סימן נו – מעשר עני באזורים מסופקים

 

סימן נו – מעשר עני באזורים מסופקים

יש אזורים מסופקים בארץ שנהוג להפריש מהם תרו"מ. יש מקומות שהספק במציאות, כגון הנגב הצפוני שספק אם הוא בכלל תחום עו"מ או בתחום עו"ב. ויש מקומות שהם בודאי בתחום עו"מ אך יש ספיקא דדינא אם הם חייבים בתרו"מ או לא.

והשאלה היא מה דינו של מעשר עני המופרש באזורים אלו. האם חייבים לתיתו לעני, או שבעה"ב יכול להחזיק במעשר מספק ועל העני להביא ראיה שהמעשר מגיע לו?

נחלקו הרשב"א והר"ן בנדרים (ז' א') בספק צדקה האם חייבים לתת לעני או שהממע"ה. דעת הרשב"א שספק צדקה לחומרא, וכמו שמצינו בלקט שכחה ופאה שמספק אדם חייב להניח לעניים. כמבואר בחולין (קל"ד ע"א) שלמדו מ"עני ורש הצדיקו" - צדק משלך ותן לו. הר"ן סובר שספק צדקה פטור ככל ספק ממון, והביא ראיה מיומא ח' ב' שספק מעשר שני פטור מלתת לעני.

ובמחנ"א (הל' צדקה סי' ב') פירש את מחלוקתם של הרשב"א והר"ן בשאלה, האם בצדקה זכה העני מיד בצדקה והספק בבעלות מי בעה"ב, העשיר או העני, או שיש כאן רק התחייבות לתת ובספק היא בהתחייבות. הרשב"א סובר שזהו ספק בהתחייבות ולכן ספיקא דאיסורא לחומרא. הר"ן סובר שהספק בבעלות, מי בעה"ב, ולכן דינו ככל ספיקא דממונא שהמוציא מחברו עליו הראיה.

וסברה דומה לזו כתב קונטרס הספיקות (כלל א' אות ט') בשם מהר"ש חיון בתשובותיו סי' ל"א. והוסיף שם שכאשר יש חזקת מרא קמא אזלינן לקולא גם בספק ממון עניים שיש ספק בהתחייבות. ורק כאשר אין חזקת מרא קמא אזלינן לחומרא. ובכך הסביר את הסוגיא בחולין הנ"ל.

עכ"פ כולם מודים שספק מ"ע דינו כספיקא דממונא לקולא והממע"ה, כמבואר ביומא ח'. ולכאורה קשה על זה ממעשה דר"ע המובא להלן.

והנה בר"ה (י"ד א'): "ת"ר מעשה בר"ע שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו ב' עישורין, אחד כדברי ב"ש, ואחד כדברי ב"ה". וכ' התוס' (שם ד"ה ונהג) דמפרש בירושלמי שהפריש מעשר א' למעשר שני ופדאו וחילקו לעניים. משמע שספק מ"ע לחומרא שלא כהר"ן ודלא כמש"כ בדעת הרשב"א.

ובינותי בספרים ומצאתי שכבר רבים עמדו על כך וחילקו באופנים שונים שר"ע החמיר במ"ע רק במקרה זה, ואין ללמוד ממנו למקרים אחרים. בערל"נ הביא מהריטב"א בעירובין ז' שר"ע נתן את המעשר שני לעניים בירושלים. והקשה עליו, מעשר שני הוא ממון גבוה ואסור לתיתו במתנה? ותי' שיתכן שר"ע סבר כמ"ד שמעשר שני ממון הדיוט. אבל להלכה דקיי"ל מעשר שני ממון גבוה א"א היה לחלק לעניים בירושלים, אלא לפדות, ואת הפדיון לתת לעניים וכמש"כ הירושלמי.

ובשפת אמת שם כתב בסוף דבריו דמעשר שני לר"ע הוא ממון גבוה ולכן לא היה בחזקתו ומשום כך היה צריך לתת את פדיונו כספק לעניים. אך למ"ד מעשר שני ממון הדיוט הריהו בחזקתו ופטור מלתת לעניים מספק. ועי"ש שכ' שבודאי טבל אין לבעלים חזקת מרא קמא כי חובתם להפריש מעשרות. ומאי דמספקא להו להערל"נ והשפ"א פשיטא ליה לתרועת מלך (סי' כ"ב אות ד') שלר"ע מעשר שני ממון גבוה כדאיתא במנחות פ"ב, ולכן היה ר"ע חייב לתת לעניים מספק, אך למ"ד ממון הדיוט היה פטור וכפ' הר"ן בנדרים (ולדעתנו הרשב"א יודה לו). וסברתו דומה לשפ"א, אלא שהשפ"א התייחס לחזקת מרא קמא שאין כאן ואילו התרועת מלך התייחס למוחזק שאין כאן. ולדברי קונה"ס הנ"ל אם יש חזקת מרא קמא פטורים א"כ העיקר הוא כהשפ"א, שהרי אם נסביר שמעשר שני ממון גבוה אין לבעלים חזקת מרא קמא על המעשר שני ולכן חייב לתת את המעשר עני לעניים.

ובמקדש דוד (סי' נ"ח) כ' שר"ע היה גזבר עניים וידו כידם וכשהפריש מעשר שני זכו העניים מיד במעשר זה מספק, ולכן היה חייב לתת לעניים. (ולענ"ד צ"ע אם אמנם גזבר עניים נחשב תמיד כידן גם כאשר הוא מפריש מעשר שני ואינו מתכוין לזכות לעניים? וצ"ע)

ולענ"ד יש לומר עוד עפ"י התוס' בסוכה (ל"ה א') שבטבל יש לכהנים, ללויים ולעניים חלק ואין לבעלים בעלות על אותם חלקים, ולכן אין יוצאים באתרוג טבל ביו"ט א' משום שאינו לכם. וא"כ בספק טבל שחייב להפריש מספיקא דאיסורא אין לבעלים בעלות ממונית על המעשרות. וזה עפ"י דרכו של השפ"א.

העולה מכל זה הוא שאין ללמוד מר"ע למקרים אחרים. ולכן בנ"ד באזורים מסופקים שמספק מפרישים מ"ע ואין כאן ספק מעשר שני, כל הממון הוא בחזקת הבעלים ואינם צריכים לתתו לעניים, ועל זה לא נאמר "צדק משלך". (ואפילו לפמש"כ שמספק צריך להפריש וא"כ חלקים אלו לכאורה אינם שלו, זהו רק בתרומה וכד' שסד"א לחומרא ולכן הם בבעלות שבט הכהונה, וכן במעשר שני שיש בו קדושה ויצא מרשותו, אך לא במ"ע שספיקא דממונא לקולא).

והחזו"א בשביעית (ז' ט"ו) הקשה סתירה ברמב"ם בהל' מעשר שני פ"א. שבהל' י"א כתב בפירות שנה ב' שהתערבו בשל ג' מפריש מעשר שני ולא מ"ע ואילו בהל' ז' באביונות של צלף נותנין עליו חומרי אילן וחומרי זרעים ומפריש מעשר שני ופודהו לעניים? ותי' שבהל' ז' זהו ספיקא דדינא ולכן דיינינן לחומרא, ובהל' י"א זהו ספק במציאות. ומכאן התפשטה ההנחיה שבכל ספיקא דדינא במעשר עני יש להחמיר משום צדק משלך. ולענ"ד לא אמר כן החזו"א אלא בספק מעשר שני ספק מעשר עני וכהא דר"ע ששם יש לתת לעניים מספק, לפי ההסברים השונים שהראינו לעיל. אך בספק מעשר עני בלבד, גם החזו"א יודה שספיקא דממונא לקולא.

למסקנה נלע"ד שבאזורים מסופקים יש להפריש מעשר עני אך פטורים מנתינתו לעניים, כי ספיקא דממונא לקולא, והמוציא מחבירו עליו הראיה.