סימן כה - טלטול חיות מחמד בשבת

ראשי פרקים

שאלה

א.  מדוע בעלי חיים הם מוקצים

ב.  קטן שייחד לו בעל חיים

ג.  ביאור מחלוקות הראשונים בנושא

ד.  מחלוקת האחרונים בנושא

ה.  איסור השימוש בבע"ח

מסקנה

*  *  *

שאלה

אדם שיש לו חיות מחמד בביתו, האם מותר לטלטלם בשבת?

א. מדוע בעלי חיים הם מוקצים

בשו"ע (סי' שח, סעי' לט) פסק:

אסור לטלטל בהמה וחיה ועוף.

ואע"פ שאין לכך מקור מפורש, כתב הב"י (שם) שיש ללמוד דין זה מן הגמרא (שבת מג, א) האוסרת לטלטל את הסל משום האפרוחין שעליו והעמידה "בעודן עליו" ומשמע שהם מוקצים, ואפרוחין לאו דווקא אלא הוא הדין לשאר בהמה חיה ועוף. וצריך עיון מהי סיבת המוקצה בבעלי חיים?

ועיין בתוס' (שם מה, ב ד"ה הכא) שלמדו מסוגיא זו שאפרוח נחשב מוקצה גמור, על אף שראוי לשעשע בו את התינוק כדי להרגיעו. ובטעם הדבר כתבו:

אלא ודאי בעלי חיים מוקצין הם כגרוגרות וצימוקין.

ר"ל כשם שגרוגרות וצימוקים נידחו בידיים ומוקצים הם, כך גם בעלי חיים. ומכח סברא זו דחו את דעת הר"ר יוסף הסובר שאפרוח חי אינו מוקצה משום דחזי לשתק בו תינוק כשבוכה.

וצריך עיון מה ההשוואה בין בעלי חיים לבין גרוגרות וצימוקים, שהרי גרוגרות וצימוקים נדחו בידים אך בע"ח היכן נדחו?

ובשלמא בעלי חיים המיועדים לרכיבה ולחרישה ולא לאכילה יש מקום לדון אותם כאילו נדחו בידים. אך בעל חיים הכשר לאכילה, ורק עתה, בגלל איסור מלאכה בשבת אינו יכול לשוחטו, אך למחרת יהיה ראוי שוב לאכילה, היכן מצינו שדחאו בידים? ועל אחת כמה וכמה באפרוח שתינוק ראוי לשחק בו בשבת עצמה, שאין לומר מסתמא שדחאו בידיים.

ולכאורה יש להביא ראיה נגד התוס' מן הגמרא (ביצה מ, א), שדנה בהבחנה בין הבהמות המדבריות שנחשבות מוקצות ביום טוב לבין הביתיות שאינן מוקצות כיון שנכנסות לעיר ודעתו עליהן. ובגמרא שם הקשו אליבא דרבי המודה עקרונית להבחנה זו:

ומי אית ליה לרבי מוקצה, והא בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו, א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקין בלבד. איבעית אימא הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמי.

ומבואר, שרק בהמות מדבריות דומות לגרוגרות וצימוקים שהרי הוא עצמו שילחם המדברה, ובזה דחה אותם מכל אפשרות שהיא לשוחטם כל זמן שהם במדבר. אך בהמות ביתיות אינן דומות לגרוגרות וצימוקים, כי יתכן שיצטרך להם בחג לשוחטם ואינו מסיח דעתו מהן. ונהי דבשבת אינו יכול לשחטן, אך מדוע הן נחשבות כגרוגרות וצימוקים? ושמא י"ל דהיינו משום שלא יכול לייעד אותן לשחיטה בשבת, וכמאן דדחאן בידים דמי, ודינן כמדבריות ביום טוב.

אך גם אם נאמר כן עדיין סברת התוס' צ"ע, מדוע בע"ח המיועדים לתינוקות לשחוק בהן בשבת עצמה נחשבים מוקצים?

ב. קטן שייחד לו בעל חיים

ומסתבר לחלק גם אליבא דהתוס' בין חיות מחמד שעיקר ייעודן לשחק בהן, לבין אפרוח שהתינוק משחק בו ומ"מ לא ייחדוהו לכך. ואע"פ שאין ראיה לדבר יש קצת זכר לדבר במשנה (שבת צ, ב):

 רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו.

ואמנם משנה זו אינה עוסקת בגדרי מוקצה וכל הדיון בה הוא לגבי שיעור ההוצאה בלבד, אך מכל מקום הוזכר בה בעל חיים שמייחדים אותו לקטנים לשם משחק, ויתכן שהוא אינו מוקצה בשבת. אך אפרוח שאני שאינו מיוחד לקטן, אע"פ שהוא משחק בו, כי סתם אפרוחים נועדו לגידול להטלת ביצים או לפיטום כדי שיהיו תרנגולות גדולות הראויות לאכילה. ואמנם בינתיים התינוקות משחקים בהם, אולם מבחינת הגדולים לא לזה הם נועדו והרי הם כגרוגרות וצימוקים. ולמרות שהאפרוח ראוי למשחק הוא לא יוחד למשחק.

ואמנם כשהקטן ייחדו בעצמו לשם משחק יש לדון אם מעשיו מועילין כפי שדנה הגמרא (חולין יב, ב), ומסקנתה (שם יג, א) היא:

יש להן מעשה ואפילו מדאורייתא, אין להן מחשבה ואפי' מדרבנן, מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו – מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו.

וכן פסק הרמב"ם (הל' פסולי המוקדשין פ"א ה"ו) ששחיטת הקדשים על ידי קטן פסולה, "שהקדשים צריכים מחשבה וקטן אין לו מחשבה".

ובנד"ד נראה שקטן המייחד אפרוח למשחק לא עשה מעשה בגופו, ולכל היותר י"ל שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. ואם כן אין אפשרות להחשיבו כמעשה לקולא אלא רק לחומרא, וממילא אין בכח מחשבה כזאת לעשות את האפרוח כלי המותר בטלטול. ועוד, מכיון שהאפרוח אינו של הקטן אלא של אביו ואביו לא נתן לו רשות לייחדו לשם משחק, לאו כל כמיניה ליחד את אפרוחו של אביו שאינו שלו. וכשם שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כך אינו יכול להחיל שם כלי על דבר שאינו שלו, (עיין ב"ק סו, ב בעניין קיצעא). וגם אם האב הסכים, כאמור אין כאן מעשה ולכן אפרוח הוא מוקצה.

אך אין הכי נמי, אם גדול ייחד אפרוח לקטן לשם משחק ייחוד גמור הוא אפילו לשיטת התוס', ולא גרע מחריות של דקל שייחוד מועיל להוציאם מכלל מוקצה.

ויש להעיר שסברת התוס' בענין זה אינה ברורה כל צרכה, והיא תלויה בהעמדת המחלוקת שבינם לבין הר"ר יוסף. שכן ודאי גם הוא מודה לראיית התוס' שסתם אפרוח אסור בטלטול, ומסתמא היה לו תירוץ. יתכן לתרץ שהוא מתייחס לאפרוח שייחדו אותו למשחק והתוס' הבינו מדבריו שמדובר באפרוח שלא ייחדוהו, ולא פליגי. או יתכן לתרץ שלדעתו די בעצם האפשרות להשתמש בו למשחק כדי להוציאו מכלל מוקצה, ובזה התוס' חולקים עליו. אך בין כך ובין כך מסתבר שהתוס' מודים שייחוד מועיל בבעלי חיים להוציאם מכלל מוקצה, ולא גרע מחריות של דקל שייחדם לשבת עליהם.

ג. ביאור מחלוקות הראשונים בנושא

ובאמת ישנה מחלוקת עתיקה בין הראשונים בשאלה זו של חיות מחמד, שכבר בעלי התוס' נחלקו בה עם הר"ר יוסף, והיא נמשכת והולכת גם בין האחרונים. מחלוקת זו הובאה גם בהגהות אשר"י (למסכת שבת פרק ג סי' כא) בין הר' פורת הסובר כר"ר יוסף לבין ר"י הסובר כתוס', וטענתו: "דא"כ כל אבנים ועצים יפים יהא מותרים לטלטל מהאי טעמא".

וכמו כן, נחלקו בדבר הרא"ש ובנו של ה'אור זרוע'. דעת מהר"ח 'אור זרוע' (ס"ס פא):

כי אע"פ שבעלי חיים מוקצים נינהו, מ"מ נ"ל להתיר עופות המצפצפים בקול נאה בכלובן, דליכא למיחש דילמא שמיט גדפייהו, כיון שבני אדם נהנים בקולם לאו מוקצים נינהו. מידי דהוה אסליקוסתא שהיא למראה, וקול ומראה כי הדדי נינהו לענין מעילה. וצא ולמד מכל כלי שיר, דאי לאו גזירה דשמא תפסק נימא היה מותר לטלטלן ולשורר בהם.

ונלענ"ד בהסבר ראייתו מסליקוסתא (פירוש: עשבים העומדים לריח), שהרי סתם עשבים שאינם ראויים לאכילה מוקצים הם כעפר וצרורות, ובכ"ז מכיון שייחדם להריח בהם אינם מוקצים והוא הדין לעופות המצפצפין (ועין יבי"א ח"ה או"ח סי' כו שהתלבט בהבנת ראיה זו).

אולם הרא"ש בתשובות מהר"ח או"ז (סי' פב), חולק עליו (בנקודה זו ממש) וז"ל:

 ועל העופות לא מלאני לבי להתיר, שאין ללמוד היתר שימוש בעלי חיים מהיתר כלים. שאף כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו מותר, אבל צרורות שבחצר אפילו צריך להם צורך גדול אסור לטלטל, משום שאין תורת כלי עליהם, ה"נ בעלי חיים. ויש לאסור יותר בבע"ח, כי אין משתמשין בבע"ח, ולא פלוג רבנן בבע"ח.

ולדעתו בעלי חיים אינם כלי וגרועים יותר מאבנים וצרורות. ואמנם לא מצינו מוקצה חמור יותר מצרורות, אלא כשם שצרורות הם מוקצים משום שלא חזו למידי ואינם ראויים לשימוש אע"פ שצריך להם, ה"ה בעלי חיים. וכשם שאם ייחד צרורות לשימוש מסויים בזה הוציאם מכלל מוקצה, אין הכי נמי גם בע"ח ניתן לייחדם לשימוש ולהוציאם מכלל מוקצה. אלא שלדעת הרא"ש ההנאה שאדם מפיק ממראהו של בעל חיים או שנהנה מקולו אינה נחשבת כשימוש בגופו של בעה"ח, ואין די בה כדי לייחד אותו.

ולא דמי לסליקוסתא שכדי להריח בה יש צורך להחזיק בה בידיו, וא"כ ייחודה לריח כולל בתוכו גם ייחוד לטלטול ולכן מותר לטלטלה בשבת. אך כל שימוש שאינו בגוף הדבר אינו מספיק כדי לייחדו להיתר, כגון מראה וקול ואפילו ריח שהרי אינו צריך לקרב את הדבר לאפו. וכשם שקול מראה וריח אין בהם משום מעילה כי אינו נהנה מגוף הדבר, כך יש לומר לענין מוקצה, אם לא צריך לטלטלם כדי להנות מהם אינו נחשב לשימוש בגופם, ואם כן אין כאן ייחוד לשימוש השולל מהם שם מוקצה. (ועיין יום תרועה לר"ה כח, א שחילק באופן דומה לעניין מעילה בקול מראה וריח וכן בשעה"מ הל' יו"ט פ"ה הט"ז, וכבר קדם להם הרדב"ז בשו"ת החדשות סי' רצז). כך נלענ"ד בהבנת דבריהם הקדושים.

ד. מחלוקת האחרונים בנושא

והנה בשו"ת 'יביע אומר' (ח"ה או"ח סימן כו) פסק כרא"ש ואסר לטלטל את הדגים המצויים באקווריום משום מוקצה ואת האקווריום עצמו משום בסיס לדבר האסור. ועיי"ש בדבריו שבתחילה הביא סייעתא ל'אור זרוע' משו"ת הלק"ט (ח"א סי' מה), הסובר עקרונית שבעלי חיים תורת כלי עליהם ומותר לטלטלם לצורך גופן או מקומן, שכל דבר שעושים בו איזה דבר ומיוחד לכך כלי מקרי. וראייתו מן התוס' (ב"מ מו, ב ד"ה ופירי) בענין קנין חליפין, וז"ל:

ונראה דשור ופרה חיים הוי כלי חשוב לפי שמשתמש בהם לטעון משוי ולחרוש.

וכתב עליו ב'יביע אומר' שאמנם דברי מהר"ח 'אור זרוע' משמשים כסייעתא להלק"ט בזה, אלא שהרא"ש חולק עליו ולדעתו י"ל שאסור לטלטלם אפילו לצורך גופן או מקומן משום שאינם כלי.

אך לענ"ד נראה שאין הכרח לדמות בין המקרים, שכן הלק"ט דן בבעל חיים שמשחקים בו בידים ולכן התיר לטלטלו, ואילו הרא"ש דן בעופות המצפצפין שאין משחקים בהם בידים אלא נהנים מקולם בעודם במקומם ולכן אסור לטלטלם, ולא קרב זה אל זה. [ואמנם הרא"ש לא חילק בין המקרים ואסר באופן כללי את טלטולם של כל בעלי החיים. נראה שתופעה חדשה זו שמגדלים חיות מחמד ומייעדים אותם לשם שעשוע, לא היתה מוכרת לראשונים, ועל כן לא יכלו להתייחס אליה. וכל התייחסותם מצטמצמת לבעלי חיים שהילדים משחקים בהם אולם הם אינם מיוחדים לכך. אך הסברא נותנת לומר אליבא דכו"ע, שייחוד בעלי חיים לשעשוע מועיל כשם שייחוד מועיל במוקצה מחמת גופו, ואין לך מוקצה חמור יותר מעצים ואבנים שייחוד מועיל בהם.

ומעין הערה זו יש להעיר גם על מה שכתב שם ב'יביע אומר' בהמשך דבריו: "וכן פסק בפשיטות בשו"ע הגר"ז (סי' שח סע' עח), שאפילו עוף שראוי לשחק בו תינוק הבוכה אסור לטלטלו. וז"ל: ואפילו עוף שראוי לצחק בו תינוק כשבוכה אסור לטלטלו.

והמעיין יראה שאין מדובר בעוף המיוחד לתינוק לשחק בו אלא רק בעוף הראוי לו למשחק. וחילא דידי ממש"כ שם הגר"ז עצמו בתחילת הסימן (סע' ח):

וכל זה בדבר שיש תורת כלי עליו, אבל כל דבר שאין תורת כלי עליו ואינו מאכל אדם ואינו מאכל בהמה, כגון אבנים... ובעלי חיים וכל כיו"ב, ואפי' דבר שהוא ראוי להשתמש בו איזה תשמיש המותר בשבת כגון אבנים שראויין לפצוע בהם אגוזים... כיון שאין תורת כלי עליהם אסור לטלטלם.

ומשמע, שלא די בכך שהאבנים ובעלי החיים יהיו ראויים לשימוש כדי להוציאם מכלל מוקצה, אלא יש צורך לייחדם לשימוש המותר, כמבואר שם לענין חריות של דקל. ומאחר שכלל את בעלי החיים באותו הגדר של אבנים מוכח שדינם שווה, וכשם שאם ייחד את האבנים להשתמש בהם אינם מוקצים הוא הדין בבעלי חיים המיוחדים להשתעשע בהם.

וכיוצא בזה יש להעיר גם על דברי החיד"א (ברכי יוסף סי' שח סק"ד) שהביא שם ב'יביע אומר' כדי להשיג על הלק"ט, שאסור לטלטל בהמה חיה ועוף אפילו לצורך גופן או מקומן משום שאינם נחשבים כלי.

ולענ"ד אין בדבריו שום השגה על ההלק"ט, שכן הוא עוסק בבעל חיים רגיל שהוא מוקצה חמור כגרוגרות וצימוקים, ואילו הלק"ט עסק בבע"ח שייחדוהו למשחק ובזה יצא מכלל מוקצה. ואמנם בהגהת המהדיר (ר"ד אביטן שם, מהדורת תשס"א) השווה בין הדברים, אך נראה שהגהה זו אינה משל החיד"א.

ויש להביא ראיה לחילוק זה מן ה'פחד יצחק' (ערך בהמה), שאמנם אסר בתחילה לטלטל בשבת כלבים קטנים שהנשים משתעשעות בהן, אך מיד הסתייג וכתב: "ונראה שאם הם מיוחדים להשתעשע בהם ולהתחמם בהם בימות החורף דלא הוו מוקצה, דומיא דכדור ואיסקוקי (פירוש: שחמט)." וכמקור לדבריו ציין את 'שלטי הגיבורים' (סנהדרין ה, א בדפי הרי"ף), שהתיר לטלטל איסקוקי בשבת וה"ה לשאר מיני משחק.

ומבואר בדבריו שיש לחלק בין בעל חיים המיוחד לשעשוע לבין בע"ח שאינו מיוחד לכך, וכמו שכתבנו. אלא שלמסקנה הוא תלה בשאלה זו את המחלוקת שהובאה ב'מרדכי' (ס"פ כירה סי' שטז) בינו לבין הר"ש, כיצד להעמיד את דין המשנה באפרוחין שעלו על הסל. הר"ש העמיד זאת במקרה שנולדו בו ביום שאז הם מוקצים משום נולד, וטעמו: "דאם לא כן הוו חזי לשחק בהן תינוק הבוכה", והמרדכי דחה את דבריו: "משום דבעלי חיים מוקצין כגרוגרות וצימוקים".

אך המעיין בדברי הר"ש יראה שהוא לא דן בבעל חיים שייחדו אותו למשחק, ולא בזה ה'מרדכי' חלוק עליו. וכל חידושו של הר"ש נאמר רק ביחס לבעל חיים שראוי למשחק ועם כל זאת התיר אותו בטלטול, וכדעת ה"ר יוסף שהובאה בתוס' (שבת מה, ב) והתוס' חולקים עליהם בזה. ומאחר ולא ידוע לנו מהי סיבת מחלוקתם של התוס' על ה"ר יוסף והר"ש, אין שום ראיה שהם יאסרו בעלי חיים משום מוקצה גם במקום שיוחדו לשימוש האדם.

ומצאתי שכיוונתי לדבריו של הגרש"ז אויערבך (בשש"כ פי"ח הע' סב, ועיין שם בפרק כז סעיף כז ובהערה שם) שחילק באופן דומה, וכנראה זו גם מסקנתו להלכה בדגי נוי וכדומה שרגילים להעבירם ממקום למקום. וכן כתב ללא נימוק גם בשו"ת 'אגרות משה' (או"ח ח"ה סי' כב) שכל בעלי החיים מוקצים הם ואפילו בע"ח שהתינוקות משחקין בהם, אלא אם כן הם מיוחדים לשעשועים. ומשמע מדבריו שגם הוא חילק כמש"כ בין בע"ח הראויים לשימוש לבין אלו המיועדים לשימוש.

ה. איסור השימוש בבע"ח

אך ה'פחד יצחק' סובר שיש סיבה אחרת לאסור טלטול בעלי חיים, לא משום שהם מוקצים אלא בגלל שאסור להשתמש בבע"ח בשבת.

וסברא זו צריכה עיון, שהרי האיסור להשתמש בבעלי חיים אינו אלא משום גזירה "שמא יחתוך זמורה" או "שמא יצא חוץ לתחום" (עיין ביצה לו, ב), אך בע"ח קטנטן שאין אפשרות לרכב עליו מדוע אסור להשתמש בו?

ועיין בביאור הלכה (סי' שלו ד"ה ומותר ליגע) שדימה את איסור השימוש בבע"ח לאיסור השימוש באילנות גזירה שמא יעלה ויקטוף, דכלהו חד טעמא נינהו. וביחס לאיסור השימוש באילן מצינו חילוק מפורש בין אילן גדול שניתן לטפס עליו לבין עשבים רכים שאי אפשר לטפס עליהם, ולא אסרו להלך על גבי עשבים במקום שאין חשש שמא ייתלשו. ואם כן, מסתבר לחלק באופן דומה גם בבעלי חיים בין בעל חיים גדול הראוי לרכיבה לבין בעל חיים קטן שאינו משמש אלא לשעשועים.

יתרה מזו, לדעת ה'ביאור הלכה' (שם) גם בבעלי חיים גדולים לא אסרו כל שימוש אלא רק להישען עליהם בכל כוחו כפי שהוכיח מן הגמרא (חגיגה טז, ב), אך להשתעשע בבע"ח פשיטא שמותר, ובפרט כשאין אפשרות לטפס עליו.

ואמנם צריך עיון בדבריו, שהרי מצינו במפורש שאסרו שימוש בבהמה או באילן אע"פ שאינו כרוך בהישענות בכל כוחו, כגון הנחת הנר על האילן ביו"ט (שבת מה, א) או החיכוך בגב בהמה (שם קנד, ב) שנאסרו. וצריך לומר שאיסור זה מתייחס לכל פעולה שאדם עושה באיכות מקסימלית, ומשום כך אסרו עליו להישען בכל כוחו על אילן או בהמה. וכמו כן אסור להניח נר על האילן ביו"ט כי זהו כל שימושו של הנר באותה שעה, ולגבי השימוש זהו כוחו המקסימלי של האדם. ולעולם אסור להשתמש באילן אפילו שימוש כל דהו, אם מבחינת צורת השימוש זהו כל כוחו של אותו השימוש. אך לעומת זאת, כשאדם אינו נשען על העץ בכל כוחו התירו לו, כי בפעולה זו הוא לא הפעיל את כוחו המקסימלי בשימוש זה.

ומצאתי קצת ראיה לסברא זו ביש"ש (ביצה פ"ה סי' ו) שהתיר לאדם בריא להישען על האילן מכיון שאינו נשען בכל כוחו, (ולכאורה הוא הדין על הבהמה), ואף על פי כן אסר את השימוש בו. ואף מדברי הגרשז"א והאג"מ שהבאנו לעיל משמע שלא חשו לסברת ה'פחד יצחק', אם כי לא הביאוהו כלל ולא דנו בדבריו. ויש גם להעיר שמשחק בבע"ח שגם הוא וגם האדם נהנים ממנו, יתכן שאינו נחשב לשימוש שאותו אסרו חז"ל. ולכן יש מקום לסמוך על פסיקתם של האחרונים.

מסקנה

הדעת נוטה לומר שאין דין מוקצה בחיות מחמד המיועדות לכך, ואף על פי כן יש מי שאסר את הדבר מדין שימוש בבע"ח. אך גם לדעתו יש להסתפק אם הגזירה שלא להשתמש בבעלי חיים חלה גם על בעל חיים שאין אפשרות לרכב עליו, וכמו כן ישנו ספק נוסף אם שעשוע שגם האדם ובעל החיים נהנים ממנו הוא בכלל האיסור. ולכן מי שרוצה להקל בדבר יש לו על מה שיסמוך.

ובשולי הדברים יש להעיר, שמנהג ישראל מאז ומעולם היה להימנע מלגדל כלבים לשם שעשוע. ולא מיבעיא כלב רע שיש עבירה בגידולו, ורק באזור הספר התירו לגדל כלב כזה בתנאי שהוא קשור, אלא גם כלבי שעשועים וחיות מחמד אחרות נהגו ישראל להימנע מגידולם. וראוי הוא לגדל את ילדינו לתורה ולמעשים טובים ולא לגידול כלבים. מה גם שרבים מהם גם מלכלכים את רחובותינו, גורמים נזק לציבור. כמו"כ הם יוצרים בעיה של סירוסם (שאם הוא ניתוחי כמומלץ ע"י הוטרינרים, בזכר הוא אסור מהתורה), ורק סירוס הורמונאלי מותר, וכן ומבטלים את בעליהם מתפילה בזמנה. (ועיין ברש"י כתובות סא, ב ד"ה דמיטללא).