סימן כט - הוצאת חייל המחלל שבת לחופשה בשבת

ראשי פרקים

שאלה

א.  האם הענקת חופשה שקולה להושטת יין לנזיר?

ב.  זמנו של החייל – למי שייך?

ג.  חפץ שאינו מכשול בעצם

ד.  מסייע לדבר עבירה

ה.  שיקולים נוספים להתיר

מסקנה

*  *  *

שאלה

חיילים היו במשימה צבאית בשבת. המשימה הסתיימה וניתן לשחרר את החיילים לביתם. האם מותר למפקד לשחרר את חייליו בשבת, בידיעה שהם יחללו שבת בנסיעתם מבסיסם לביתם? ומה הדין אם המשימה הסתיימה קודם השבת, אך ברי לו שלא כל החיילים יספיקו להגיע לביתם עד כניסת השבת?

ובדומה לכך יש לשאול: האם חייל שומר שבת שזכאי לצאת לחופשת שבת רשאי להחליף את מועד החופשה עם חבירו שאינו שומר שבת, המעונין לצאת לחופשה דווקא ביום זה תוך אמירה מפורשת שהוא יחלל בה את השבת?

ויש להדגיש, בכל המקרים לא מדובר בבקשה חריגה המנוגדת למה שמקובל במערכת הצבאית. שיקול הדעת הסופי אם לאשר את החופשה או לא מסור לגמרי בידי המפקד.

א. האם הענקת החופשה שקולה להושטת יין לנזיר

ראשית יש לדון בשאלה האם במקרה שהצגנו הקצין המאשר לחייליו לצאת לחופשה עובר על 'לפני עיור' דאורייתא, ומכשיל אותם בידיו בחילול שבת. וכמו כן יש לשאול במקרה שחייל הזכאי לחופשה מחליף עם חבירו, המעונין לצאת לחופשה כדי לחלל את השבת, האם הוא נחשב כמי שמכשילו בידיים ועובר על 'לפני עיור'?

בענין גדרי 'לפני עיור' שנינו במסכת עבודה זרה (ו, א):

והתניא, מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר "ולפני עור לא תתן מכשול". והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום "לפני עור לא תתן מכשול", הב"ע דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי, דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן.

דהיינו, שאין אדם עובר על 'לפני עיור' אלא בכגון דא שהנזיר אינו יכול לשתות יין בלא שיושיט לו את הכוס, אך במקום שהנכשל יכול לעבור על האיסור בלאו הכי, המושיט אינו עובר אלא על איסור דרבנן כמסייע.

ולכאורה בנדון דידן, נראה שיש לדמות את קבלת אישור היציאה מן המפקד ל'תרי עברי דנהרא', שהרי החייל אינו יכול לבוא לידי חילול שבת בנסיעתו לביתו אלא אם מפקדו יוציא אותו לחופשה. ולכאורה, המפקד עובר בכך על 'לפני עיור' דאורייתא, שהרי הוא מכשיל בידיו ממש את חייליו בחילול שבת שהם עושים בנסיעתם לביתם. ויש להדגיש, לא מדובר על חילול השבת שהחייל עושה בביתו. מעשים אלו אינם קשורים למפקדו באופן ישיר אלא לכל היותר בגרמא רחוקה, אך עצם הנסיעה של החייל לביתו בשבת ודאי נובעת באופן ישיר מן החופשה שניתנה לו, ועל כך אנו דנים. ואע"פ שהחשש לחילול שבת מצידו של החייל קיים גם בעודו בבסיס, אין זה אלא בגדר שמא בעוד שלצערנו חילול שבת בנסיעה לביתו הוא בגדר ברי.

אך מאידך, יש לדקדק מן הדוגמאות שהובאו בגמרא, כמו הושטת כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח, שהאיסור נוהג רק במקום שהמכשיל מוסר חפץ של איסור שבו נעשה החטא על ידי מי שנכשל בו. ואילו בנד"ד נתינת האישור לצאת לחופשה אינה 'חפצא' ממשית של איסור שהמפקד אוחז בידו, שכביכול הוא מעביר אותה מידיו לידי פקודו. אדרבה, הוא כלל אינו עושה מעשה להכשיל בו את החייל, וכל המעשה של הענקת החופשה אינו אלא דיבור בעלמא.

ואמנם יש לדייק מהלשון "לא יושיט", שהאיסור אינו תלוי בבעלותו של המכשיל על החפצא של האיסור, אלא רק בעצם ההושטה. והוא הדין, שהמכשיל עובר כאשר הושיט לנכשל חפץ השייך לו, אלא שהוא אינו מסוגל ליטלו בעצמו, ועדיין הדבר דומה לתרי עברי דנהרא. וכן משמע ממה שהביא השד"ח בשם ה'מכתם לדוד' (בכללים מערכת הר' כלל כו אות ו, יעוי"ש), שאם הוא חפץ של המכשיל הוא עובר בלפנ"ע אפילו כשאינו בתרי עברי נהרא, אך בתרי עברי נהרא עובר גם כאשר החפץ שייך לנכשל.

ובנוגע לנידון דידן, אפילו אם נתייחס אל החופשה של החייל כ"חפצא" השייכת לו, עדיין יש איסור דאורייתא על המפקד "להושיט" לו אותה.

וזו גופא השאלה העומדת על הפרק, האם החופשה היא מעין "חפצא" של איסור הנמצא בידי המפקד והוא נותנה ביד החייל על מנת שיעבור בה עבירה? או שמא החופשה היא "חפצא" הנמצא ברשותו של החייל, ולכל היותר סמכותו של הקצין היא רק לעכבה. לפי האפשרות הראשונה יש כאן איזו נתינה חיובית בעצם הענקת השחרור, ולפי האפשרות השניה נתינת האפשרות לחייל להשתחרר ממשימותיו ולצאת לביתו אינה נחשבת למסירה חיובית של דבר מיד ליד, אלא רק סילוק של העיכוב שמנע מן החייל להשתחרר עד כה1.

ועיין ב'שדי חמד' (כללים מערכת הו' כלל כו אות כה, אות לב) שדן בשאלה עקרונית הקרובה לנד"ד, אם אדם עובר על איסור "לפני עיור" רק בשעה שהוא עושה מעשה כגון שמושיט בידיו דבר איסור, או שעובר גם בדיבור בעלמא, והביא מחלוקת בין האחרונים בענין זה. דעת ה'בית יהודה' שבעינן מעשה גמור, וכשאינו עושה מעשה אלא רק מאפשר לו ליטול את שלו אינו עובר ב'לפני עיוור', אולם רבים חולקים עליו. ובשד"ח הביא ראיה לשיטת המחמירים מן האיסור ללמד תורה לגוי (חגיגה יג, א. ועיי"ש בתוס' ד"ה אין, שטעם האיסור הוא משום לפנ"ע), אע"פ שאין בזה שום מעשה.

ולענ"ד אפשר להביא ראיה לסברא זו גם מהאיסור להכשיל את חברו בעצה רעה שהמכשיל עובר בלפנ"ע, ומשמע שעובר אפילו בדיבור בעלמא. (היינו לדעת ה'מנחת חינוך' מצוה רלב ס"ק ד, הסובר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם הכשלה ממשית כלולה בלאו דלפנ"ע. אך רבו האחרונים החולקים עליו, ולדעתם אין בזה אלא איסור דרבנן).

אם כי, גם לשיטה זו מסתבר לחלק בין אמירה לאמירה, ומי שנותן רשות בפיו לנזיר לקחת את כוס היין שלו, או מי שמאשר לחייל לממש את החופשה שלו, אולי אינו עובר על לפנ"ע.

אך מאידך, השד"ח שם הביא בשם הר"י אלישברג שאיסור לפנ"ע כולל גם את החובה לסלק מלפניו את המכשול, וגם היא כלולה בגוף האיסור. ואע"פ שהמכשול נתון כבר לפני העיור, מי שבידו לסלקו ואינו מסלקו מלפניו עובר על האיסור. והביא ראיה מן הגמרא (מו"ק ה, א):

רמז לציון קברות מן התורה מנין... אמר אביי: "ולפני עור לא תתן מכשול".

כדי שהרבים לא יבואו להכשל בטומאה מצוה לציין את הקברים, ומוכח אפוא שגם סילוק המכשול נכלל בלאו ד'לפני עיוור'. ועל אחת כמה וכמה בנד"ד שהמפקד מוציא את החייל לחופשה ומכשילו בידיים וגרע טפי ממי שלא סילק את המכשול בפני החוטא.

אולם השד"ח חולק עליו, וסובר שהחיוב לציין את הקברות אינו אלא מדרבנן, ואף אביי לא הסתמך על פסוק זה אלא בדרך רמז בלבד כאסמכתא בעלמא. ולעולם אין עוברים על איסור לפנ"ע באופן פסיבי אלא רק באופן אקטיבי. והראיה מן ה'שיטה לא נודעה למי' (קידושין יז, ב) בביאור דברי הגמרא:

גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים, גר יכול לומר לעובד כוכבים טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות.

וביאר, שאין הגר עובר על לפנ"ע בכך שהוא מאפשר לאחיו הגוי ליטול עבודה זרה, כיון שאינו עושה מעשה אלא באמירה בעלמא.

ובנדון דידן, כמדומה לי שמדובר במציאות ביניים. מחד, המפקד אינו נותן בידי החייל חפץ ממשי של איסור, בשונה מהושטת כוס יין לנזיר. אך מאידך הוא גם אינו פסיבי בזה שאינו מונע מן החייל לעבור על איסורי שבת, אלא אדרבה הוא משחרר אותו בידיים לאותה השבת. ובאופן אחר, שחרור החייל לחופשה אינו דומה לדיבור אסור כמו המלמד תורה לגוי או המשיא לחבירו עצה רעה, ששם יש איסור בעצם הדיבור משום שעדיין יש בו משהו אקטיבי. ואילו כאן מדובר באמירה גרידא, שלכל היותר גוררת אחריה עשייה אקטיבית, (השחרור לחופשה עצמו אינו דיבור שיש בו משהו אקטיבי), אך מאידך, אולי אין בה אלא הסרת עיכוב מן החייל מלצאת לביתו ולעשות בזמנו החופשי ככל העולה על רוחו.

ב. זמנו של החייל – למי שייך?

וצ"ע כיצד להגדיר את ההשתעבדות של החייל למערכת הצבאית וכפיפותו לקביעת חופשותיו על ידי מפקדו.

כידוע, כל חייל המתגייס לצבא נדרש לקבל על עצמו בחתימת ידו את כל פקודות הצבא, כולל שעבוד גופו וכל זמנו לשירות הצבאי. וגם בלאו הכי החוק מקנה לצבא את הזכות לשעבד את החייל לצרכיו אפילו בעל כרחו. ועל פי רוח זו יש לראות את יציאת החייל לחופשה כהענקה גמורה של חירותו מן השיעבוד לצבא לאותו פרק זמן.

אלא שמצד ההלכה יש לשאול האם בידו של החייל להשתעבד כלל לצבא אפילו אם הסכים לכך מרצונו החופשי, שהרי "עבדי הם – ולא עבדים לעבדים" (עיין ב"מ י, א).

מיהו מסתבר לומר שהחיילים אינם בגדר "עבדי עבדים" אלא עבדי ה' הם, ואינם אסורים להשתעבד למצוה יקרה זו של כיבוש הארץ ועזרת ישראל מיד צר. וסברא כעין זו נקט ב'חוות יאיר' (סי' קמ) לענין רב וחזן המשמשים בקודש, ואע"פ שיש בהשתעבדותם משום עבדות אפילו הכי עבדי ה' מקרי. אך ב'קצות החושן' (סי' שלג, ס"ק ז) חלק עליו וכתב שגם רב וחזן נחשבים כעבדים אם הם משתעבדים למישהו מסוים, והדבר אסור, משום שעומדות בפניהם כמה אפשרויות לקיים מצוה זו ואינם חייבים להשתעבד לקהילה זו בדווקא ולשמש בה בקודש.

אך באשר לחייל מסתבר שגם בעל קצוה"ח יודה שמותר לו להשתעבד למצוותו. שהרי אין לו ברירה אחרת אלא להתגייס לצה"ל, ורק במסגרת זו הוא יוכל לקיים מצוות אלו ובהן הצלת נפשות. ומאחר שהצלת נפשות היא מצוה גדולה והחייל הוא עבד ה', אינו נעשה בכך עבד לעבדים והשתעבדותו לצבא מותרת.

נמצא אפוא, שהחייל מסר בהסכמתו את כל זמנו לצבא, והצבא הוא זה שרשאי להחליט אימתי לשחררו. הגע בעצמך, אם הצבא רשאי לשלוח כל חייל לחזית ולסכן בכך את חייו, בעוד שהוא אינו רשאי למחות על כך, ק"ו שהוא שולט בגופו ובזמנו. (ועיין עוד בספרי 'באהלה של תורה' ח"א סי' קו סעיף ד).

(ואמנם בשנים האחרונות חל שינוי מסויים בתפישה זו עקב התחזקותן של תפישות דמוקרטיות ושיויוניות, אך עדיין התפיסה הבסיסית היא שהחייל משעבד את כל זמנו וכוחותיו לצבא, והחוק הצבאי עדיין לא השתנה.)

ואעפ"כ יש לומר שאפילו עבדים כנענים שגופם קנוי לאדוניהם הם הבעלים על עצמם, אלא שהם משועבדים לאדוניהם וכמו שכתבו התוספות (גיטין דף יז, א): "שהעבד הוא מוחזק בעצמו, והלוקח בא להוציא ממנו השיעבוד". ומשום כך תקנו זמן בשטר השחרור של העבד, כדי שלא יוכל לטעון ששטר זה קדם לשטר המכירה וחובת הראיה תהיה על הקונה. ומכח סברא זו הסיק בקצוה"ח (סי' פח, ס"ק ט) שתפיסה בעבד אינה מועילה במקום שיש ספק בדבר, כיון שעצם הקנין של העבד נעשה על ידי תפיסת גופו, וכשנפל ספק בגוף התפיסה היא אינה מועילה כלל. והיינו, משום שלעולם גופו קנוי לעצמו, ועל התופס בו לשעבדו להביא ראיה על עצם תפיסתו.

ועל אחת כמה וכמה בנד"ד שאין כל ספק שהחייל הוא הבעלים על גופו, וכשאין ספק בדבר כו"ע מודו שאפילו עבד כנעני מוחזק בעצמו. וק"ו חייל שאינו עבד כלל, אלא רק הסכים לשרת בצבא מרצונו.

ואמנם אילו כפיית הגיוס היתה מתקיימת באופן מוחלט, וכפי שמלך רשאי לשעבד רקחות וטבחות וחיילים על פי משפט המלך, ודאי שהחייל היה אז "רכוש" בלעדי של הצבא. אך בימינו כשהעבדות עברה מן העולם, המדינה אינה רואה את החייל כמי שקנוי לה, אלא כמשועבד לה בלבד. ומטעם זה היא מתחשבת ברצונותיו בנוגע לשיבוצו ביחידה זו או אחרת, ומכירה בזכותו לחופשות כזכות יסוד.

ג. חפץ שאינו מכשול בעצם

עוד יש להעיר, שלא מצינו איסור לפני עיור אלא במסירת חפצא של איסור ממש כגון כוס יין לנזיר או אבר מן החי לבני נח. אך לא מצינו איסור זה כשאדם מוסר לחברו חפץ של היתר, ביודעו שהמקבל עלול להשתמש בו למטרות אסורות. ולדוגמא, לא מצאנו שאסרו להשכיר בית לאדם שאינו שומר שבת למרות הידיעה שהלה יחלל בו שבת, או שאסרו למכור חלב למי שאינו מקפיד על כשרות והוא עלול לבשל בו בשר. אך לעומת זאת, ודאי שאסור להשאיל רכב למחלל שבת סמוך לשבת, משום שבמהותו של הרכב הריהו חפצא של איסור לענין שבת. מה שאין כן בבית, שאינו חפצא של איסור אלא רק מקום שבו מתאפשר לעבור על איסורים ביתר קלות.

עם זאת גם דבר שאינו חפצא של איסור, אם הוא גורם ודאי לעבור עבירות יתכן שיש לחוש לו יותר, כגון השכרת בית לזוג לא נשוי. אם כי, לא מצאנו שאסרו למכור מכונית למחלל שבת באמצע השבוע, אע"פ שיש סבירות גבוהה שהוא יסע בה בשבת. ואולי משום שלא מוטל עלינו לחשוש לחילול שבת אלא סמוך לשבת, והדברים צריכים עדיין עיון גדול. (ועיין מש"כ בסי' יח).

וכמו כן יש לומר לגבי הוצאת החייל לחופשה – אין מקום להגדירה כחפצא של איסור. החופשה שהחייל מקבל היא בסך הכל זמן חופשי שאינו לא איסור ולא היתר, והחייל העושה בזמנו הפנוי ככל העולה על רוחו ובין היתר הוא עלול גם לחלל בו שבת, לדאבוננו. ונמצא, שהוא אינו עושה שימוש ממשי בחפצא של האיסור שקיבל מיד מפקדו. וצ"ע בסברה זו, אך כאמור פוק חזי מאי עמא דבר שמוכרים ומשכירים דברים שעלולים לעבור בהם עבירה ללא הגבלה. ורק דברים שהם חפצא של עבירה ממש אסור לתיתם לעוברי עבירה.

ומצאתי סברא כעין זו בשו"ת 'מנחת שלמה' (ח"א סי' לה, סעי' ב) שכתב שאיסור לפנ"ע אינו נוהג אלא בחפצא של איסור, אך בחפצא של היתר שהמקבלו עלול לעבור בו עבירה אין איסור לפנ"ע דאורייתא אלא רק חיוב אפרושי מאיסורא דרבנן. ועיין שם שהקשה מהגמרא בבבא מציעא (ה, ב) שאסרה למסור בהמות לרועה משום "לפני עיור", ותירץ על פי הריטב"א שאין כוונתה לאיסור תורה, אלא לאיסור דרבנן של מסייע לדבר עבירה.

וגם לחולקים על הריטב"א נלענ"ד ליישב, שמכיון שהרועה מתפרנס מאכילת הבהמות בשדות ישראל, הבהמות הן מבחינתו חפצא של איסור ממש. וכעין מה שמצינו בענין העז שנמצאה בביתו של אותו חסיד, אע"פ שחכמים אסרו לגדלה משום ש"אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל", וכשחבריו ראו אותה "חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים מזויין בביתו של זה" (ב"ק פ, א). אמנם שם מדובר במידת חסידות, אך בכ"ז הביטוי 'ליסטים מזויין' מראה שההתייחסות היא כאל חפץ אסור. מה שאין כן בנד"ד שחופשת השבת אינה מוחזקת לאיסור יותר מהיתר, גם הם מודים שאינה חפצא דעבירה ואין בה משום "לפני עיור".

(אם כי, ודאי יש מצבים שהחייל מוחזק לחלל שבת באיסורי מלאכה יותר מבהיתר, ולעיתים הוא מבקש במפורש לצאת לחופשה למטרה הכרוכה בחילול שבת כמו נסיעה לשמחה משפחתית וכדומה. ואין הכי נמי, שהדין במקרה כגון דא יהיה תלוי במחלוקת שבין הריטב"א לשאר הראשונים).

ד. מסייע לדבר עבירה

מיהו, נהי דבכהאי גוונא המפקד אינו עובר על לפני עיור דאורייתא, אכתי אסור לו מדרבנן לסייע ידי עוברי עבירה, ובפרט אם החייל אומר בפירוש שבחופשתו יחלל שבת.

אלא שאיסור מסייע קל יותר כיון שאינו אלא מדרבנן, ויתכן שאינו עובר עליו אלא בשעת מעשה וכמו שכתב הגר"י עטלינגער ב'בנין ציון' (סי' טו), בענין מי שנותן את ספרו להדפסה בבית דפוס שבעליו גוי, ויש חשש שפועליו היהודים ידפיסוהו בשבת. והביא ראיה מן התוס' (ע"ז ו, ב ד"ה מנין) שלא אסרו הושטת איסור היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא, וחבירו יכול ליטלו גם בלא שיושיט לו. ועל כרחך היינו משום שהאיסור לא נעשה באותה השעה, שאם לא כן יקשה מן התוס' בשבת (ג, א ד"ה בבא דרישא) והרא"ש (סי' ג) שאסרו על בעל הבית להושיט פת לעני כדי שיוציאה לרשות הרבים משום מסייע. והיינו טעמא משום שבשעה שעושה את האיסור הרי יכול להפרישו בזה שלא יושיט לו וכל שכן שהוא עושה מעשה, ובזה אסרו חכמים לפי שאסור לסייע ידי עוברי עבירה.

ובהדיא שנינו (ע"ז נה, ב): "ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת". והיינו משום שאינו מסייעו בשעה שמטמא ממש אלא קודם לכן. ואמנם רש"י (שם, ד"ה אבל) חילק בין המקרים באופן אחר, אך רש"י לשיטתו שחולק על התוס' וסובר שיש איסור מסייע בחד עברא דנהרא. (עיין 'משיב דבר' לנצי"ב ח"ב סי' לא-לב שדייק מרש"י בגיטין סא, א שיש איסור מסייע אפילו שלא בשעת העבירה, אלא שהוא עצמו נקט כתוס' והסתמך על ה'בנין ציון').

ולפי"ז יהיה מקום לחלק בין הוצאת החייל לחופשה קודם השבת שהיא מותרת לבין הוצאתו לחופשה בשבת עצמה שהיא אסורה. אלא א"כ נאמר כנ"ל שהחייל מוחזק בעצמו – ומכיון שכך ברגע שהצבא לא זקוק לו הוא רשאי להשתחרר משיעבודו ולצאת לחופשה, והמפקד אינו מקנה לו בידיו זכות זו אלא רק מאפשר לו לממש את זכותו הטבעית – שאז גם מסייע לדבר עבירה אין כאן, ולכל היותר יש לדון משום החיוב לאפרושי מאיסורא.

וצ"ע אם המפקד מחוייב לאפרושי מאיסורא במקרה זה, ולמנוע מן החייל את היציאה לחופשה שיש בה איסור. שהרי חיוב זה אינו אלא מדרבנן, ואינו בקום עשה אלא בשב ואל תעשה, ובכי האי גוונא הקלו במקום הפסד מרובה שעלול להיגרם למפקד ולצבא, כפי שנפרט להלן. (ואמנם יש הסוברים שהחיוב לאפרושי מאיסורא הוא מדאורייתא, עיין באנצקלופדיה התלמודית ח"ב עמ' קמח, אך הדעה המקובלת שאינו אלא מדרבנן).

ועיין ב'משיב דבר' לנצי"ב שם שהוכיח מרש"י הנ"ל שיש להקל במקום שהדבר נוגע לפרנסתו של אדם. וכן הביא בשו"ת 'ציץ אליעזר' (חי"ג סי' לט) בשם שו"ת 'ערוגות הבושם' שיש מקום להקל במקום הפסד מרובה בגדרי אפרושי מאיסורא, אם היתר זה ניתן באופן מקרי בלבד. יתר על כן, גם הסוברים שהחיוב לאפרושי מאיסורא הוא מהתורה ומדין תוכחה, הרי למצות תוכחה יש גדרים מיוחדים כגון עד כדי נזיפה או הכאה. ובמקום שהמפריש פטור מתוכחה, לכו"ע חיוב זה אינו אלא מדרבנן לכל היותר.

ה. שיקולים נוספים להיתר

ומאחר שהסקנו שאין בנד"ד משום 'לפני עיור' או מסייע ידי עוברי עבירה, יש מקום לצרף עוד שיקולים להיתר, אע"פ שבלעדיהם היה קשה להתיר סיוע שכזה לחילול שבת. מאידך, פסיקה לחומרה בשאלה זו עלולה להביא לתוצאות מרחיקות לכת, הן כלפי המפקד הדתי כפרט והן כלפי המערכת הצבאית בכללותה.

כי אין ספק שאם ייוודע לחיילים שהיתה אפשרות להוציאם לחופשה, והמפקד נמנע מכך רק משום שרצה למונעם מאיסור, הדבר יגרום להתמרמרות גדולה, אם לא למעלה מזה. ובאופן אישי יתכן מאוד שהוא לא יוכל להמשיך ולפקד עליהם.

מצידו של הקצין הוא עלול לאבד את משרתו, ואם הוא בצבא קבע הרי יש כאן הפסד פרנסה ישיר. ומלבד זאת, יש כאן הפסד גדול עבורו בעצם הויתור על תפקידו כקצין ועל האתגר הצבאי שמתאים ליכולתו האישית ולרצונו לתרום להגנת המדינה. ועבורו, ויתור זה הוא יותר קשה מהפסד ממון, בפרט אם הוא רואה את עתידו כקצין בצבא לאורך שנים. וכבר כתבנו שבמקום הפסד גדול אדם אינו מצווה על אפרושי מאיסורא, שהיא מצוה דרבנן והוא עובר עליה רק בשב ואל תעשה.

ובאספקט הציבורי, אם נמנע מן החייל הדתי את האפשרות לעלות בסולם הפיקוד ולפקד על אחרים, כדי לא להיקלע למצב שיש באפשרותו להימנע מלהוציאם לחופשה, בסופו של דבר לא ימצא לנו קצין דתי בצבא והבעיות תהיינה חמורות יותר. האם לא עדיף שקצינים דתיים יימנעו מן החובה שאולי מוטלת עליהם לאפרושי מאיסורא, כדי שמאידך יוכלו לתרום בעצם תפקידם למניעת איסורים רבים יותר ויצילו בכך חיילים רבים מלעבור עבירות חמורות ורבות? ואע"פ שכרגע, לצערנו, לא כל קצין דתי תורם דיו להרמת קרן התורה בצבא, אך אם נמנע לגמרי את עצם האפשרות לחיילים דתיים לשרת כקצינים לא יימצאו לנו קצינים בני תורה בכלל והמצב עלול להידרדר יותר, חלילה.

ומלבד זאת, יש לשקול את הנזק הכללי שייגרם לצבא אם יראי ה' ידירו את רגליהם מלשאת בתפקידים פיקודיים, גם אלו המוכשרים לשמש בתפקידים אלו ונחוצים עד מאוד לתפקוד המבצעי של הצבא. ועל כך נאמר: "הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה והפסד מצוה כנגד שכרה" (אבות פ"ב מ"א).

וסברא מעין זו כתב ב'מנחת שלמה' (ח"א סי' לה, סע' א), שיש היתר להימנע מאפרושי מאיסורא כדי לקיים מצוות אחרות. ומדבריו משמע שמותר לעבור אפילו על איסור לפני עיור מדאורייתא, בכדי להציל ממכשול חמור יותר, והדוגמא שהביא נוגעת ממש לענייננו. הוא מתיר להגיש דברי מאכל לפני אורח שמוחזק כמי שאינו מברך, וזאת על מנת שלא להשניא עליו את שומרי המצוות שהוא איסור חמור יותר. ועל אחת כמה וכמה יש לומר בנד"ד, ששלילת חופשה מחייל על רקע דתי המכונה בפי העם 'כפיה דתית' תביא אותו לידי התמרמרות רבה, וקרוב לודאי שהדבר ישניא עליו את התורה ושומרי מצוותיה. אלא שנגד סברה זו עומד החשש שהחייל יעבור על איסורי מלאכה דאורייתא החמורים, ומי יודע לשקול שכר מצות אפרושי מאיסורא כנגד הפסדה?! וצ"ע.

והנה פוק חזי כמה אנשי ציבור יראי שמים המכהנים בתפקידים ציבוריים בכירים, כמו ראשי ערים (כגון ירושלים וב"ב) שרים מנכ"לים ופקידים בכירים, ומזדמנים לפניהם מקרים רבים שהם מחוייבים בתוקף תפקידם לעבור על איסור לפנ"ע (כגון הקצבות מפורשות למוסדות שידוע שעוברים בהם עבירות מדאורייתא), והמינויים נעשים על דעתם של גדולי התורה. ומן הסתם כולם סומכים על היתר זה, שאם התועלת בהימנעות מאפרושי מאיסורא רבה מהנזק, הדבר לא רק שמותר, אלא אדרבה יש בו צד מצוה. (וסברא דומה כתב הגרע"א בהגהותיו לשו"ע יו"ד סי' קפב, עיי"ש שהסתפק בדבר).

ונלפע"ד שסברא זו תלויה בגדר האיסור דלפני עיור, אם הוא מצד המכשיל או מצד הנכשל. אם הגדרת האיסור נבחנת מצד התוצאה של מניעת המכשול מן הנכשל ודאי יש מקום לחשב את גודל התועלת מול ההפסד, ובמקרה שההפסד שנגרם ממניעת הפרשתו מאיסורא גדול יותר מהתועלת שבה אולי עדיף להמנע מכך. שמא עדיף לאפשר לנכשל לעבור עבירה אחת ע"מ לקיים מצוות אחרות, בבחינת "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". אך אם הגדרת האיסור נבחנת מצד המכשיל, ר"ל שהתורה אסרה על האדם את עצם מעשה ההכשלה מבלי להתחשב בתוצאותיו, יתכן שאין לחשב הפסד מול תועלת ואין עצה ואין תבונה נגד ה'.

ואולי יש להכריע בחקירה זו על פי מה שנחלקו האחרונים, במקרה שאדם הכשיל מצדו את חברו אולם הלה לא נכשל בסופו של דבר, האם עבר המכשיל על 'לפני עיור' או לא? ולכאורה גם מחלוקת זו תלויה בחקירה זו. אם נאמר כהצד הראשון שעיקר האיסור תלוי בתוצאות שלו, הרי במקרה זה לא נגרמה שום תוצאה שלילית, והוא לא עבר על לפנ"ע. אך אם נאמר כצד השני, שעצם מעשה ההכשלה אסור מבלי להתחשב בתוצאות, נמצא שהמכשיל עובר על האיסור אע"פ שלבסוף המכשלה לא יצאה אל הפועל.

דעת ה'יד מלאכי' (סי' שסז) היא כצד השני שהמכשיל עבר עבירה בעצם מעשיו, וה'פרי יצחק' (ח"ב סי' מט) הוכיח מכמה מקומות בש"ס כצד הראשון שהוא לא עבר עבירה. (ועיין בפי' הגרי"פ לסהמ"צ לרס"ג ח"ב לאוין נג-נה שאף הוא הסיק כהפרי יצחק).

ואם אמנם הוכרע כדעת ה'פרי יצחק' שאיסור לפני עיור מוגדר על פי תוצאותיו, א"כ צדק הגרשז"א בפסיקתו שאין מצוה למנוע מכשול במקרה שהתועלת קטנה מהנזק, וק"ו שאין חובה לאפרושי מאיסורא.

וכסניף נוסף יש לצרף את סברת הש"ך ביו"ד סי' קנא שאין איסור מסייע לאדם שמוחזק בעבירה. ור"ל שאינו 'אחיך' במצוה זו ואין כלפיו דין ערבות.

מסקנה

מכל הנ"ל נראה שהמפקד רשאי להוציא את החייל לחופשת שבת, אע"פ שידוע לו שהחייל עלול לנצל אותה כדי לחלל את השבת ח"ו. מיהו כשהמדובר בע"ש עליו להקפיד לשחררו לביתו די זמן קודם השבת, כדי שיספיק, אם ירצה, להגיע לביתו בהיתר. אולם החלפה עם מחלל שבת לשם חילול שבת אסורה, כמו"כ כתיבה בשבת של היתר יציאה ('פס') אסורה.