סימן יז - ברכת הזימון ברמקול

ראשי פרקים

שאלה

א.  מהות הזימון בזמן הזה

ב.  מחלוקת המחבר והרמ"א בחיוב השמיעה מן המזמן

ג.  הזימון בזה"ז לשיטת הרמ"א

ד.  האם המסובים רשאים להחלק ולזמן בנפרד?

מסקנה

*  *  *

שאלה

בדרך כלל, כשציבור גדול מתכנס לסעודה משותפת, אין אפשרות שכולם ישמעו את ברכת הזימון מפי המברך באופן ישיר. מה עדיף לעשות במקרה זה, האם עדיף שהמברך יזמן ברמקול כדי לקיים את המצוה ברוב עם, או עדיף שיתחלקו לקבוצות קבוצות וכל עשרה יזמנו לעצמם כדי שישמעו את המברך בקולו הטבעי. ובמיוחד יש לדון בזה בסעודת מצוה, כשודאי בעל הסעודה מעדיף שכולם יברכו ביחד עמו, ויתכן שהוא אף מקפיד על כך.

א. מהות הזימון בזמן הזה

כידוע, החסרון של השמיעה ברמקול הוא בזה שהמכשיר אינו קולו הטבעי של המדבר, אלא קול שהומר לאותות חשמליים והוחזר באמצעים מלאכותיים לקול דומה לקול הטבעי. ונחלקו הפוסקים אם ניתן לצאת ידי חובת ברכה או קריאת מגילה על ידי שמיעה ברמקול. יתרה מזו, גם הפוסקים שהקלו ברמקול כמו החזו"א ואחרים (דבריהם הובאו בהרחבה בשו"ת 'יחוה דעת' ח"ג סי' נד, ונימוקם עימם שאין צורך בשמיעת קולו הטבעי של הש"ץ בדווקא ודי בהברת קול הבאה מחמתו, וזאת בניגוד לשמיעת קול השופר), גם הם מודים שלכתחילה אין ראוי לצאת בו ידי חובה. וכבר פשטה בישראל ההוראה שאין לצאת ידי חובה על ידי שמיעה ברמקול, ולא כאן המקום להתגדר בסוגיא זו.

אך מאידך, כבר פשט המנהג להקל בדברים שצריכים להאמר ביחד כמו קדיש וחזרת הש"ץ וקדושה להעזר ברמקול. וכפי שמצוי בתפילה המונית בכותל המערבי הנערכת בנוכחות גדולי הדור, והש"ץ מתפלל ברמקול ופוק חזי מאי עמא דבר. והטעם לכך שאנו מקילים במקרים כגון אלו, משום שדין תפילה בעשרה אינו מחייב את הציבור לצאת ידי חובה על ידי הש"ץ, אלא להתפלל בלחש כאחד. וכל התקנה של חזרת הש"ץ היתה שהוא יחזור על התפילה לאוזני הציבור, וחובתו של הציבור מצטמצמת לשמיעת התפילה ולעניית אמן בלבד. ואם כן, די בעשרה אנשים השומעים את קולו הטבעי של הש"ץ כדי לצאת ידי התקנה, ואין צורך להוציא את כל הציבור. וכמו כן יש לומר לגבי קדושה שאינה נאמרת אלא בעשרה, אך אין צורך שהש"ץ יוציא את השומעים ידי חובתן. וכל התקנה היתה שאותם עשרה יאמרו את פסוקי הקדושה כאחד, בין כשהם מצטרפים על ידי שמיעה טבעית ובין כשהם מצטרפים על ידי אמצעי הגברה מלאכותי. (ומה שמצינו באלכסנדריה של מצרים שהיו מניפים בסודרים כדי שהציבור ידע מתי לענות אמן, צריך לומר שהדבר הועיל רק כדי לקיים תפילה בציבור ולא כדי להוציא את הרבים ידי חובתן. ועיין ציונים לתורה להר"י ענגיל סי' ט שהביא ראיה מכאן לגדרה של קריה"ת).

וצ"ע כיצד להגדיר את תקנת הזימון, האם היא דומה יותר לקריאת מגילה או לחזרת הש"ץ. אם נכון לדמות את הזימון לחזרת הש"ץ וקדושה אין כל מניעה להשתמש ברמקול, ואדרבא עדיף שכל המסובין יזמנו ביחד בעזרת רמקול משום "ברוב עם הדרת מלך". אך אם נכון יותר לדמותו לקריאת מגילה, אין עצה ואין תבונה אלא להורות להם להחלק לחבורות של עשרה עשרה, לפחות במקום שבעל הסעודה אינו מקפיד על כך.

או בניסוח אחר: מהי מטרת הזימון? האם תקנת הזימון היתה שהמזמן יוציא את העונים ידי חובתם בברכתו על המזון ולא כל אחד יברך לעצמו, או שהיא נועדה לרכז את האוכלים כאחד לברכה משותפת בשעה אחת, אע"פ שכל אחד מברך לעצמו? לפי האפשרות הראשונה מצות הזימון אינה יכולה להתקיים על ידי שמיעה ברמקול, ובודאי עדיף להחלק לחבורות של עשרה עשרה, ובמקום הצורך אף לחבורות של שלושה שלושה כדי שבעל הסעודה לא יקפיד (עיין לקמן). אך לפי האפשרות השניה, ניתן להשתמש ברמקול כדי להביא את כולם לברך ביחד באמצעותו, אע"פ שאינם יוצרים ידי חובת הברכה בדרך זו. ואז אדרבה, עדיף לזמן ברמקול משום "ברוב עם הדרת מלך", וכפי שפסק המשנ"ב שעדיף לכתחילה לברך בעשרים ולא להחלק לעשרה עשרה.

ועיין במשנ"ב (סי' קפג ס"ק כז) שדייק מן הלימוד שהובא בגמרא כמקור לתקנת הזימון – "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו", שתכליתה היא להביא את המסובין לברך יחדיו, ובזה מתקיימת מצות הזימון. ואמנם מעיקר הדין היה ראוי שאחד יברך על המזון לכולם, אלא שהפוסקים עקרו חובה זו מחשש שהשומעים יסיחו דעתם ולא יכוונו עם המברך, וכפי שכתב בתשובת הרא"ש (כלל ד סי' יט) לענין ברכות קריאת שמע.

ומטעם זה פסק בשו"ע (סי' קפג סעי' ז): "נכון לכתחילה שכל אחד מן המסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה", אע"פ שלדעתו ברכת הזימון אינה כוללת את הברכות ואפילו לא את ברכת הזן. אלא שלדעתו רק באופן זה המסובים יוכלו להצטרף למברך ולקיים את מצות "גדלו... יחדיו" בשלימות. ובדומה לכך, גם הרמ"א הסובר שברכת הזימון כוללת את ברכת הזן נקט שהמסובין צריכים לענות אמן אחר המברך בכל הברכות, ולכן עליהם להקדים לסיים את הברכה קודם המברך.

ונמצא, שענין הזימון מכוון למטרה זו של צירוף המסובין לברך כאחד ביחד עם המברך, ומטרה זו עומדת לכשעצמה בלא קשר להוצאת השומעים ידי חובתן. ומכאן יש ללמוד שזימון ברמקול מועיל, משום שבכוחו לצרף את המסובין לברכה אחת, אע"פ שהמברך אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. צירוף זה אמנם נעשה באמצעות מכשיר מלאכותי, אך עדיין ניכר לכל שצירוף הציבור לברכה נעשה על ידי אדם בר חיובא. כשהציבור עונה אחר המזמן ברמקול מתקיים הענין של "גדלו לה' אתי", וכשהם מצטרפים אליו לברכה ועונים אמן אחר ברכותיו מתקיים הענין של "ונרוממה שמו יחדיו", וזאת בלא שנזדקק לגדרי שמיעה גמורים שעל ידם ניתן להוציא את הרבים ידי חובתן.

ב. שיטת המחבר והרמ"א בחיוב השמיעה מן המזמן

אלא שחקירה זו גופא במהות הזימון תלויה במחלוקת בין ה'בית יוסף' ל'דרכי משה', וכבר האריך בזה המג"א (סי' קצג ס"ק ד). ה'בית יוסף' (סי' קצה) נקט "דאין צריך שישמעו מפי המברך אלא ברכת הזימון לבד, אבל ברכת המזון יברך כל אחד לעצמו ושפיר דמי". ונפ"מ לענין צירוף שתי חבורות שאינן שומעות זו את זו לזימון אחד. ואע"פ שהמסובין אינם יכולים לשמוע את כל הברכה מן המזמן אין בכך חסרון, ודי להם אם ישמעו את ברכת הזימון בלבד.

ולשיטתו מבואר, שהמברך אינו צריך להוציא את המצטרפין ידי חובת ברכה, ולא זו מטרת הזימון. יתרה מזו, מדבריו משמע שהצירוף לזימון לא נועד לשם אמירת דבר שבקדושה בחבורה, אלא רק להביא לכך שכולם יברכו כאחד באותה השעה. ואע"פ שגם לדידיה המצטרפים חייבים לשמוע את ברכת הזימון, נראה שאין זה כדי להוציא את השומעים ידי חובה, אלא די בכך שהמברכים יענו לברכתו.

אך ה'דרכי משה' (סי' קצג ס"ק ג) דחה את דברי ה'בית יוסף', ונקט שהעונה צריך להקפיד לשמוע את כל הברכה מפי המברך. ואמנם גם הוא מודה שעדיף לכתחילה שכל אחד יברך לעצמו ולא יצא ידי חובתו בשמיעת הברכה גרידא, אך לדעתו אין סתירה בין הדברים. ולעולם ראוי לשומע לומר את הברכה בלחש עם המברך, ובסוף הברכה יקדים כדי שיוכל לענות אחריו אמן.

ומשמע מדבריו, שהמצטרפים לזימון חייבים לכתחילה בשמיעה גמורה של הברכה על כל דיני שמיעה, ורק בדרך זו מתקיימת מטרת הזימון "ונרוממה שמו יחדיו". ונפקא מינה בנד"ד כשהדבר אינו אפשרי, שאז ראוי להם לכתחילה להחלק לשתי חבורות ולא לסמוך על שמיעת ברכת הזימון בלבד.

הרי לנו מחלוקת בשאלה זו בין המחבר לרמ"א, ואזלו לשיטתם (סי' ר סע' ב) שנחלקו בשאלה מהי ברכת הזימון. ונפק"מ גם במקרה שאחד המסובין לא סיים את סעודתו אלא מפסיק כדי לענות אחרי המזמן, והשאלה היא: עד מתי צריך להמתין אחריהם קודם שימשיך בסעודתו. שיטת המחבר היא שהמפסיק לאחרים יכול לאכול מיד בסוף הזימון ואינו צריך להמתין עד "הזן את הכל", ולשיטתו הוא הולך שהמזמן אינו מוציא את השומעים בברכת הזן. והרמ"א לשיטתו סובר העונה חייב להמתין עד "הזן את הכל", משום שלתפיסתו עיקר הזימון הוא להוציא את המסובין ידי ברכת המזון לפחות בברכה ראשונה.

ואם כן, שאלה זו שאנו דנים בה תלויה במחלוקת הפוסקים.

אך במג"א (שם) העיר על סתירה בפסיקתו של המחבר מדבריו עצמו. שהרי בסימן קפג (סעי' ז) סתם שהמצטרפים לזימון צריכים לשמוע לכתחילה את הברכה כולה מפי המברך ויברכו לעצמם בלחש, וכפי שפסק הרמ"א. ואילו בסי' קצה (סעי' ב) סתם שדי להם לשמוע מפיו את ברכת הזימון, ואינם צריכים להחלק בכדי לשמוע את כל הברכה, וזה כדבריו בבית יוסף. ונמצא, ששאלה זו לא הוכרעה לגמרי גם לדידיה, וממילא בנד"ד עדיף להורות למסובים להחלק לחבורות מצומצמות כדי לצאת ידי הספק.

ובמג"א סיים שלכתחילה ראוי להעדיף שהמברך יהיה אחד מן הסועדים שקולו חזק, וכך יוכלו לקיים את מצות הזימון ברוב עם, אם הדבר אפשרי. ובמקום שאין אפשרות שכולם ישמעו אותו, עדיף להם שיחלקו לכמה חבורות, כדי שישמעו את הברכה כולה מפי המברך.

נמצא אפוא, שלשיטת המחבר אפשר ואף רצוי לזמן ברמקול משום "ברוב עם הדרת מלך". ואילו לשיטת הרמ"א עדיף שיתחלקו לחבורות חבורות, כדי שכל חבורה תוכל לצאת על ידי המברך בשמיעת הברכה הראשונה. וממילא, לשיטה זו אין אפשרות לזמן ברמקול כי בדרך זו אי אפשר לצאת ידי חובה.

ג. הזימון בזה"ז לשיטת הרמ"א

והנה גם לדעת הרמ"א אנו נוהגים למעשה שהמברך אינו מוציא את המסובים בברכתו אלא הם מברכים כל אחד בפני עצמו, ונמצא שגם לשיטתו תכלית הזימון השתנתה, וכיום המזמן אינו מוציא את השומעים ידי חובה אלא מזמן אותם לברכה משותפת בלבד, כסברת המחבר. ומכח מנהג זה כתב המשנ"ב (סי' קצז ס"ק כג), שהחייב בברכת המזון מדאורייתא יכול לצאת ידי חובת הזימון על ידי מי שאינו חייב אלא מדרבנן, וכגון שהראשון אכל כדי שביעה והמזמן לא אכל אלא כזית. משום שיש לחלק בין המנהג המקורי למנהג העכשוי. לפי המנהג המקורי שהמברך מוציא את השומעים ידי חובת ברכה ודאי יש להקפיד שהחייב בברהמ"ז מדאורייתא יוציא את מי שאינו חייב אלא מדרבנן, ולא להיפך. אך לפי המנהג המקובל בזה"ז שכל אחד מברך לעצמו אין בכך קפידא. וגם מדבריו משמע, שלפי המנהג שלנו המזמן אינו מוציא את השומעים ידי חובתן ואין זה ענינו של הזימון, וכל ייעודו הוא להביא את הסועדים לברך כאחד.

ומטעם זה היקל במשנ"ב (סי' קצט ס"ק כז) בענין בן י"ג שנים ויום אחד, שאינו צריך בדיקה אם הביא שתי שערות או לא, אלא יש לסמוך על החזקה. והיינו, משום שלמנהגנו הוא אינו מוציא את השומעים ידי חובת ברכת המזון דאורייתא אלא רק ידי חובת הזימון דרבנן. וקי"ל שבן י"ג אינו צריך בדיקה במילי דרבנן אלא במילי דאורייתא בלבד. וגם מכאן משמע, שתכלית הזימון אינה להוציא את האוכלים ידי חובה אלא לצרפם לברכה אחת. וא"כ אפשר לזמן גם ברמקול. ולא נותר לנו אלא לברר אליבא דאמת מהי החשיבות שהמסובין כולם יברכו כאחד ולא יחלקו זה מזה. האם אמנם עדיף שכולם יזמנו ביחד, או שמא אדרבה ראוי שיתחלקו לקבוצות קטנות של עשרה עשרה?

ד. האם המסובים רשאים להחלק ולזמן בנפרד?

ומעיקרא, היה מקום לפשוט את בעייתנו מן הגמרא בברכות (נ, א), שגם היא דנה בבעיה דומה כשסועדים רבים הזדמנו ביחד, ומחמת הרעש הם אינם יכולים לשמוע ברכת הזימון מפי המברך:

אמר רבא כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא מברכינן שלשה שלשה, וליברכו עשרה עשרה, שמע ריש גלותא ואיקפד.

ולכאורה היה מקום ללמוד מסוגיא זו שלוש הלכות הנוגעות לעניננו:

א.  אסור לבני הסעודה להחלק מן הזימון הכללי כל עוד הדבר אפשרי.

ב.  עדיף להחלק לכמה חבורות של עשרה במקום שיש חשש שלא ישמעו היטב את ברכת הזימון ברוב עם. אם כי ודאי יש לחלק בין סוגיא זו לנד"ד, שם מדובר שהמסובים אינם שומעים כלל, ואילו בנד"ד הם שומעים את ברכתו על ידי הרמקול, אלא שעצם השימוש ברמקול אינו פשוט בהלכה.

ג.  במקום שבעל הסעודה עשוי להקפיד על המזמנים בעשרה מפני שעושים כן בקול ובפרהסיא, עדיף לזמן בשלושה ולא בעשרה על אף המעלה היתרה שיש בזימון בעשרה.

ויש לדון על ההלכה הראשונה: האם עדיפות זו שכל בני הסעודה יזמנו ביחד היא עקרונית, ומסיבה זו אסור ליושבים סמוך לריש גלותא להחלק ולברך בפני עצמם, כל עוד הם יכולים לשמוע מפיו את הברכה. או שאין בזה עדיפות גמורה, וכל החשש שם היה שמא ריש גלותא בעל הסעודה יקפיד עליהם.

ונפקא מינה במקום שבעל הסעודה אינו מקפיד על כך, וכגון בסעודת נישואין שרגילה להמשך עד שעה מאוחרת וידוע לבעל הסעודה שחלק נכבד מן האורחים עתידים לעזוב אותה קודם ברכת המזון הכללית. ומה איכפת לו אם גם האורחים שנשארו יחלקו מן הזימון הכללי ויברכו לעצמם. אם כי, מסתבר שהוא מקפיד על הנשארים בשעת שבע הברכות שלא יברכו בפני עצמם כדי שיצטרפו לשבע הברכות, אך לעיתים מצוי שאין לו קפידא בהכי. ובוודאי הדבר מצוי בסעודה עסקית או במוסד חינוכי וכיוצא בזה, שאין שום קפידא לבעל הסעודה בזה שהסועדים יברכו בקבוצות של עשרה עשרה.

והנה ב'דרכי משה' (סי' קצג ס"ק ב) סבר שעדיף למזמנים שלא להחלק זה מזה אפילו במקום שהדבר אפשרי, וכגון שיש שם עשרים שאכלו והם יכולים להחלק לשנים אם ירצו בכך, וזאת משום "ברוב עם הדרת מלך". ובסיום דבריו כתב, שדין הברכה כדין בית הכנסת לענין זה. וכן יש לדייק מדברי רש"י (ברכות נ, א ד"ה עד עשרה) לגבי עשרים שאכלו שהדגיש:

"ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות"

ויש לדייק מלשונו, שאמנם הרשות בידם להתחלק אם ירצו אך אין להורות להם להחלק לכתחילה ואין בעצם החלוקה משום הידור מצוה. וזאת בניגוד לדעת הט"ז, הסובר שאדרבה ראוי למסובים להתחלק לשניים כדי להרבות בברכות הזימון. וממילא, הסברה נותנת שעדיף להורות להם שלא להתחלק משום "ברוב עם הדרת מלך".

ובלשון זו עצמה נקט הרמ"א בהגהותיו (סי' קצג סע' א), וגם דברי המשנ"ב מטין כן.

ולעומתם, הט"ז (שם ס"ק ג) נקט שאין כל עדיפות לברך ביחד אלא שתי האפשרויות שקולות, וזאת משום שכנגד "רוב עם" המתקיים בברכה משותפת יש מעלה בריבוי הברכות אם יקיימו שני זימונים. מה עוד, שבכל אחד מהם יש "ריבוי עם במקצת".

ועיין בפרמ"ג (משבצ"ז ס"ק ג) שחילק בדין זה בין ששה שאכלו כאחד שרשאים לכתחילה להתחלק לשנים, לבין עשרים שאכלו כאחד שאינם רשאים להתחלק לכתחילה, אלא שאם רצו אין לעכב אותם. והוכיח כן מלשון רש"י והרמ"א. ובטעם הדבר כתב, שאין מקום לדמות את דין הזימון לדין התפילה בבית הכנסת אלא כשמזכירים בו שם 'אלוקינו'. רק אז יש עדיפות לרוב עם, מה שאין כן בששה שאכלו כאחד שאינם מזכירים בזימון את שם ה', ועל כן אינם צריכים להעדיף זימון ברוב עם.

וז"ל המשנה ברורה (סי' קצג ס"ק יא):

אינן מחויבין לחלק – היינו דלא אמרינן טוב יותר להתחלק כדי להרבות בברכות. ועיין בד"מ שדעתו דאדרבה שמצוה מן המובחר שלא להתחלק בין בעשרים ובין בששה משום ברוב עם הדרת מלך, רק דמדינא אין איסור בדבר אם יתחלקו. ויש שחולקים ע"ז וס"ל כיון שיש בכל כת ג"כ מקצת רוב עם, וגם נתקיים מצות ברכת זימון בכל חד וחד. ולהכי שקולים הם, ויכול לעשות כמו שירצה אפילו לכתחלה.

ולפענ"ד נראה לבאר שמחלוקתם תלויה בשאלה האם "רוב עם" הוא עניין כמותי וככל שיש יותר אנשים ההידור גדול יותר, או שהוא עניין איכותי דהיינו שיש צורך לזמן לכל הפחות בשלושה ואם אפשר בעשרה וזהו "רוב עם" הנדרש למטרה זו, אך אין ענין בתוספת אנשים מעבר לזה אפילו משום "רוב עם". הט"ז סובר שהוא ענין איכותי, וכשיש רוב עם מינימלי של עשרה ראוי להעדיף ערך אחר של ריבוי בברכות, והרמ"א סובר שהוא ענין כמותי, וככל שירבה מספר המזמנים כאחד עדיף טפי. אם כי, מסתבר שגם הט"ז מודה בתפילה וכדומה, שאין ערך אחר העומד כנגד ריבוי עם, שודאי גם הכמות מוסיפה לאיכות.

אלא שלכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת ר' עקיבא ותנא קמא (ברכות מט, ב) בענין נוסח הזימון של רבים. רבנן תקנו נוסח זימון מיוחד למאה ולאלף ולריבוא שאכלו כאחד ולמדו זאת מן הפסוק "במקהלות ברכו א-לוהים" – דהיינו בברכה מיוחדת, ואילו ר' עקיבא סבר שאין חילוק בין רבים למעטים אלא בין עשרה לפחות מעשרה בלבד, וכמו שלא חילקו ביניהם בבית הכנסת. ויש ללמוד מדברי ר"ע שאין תוספת מעלה בריבוי עם מעל עשרה ומשום כך לא חש לתקן נוסח מיוחד לרבים. ולכאורה הוא הדין לעניננו, שאין כל מניעה להחלק לקבוצות של עשרה כיון שההלכה נפסקה כדעת ר' עקיבא. ומכאן ראיה לשיטת הט"ז ש"רוב עם" הוא מושג איכותי ולא כמותי, ולכן אין הבדל בין עשרה שאכלו לריבוא שאכלו. ועל אחת כמה וכמה שאין הבדל בין עשרה שאכלו לעשרים שאכלו, ומסיבה זו הם יכולים להחלק לשתי קבוצות של עשרה.

מיהו לא דמי. שם מדובר לעניין הזכרת שם ה' בנוסח הזימון, ויתכן שרק לענין זה סבר ר' עקיבא שאין חילוק משום ששם ה' חל על עשרה ועל ריבוא באותה המידה, לפחות בנוגע לנוסח הברכה. אך אולי גם הוא מודה לעניין הצירוף לזימון שיש הידור בריבוי המזמנים משום "ברוב עם הדרת מלך", ו"רוב עם" כשמו כן הוא תלוי ברוב הכמותי שיש בו ערך בפני עצמו, וככל שהמברכים ביחד רבים יותר כך ההידור גדול יותר. ולמעשה, אין לזוז מפסקו של הרמ"א ודעת הט"ז והפמ"ג נדחתה.

ומאחר שהסקנו שאין מניעה הלכתית מן השימוש ברמקול לצורך הזימון, ודאי אינו ראוי שהמסובין יחלקו לחבורות חבורות, אלא עדיף שיברכו ביחד ברוב עם.

מסקנה

עדיף לזמן ברמקול ברוב עם ולקיים בכך את חובת הזימון. וזאת מכיון שהנוהג המקובל בימינו הוא, שכולם מברכים ביחד והמזמן אינו מוציא את השומעים ידי חובתן, אלא רק מצרף את כולם לברכה משותפת. ולכן השמיעה הטבעית מפי המזמן אינה מעכבת, וגם רמקול כשר ליצור צירוף זה. ובכל מקרה ראוי שלא לפרוש מן הציבור ולזמן בחבורה נפרדת של עשרה, משום שלרוב הדבר כרוך בהקפדתו של בעל הסעודה ועלול להביא לידי מחלוקת.