סימן טו - אמירת הקדיש הכללי למי שהוריו בחיים

שאלה

יום עשרה בטבת נקבע כיום הקדיש הכללי על הנספים בשואה, שרבים מהם לא הותירו אחריהם שם ושארית ואין מי שיאמר אחריהם קדיש. בתקנת הרבנות הראשית נקבע כי הציבור כולו יצטרף לאמירת קדיש יתום, משום שלענין הקדיש הנספים הם כמת מצוה והכל הם קרוביהם. ואם כי, בשנים האחרונות דומה שיש רפיון גדול בקיום תקנה זו ככתבה וכלשונה, נראה לענ"ד שהצורך בתקנה רק גובר והולך ככל שהשרידים החיים הולכים ופוחתים והשכחה גוברת.

נשאלתי: האם מי שיש לו אב ואם רשאי לומר קדיש ביום זה על קדושי השואה הי"ד ביחד עם כל הציבור?

תשובה

שאלה זו תלויה בטעמו של המנהג המקובל, שההורים מקפידים על בניהם להימנע מאמירת קדיש יתום בעודם בחיים, וההלכה מחייבת לכבד את רצונם כפי שפסק הרמ"א (או"ח סי' קלב סע' ד).

מקורו של דין זה במהר"ם (הובא בס' תשב"ץ קטן סי' תכה):

אבל מהר"ם ז"ל אומר, שאין אומרים קדיש בחיי אביו, אע"פ שאמו עשתה לו צוואה לומר לה קדיש, אם אביו מקפיד, כי כבוד האב קודם לכבוד האם.

ודבריו הובאו להלכה על ידי כמה מן הפוסקים (שנמנו בתשובתו של הגר"ע יוסף בשו"ת 'יביע אומר' ח"ג יו"ד, סי' כו, ועיי"ש שהרחיב בענין זה, ונעזרתי רבות בדבריו).

אך בהגהת התשב"ץ קטן (המיוחס לר' פרץ, שם) חלק עליו, וסבר שהאב אינו יכול למחות בבנו לומר קדיש בחייו אחרי אמו, וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' שעו, סע' ד).

על כל פנים, מדבריהם אנו למדים שיש הורים שהקפידו שבניהם לא יאמרו קדיש בעודם בחיים, ויש מקום לחוש לקפידא זו כשאין הכרח לעבור על דבריהם, אולם לא הסבירו מה שורש הקפידא.

בלבוש (סי' קלג) נתן טעם לקפידא זו כדי שלא יפתח את פיו לשטן, ויאמרו לו הוריו אתה נתת מקום למיתתנו. אך הדגיש, שאם אביו ואמו אינם מקפידין בכך יכול לאומרו בחייהם.

ובדומה לכך כתב גם בשו"ת 'פרי השדה' (ח"ד, סי' צב), שכבר נהגו העולם שרק אבלים ויתומים אומרים קדיש, וכשרואים אחד שאומר קדיש דרך העולם לשאול מפני מה אומר קדיש. ובפרט אם הוא צעיר לימים שדרך העולם לתמוה על זה, ואם כן יוכל להזיק להוריו כשיאמרו עליהם שכבר מתו, וברית כרותה לשפתיים ויש חשש סכנה בדבר.

אך עם כל הדמיון שבין הטעמים, נראה שיש גם חילוק ביניהם, ואולי יש נפ"מ בנד"ד. שכן החשש לקטרוג אינו תלוי באחרים, ומשום כך הוא גדול יותר מן החשש ללעז התלוי ברואים בלבד. ואמנם מסתבר שגם לחשש "שאל יפתח אדם פיו לשטן" שהעלה הלבוש, אין כל כך מקום בשעה שהציבור כולו אומר קדיש על חללי בת עמנו, אלא רק כשהוא אומר קדיש לבדו. ואף על פי כן, לא יצאנו לגמרי מכלל חשש זה.

אך לפי טעמו של 'פרי השדה' החשש כולו תלוי בסברת הרואים בלבד, ואין לו מקום אלא במקרה רגיל שרק היתומים אומרים קדיש והרואים עלולים לסבור שכל אומרי הקדיש הם יתומים. אך כשכל הציבור אומר יחד קדיש, וכולם יודעים שהסיבה לכך היא תקנת הרבנות הראשית שכולם יאמרו קדיש כולל מי שקרוביו לא נספו בשואה, שוב אין שום חשש.

ובפרט במקום שנוהגים כדעת ר' פרץ ודעימיה לומר קדיש על האם אפילו כשהאב מוחה, ממילא אין כל חשש באמירת הקדיש של הבן, פן יפתחו פיהם לרעה על האבות, בידעם שיכול לומר קדיש גם כשאחד מן ההורים קיים. ועל אחת כמה וכמה כשאומר את הקדיש כדי לקיים את תקנת הרבנות הראשית שיש מצוה בדבר, ודי בכך כדי לדחות חששות רחוקים.

ונראה שגם לדידן שאזלינן בשיטת הרמ"א, והמנהג אצלנו שאין הבן אומר קדיש כשיש לו הורים בחיים, אין לחוש פן יאמרו שאחד מן ההורים שלו מת ואומר עליו קדיש וברית כרותה לשפתים, אלא שאני הכא וכפי שכתבנו.

ויש לצרף את מה שכתב בשו"ת מהרי"ל (סו"ס סד): "והא ודאי פשיטא שאין להם לאותם שהוריהם בחיים לירא מלומר קדיש". ואם כי, למסקנת הדברים הוא ממליץ לבן להתחשב בדעת החוששים ולהימנע מאמירת קדיש כשהוריו מקפידים על כך, אך הוא עצמו אינו חושש. וכמו שכתב בשד"ח שלא נחש ביעקב ואין מקום לחוש. וב'משפטי עוזיאל' (או"ח סי' ב, סע' ג) כתב: וחלילה להסכים לדעות אלה שהופכים את התפילה והשבח להקב"ה למין סגולה, להעלות מתים ממדרגתם ולהמית את החיים.

ולכל הפחות יאמר קדיש דרבנן, שמלכתחילה לא נתקן ליתומים כשאר קדיש יתום, אלא הוא קדיש דאגדתא שנאמר גם ע"י אחרים והאב אינו רשאי להקפיד על בנו ולמונעו מלאומרו. ומעלה יתרה יש לקדיש זה, "דעלמא קאים אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא" (סוטה מט, א). והאריז"ל היה מקפיד לומר רק קדיש זה ביום הזכרון להוריו.

מכל הנ"ל נלענ"ד, שכשכל הציבור אומר קדיש ביחד וכולם יודעים שאומרים אותו לעלוי נשמתם של הקדושים, שוב אין שום מקום לחשוש ללזות שפתיים. וגם לפי טעמו של הלבוש שהחשש משום פתיחת פה לשטן, יש מקום לומר שבמקרה ספציפי זה אין לחוש. כי כולם יודעים על מי נאמר הקדיש. ובפרט שהמטרה היא להזכיר את השואה האיומה שלא היה כמותה מאז ועד עולם, כדי שלא יוכלו להשכיח אותה, ראוי להורות לכולם להצטרף לאמירתו ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ולכל הפחות בקדיש דרבנן.

מסקנה

לענ"ד, צריך להשפיע ולחזור ולהשפיע על הציבור, שלא ישכח את אשר עשה לנו עמלק של דורנו ולעורר את כולם לומר קדיש. וכך הנהגנו בביהכנ"ס שלנו ברמת גן והורנו כן גם לבתי הכנסת האחרים, וב"ה הצלחנו להחדיר את המנהג הראוי הזה. ואדרבה, אמירת הקדיש ע"י כולם ואפילו מי שהוריו בחיים, תלמד את האחרים שכולם יגידו קדיש ביום זה, ולכל הפחות אלו שהוריהם אינם בחיים ישאו ק"ו בעצמם, ויצטרפו אף הם לאמירת הקדיש. ואני מעיד שאמירת הקדיש הכללי על ידי כל הציבור קורעת את הלב.

וכאן המקום להדגיש – אין להשלים עם המציאות שהציבור אינו שומע לתקנת הרבנות הראשית שתוקנה בתקופה שברה"ר כיהנו גדולי התורה שבדור, וגורם להשכיח את השואה. זכור אני בצעירותי כשהתקנה נשמרה באופן מלא, שהמבוגרים אמרו קדיש והצעירים ענו אחריהם אמן. אך הדור הקודם שקרוביו נספו בשואה הולך ועובר מן העולם, וכדי לשמר את רוח התקנה חובה עלינו לפרש אותה ואפילו להוסיף עליה – שכל הציבור כולו יאמר קדיש כאחד. וראוי הוא זכר השואה האיומה שיחקק בלב גם בדרך לא שגרתית זו, כל עוד היא עולה בקנה אחד עם ההלכה.