ב. שיטת רש"י: הבחנה בין דגן תירוש ויצהר לשאר פירות

  1. בדגן תירוש ויצהר שיעור הפרי המחייב קובע גם את השנה
  2. בשאר פירות האילן החנטה קובעת את השנה

       ג. שיטת התוס': החנטה קובעת את השנה ועונת המעשרות - את חלות חיוב המעשרות

       ד. שיטת הרמב"ם: עונת המעשרות קובעת את השנה

  1. "עונת המעשרות" ו"שליש" - מושגים זהים או קרובים

       ה. באור שיטת הרמב"ם: יחסי הגומלין שבין "חנטה" ובין "עונת המעשרות"

  1. חנטה ועונת המעשרות - מושגים זהים
  2. חנטה ועונת המעשרות - מושגים שונים
  3. דעת ה"חזון איש"

       ו. השיעור הקובע את השנה בערלה

  1. האם הסמדר נחשב פרי לענין ערלה?
  2. חנטה ועונת המעשרות
  3. שיטת ה"עיניים למשפט"

       ז. מהי חנטה?

  1. החנטה בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ
  2. דעת הרב אליהו גוטמאכר
  3. האם אתרוג בשעת החנטה מגיע לגודל "זית"?
  4. שיטת הרב קוק זצ"ל

       ח. צירוף ספיקות נוספים

       סיכום  

* * *

 

הקדמה: הצגת הבעיה

הנושא הזה הוא אחד הנושאים המסובכים, שההלכה לא הוכרעה בו חד-משמעית. במסגרת מאמר זה ננסה, לקבוע מה הם הגבולות של המצב הודאי ושל המצב המסופק, ולהשאיר מקרים וספקות רבים שאיני רואה בסמכותי להכריע בהם, אבל גם הדיון בהם - חשוב מאד.

השאלה המעשית התעוררה אצלי לפני כמה שנים במטע לימון, ממש בט"ו בשבט. כידוע, מטע לימונים נותן יבול מסחרי כבר בשנה השלישית.

יהודי אשר נטע את המטע לא דילל את הפירות שהיו בשלב גידול ראשון לפני ט"ו בשבט, בשנה השלישית. על ידי הדילול היינו יכולים להבחין בין הפירות של השנה השלישית לבין הפירות של השנה הרביעית. אותו יהודי לא עשה כן, ובא לשאול מה לעשות בלימונים: האם מותר להשאירם על העץ ולמוכרם, או שהוא חייב להוריד את כולם?

המשמעות הכלכלית של השאלה היא אלפי שקלים.

כדי לענות על שאלה זו צריך הייתי לקבוע שני דברים:

א. מהו השלב בגידול הפרי, הקובע את איסור "ערלה".

ב. להתאים את הקביעה ההלכתית העיונית ללימונים שבהם מדובר.

בעיה זו מעשית היא באופן מיוחד בלימון, מפני שמועד החנטה של פריו יכול להיות בתקופה הזו של חדש שבט. (אמנם האתרוג דומה מאד בגידולו ללימון אך הבעיה אינה קיימת באתרוג, כי רגילים לשווקו לארבעת המינים רק בתקופת סוכות).

א. השיעור הקובע את חלות חיוב המעשרות ואת חלות דיני שביעית

הגמ' במסכת ראש השנה (דף י"ב ע"ב) מחפשת בתורה מקור לחיוב התבואה והזיתים במעשרות מעת שהגיעו לשליש גידולם, וז"ל הגמ' שם:

"תנן התם (מעשרות פ"א מ"ג): התלתן - משתצמח. התבואה, והזיתים - משיביאו שליש. מאי 'משתצמח'? משתצמח לזרעים.

התבואה והזיתים משיביאו שליש - מנה"מ? אמר רב אסי א"ר יוחנן ומטו בה משמיה דרבי יוסי הגלילי אמר קרא (דברים ל"א, י'): 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, בחג הסוכות'.

שנת השמיטה מאי עבידתיה? בחג הסוכות שמינית היא!

אלא לומר לך, כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה - אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית".

מהי התבואה שעליה אנו מדברים? רש"י מפרש כאן, שהתבואה היא תבואת דגן ותבואת הכרם וז"ל:

"התבואה - דגן ותירוש קרויים תבואה דכתיב: 'כתבואת גורן וכתבואת יקב'. והזיתים - יצהר וכו'...".

להלן נראה, שבכוונה נקט רש"י, שהתבואה כוללת גם תבואת הכרם. בפסוק נאמר: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות". הגמ' מבינה מהמילה "מקץ", שמדובר בסוף השמיטה, ולכן היא שואלת: "בחג הסוכות - שמינית היא?" חג הסוכות חל בתחילת השנה שלאחר השמיטה וא"כ מדוע תיקרא שנה זו שנת השמיטה.

מכאן לומדת הגמרא, שתבואה שנקצרת עד חג הסוכות של השנה השמינית עדיין חלים עליה דיני שביעית, משום שודאי שבסוף שנת השמיטה התבואה היתה לפחות בשליש גידולה.

נמצאנו למדים מפסוק זה, שהשיעור הקובע לתבואה לחלות דיני שביעית הוא שליש גידול הפרי, ואפי' שגמר גידולה וקצירתה היה בשמינית.

הקושי בהבנת גמרא זו הוא בניסיון להשוות את השיעור הקובע חלות דיני שביעית, לשיעור הקובע חלות החיוב במעשרות.

לכאורה הבדל גדול יש ביניהם! חיוב הפרשת תרו"מ חל כאשר באים לאכול את הפרי, ולכן השיעור הקובע חלות חיוב ההפרשה הוא שיהיה הפרי ראוי למאכל לכל הפחות בשעת הדחק - קרי, שליש גידול.

קדושת שביעית, תלויה בגידול הפרי בשביעית ומה שקובע לכאורה הוא, האם הפרי התחיל לגדול בשנת השמיטה והוא משתייך לשנה זו, אם לאו.

אין הכרח לדמות דיני שביעית לדיני מעשרות. בדיני שביעית תקבע החנטה ויחשב הפרי כגדל בשנת השמיטה. בדיני מעשרות תקבע אפשרות אכילת הפרי בשעת הדחק.

 ב. שיטת רש"י: הבחנה בין "דגן, תירוש ויצהר" לשאר פירות

  1. ב"דגן, תירוש ויצהר" שיעור הפרי המחייב קובע גם את השנה

 

כאמור לעיל, הגמ' מחפשת בתורה מקור לדין המשנה במסכת מעשרות פרק ראשון.

במשנה ב' נאמר: "מאימתי הפירות חייבות במעשרות וכו'...".

ובמשנה ג' נאמר: "התלתן - משתצמח, התבואה והזיתים - משיביאו שליש וכו'...".

המשנה עוסקת בשיעור הקובע חלות החיוב במעשרות. אדם יורד לשדה ורוצה לאכול את הענבים או את הזיתים. הוא שואל את עצמו, האם הוא חייב להפריש תרו"מ? האם הפירות ראויים כבר לאכילה בשעת הדחק, האם נחשבים הם פרי לחיוב מעשר? על שאלות אלו באה המשנה לתת תשובות. ישנה במשנה רשימה ארוכה של פירות, ובמקביל - סימנים שעל ידם אפשר לזהות רמה של בשלות הפרי, כדי לדעת את השלב הראשון לחיוב המעשרות בפירות אלו.

רש"י לכאורה תמוה. בד"ה "משתצמח" כותב רש"י:

"אחר שנת צמיחתו הוא מתעשר, ולא אחר שנת לקיטתו".

ובד"ה "והזיתים": "יצהר - משיביאו שליש - מתעשרין אחר שנה שהגיעו בו לשליש בישולם, אם שניה או שלישית".

רש"י מציין הן בתלתן והן בזיתים את השיעורים הקובעים את שנת המעשרות. מהו הגודל המינימאלי של הפרי, שבהגיעו לט"ו בשבט נחשב לפרי של השנה שעברה, ואז הפרי חייב במעשר שני אם זו שנה שניה. אם הפרי קטן מהשיעור הנ"ל הוא שייך לשנה השלישית ודינו - מעשר עני.

אך לא בשיעור הזה אנו עוסקים, לכאורה, בגמרא שלנו?! אין אנו מדברים על השיעור הקובע את השנה, אלא על הגודל המינימאלי של הפרי המחייב מעשרות.

למשל בענבים: הבציר מתבצע בדרך כלל בקיץ. שאלת סוגייתנו היא, האם הענבים חייבים בתרו"מ בתחילת חודש תמוז, כשהם עדיין קטנים? אין לזה, לכאורה, שום קשר עם קביעת השנה בט"ו בשבט!

לפי רש"י אנו מוכרחים לומר, שהשיעור הקובע לאיזו שנה משתייך הפרי זהה לשיעור הקובע את חלות חיוב המעשרות.

יש בהשוואה זו הגיון רב! פרי שמגיע לשיעור מסויים מתחייב בתרו"מ. לא משנה העובדה, שאח"כ הפרי ממשיך לגדול ולהתפתח, ואפי' שעדיין נותר לו לגדול שני שליש עד שיהיה פרי בשל. מכיון שהפרי גדל שליש גידול הוא התחייב במעשרות. הוא הדין לגבי הזמן הקובע את שנת המעשרות שלו. המשך גידולו לא ישנה את דינו. מכיון שהוא כבר התחייב במעשרות של שנה זו הוא ממשיך את החיוב הראשוני שלו גם בשנה הבאה.

ה"פני יהושע" (ר"ה דף י"ב ע"ב) מוצא מקור לדברי רש"י בסוגיתנו. המקור של הגמ' לשיעור שקובע לחיוב המעשרות הוא מדיני שביעית. בדיני שביעית אין אנו עוסקים בשיעור המינימאלי הקובע לקדושת שביעית אלא בשיעור הקובע את השתייכות הפרי לשנה השביעית. פרי שהגיע לשליש גידולו בשנת השמיטה, נתפס בקדושת שביעית, והוא פרי של השנה השביעית.

ההקבלה למעשרות היא, שפרי שהגיע לשליש גידולו, קובע לאיזו שנה הוא משתייך! אם לשנה שניה ואם לשנה שלישית.

שיעור זה הוא גם השיעור של חלות חיוב המעשרות, כנאמר במשנה, שלה חיפשה הגמ' מקור - "מאימתי חייבות הפירות במעשרות וכו'... התבואה והזיתים - משיביאו שליש".

נמצאנו למדים לפי רש"י, שהשיעור הקובע את החיוב במעשרות, הוא גם השיעור הקובע את שנת המעשרות והוא גם הקובע לקדושת שביעית. 

  1. בשאר פירות האילן החנטה קובעת את השנה

 

בד"ה "מנא הני מילי" רש"י מבחין בין תבואה, קרי: דגן, תירוש ויצהר, שהשיעור הקובע בהם הוא שליש, לבין ירק ופירות האילן.

הגמ' (ר"ה דף י"ד ע"א) אומרת, שירק - בתר לקיטה, ופירות האילן - בתר חנטה.

שיטת רש"י, שרק דגן, תירוש ויצהר חייבים בתרו"מ מדאורייתא (השיעור הקובע בהם הוא שליש).

לדעתו הדין היסודי, כפי שאמרנו לעיל, הוא שהשיעור הקובע את החיוב בתרו"מ הוא גם השיעור הקובע את השנה.

כיוון שהתבואה התחייבה, נקבע דינה למעשר - אם מעשר שני ואם מעשר עני. למרות שאחר כך היא גדלה ומתפתחת קמא קמא בטיל.

אך ירקות ופירות האילן, חיובם בתרו"מ הוא רק מדרבנן.

לחכמים היו סברות שונות1 שבגללן הם הפרידו בירקות ופירות האילן בין השיעור הקובע את החיוב לבין השיעור הקובע את השנה.

רש"י מבאר, שבירקות השיעור הקובע את השנה הוא לקיטה, מפני שהם חד שנתיים והם גדלים ושואבים את מזונם ממי הגשמים, שיורדים בשנת הלקיטה.

בפירות האילן - החנטה היא הקובעת, כי עיקר המזון של הפירות - מהמים שקלט העץ עד למועד החנטה.

 

סיכום שיטת רש"י 

א. רש"י למד מהשקלא וטריא של הגמ', שיש זהות בדגן, תירוש ויצהר בין השיעור המחייב במעשרות לבין השיעור הקובע את השנה, הן לגבי מעשרות והן לגבי שביעית.

שיעור זה הוא שליש גידול.

ב. ירקות - בתר לקיטה, ופירות האילן - בתר חנטה לענין קביעת שנת המעשר.

ג. לדעת רש"י אין זהות בין המושג "חנטה", לבין המושג "הבאת שליש".

המושג "חנטה" קיים גם בפירות האילן, שבהם לא קובע שליש. מהי "חנטה" לדעת רש"י נבאר להלן. 

 

ג. שיטת התוספות: החנטה קובעת את השנה, ועונת המעשרות - את חלות חיוב המעשרות  

התוס' ד"ה "התבואה" (ר"ה דף י"ב ע"ב) חולקים על רש"י בשתי נקודות:

א. במילה "התבואה" אין כוללים את הענבים2 אלא רק את הדגן, והגמ' מתפרשת כפשוטה: התבואה והזיתים - דגן וזיתים.

לדעת התוס' יש זהות בין המושגים "עונת המעשרות" ו"שליש גידול" בכל הפירות, ולאו דוקא בתבואה.

התוס' שואלים את השאלה שהזכרנו בראשית דברינו. וז"ל התוס':

"וא"ת: והיכי ילפינן הכא חיוב מעשר משביעית? והלא כל אילנות הולכין לשביעית בתר חנטה! וענבים נמי בכלל (החנטה) כדאמרינן לקמן: "אמרי רבנן אילן בתר חנטה ירק בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש"?

ואפילו הכי לענין להתחייב במעשר - שיעור אחר המפורש בפ"ק דמעשרות?!"

לדעת התוס' ישנם שני מושגים שונים:

האחד - חנטה.

החנטה קובעת את השנה של הפרי: האם הפרי משתייך לשנה שניה, שלישית או שביעית, כשהמשמעות היא לענין מעשרות ושביעית.

המושג השני הוא "עונת המעשרות". שיעור זה קובע את תחילת חיוב המעשרות. ישנה בתחילה מסכת "מעשרות" רשימה ארוכה של עונת המעשרות בפירות השונים. 

הסברה לחלק בין שני המושגים האלה, כפי שאמרנו לעיל, נובעת מההבחנה בין קביעת השנה לבין חלות חיוב המעשרות.

בחיוב המעשרות ההגדרה היא: פרי שראוי למאכל בשעת הדחק. ברגע שפרי מגיע לשלב הזה נחשב הוא לפרי וממילא חייב במעשרות. לפני כן אין זה פרי אלא עץ וע"כ אינו חייב במעשרות.

לעומת זאת בקביעת השנה ההגדרה היא תחילת הפרי. ברגע שהפרי התחיל לגדול נקבע דינו. אם זו שנה שניה נקבע דינו למעשרות. אם זו שנת שמיטה נתפס הפרי בקדושת שביעית. כל מה שמתוסף אח"כ בגידול הפרי בטל לבראשיתיות הזו, אשר בה נקבעה השנה.

מתוך הבנה זו, שיש הבחנה בין שני המושגים, שואלים התוס': מדוע לומדת הגמ' את עונת המעשרות בתבואה וזיתים מקביעת השנה בשביעית. נקבע דין הפרי לשביעית בשיעור מוקדם הרבה יותר מאשר עונת המעשרות?!

תשובת התוס', שאעפ"י כן עונת המעשרות בתבואה וזיתים היא שליש. ואמנם בדרך כלל עונת המעשרות מאוחרת מהחנטה. אולם תבואה וזיתים הרי ראויים לשימוש כבר לפני הבאת שליש3, ואעפ"י כן רק כאשר הם מגיעים לשליש גידול נקבע דינם לשביעית. א"כ ק"ו לעונת המעשרות שהיא בדרך כלל מאוחרת יותר מהשיעור הקובע דין שביעית.

סיכום שיטת התוספות

 

בשביעית קובעת בדרך כלל ה"חנטה", חוץ מתבואה וזיתים, שהקובע בהם הוא "שליש".

במעשרות קובעת עונה המעשרות, ובתבואה ובזיתים - שליש. (ויתכן שאין מרחק רב בין השיעורים אלא עונת המעשרות קרובה לשליש.)

לדעת התוס' חנטה נקבעה מדאורייתא. לדעת רש"י נראה שהחנטה נקבעה ע"י חכמים.

 

ד. שיטת הרמב"ם: עונת המעשרות קובעת את השנה

לדעת הרמב"ם קובעת עונת המעשרות בקביעת השנה ובחיוב המעשרות בין בגפן וזית ובין בשאר פירות האילן.

רע"א (פ"א מ"ב אות א') בתוספותיו על המשנה במעשרות (פ"א מ"ב) תמה בעיקר על שיטת הרמב"ם אך קשה לו גם על שיטת רש"י.

רע"א מבחין בין עונת המעשרות הקובעת את תחילת החיוב במעשר, לבין השיעור הקובע את השנה. עונת המעשרות - "היינו דמיקרי 'אוכל' ומחוייבין במעשרות לכשיגמרו מלאכתן", לעומתה השיעור הקובע את השנה באילנות הוא החנטה כמבואר במס' ראש השנה (דף ט"ו ע"ב). מתוך הבחנה זו תמה רע"א על שיטת רש"י, שעונת המעשרות קובעת את שנת המעשר בגפן ובזית. אמנם הוא תמה בעיקר על שיטת הרמב"ם, שעונת המעשרות קובעת את שנת המעשר כמעט בכל האילנות כפי שנראה להלן. ונשאר בצ"ע.

הרמב"ם (בפ"ד מהלכות שמיטה ויובל ה"ט כותב:

"פירות ששית שנכנסו לשביעית: אם היו תבואה או קיטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה - הרי אלו מותרין וכו'... ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה - הרי הן כפירות שביעית". בהלכה י"ג כותב הרמב"ם: "וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות".

בשתי הלכות אלו משמע מתוך דברי הרמב"ם, שהשיעור הקובע את השנה לענין דיני שביעית, וממילא אם הפרי קדוש בקדושת שביעית אם לאו - הוא עונת המעשרות.

פרי אשר הגיע לשיעור של עונת המעשרות בשנה השביעית הוא פרי של השנה השביעית ונתפסת בו קדושת שביעית. אם הפרי הגיע לעונת המעשרות עוד בשנה הששית או רק בשנה השמינית הוא אינו פרי של השנה השביעית, ואפי' היה רוב גידולו בשביעית.

בהלכה ט"ז: "בנות שוח - הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית הרי הן נאכלות בשנה שניה מן השבוע בתורת שביעית".

"בנות שוח" הן מין ממיני התאנים וגם בהם מציין הרמב"ם שהשיעור הקובע את השתייכות הפרי לשנה השביעית הוא עונת המעשרות. אעפ"י שתהליך הבשלתן מאד איטי, אם הן תהיינה בשלות בשנה השניה לשמיטה הן יחשבו פרי השנה השביעית מפני שהגיעו לשיעור עונת המעשרות בשנה השביעית.

  1. "עונת המעשרות" ו"שליש" - מושגים זהים או קרובים

הרמב"ם (שם בפ"ה הל' ט"ז) כותב:

"ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה - בשביעית?"

מהו השלב הראשוני שמותר לאכול פרי בשנה השביעית? לפני שלב זה אין הוא אוכל דבר שדרכו לאכול! הרמב"ם נותן סימנים לשלב זה "בתאנים ובזיתים" וכו'... בסוף ההלכה כותב הרמב"ם:

"הכניס שליש - מותר להכניס לביתו, שהרי הגיעו לעונת המעשרות". נראה מדברי הרמב"ם ש"שליש" ו"עונת המעשרות" הינם מושגים זהים ולכן כותב הרמב"ם "הכניס שליש וכו'... שהרי הגיעו לעונת המעשרות". אמנם אפשר לפרש, ש"עונת המעשרות" הוא שלב מוקדם יותר מ"שליש" ולכן כשהכניס שליש בודאי כבר הגיע לעונת המעשרות. על כל פנים ברור, ש"שליש" ו"עונת המעשרות" הינם, לפחות, מושגים קרובים.

 ה. ביאור שיטת הרמב"ם: יחסי הגומלין שבין ה"חנטה" ובין "עונת המעשרות"

מה הם יחסי הגומלין שבין שני השיעורים שהזכרנו: "חנטה" ו"עונת המעשרות"? זאת השאלה שעומדת בפנינו, כשאנו באים לפרש את שיטת הרמב"ם.

בשאלה זו ישנן שתי גישות יסודיות:

האחת - ה"חנטה" ו"עונת המעשרות" אינם שני שיעורים שונים, אלא מושגים זהים.

הגישה השניה, ש"חנטה" ו"עונת המעשרות" הם באמת שני מושגים שונים. בדרך כלל אף בפירות האילן קובעת עונת המעשרות את שנת המעשר, וכמובן את תחילת חיוב המעשרות. לעומתם ישנם פירות מסויימים, שה"חנטה" היא הקובעת את שנת המעשר.

 

  1. "חנטה" ו"עונת המעשרות" - מושגים זהים 

ר"א גוטמאכר, תלמידו של ר"ע איגר, בהערותיו על המשנה (פ"א ממעשרות), מסביר את הרמב"ם לפי הדרך הראשונה, "עונת המעשרות" וה"חנטה" לדעת הרמב"ם הם מושגים זהים4. כפי שהזכרנו בשם ה"פני יהושע", מתבאר מתוך הגמ' בראש השנה, שאנו לומדים את השיעור לתחילת חיוב המעשרות, מהשיעור הקובע את השתייכות הפרי לשנה השביעית, סימן ששני שיעורים אלו זהים. ומכאן ש"עונת המעשרות" ו"חנטה" זה היינו הך.

 

  1. "חנטה" ו"עונת המעשרות" - מושגים שונים

 

בעל "משנה ראשונה" (שביעית פ"ה מ"א ומעשרות פ"א מ"ד) בפרשו את שיטת הרמב"ם מוסיף להקשות עליו מהגמ' בר"ה וז"ל:

"וגם אותה ברייתא דר"ה דתני בה: 'אילן, שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט וכו'...' דמינה דייק רש"י דאילן אזלינן בתר חנטה כמש"ל, הרמב"ם העתיק אותה ברייתא בפ"א מהל' מע"ש דין ב' ובמקום 'שחנטו' כתב: 'שהגיעו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט'. וצריך טעם: מי הביאו לזה, ומהיכן הוציא דבר זה עד ששינה לשון הברייתא לדרך אחרת"?

ה"משנה הראשונה", כמו ה"פני יהושע" ור"א גוטמאכר, מציין את העובדה, שמתוך הגמ' ר"ה משמע שיש זהות בין "חנטה" ל"עונת המעשרות", אלא שמכאן הולך הוא בדרך אחרת.

המושגים "חנטה" ו"עונת המעשרות" - שני מושגים שונים הם. לדעת הרמב"ם "עונת המעשרות" אכן קובעת גם את שנת המעשר וגם את תחילת החיוב, בדרך כלל, וכדי לזהות את השיעור המציין את עונת המעשרות של כל פרי - כתבה המשנה בתחילת מעשרות רשימה ארוכה של פירות ועונת המעשר שלהם.

ישנם פירות, שהינם יוצאים מן הכלל. "עונת המעשרות" אינה קובעת בהם. כפי שהמשנה שם (מ"ד) אכן מציינת: "אתרוגים ושקדים המרים נאכלים בקטנן". גם בחרובי צלמונה לא ציינה המשנה עונת מעשר. בכל אלו השיעור הקובע בהם הוא ה"חנטה". וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מעשר הל' ד'):

"הפירות שהן ראויין לאכילה בקטנן, כגון הקישואים הרי הן חייבין במעשר בקוטנן, שמתחילת יציאתן באו לעונת המעשרות"5.

המחלוקת בין האחרונים בהסברת שיטת הרמב"ם היא יותר סמנטית. לדעת כולם בדרך כלל עונת המעשרות קובעת אף את שנת המעשר, וישנם פירות שהשיעור בהם מוקדם יותר. הדיון הוא האם "חנטה" ו"עונת המעשרות" הם היינו הך, אלא שבפירות אלו עונת המעשרות מוקדמת, או ששני מושגים אלו אכן שונים ובדרך כלל השיעור הקובע הוא "עונת המעשרות" ולפעמים "חנטה".

 

  1. דעת ה"חזון איש"

החזו"א, בבואו לבאר את שיטת הרמב"ם, קובע בתחילה, שכנראה לדעת הרמב"ם כל השיעורים המוזכרים במשנה לעונת המעשרות של פירות האילן זהים לשיעור שליש הגידול. הלימוד הנלמד (בסוגיה בר"ה) לגבי תבואה תקף גם בשאר פירות האילן, בכולם השיעור הקובע הוא שליש.

השאלה הנשאלת א"כ היא: מדוע בגמ' נאמר, שבאילנות השיעור הקובע הוא "חנטה"?! לכן מביא החזו"א את שתי האפשרויות שהזכרנו לעיל, וז"ל החזו"א (שביעית סי' ז' ס"ק י"ב ד"ה "אמנם"):

"ולפ"ז הא דיליף מקרא שליש הוא בין בתבואה בין בשאר אילנות דהכל שיעור אחד.

א. אלא באילנות קרו להו "חנטה", ששיעורן מסומן אחר ה'חנטה' וכו'...

ב. ועוד דבאתרוגים ותפוחים הולכים אחר חנטה ממש".

בהמשך החזו"א דן מהו השיעור הקובע באתרוגים ותפוחים שלגביהם המשנה במעשרות אומרת: "אתרוגין ותפוחים חייבים בקטנן".

בין אם ננקוט כהסבר הראשון ובין אם ננקוט כהסבר האחרון, ברור ש"שליש" אינו קובע בפירות אלו, אם משום שעונת המעשרות בהם מוקדמת, ואם מפני שהשיעור הקובע בהם הוא חנטה ממש.

השאלה היא מעשית מאד בלימונים כפי שהזכרנו בתחילה.

לשיטת התוס' השיעור הקובע את השנה בלימון הוא ה"חנטה" כדין שאר פירות האילן. גם לשיטת רש"י ה"חנטה" קובעת למעט דגן, תירוש ויצהר, שחיובם במעשרות הוא דאורייתא.

אפילו לשיטת הרמב"ם, שבדרך כלל "עונת המעשרות" קובעת, יתכן שהלימון יהיה דומה מבחינה זו לאתרוג, ונברר להלן מהו השיעור הקובע בו.

ו. השיעור הקובע את השנה בערלה

עד עתה דברנו על השיעור הקובע את השנה ואת תחילת החיוב במעשרות ובשביעית. אך השאלה העומדת בפנינו היא: האם שיעורים אלו זהים לאלו הקובעים באיסור ערלה?

לדעת התוס' מסתבר שהשיעור הקובע את השנה בערלה הוא "חנטה", כפי שהוא קובע גם במעשרות ושביעית. ולכן מסתבר שה"ה גם בערלה.

לרש"י השיעור הקובע בדרך כלל את השנה במעשרות הוא "חנטה", אך רש"י הבחין בין דגן, תירוש ויצהר לבין שאר אילנות שאין חיובם מן התורה. בדגן, תירוש ויצהר, שחיובם בתרו"מ מן התורה, רש"י השווה בין השיעור הקובע את השנה, לשיעור הקובע את חלות החיוב, וכפי שביארנו לעיל.

בשאר אילנות השיעור הקובע את השנה הוא החנטה אך שיעור זה אינו דאורייתא שהרי חיוב המעשרות שלהם הוא רק דרבנן.

יתכן, אם כן, לדעת רש"י, שבערלה, שהוא איסור דאורייתא, השיעור אשר יקבע את חלות האיסור (קרי, סמדר או בוסר, וכפי שנבאר להלן) הוא אשר יקבע את השנה6.

השו"ע פוסק שהשיעור הקובע הוא חנטה וז"ל השו"ע (יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ד'):

"כל הפירות שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה, אעפ"י שנגמרים אח"כ והנחנטים בו מט"ו בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית נקראים רבעי, ואחר ט"ו בשבט של שנה חמישית הם חולין גמורים"7.

לדעת הרמב"ם במעשרות ובשביעית השיעור הקובע הוא "עונת המעשרות". מה יהיה לדעתו השיעור בערלה?

לשיטת הרמב"ם מסתבר שדין ערלה שונה ממעשרות ומשביעית.

במעשרות ובשביעית ראינו לדעת רש"י ותוס', שהשיעור הקובע את השנה הוא מוקדם, והשיעור הקובע את חלות החיוב הוא מאוחר יותר.

אבל לא יתכן מצב הפוך! לא יתכן לדעת הרמב"ם, שהשיעור הקובע את חלות חיוב הערלה יהיה בוסר או סמדר וזה אשר יקבע את השנה למעשרות יהיה עונת המעשרות. פרי שהגיע לשלב של בוסר או סמדר בשנה שלישית ונאסר - לא יותר אם הגיע לט"ו בשבט לפני עונת המעשרות8.

כדי לדעת מהו השיעור הקובע את השנה בערלה. יש, אם כן, לברר מה השיעור הקובע את חלות האיסור בערלה. לבירור זה ישנה השלכה לשיטת הרמב"ם ואולי אף לשיטת רש"י.

  1. האם הסמדר נחשב פרי לענין ערלה

הגמ' בברכות (דף ל"ו ע"ב) אומרת:

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפרי". ואף שומר הפרי אסור בערלה.

ושואלת הגמ', באותן קליפות התמרים - התמרים עצמם קטנים ולא הגיעו לשלב האיסור, איך יתכן, אם כן, שהקליפות עצמן תאסרנה?

תשובת הגמרא: רב נחמן סובר כר' יוסי, שסמדר - אסור מפני שהוא פרי, ועל כך חכמים חולקים.

שואל רב שימי מנהרדעא: חכמים אינם חולקים על ר' יוסי אלא בענבים ומודים לו בשאר אילנות, שהרי נאמר במשנה (שביעית פ"ד מ"ו ):

"מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית? ב"ש אומרים: כל האילנות - משיוציאו. וב"ה אומרים: החרובים משישרישו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משיניצו ושאר כל האילנות משיוציאו".

רב אסי מגדיר מהו שיעור בוסר: "הוא בוסר, הוא גרוע, הוא פול הלבן". ממשנה זו משמע, שהדעה המובאת בשם בית הלל היא דעת חכמים שסוברים, שרק בוסר הינו פרי, שהרי "גרוע" הגפנים זהה לשיעור בוסר.

מכאן מוכיח רב שימי מנהרדעא, שחכמים אינם חולקים על רבי יוסי אלא בענבים, ובהם, רק בוסר הוא פרי, אך הם מודים ששאר האילנות - משיוציאו, דהיינו, לפני היותם בוסר, וכר' יוסי הסובר שסמדר אסור.

מהו "סמדר" שעליו מדברת הגמ'? כותב רש"י וז"ל:

"סמדר אסור: ענבים, כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו - קרוי סמדר (וכ"כ בגיטין ל"א ע"א ד"ה הוצאת סמדר), וקאמר ר' יוסי: כיון שבא לכלל סמדר קרוי פרי ואסור משום ערלה".

רואים מרש"י ש"סמדר" הוא ממש תחילת גידול הפרי בעת שהפרי יוצא לאחר החנטה.

מהו "בוסר"? מבארת הגמ': "בוסר - הוא גרוע הוא פול הלבן". "גרוע" הוא השלב, שבו מתחילים לראות את הגרעינים כשלוקחים גרגיר ענבים מול האור.

יש המפרשים ש"גרוע" הוא כאשר אפשר להוציא מהפרי מיץ.

הגמ' מציינת סימן נוסף לזיהוי הבוסר: פול הלבן. והגמ' מסבירה, שכאשר גרגיר הענב מגיע לגודל של פול הלבן הריהו בוסר.

מהו פול הלבן? התשובה לכך אינה ברורה!

ישנם מינים שונים של פולים: הפול הלבן והפול המצרי. רש"י ובטנורא מתרגמים בכמה מקומות : פול - פסוליה, אך לא ברור שהפסוליה שעליה מדובר, היא הפסוליה המוכרת בימינו.

השעועית המקובלת היום היא חדשה בעולם, רק כ-400 - 500 שנה, ולכן קשה מאוד לזהות את שיעור הבוסר לפי גודל הפול הלבן. ואכן כתבו הפוסקים, שאיננו יודעים מהו שיעור פול הלבן.

אך זאת אפשר לומר, שבוסר הוא שלב מתקדם יחסית בגידול הפרי: כאשר רואים את הגרעינים מגרגירי הענב, או כשאפשר לסחוט מהם מיץ.

מאידך ברור שבוסר הינו שלב מוקדם מעונת המעשרות, קרי, השלב שבו הפרי מתחיל להיות ראוי למאכל בשעת הדחק, או שליש גידול לערך.

לפי הבבלי אנו פוסקים כחכמים, שהשלב הראשוני שבו אנו מחשיבים את הפרי לענין איסור ערלה, הוא בוסר. לפני כן אין כאן פרי והוא מותר אף בשלש השנים הראשונות. מיהו זהו רק בגפן אך ביתר האילנות מודים רבנן לר' יוסי שהשיעור הקובע הוא "סמדר"9 .

 

  1. שיטת הרמב"ם בערלה

 

הרמב"ם (בהל' מע"ש פ"ט ה"י) כותב:

"כיצד? הנוטע אילן מאכל בט"ו בשבט משנה עשירית ביובל, הרי הוא בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנה י"ג. וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה אעפ"י שנגמרו לאחר כמה ימים. ומט"ו בשבט משנה י"ג ביובל עד ט"ו בשבט משנת י"ד הוא נטע רבעי וכל מה שיוציא בתוך זמן זה הרי הוא רבעי וצריך פדיון".

החזו"א (שביעית ז' ס"ק כ', כ"ב) מציין, שלעומת דברים אלו של הרמב"ם בהל' ערלה כותב הוא בהל' שמיטה ויובל וז"ל:

"פירות ששית שנכנסו לשביעית וכו'... או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין וכו'..."

בהלכות ערלה נקט הרמב"ם בלשון "וכל מה שיוציא", ובהל' שביעית וכן במעשרות נקט בלשון "עונת המעשרות". משמע שלא אותם שיעורים קובעים בערלה ובשביעית.

למה התכוון הרמב"ם באומרו "וכל מה שיוציא"?

החזו"א (שם) מבאר, שכוונת הרמב"ם לבוסר. הוא מסתמך על הרמב"ם (בהל' שמיטה ויובל פ"ה הל' י"ח):

"ומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית: החרובין - משישלשלו והגפנים - משיגרעו והזיתים - משינצו - ושאר כל האילנות - משיוציאו בוסר".

מכאן מסיק החזו"א ש"משיוציאו" האמור בהלכות ערלה פירושו "בוסר".

החזו"א בהמשך מסתפק בדברי הרמב"ם מפני שמהגמ' בברכות משמע שחכמים מודים בשאר אילנות, שגם סמדר נחשב פרי, וא"כ היאך כתב הרמב"ם: "ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר"?!

 

  1. שיטת ה"עינים למשפט"

 

הגמ' במסכת ברכות (דף ל"ו ע"ב) מביאה את דברי רב נחמן: "הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפרי". בתחילה הגמ' מעמידה את דברי רב נחמן כר' יוסי, שסובר שסמדר אסור בערלה. אך למסקנתה מחלוקת ר' יוסי וחכמים היא רק בסמדר הגפנים, הזיתים והחרובים, אך בשאר אילנות מודים חכמים שסמדר מותר.

מו"ר הגר"י אריאלי (בספרו "עינים למשפט" ברכות ל"ו ע"ב) מקשה: מדוע לא הביא הרמב"ם את דברי רב נחמן להלכה? הרי מתאימים הם לשיטת חכמים!

הוא משיב, שאמנם שיטת הבבלי היא שחכמים מודים לר' יוסי בשאר אילנות אך הירושלמי אינו סובר כן כפי שנבאר להלן.

המשנה (ערלה פ"א מ"ט) אומרת:

"ר' יוסי אומר: נוטעין יחוד של ערלה וכו'... ואין מרכיבין בכפניות של ערלה".

ומפרש הר"ש: "שאין מרכיבין יחור שיש בו כפניות של ערלה (=תמרים) בעודן סמדר".

הירושלמי שם אומר: "אין מרכיבין בכפניות של ערלה - ר' יוסי". ומפרש שם הרש"ס: "ר' יוסי - דאמר לעיל סמדר אסור"...

מדברי הירושלמי משמע, שחכמים חולקים על ר' יוסי גם בשאר אילנות, שאל"כ מדוע מדגיש הירושלמי שדברי המשנה האומרת "אין מרכיבין בכפניות של ערלה", הם הם דברי ר' יוסי?

הרמב"ם פסק, אם כן כירושלמי, שחכמים מתירים את הסמדר גם בשאר אילנות ולכן לא הביא את דברי רב נחמן להלכה שהרי "הני מתחלי דערלה" - תמרים בשיעור "סמדר" מותרים לדעת חכמים.

ה"עינים למשפט" מביא, שהרמב"ן, הר"ן הריטב"א, הראב"ד, הר"ש והאו"ז סוברים כירושלמי. כמו כן הגר"א (יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"ז) פירש שמשום כך השמיט השו"ע דין זה של "אין מרכיבין כפניות", משום שמשנה זו היא רק לדעת ר' יוסי והלכה כרבנן שכפניות מותרות משום ערלה, משמע, איפוא, שגם בתמרים, וה"ה ביתר האילנות - סמדר מותר.

אמנם הרמב"ם עצמו הביא להלכה משנה זו ש"אין מרכיבין כפניות" (הל' מע"ש פ"י הל' כ"א), אך הרדב"ז פירש את דבריו שכפניות אינן סמדר אלא לולבי תמרים בעודם רכים. ובתשובותיו (ח"א סי' מ"ד) כתב, שמכיון שלולבי התמרים ראויים לאכילה דינם כפרי האסור בערלה.

ולענ"ד יש לדקדק מלשון הרמב"ם שהסמדר מותר בכל האילנות. בפ"ט מהל' מע"ש הי"ג נאמר:

"העלין והלולבין ומי הגפנים והסמדר מותרים בערלה וברבעי".

הרמב"ם לא ציין שהמדובר הוא רק בגפן. אמנם יתכן שהדבר משמע ממילא מכיון שהזכיר "מי-גפנים" יחד עם "סמדר" שהם מושגים הקיימים רק בכרם אך בכל זאת מן הראוי היה שיפרש דבריו ולא יסתום. ולכן יש מקום לומר שלא הבחין בין כרם ליתר האילנות, אלא בכל המינים סמדר אינו נחשב לפרי לענין ערלה.

ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם שם בהלכה י': "וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה אעפ"י שנגמרו לאחר כמה ימים" כוונתו להוצאת הפרי וכמו שכ' בהל' שמיטה משיוציאו בוסר.

ועי' רש"י (ברכות ל"ו ע"ב) שכתב "משיוציאו את הפרי". אך לעומת זאת בפסחים (נ"ה ע"ב) כתב "משיוציאו עלין". וכבר העיר על סתירה זו ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס.

ויתכן לישב סתירה זו, שרש"י בא לומר שהפרי האמור כאן הוא פרי גדול ולא פרי קטן, כגון סמדר, ולכן פירש בפסחים "משיוציאו עלין", שכשהעלים יוצאים הפרי כבר גדול יותר כי סדר הגידול הוא בדרך כלל שהפרחים והפרי קודמין לעלים.

סיכום

 

ישנה מחלוקת הבבלי והירושלמי מהו לדעת חכמים השיעור הקובע את חלות איסור ערלה.

לדעת הבבלי, ברוב האילנות, השיעור הקובע הוא סמדר, וכך נקטו כמה פוסקים.

דעת הירושלמי, שלחכמים הסמדר מותר בכל האילנות, והשיעור הקובע את חלות האיסור הוא רק בוסר.

וכך נראה מדעת הרמב"ם ועוד ראשונים וכך פסקו הרדב"ז בתשובה והגר"א בביאורו (סי' רצ"ד ס"ק ל"ז).

לעומת זאת מצינו בכמה מקומות בש"ס שנקטו לענין מעשרות את המושג "חנטה" כגון בר"ה י"ד ב'. ואם נניח ששיעור החיוב למעשרות ולערלה הוא זהה (כמש"כ לעיל תחילת פ"ג לשיטת התוס') צ"ע מהי חנטה.

ז. מהי חנטה

  1. החנטה בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ

ישנן במפרשים הגדרות שונות - מהי "חנטה".

המאירי בתחילת מסכת ראש השנה מביא שתי שיטות.

"ויצץ ציץ" זהו שלב הלבלוב הקודם לפריחה - לזאת תיקרא "חנטה".

המאירי עצמו מאמץ את השיטה, שהחנטה מאוחרת יותר, קרי, תחילת היווצרות הפרי לאחר נפילת הפרח.

בשיטה זו הולך רש"י בכמה מקומות בתורה ובש"ס.

בבראשית מ', י' נאמר:

"ובגפן שלשה שריגים והיא כפורחת עלתה ניצה הבשילו אשכלותיה ענבים".

מפרש רש"י: "ניצה - ואחר הפרח עלתה ניצה ונעשה סמדר ואח"כ הבשילו אשכלותיה ענבים".

רש"י מוכיח ש"נץ" הוא שלב מאוחר מהפריחה מהפס': "ובוסר גומל יהיה ניצה". מקור שני לכך: "ויוצא פרח והדר - ויצץ ציץ (במדבר י"ז, כ"ג)". אולם בפירושו לתורה: "ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים", מפרש רש"י: "ציץ - היא חנטת הפרי כשהפרח נופל".

והרא"ם הקשה על רש"י שבפרשת קורח משמע שסובר שהפרח הוא הנץ הנופל בחנטת הפרי ובפרשת וישב כתב בפירוש שהפרח הוא הנץ, אלא שהנץ גדול מהפרח. כלומר, נשירת הפרח עדיין אינה חנטה. והגור אריה תירץ שפרח הוא גם הפרח עצמו וגם השלב שבו הפרח עדיין דבוק בפרי, ושלב זה הוא הניצה. ולכן ניצה נקראת גם בשם פרח, אלא שהוא פרח בשלב מתקדם יותר. (לשונו של הגו"א סתומה, אולם זוהי כונתו לענ"ד).

ולדבריו יוצא שכל עוד יש שרידי פרח בפרי עדיין שם פרח עליו ולא שם פרי. בלימון למשל יש שלב שבו עלי הכותרת כבר נשרו ונשאר פרי קטנטן שבראשו שרידי העלי, והעלי גדול יותר מהפרי, והוא דומה לראש גפרור. (בחלק מהאתרוגים שרידי העלי הופכים ל"פיטם" אולם בלימון לא נותר הפיטם דבוק לפה אלא הוא נושר אח"כ).

נלענ"ד שלזה התכוין בגו"א. שכל עוד העלי נשאר צמוד לפרי שם פרח עליו. ורק כשהכל נושר ונשאר הפה לבד, רק אז הפרי נקרא פרי וזוהי החנטה. 

בשיר השירים ב', י"ג נאמר:

"התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח".

מפרש רש"י: "והגפנים סמדר - כשנופל הפרח והענבים מובדלים זה מזה וניכרים כל ענבה לעצמה קרויה סמדר".

הגמ' במנחות (דף ט"ו ע"ב) מביאה ברייתא:

"מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים".

רש"י מפרש את המילה "סמדר": "כבר חנטו ענבים".

בגמ' במנחות (דף ס"ט ע"א):

"בעי רמי בר חמא: שתי הלחם הנצה שרייה או חנטה שרייה".

מפרש רש"י: "הנצה שריין - שהניצו קודם להם או חנטה שריין, חנטה הוי פירי יותר מהנצה".

לפירוש רש"י בפסוקים הנ"ל "נץ" הוא בעת שהפרח נובל וכאן מפרש שהחנטה היא שלב מאוחר מהנץ.

(בלשון הבוטניקה בימינו מכנים את שלב נשירת הפרח ב"חנטה", לפי האמור במקורותינו משמע שהחנטה היא שלב מאוחר יותר ורש"י שכתב "כשהפרח נובל" לא התכוין לומר מיד עם נשירת הפרח אלא לאחר מכן, וצ"ע).

 

  1. ר"א גוטמאכר

ר"א גוטמאכר, בפירושו למשנה (מעשרות פ"א) מאריך בהגדרת ה"חנטה". ה"חנטה" אינה כפי שחושבים בדרך כלל - הלבלוב. טעות זו, אומר הרב גוטמאכר, נובעת מכך שבגלות אירופה העצים נמצאים לפעמים במצב זה של לבלוב בתקופה של שבט, אך בא"י הפירות גדולים הרבה יותר ויכולים אפילו להגיע לשיעור המתואר במשנה בתחילת מעשרות.

הרב גוטמאכר מספר שהוא קיבל רימונים מא"י בתקופת כסלו והם היו בגודל של ביצת אווז. על כל פנים יוצא מדעת הרב גוטמאכר שה"חנטה" הינה שלב מתקדם יחסית ובוודאי הרבה לאחר נבילת הפרח. לעומתו סובר המקדש דוד (זרעים ס') שחנטה בגפן היא פחות מסמדר, בתאנה - שיעור פגים, ובחרובין נאמר בירושלמי שביעית סופ"ד "שלשולן זהו חנטן".

  1. האם אתרוג בשעת החנטה מגיע לגודל זית

הגמ' בר"ה (דף ט"ו ע"ב) אומרות:

"כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אתרוג בת שישית שנכנסה לשביעית אפילו כזית ונעשית ככר חייבין עליה משום טבל".

ר' יוחנן מלמדנו, שאתרוג שגדל בשנה השישית עד לגודל של זית, והמשיך לגדול בשנה השביעית, מסווג כפרי השנה השישית, וחלים עליו חיובי הפרשת תרו"מ, והוא אסור משום טבל.

מהי משמעות שיעור הזית? כותב שם רש"י בד"ה "אפילו כזית" וז"ל: "אפילו לא גדלה בשישית אלא מעט ורובה גדלה בשביעית עד שנעשית ככר חייבת משום טבל דבתר חנטה אזלינן".

ומשמע מדברי רש"י ששיעור "חנטה" הוא כזית, ומה שפי' רש"י בבמדבר שהיא נפילת הפרח, מוכח מכאן שלאו דוקא, אלא שלב מאוחר יותר, ובאתרוג יחסית לגודלו כזית הוא שיעור חנטתו, אך בפירות אחרים יתכן שהשיעור קטן יותר. וצ"ע. ויתכן שהמושג חנטה היא תהליך ולכן רש"י בבמדבר נקט לשון זו על תחילת התהליך, אך מבחינה הלכתית השלב הקובע אינו תחילת התהליך אלא שלב מתקדם יותר, וכן מסתבר. ועד"ז כתב במלבושי יו"ט (ח"ב חובת קרקע סי' י"ד) בהסבר דעת הרשב"א קידושין נ"ד, עי' אנצ' תל' (ערך חנטה הע' 8). 

שאם לא כן מהו החידוש, שהגמ' משמיעתנו באומרה: "אפילו כזית ונעשית ככר"? אם שלב החנטה מוקדם יותר - היתה הגמ' צריכה לציין, שאפילו כשפרח האתרוג רק נבל, נחשב לפרי שישית ואסור משום טבל.

התוס' (שם דף י"ד ע"ב) בד"ה "ושביעית" מתלבטים במשמעות שיעור "הזית" באתרוג. יתכן שאין משמעות הכרחית לשיעור "הזית", ויתכן שהוא מציין את שיעור ה"חנטה". וז"ל התוס' שם: א. "ומיהו כזית ודאי לאו דוקא דהא ר' יוחנן בתר חנטה אסור! ב. "ושמא לא חשיב חנטה באתרוג בפחות מכזית".

החזו"א10 (מעשרות סי' א' ס"ק ו' ד"ה "וכתב הרמב"ם" ושביעית סי' ז' ס"ק י"ב ד"ה והנה) מביא את דברי התוס' הנ"ל ומציין שישנה סתירה בדברי הרמב"ם באשר לשיעור האתרוג בשישית.

הרמב"ם (פ"ד מהל' שמיטה הל' י"ב) כותב:

"והאתרוג אפילו הוא כפול קודם ר"ה ונעשה ככר בשביעית חייב במעשרות כפירות שישית וכו'..."

לעומת דברי הרמב"ם האלו, כותב הרמב"ם (הל' מע"ש חפ"א ה"ו):

"ואעפ"י שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו היתה כזית ונעשית ככר - חייבת במעשרות".

במקום אחד הרמב"ם מציין את הפול כשיעור הקובע לחישוב שנת הפרי, ובמקום אחר - את הזית!

החזו"א במעשרות (שם) מבאר, שהרמב"ם כתב בכוונה פעם זית ופעם פול, כדי ללמדנו ששיעור "זית" בגמרא אינו מחייב. השיעור העיקרי הוא, משיתעגל האתרוג, וכפי שכותב הרמב"ם (פ"ב הל' מעשר ה"ה):

"איזוהי עונת המעשרות וכו' ...התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהם קטנים". עכ"פ בין אם השיעור הוא פול או כזית הוא אינו נשירת הפרח, אלא לאחר מכן.

 

  1. שיטת הרב קוק זצ"ל

 

הרב קוק זצ"ל כתב (משפט כהן סי' ג') תשובה מפורסמת בנדון דידן הוא נשאל על מטע שקדים, אם הפרי שייך לשנת השלישית ואסור בערלה, או שיש להחשיבו לפרי השנה הרביעית - ומותר.

וכן כותב הרב זצ"ל:

"קיבלתי המכתב בצירוף הענפים, ובמקום הפסד גדול הננו פוסקים שה"חנטה" היא יותר קרוב לפרי בהגמרו, ולא ציצים בעלמא. ע"כ אין להפסיד את השקדים הללו שהשנה הרביעית שלהם היא שנתנו ע"י מה שהוציאו הציצים הללו לפני ט"ו בשבט אם הם דבר חשוב וכו'..."

לקמן נבאר מהי כוונת הרב זצ"ל באומרו: "שהחנטה היא יותר קרוב לפרי בהגמרו וכו'..."

הרב טוקצי'נסקי כותב מידי שנה בלוח א"י: "ואין יוצאין הפירות מערלה, אלא כשחנטו אחרי ט"ו בשבט בשנה ד' לנטיעה ומרבעי אחרי ט"ו בשבט בשנה ה'". ובהמשך הוא כותב הערה: "ואחרי שה"חנטה" לענין כל הנ"ל איננה ציצי הפרחים כי אם "עונת המעשרות", א"כ למעשה צריך שאלת חכם מה זו "חנטה" לפני ט"ו ואחרי ט"ו בשבט, כי חלוקה היא לפרטיה ולמינים שונים - הגרא"י קוק ז"ל".

לזאת העיר הרב חנוך זונדל גרוסברג זצ"ל, שהביטוי "עונת המעשרות" לערלה ולמעשרות בחדא מחתא אינו מדוייק. כפי שביארנו לעיל, השיעור הקובע את השנה לערלה אף לשיטת הרמב"ם אינו עונת המעשרות. יתכן שהוא בוסר או סמדר וכן פסק החזו"א. הרב זצ"ל בתשובתו לא השתמש בביטוי עונת המעשרות אלא קבע שה"חנטה" איננה ציצים בעלמא אלא שלב מתקדם יותר.

הרב זצ"ל באומרו שה"חנטה היא יותר קרוב לפרי בהגמרו", ודאי לא התכוון לשלב מתקדם, שהפרי ראוי לאכילה וקרוב להבשלה. נראה לי שכוונתו לגמר צורת הפרי. ראיה לכך שבתשובה הרב מציין, שהוא קיבל ענפים מהשקד שעליהם הוא נשאל. התאריך המצויין בתשובה הוא ח"י בשבט תרס"ט.

בתקופה זו של השנה השקד נמצא בשלב מוקדם לאחר ההתעוררות. לפעמים השקד פורח ולפעמים הפרחים כבר נבלו, אבל בודאי שהפרי עדיין בתחילת התפתחותו, לכך כותב הרב זצ"ל, שלא נטעה לקבוע שה"חנטה" היא מיד בעת נבילת הפרחים, אלא במקום הפסד היבול יש להקל שה"חנטה" היא יותר קרוב לפרי בהגמרו", רוצה לומר: קרוב לגמר צורת הפרי.

הרב זצ"ל בודאי ידע, שפרי שמגיע לשלב של בוסר, חל עליו איסור ערלה. לא יתכן א"כ שהתכוון לשלב מאוחר הקרוב להבשלת הפרי. מהו בוסר - אין לכך הגדרה מדוייקת וע"כ אין להכנס לספקות חמורים. אך בוסר הוא לפחות לאחר שצורת הפרי כבר ניכרת ולכן לפני גמר צורת הפרי אפשר להקל.

(מאידך ברור שהרב זצ"ל אומר ש"חנטה" אינה כהגדרה המדעית, קרי: השלב הראשוני ביותר של היווצרות הפרי. אע"פ שכן עולה מרש"י. אולם לפי מש"כ לעיל יתכן שגם רש"י לא התכוין לתקן). 

יש להוסיף את דעתו של ר' אליהו גוטמאכר, כפי שהזכרנו לעיל, ש"חנטה" היא שלב מתקדם יותר מנבילת הפרח. אמנם מה שכתב באירופה, שהוא קיבל רימונים בתקופת כסלו והם היו בגודל של ביצת אווז ואם היו נשארים על העץ היו ממשיכים לגדול, אנו שזכינו לחיות בא"י הדבר נראה מוזר בעינינו, וצ"ע למה בדיוק התכוון הרב גוטמאכר, אבל על כל פנים לדעתו ה"חנטה" הינה שלב מתקדם יחסית בודאי עד גודל של ביצת אווז (הרימון מלבלב בתחילת האביב, פורח בתחילת הקיץ. והפרי בשל בתקופת תשרי).

 

סיכום

 

ישנן דעות שונות מהי חנטה. כפי שביארנו בהרחבה. לרוב הדעות, החנטה אינה השלב הראשוני של היווצרות הפרי, אלא כשניכרת כבר צורת הפרי. באתרוג ולימון יתכן שאפשר להקל אף כאשר הוא מגיע לגודל "כזית".

 

ח. צירוף ספקות נוספים

 

לרוב, ניתן לצרף ספקות נוספים ולפעמים הם יכולים להיות סניף להיתר בדומה לשאלה שהזכרנו בתחילת המאמר.

בדרך כלל כאשר השואל בא בשאלה, הוא לא החשיב את השנה במשתלה. ואמנם כאשר אני נותן הנחיות למשתלות או לחקלאי שקונה שתילים מהמשתלה, אני מתחשב בדעות המחמירות בהקשר לגודל הנקב, למשטח שעליו מונח העציץ וכדו', אך בדיעבד יש לפעמים אפשרות לצרף שנת גידול זו במשתלה, לפחות סניף להיתר. בנוסף לכך לפעמים האזור שבו המטע, שייך לגבולות עולי מצרים, ולדעת ה"משנה למלך", שערלה תלויה בכיבוש דין חלקי א"י אלו לענין ערלה כדין חו"ל וספקו לקולא. 

לפעמים ישנם שיקולים נוספים, ולכן יש לדון כל שאלה ושאלה לגופה, וכדברי הרב זצ"ל בסוף תשובתו: "אם יהיו בהשקדים מסופקים יטיב לשולחם ונברר בעזה"י מהי צורת החניטה עפ"י עומקא דדינא אעפ"י שקשה לבאר בכתב ענין מוחשי כזה".

סיכום

 

כפי שפתחנו, הנושא הזה מסובך גם במישור העיוני, קרי, הכרעת ההלכה במגוון הדעות הקיים, ומסובך הוא כפליים במישור המעשי.

על אף זאת נראה, שאם הפרי הגיע לכל היותר לגודל של זית עד ט"ו בשבט, עדיין אפשר להסתפק אם להחשיב את הפרי כחנט בשנה רביעית. אך קשה להקל מספק.

ביותר מזית אי אפשר להקל; בפרט שאיסור ערלה הוא דאורייתא.

אך אם עדיין לא ניכרת צורת הפרי, אע"פ שהפרח נשר, אפשר לענ"ד להקל מהטעמים הבאים:

א. שיטת התוס' שהשיעור הקובע את השנה במעשרות בשביעית ובערלה הוא חנטה. דעת ר"א גוטמאכר ופוסקים נוספים ש"החנטה" אינה נבילת הפרח אלא שלב מתקדם יותר.

ב. דעת הרמב"ם שהשיעור הקובע את שנת המעשר הוא "עונת המעשרות". כך נפסקה הלכה בשו"ע. אמנם באיסור ערלה השיעור מוקדם יותר, קרי, "בוסר" או "סמדר", אבל בכל אופן מאוחר מה"חנטה".

ג. שיטת רש"י לא התבררה לנו דיה. יש בה סתירות אך לפי מה שכתבנו שחנטה היא תהליך, הרגע הקובע להלכה גם לרש"י הוא כזית באתרוג ותחילת גידול הפרי בפירות אחרים. ומה גם שרש"י כתב שחנטה היא נשירת הפרח רק במקום אחד, בפירושו לתורה, בעוד שבמקומות אחרים בפירושו לש"ס, אליבא דהלכתא, כתב אחרת, לכן נראה לומר שפירושו לש"ס הוא הקובע. יתכן שהיא כשיטת התוס', שהחנטה קובעת לענין ערלה, ויתכן שהיא כשיטת הרמב"ם שהסמדר או הבוסר קובעים את השנה.

ד. החזו"א קבע שהשיעור לדעת הרמב"ם באתרוגים (וכן הוא בלימון כדלעיל) הוא משיתעגל והוא עכ"פ מתקדם יותר מנבילת הפרח.

ה. הרב קוק זצ"ל פסק ש"חנטה" לענין קביעת השנים בערלה, אינה נבילת הפרח, אלא קרוב לפרי בהגמרו, וכפי שהסברנו זאת לעיל.

ו. ה"עיניים למשפט" הוכיח שלדעת רוב הראשונים, ואולי גם הרמב"ם ביניהם, הלכה כרבנן גם ביתר האילנות, שסמדר אינו אסור עדיין מדין ערלה. ואפילו לר' יוסי שהרמב"ם פוסק כמותו, בסמדר ניכרת כבר צורת הפרי.

ז. המקדש דוד הביא הגדרות שונותלחנטה המינים השונים, אך לכל ההגדרות אין המדובר בפרחים ואף לא מיד עם נשירת הפרח, אלא שלב מאוחר יותר.

ונלענ"ד שבהדרים כל עוד העלי ניכר מאד וגדול יותר מהפרי אין כאן צורת פרי ואין זו נשירת הפרח לגמרי, ורק כשהעלי נשר לגמרי או שהוא התקטן ביחס לפרי (כגון אתרוגים וניכרת צורה קטנטנה של אתרוג רק זוהי חנטה. אך נשירת הפרח לבד עדין אינה חנטה).

ובשעת הדחק יש לסמוך על רוב רובם של הראשונים שהגדירו חנטה בשלב מתקדם יותר לאחר נשירת הפרח, כלומר רק כשצורת הפרי ניכרת, לפחות. 

 

 

* שיעור שניתן ביום העיון בהיכל שלמה בה' בשבט תשמ"ט, נדפס בס' "התורה והארץ א'". עריכה ראשונה הרב יואל פרידמן.

1 יתכן שלרש"י לא היה נוח לחכמים שתקבע השנה בפירות האילן ובירקות עפ"י "עונת המעשרות". מכיון שזהו שיעור שאינו מוגדר. סברא זו מובאת בר"ש שביעית פ"ב מ"ז ולכן חולק על דעת הרמב"ם הסובר "שעונת המעשרות" קובעת את השנה בפירות האילן. דעת הר"ש שה"חנטה" היא הקובעת את השנה מפני שהיא שלב מוגדר בהתפתחות הפרי.

2 התוס' אינו כולל את הענבים בתבואה משתי סיבות. 

א. שא"כ מדוע לא נכללו הזיתים במילה "תבואה" שהרי גם הענבים וגם הזיתים בכלל תבואת היקב. 

ב.השיעור המפורש במשנה במעשרות לעונת המעשרות של הענבים הבאושים אינו שליש. אלא "משהבאישו".

3 התוס' כותב, שזיתים חזו לפני הבאת שליש לשאוב זוהמת הקדרות ולרפואה וכדו', ועל כך כותב המשנה ראשונה: "והאיך מתחייב בשביל זה במעשר ועיקר חיוב מעשר בראוי לאכילה תלי". ואולי שאיבת הזוהמה היא גם שיעור אכילה בדוחק.

4 עי' מהר"י קורקוס על הרמב"ם הל' מע"ש פ"א הל' א'-ג' ד"ה עוד שם אמר רבא וכו'...

5 בעל ה"משנה הראשונה" בכל מהלכו בהסברת שיטת הרמב"ם, אכן אומר שישנם שני שיעורים: האחד "עונת המעשרות", שהוא השיעור הקובע בדרך כלל, (והשני הוא "חנטה"), והוא קובע בפירות, שלא צויינה עונת המעשר שלהם. אך בסוף דבריו הוא מתלבט, כי יתכן שבפירות אלו, השיעור הקובע הוא אמנם בקטנן, אך בשלב זה הם ראויים לאכילה בשעת דחק, ובשעת "חנטה" בודאי אינם ראויים למאכל.

ואכן כך משמע מתוך דברי הרמב"ם פ"ב מהלכות מעשר הלכה ד': "פירות שהן ראויין לאכילה בקטנן כגון הקישואים... הרי אלו חייבין במעשר בקוטנן. שמתחילת יציאתן באו לעונת המעשרות".

6 הערת הרב יואל פרידמן: אך צ"ע מפני שלרש"י החנטה קובעת את השנה לשביעית. עי' ר"ה דף ט"ו ע' וברש"י ד"ה מפני שעושים לשלש שנים. וע"כ צ"ל לכאורה, שהחלוקה של רש"י בין דגן תירוש ויצהר לשאר אילנות היא חלוקה פנימית לתרו"מ, ולפ"ז הלימוד (בגמ' ר"ה י"ב ע"ב) של השיעור הקובע את חלות החיוב בתרו"מ בדגן ותירוש ויצהר מקביעות השנה בשביעית אינו מובן. וצ"ע.

7 החזו"א (דיני ערלה ס"ק ד') פסק שהשיעור הקובע לענין ערלה הוא "חנטה" וזאת על אף שלדינים אחרים, כגון "מעשרות" ו"שביעית" כתב הוא (בשביעית סי' ז' ס"ק י"ב): "ולענין הלכה כבר הכריע בשו"ע סי' של"א סעי' קכ"ה כהרמב"ם".

8 עי' הערת הגרא"ב רוזנטאל שליט"א כרם ציון הלכות פסוקות לערלה עמ' מ"א בגידולי ציון הערה ד'.

9 עי' מקורות בכר"צ הלכות ערלה עמ' ע"ג ועי' אורחות חיים הל' ערלה, ח' שושנים לדוד פ"ק דערלה, ס' לב מבין פ"ט ממע"ש ובס' פמ"א סי' ס"ג.

10 חזו"א מעשרות סי' א' ס"ק ו' ד"ה "וכתב הרמב"ם" ושביעית סי' ז' ס"ק י"ב ד"ה והנה.