סימן סא' – ביעור מעשרות ביו"ט

 

סימן סא' – ביעור מעשרות ביו"ט

א. רמב"ם הל' מע"ש פי"א הל' ז' פסק:

     "וערב יו"ט האחרון היה הביעור ולמחר מתוודין". 

בתויו"ט (מע"ש פ"ה מ"ו ד"ה ערב) הסביר מדוע לא יבערו ביו"ט עצמו. 

והק' במשנה ראשונה שם מדוע, ותרץ: 

א. מכיון שביעור הוא גם בשריפה אסור לבער אפילו בפירור לרוח משום שנחשב כשריפה. 

ב. משום שצריך להפריש תרו"מ ואין מפרישין ביו"ט. 

ועל התי' הא' קשה מדוע אסור לשרוף ביו"ט. בשלמא קדשים אין נשרפין ביו"ט כמבואר בשבת (כ"ד ב') מכמה טעמים אך לא כולם תקפים בביעור ביו"ט. טעמו של חזקיה: מגזה"כ "עד בוקר, לתן לו בוקר שני לשרפתו". אך כאן א"א לומר כן כי הביעור חייב להיות לכל המאוחר ביו"ט ולא אח"כ. לרבא הטעם משום "הוא ולא מילה שלא בזמנה" וה"ה לקודשים. וגם כאן י"ל כנ"ל שבשלמא מילה וקודשים יש להם זמן למחר, אך בביעור זהו יומו האחרון. אך לרב אשי יו"ט עשה ולא תעשה ושריפת קודשים שהיא עשה אינה דוחה ל"ת ועשה. וכן אביי לומד שם מ"עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת". ואף כאן מכיון שאפשר היה לבער מעיו"ט אין זו עולת יו"ט אלא עולת חול. וממילא גם אין עשה של ביעור דוחה ל"ת ועשה. נמצא א"כ שרק לדעת רב אשי ואביי ביעור מעשרות לא דוחה יו"ט, אך לדעת חזקיה ורבא י"ל שביעור מעשרות דוחה יו"ט. 

ב. מיהו קשה ממש"כ שם הרמב"ם בהל' ח':

     "נשארו אצלו פירות מע"ש של ודאי או נט"ר או מעות פדייתן הר"ז מבער אותן ומשליך לים או שורף". 

מבואר אפוא שלא בעינן שריפה דווקא אלא ה"ה ביעור אחר וא"כ יכול לבער ביו"ט. מיהו המשנה ראשונה העיר שביעורן חשוב כשריפה וכמו שכ' רש"י בביצה (כ"ז ב' ד"ה חלה טמאה) שאסור להאכיל חלה טמאה לבהמה ביו"ט משום שהאכלה זו נחשבת לשריפת קדשים ביו"ט.

אולם האדר"ת בקונטרס אחרית השנים (פ"ד הל' ז') הקשה שביעור מעשרות אינו בשריפה דוקא אלא אכילה עדיפה, ורק אם לא אכל יכול לשרוף. א"כ א"א לומר שרחמנא החשיבה אכילה כשריפה. (ויש לחלק בין אכילת בהמה שמבחינת האדם נחשבת כשריפה כי החלה מתכלה בכך לבין אכילת אדם עצמו שהוא נהנה הנאת גרונו ומעיו וא"א לראות בכילוי זה שריפה.)

ג. והנה יש לדמות ביעור מעשרות לביעור חמץ. בשניהם ההלכה דומה שגם שורפין וגם מפוררין וזורין לרוח או לים. ובשניהם אסור לשרוף ביו"ט. ערמב"ם הל' חו"מ פ"ג הל' י"א:

     "כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים".

ושם הל' ח':

     "ואם מצאו ביו"ט כופה עליו כלי עד לערב ומבערו". 

משמע שביו"ט עצמו אסור לבער, ואע"פ שבפסחים (ה' א') אמרו כן רק לר"ע שאינו סובר 'מתוך', והרמב"ם סובר 'מתוך' ובכ"ז אוסר שריפת חמץ ביו"ט. עיין רעק"א על שו"ע (סי' תמ"ו ס"א) שכתב שמכיון שאפשר לפורר ולזרות לרוח לכן אסור לשורפו, ואחרי שרבנן אסרו לטלטל את החמץ משום מוקצה א"א לפוררו, ולשורפו א"א מכיוון שמהתורה אינו דוחה יו"ט שהרי מדאורייתא יכול לפוררו ולזרות לרוח, אך סו"ס בפועל אינו יכול לפורר ולזרות לרוח, א"כ אין לו אפשרות אחרת אלא לשרוף וא"כ יהיה מותר מהתורה לשרוף. אך בביעור מעשרות קשה שהרי הפירות אינם מוקצה כי הם ראויים לאכילה. וצ"ע, שאם מדובר בנט"ר ומע"ש בירושלים אה"נ שיאכל ומדוע שישרוף? הר"ז "בל תשחית"?! ואם לא יכול לאכול בעצמו שייתן לאחרים שיאכלו. אלא ע"כ מדובר מחוץ לירושלים ולחלל אינו יכול כי גם המעות של מע"ש טעונין ביעור וא"א ללבערם בשבת ויו"ט, לכן חייב לבער את הפירות. 

ד. יתכן שמחוץ לירושלים מע"ש ונט"ר הינם מוקצה, וכמו דבר שראוי למאכל בהמה חיה ועוף, במקום שאלו אינם מצויים, שדבר זה הוא מוקצה עי' סי' ש"ח סכ"ט -ל'. וא"כ ה"ה מע"ש ונט"ר מחוץ לירושלים דומה הדבר לאוכל במקום שאין בע"ח מצויים. מיהו ל"ד, שם הוא דבר שאינו ראוי לאדם אלא רק לבהמה חיה ועוף ומכיון שאינם מצויים באותו מקום אין המאכל ראוי לטלטול והוא מוקצה. משא"כ מע"ש ונט"ר הם בעצם ראויים למאכל אדם, אלא שאסור לאוכלם מחוץ לירושלים, וכמבואר במג"א (סי' ש"ח) בשם התוס' ולא כר"ן, מיהו לדעת הר"ן י"ל שהוא מוקצה, וצ"ע. 

ועיין כס"מ על הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ג ה"ח) שהק' בשם הגהות יבערנו במקומו והא אית ליה לר"י 'מתוך' ותי' דכיון דלא הוי צורך היום, וכאן אינו צורך היום. ובארו המג"א והמחצה"ש (סי' תמ"ו ס"ק ב') שמכיון שאפשר היה לבער מאתמול, אינו צורך היום. ול"ד לר"ע שאם היה סובר 'מתוך' היה מתיר ביעור חמץ ביו"ט, כי לדעתו ביעור חמץ חייב להעשות בפסח עצמו וא"כ הוא צורך היום, אך לדידן מכיון שאפשר לבער חמץ לפני כן אינו צורך היום. וא"כ ה"ה ביעור מעשרות. אמנם שביעי של פסח הוא היום האחרון, אך היה אפשר לבער לפני כן וא"כ אינו צורך היום. 

ה. והגר"א (סי תמ"ו ס"א ס"ק ג') כתב בהסבר ההלכה שאסור לשרוף חמץ ביו"ט, כי אינו עובר בב"י וב"י, כמ"ש התוס' בפסחים (כ"ט ב' סוד"ה ר"א) שהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר בב"י. וק' א"כ איך למדו מדברי ר"ע שאינו סובר 'מתוך'. יתכן לומר שסובר 'מתוך' אך כאן מכיון שדעתו לבערו אינו עובר בב"י ולכן אין מצוה לשרוף. וי"ל שלא אמרו התוס' אלא לעניין איסור ב"י שאינו עובר וכשדעתו לבערו, אך מצות שריפה לר"ע אינה תלויה באיסור ב"י, זוהי חובת גברא גם כשאינו עובר בב"י. ולפי"ז לדידן שהמצוה בחמץ היא גם בפירור וזריה לרוח וא"כ אין מצות שריפה דוקא, אלא המצוה היא לבער מן העולם כדי שלא יעבור בב"י וב"י, כשאינו עובר, כגון כשדעתו לבערו, אין גם מצוה לבער ביו"ט. 

ולפי"ז בביעור מעשר, אע"פ שגם שם המצוה שלא ישארו בידיו מעשרות, אך אין מצוות ב"י וב"י, אדרבה שם אם הוא משאיר מעשרות ע"מ מלבערם אח"כ עובר עבירה, וא"כ ביו"ט אחרון של פסח זהו זמנו האחרון, ולכאורה מצות היום היא וחייב לבער. והנלענ"ד עפ"י המנ"ח במצ' ט' שהא בהא תליא. למ"ד שהמצוה היא חיובית - לבער - יש לה גם זמן מוגדר, ורק בזמנו זוהי מצותו, אך למ"ד שאין מצוה חיובית, אלא המצוה היא שלילית - שלא יהיה לו חמץ - אין מהתורה זמן מוגדר והעיקר הוא שכשיגיע הזמן לא יהיה לו חמץ, וא"כ ה"ה במעשרות, וכי נניח שהמצוה היא רק שלא ישארו ברשותו תרו"מ בשביעי של פסח א"כ אפשר לבער בכל יום, וא"כ אין היום זמנו.

ו. והנה בחמץ אע"פ שיכול לבערו בכל דבר, כבר הוכיח בשו"ת אב"מ (סי' י"ט) שחמץ מצותו חיובית לשרוף, ולכן אפרו מותר משום שנעשתה מצותו, וגם לפורר ולזרות לרוח זוהי מצוה חיובית. וא"כ י"ל שהיא הנותנת, מכיוון שזוהי מצוה חיובית לשנות את החמץ ולהופכו לדבר המותר, ואילו היה אפשר למשל להפוך חמץ לעפר, ולא רק לאפר, היתה זו מצותו. וזהו גדר הביטול להפוך את החמץ לעפרא דארעא. אלא שלמעשה הדבר לא ניתן אלא בשריפה. וא"כ ה"ה מפורר וזורה לרוח הוא מקיים מצוה חיובית של ביעור חמץ ומצידו הוא היה מעוניין להפכו לעפרא דארעא, אלא שלמעשה לא הצליח בכך, ולכן כל עוד יש פירורי חמץ בעולם הם אסורים, אך ידי חובת ביטול מצידו הוא יצא בכך, ומכיון שהמטרה היא להפוך את החמץ לדבר אחר, גם כשאינו שורפו ולא מבערו בדרך אחרת אחשביה רחמנא למעשה שריפה. וע"ד מש"כ רש"י בביצה (כ"ז ב') שהמאכיל חמץ לכלבו עובר משום שריפה. 

(ולא שייך לומר כאן 'מתוך', שכן לא השריפה היא המצוה אלא הביעור, אשר כאמור הוא בעצם מעשה חיובי של שינוי החמץ למשהו אחר. שריפה פירושה בדרך כלל כילוי הדבר, ואילו כאן משמעותה שינוי. וכן לר"ע אם היה סובר מתוך היה מותר כי רק שריפה ולא מלאכה חדשה, ועיין פ"ק פסחים ה' ובמפרשים שם.)

ולפי"ז יש לדייק היטב בלשון הרמב"ם: בהל' חמץ ומצה כתב: "שורפו או פורר וזורה לרוח", ובהל' מע"ש כתב: "הר"ז מבער אותן ומשליך לים או שורף". 

בחמץ השריפה היא הדוגמא הראשונה כי יש כאן מעשה חיובי של הפיכת חמץ לאפר וה"ה צורת ביעור אחרת. בביעור מעשרות אין מצוה חיובית, המצוה היא שלילית, שלא יהיו מעשרות, לכן הדוגמא הראשונה היא פירור לרוח, והשריפה אף היא מטרתה רק כילוי המעשר ולא הפיכתו לאפר כנ"ל. וא"כ אין זו מצות היום, ולכן אין מבערין ביו"ט. 

אלא שצ"ע מדוע התירו לשרוף, הרי אם אין זו מצוה חיובית לא נתקיימה מצותו והאפר צריך להיות אסור, וא"כ היה צריך לאסור שריפה? 

וי"ל שמעשרות אינן אה"נ וברגע שאינן ראויין לאכילה אינן מעשר ומותר ליהנות מהן ולכן השריפה משנה אותן שאינו ראויים לאכילה ומותר ליהנות ומה שאמרו בהנאה אחרי הביעור זהו דבר שנוצר עתה, אחרי הביעור.