סימן לא - הדבקה בשבת על ידי לחץ אויר

ראשי פרקים

שאלה

א.  שיטת הרמב"ם בענין הדבקה

ב.  מה בין תופר לקושר

ג.  שיטת הרב ישראלי בהדבקה שאינה בת קיימא

מסקנה

נספח: השימוש בסקוצ' הדבקה בשבת

נספח: הדבקת מדבקה למניעת הריון והסרתה בשבת

*  *  *

שאלה

האם מותר לחבר דבר למקום ע"י לחץ אויר, כגון כלי שבראשו כיפת פלסטיק שע"י לחיצתה היא נדבקת?

ראוי להדגיש, שהדבקה מעין זו היא פעולה שבשגרה, ואין בה משום 'מעשה אומן'.

א. שיטת הרמב"ם בענין הדבקה

כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"י הי"א):

המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב, וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב.

המקור לדבריו אינו ידוע. וב'מרכבת המשנה' מצא רמז לחידושו של הרמב"ם בירושלמי (פט"ז ה"ב):

מתניתין (-שמצילין את התיק עם הספר) בשאינו טפול לו, אבל היה טפול לו כגופו הוא.

ולהבנתו של מרכה"מ המילה 'טפול' היא נגזרת מן המילה 'טפילה', דהיינו הדבקה. וכמו שמצאנו במסכת שבת (פ, ב): "בנות ישראל שהגיעו לפירקן... בנות עניים טופלות אותן בסיד, בנות עשירים טופלות אותן בסולת, בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור". ויש ללמוד מכאן שהדבקה דינה כתפירה. וכשם שתפירה בחוט נועדה לחבר שתי יריעות נפרדות ליחידה אחת, כך גם הדבקה נועדה לחבר שני דברים נפרדים על ידי הדבק שהוא גורם שלישי.

וכן יש לדייק בלשון הרמב"ם שכתב "בקולן של סופרים", ומשמע שרק הדבקה באמצעות גורם שלישי דומה לתפירה והמדביק אינו חייב אלא בכה"ג. ומצאתי במרכה"מ (שם, ה"ט) שאף הוא דייק כן, שאם לא כן כל קושר יתחייב גם משום תופר. והיינו טעמא שהקושר אינו חייב משום תופר, משום שאין שם גורם שלישי המחבר בין שני החבלים.

ויש להוסיף לכך את דברי מרכה"מ (פ"ז, ה"ו) שדייק מדברי הרמב"ם (שם): "וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות יש להן תולדות על דרך זו שאמרנו", שלכל אב מלאכה מוכרחה להיות תולדה. וכשאין תולדה מפורשת הרמב"ם חידש תולדה מדעתא דנפשיה. ומאחר שאין עוד תולדות לתופר ולקורע, הרמב"ם בא לחדש שהמדביק חייב משום תופר, והמפרק את ההדבקה חייב משום קורע.

ואם כן, בנד"ד אין איסור בהדבקה כיון שלא נעשית על ידי גורם שלישי, ולא דמי לתופר.

ב. מה בין תופר לקושר

ויש לדמות את הנד"ד למה שדן מו"ר הגר"ש ישראלי (חוות בנימין ח"א סי' כח) בענין הדבקה רופפת, שנועדה מלכתחילה לאפשר את העברת המדבקה ממקום למקום. ותלה את הדבר בשאלה, אם הדבקה מעין זו נידונה כתולדה של תופר או כתולדה של קושר. שאם באנו ללמוד ממלאכת קושר הרי מצאנו שהקלו בה בקשר שאינו של קיימא, ואילו לגבי תופר בתפירה שאינה של קיימא ישנה מחלוקת אם היא מותרת או אסורה, (הובאה ברמ"א סי' שיז סע' ג).

ונפק"מ לענין הדבקה שאינה של קיימא, דהיינו שנעשית מלכתחילה לזמן קצר. אם נכון לדמות את המדביק לתופר – ממילא אין מקום להקל בהדבקה רופפת, שכן לדעת הריב"א המחמיר בתופר יש בזה איסור ברור מדרבנן. אך אם נכון יותר לדמותו לקושר, אזי גם הריב"א יודה שהדבקה מעין זו מותרת לכתחילה, כשם שקשירה הותרה לכתחילה בקשר שאינו של קיימא.

ובהמשך דבריו, הגר"ש ישראלי הביא את ה'אבני נזר' (או"ח ח"א סי' קפ אות ה) שעמד על הדמיון בין קושר לתופר, ונקט שמטעם זה מי שעושה מלאכה הדומה לקשירה ותפירה כאחת אינו חייב שתים אלא אחת. "דענין שניהם לחבר שני דברים, ומכל מקום שתי מלאכות הן כיון דהוו במשכן, מכל מקום אם חיבר שני דברים על ידי תפירה וקשירה אינו חייב אלא אחת", וכפי שמצינו במשמר דאי אתרו ביה משום מרקד חייב ואי אתרו ביה משום בורר חייב.

והסיק הגר"ש ישראלי לשיטה זו שיש להקל בהדבקה מצד שתי המלאכות, קושר ותופר. שאם באחת מהן אין איסור לא יתכן לחייבו מצד המלאכה האחרת, ושתיהן שוות לענין חיובן ופטורן. ומאחר שאין איסור בקשירה שאינה בת קיימא שוב אין מקום לאסור הדבקה לזמן קצר, אפילו לדעת המחמירים בתפירה שאינה מתקיימת לזמן ארוך.

ויש להוסיף עוד טעם בסברת האבנ"ז. לענ"ד הוא הבין את המושג "חיבור" על פי משמעותו הצרה, דהיינו רק כאשר הכוונה היא לחבר שני דברים באופן תמידי, ובלאו הכי אין כאן חיבור כלל. ונמצא, שכוונה זו אינה נצרכת רק לגדרי 'מלאכת מחשבת', אלא היא ייחודית לגדר מלאכת הקושר ותולדת המדביק עצמן. אך במקום שהכוונה מלכתחילה היא להפריד אח"כ בין הדבקים, נמצא שאין כאן חיבור אמיתי מעיקרא.

ולעומת האבנ"ז, ב'ערוך השולחן' (סי' שי"ז סי"ח) העלה שיש הבדל עקרוני בין הקושר לתופר. דחיבור דקשר ראוי להתירו ולהשיבו לקדמותו, משא"כ בתופר. וה"ה מדבק כשירצה להשיבם לקדמותם בהכרח עליו לקרוע זה מזה. שהקשירה לא באה לשנות את מצבו של החבל והגדרתו, ואילו התפירה הופכת את הבדים השונים לאריגה אחת ומשנה את הגדרתם.

אך בין כך ובין כך יש להוכיח מדבריהם שלא כמרכבת המשנה, ולשיטתם גם הדבקה שאינה באמצעות גורם שלישי שמה הדבקה ואסורה משום תופר. ונמצא ששאלתנו תלויה במחלוקת האחרונים.

ג. שיטת הרב ישראלי בהדבקה שאינה בת קיימא

ובנד"ד נראה שיש להקל עוד מטעם אחר, שכן הדבקה זו לא נועדה להתקיים זמן ארוך אלא זמן קצר בלבד. וכפי שהזכרנו לעיל הדבקה מעין זו נידונה ב'חוות בנימין'. ויש להוסיף שגם אין בהדבקה זו משום מעשה אומן, אלא זו הדבקה פשוטה לגמרי.

עי"ש שהביא בשם האבנ"ז שענין חיבור שני דברים זה עם זה שונה משאר המלאכות, משום שהדבר תלוי במחשבת המחברם. ובעוד שבשאר המלאכות אין נפק"מ אם דעת העושה אותן לקיימן או לאו, אלא די בכך שמלאכתו מתקיימת מצד עצמה, במלאכת קושר הדבר תלוי במחשבתו אם מבטל לגמרי את הקשר למקומו או לא.

והיינו טעמא, שאם דעתו מעיקרא היא לחברו רק לזמן הרי מחשבתו מועילה לראותו כנפרד, ואין זה בגדר "מחשבה אינה מוציאה מידי מעשה". כי מעיקרא המעשה לא היה אלא עד אותו זמן שירצה בקיומו. ואינו דומה לכותב על מנת למחוק וכיוצא בזה, שכתיבתו עומדת בפני עצמה מאחר שהיא ראוייה להתקיים.

ומכח סברא זו הסיק הגר"ש ישראלי שאם הדברים אמורים לענין מלאכת קושר, על אחת כמה וכמה שהם אמורים גם לענין מלאכת תופר. שהרי בענין קושר נחלקו אם בעינן חיבור דבר עם דבר, ודברי האבנ"ז אמורים דווקא לשיטה זו, כמבואר בדבריו. וכל שכן במלאכת תופר שאליבא דכל השיטות היא חיבור דבר אל דבר, וכפי שמוכח בגמרא (שבת עד, ב):

והתופר, והא לא קיימא? א"ר יוחנן והוא שקשרן.

ומוכח שתפירה אינה בגדר "מלאכתו מתקיימת" אלא במקום שהיא קושרת ומחברת.

וזו סברת המתירין תפירה שאינה של קיימא כיון שהיא אינה עשויה אלא לזמן, ולגבי מלאכה זו שעניינה חיבור מחשבתו מועילה שלא לראותו כחיבור המתקיים.

וכן יש להביא ראיה מן המג"א (שם ס"ק יח) שהתיר להפריד דפים שנדבקו במקרה בדבק או בשעווה, כיון שלא נעשו מלכתחילה לשם קיום.

ובהמשך דבריו הוסיף עוד, שגם האוסרים תפירה שאינה של קיימא מודים שאיסור זה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן. שהרי גם בקושר אנו מבחינים בין קשר שהוא לשעה קצרה שהוא מותר, לקשר שהוא לזמן יותר ממושך שהוא אסור מדרבנן אטו קשר של קיימא. וכיוצא בזה יש לומר לענין תפירת מנעלים או דברי כביסה זה לזה שאין זמן קבוע להתרתם אלא הדבר תלוי בקונה או במזמין, ובזה י"ל שאיסור דרבנן מיהא איתא לדעת האוסרים.

והביא קצת ראיה לכך מהב"י (סי' שיז) והרמ"א (שם, סעי' ג) שהעתיקו את שתי הדעות, האוסר והמתיר, וסיים בזה הב"י (ובעקבותיו גם הרמ"א) שאין להתירם בפני עם הארץ. ומזה שהם נוטים להתיר כדעת המיקל משמע שלא מדובר באיסור דאורייתא, שאם כן היה לנו ללכת לחומרא כמו בכל מחלוקת ראשונים שיש לדון אותה כספיקא דאורייתא לחומרא.

ומסקנתו שיש להקל במדבקות רופפות אפילו בפני עם הארץ, מאחר שהדבר ניכר שלא הודבקו מלכתחילה אלא לשעה קצרה עד שיצטרך להשתמש בהם. ומכיון שעושין זאת על ידי שינוי בולט מדרך שעושין ביום חול, ודאי גם עם הארץ רואה בבירור שרק אופן זה של הדבקה הוא המותר.

מסקנה

נראה להתיר את השימוש בהדבקה על ידי לחץ אויר, משום שהיא נעשית בלא דבק ונועדה לזמן קצר בלבד. ובלבד שהדבר ניכר שלא מדובר בהדבקה רגילה אלא כזו שנועדה לזמן קצר בלבד.

 

נספח: השימוש בסקוצ' הדבקה בשבת

נראה שמותר להשתמש בסקוצ' בשבת לכתחילה בכדי לאגוד את קצות הבגד או הניילון והעור זה לזה, ואין בפעולה זו משום הדבקה האסורה בשבת מדאורייתא (עיין שו"ע סי' שמ סעי' יד, ועיי"ש בביה"ל). ויש לחלק בין סקוצ' למדבקה. דווקא מדבקה שקשה להפרידה נחשבת להדבקה גמורה ואסורה בשבת משום שהיא דומה לתפירה, אך מדבקות חלשות וסקוצ'ים שקל להדביקן ולהסירן ולהדביקן מחדש מותרים, ולא דמי כלל לתופר.

 

נספח: הדבקת מדבקה למניעת הריון והסרתה בשבת

נשאלתי, האם מותר לאשה להדביק על גופה מדבקה למניעת הריון בשבת, וכמו כן האם מותר לה להסיר את המדבקה הישנה בשבת? והאם יש להבחין בין מדבקה חדשה לבין מדבקה שעושים בה שימוש חוזר?

 

 

וזו תשובתי:

אמנם הדבקה אסורה מדאורייתא כתפירה גמורה, וכפי שפסק הרמב"ם, אך לא מצינו שמלאכת תפירה נוהגת בגוף האדם אלא רק בבגדים וכיוצא בהם, משום שגוף האדם אינו בכלל תפירה וקריעה. ומשום כך כבר פשט ההיתר להדביק אגד מדבק (פלסטר) על הפצע בשבת ואין בזה משום סרך תפירה.

ואכן, לפי טעם זה אסור להדביק בשבת את קצות התחבושת ע"י אגד, משום שהיא עצמה בגד ואיסור תופר שייך בה.

ולפי טעם זה שכתבנו פשוט שהוא הדין גם לענין הקורע את המדבקה מן הגוף, שאין בזה איסור, ועקרונית מותר להסיר את המדבקה בשבת. אלא שאם יש חשש לתלישת שיער, הדבר אסור. אך ע"י בנזין יש להתיר כי אז אין פס"ר של תלישת שיער, (אם כי יתכן ששימוש בבנזין עלול לקלקל את המדבקה והיא לא תהיה ראויה לשימוש חוזר).