סימן מא - כרית חום המכילה דגן

ראשי פרקים

שאלה

א.  דין כופת שאור וחיטים שנזרעו

ב.  שיטת החלקת יואב והקהילות יעקב

ג.  השלכות נוספות העולות משיטות האחרונים

מסקנה

*  *  *

שאלה

כרית המכילה זרעונים שונים וביניהם דגנים שיש בהם חשש חימוץ, וכשמחממים אותה הזרעונים שבה אוצרים את החום. האם מותר להשהותה בפסח?

ובדומה לכך יש לשאול: מה דינה של עבודת אומנות שמיני דגנים משולבים בה, כמו תמונה שיש בה שיבולים. האם מותר להשהותה בפסח?

א. דין כופת שאור וחיטים שנזרעו

לכאורה דינה של כרית זו כ"כופת שאור שייחדה לישיבה" (פסחים מה, ב) שנחלקו בה התנאים, תנא קמא אסר ור' שמעון בן אלעזר התיר משום שהמשתמש בה ביטלה מלהיות אוכל, ואינו מקיימה אלא לישיבה בעלמא. ובגמרא שם מבואר שגם ת"ק מודה במקרה שטחו את פניה בטיט, משום שבאופן זה השאור בטל לגמרי אע"פ שהוא עדיין ראוי לאכילה.

ופסק הרמב"ם כת"ק, וז"ל (הל' חמץ ומצה פ"ב הט"ו):

כיפת שאור שייחדה לישיבה, אם טח פניה בטיט הרי זו בטלה ומותר לקיימה.

ובדומה לכך מצאנו בחיטין שזרען בקרקע בפסח, שמותר לקיימן אע"פ שהם ראויים לאכילה כמבואר להלן, משום שאין לך ביטול גדול יותר מן הזריעה בקרקע. וכמו כן יש לומר בנד"ד, שהכנסת גרעיני הדגן לכרית מפקיעה אותם מן השימוש למאכל, ומותר לקיימן בפסח.

ובקהילות יעקב (פסחים סי' מד) הביא ראיה לדין זה של חיטים שזרעם מן הגמרא במנחות (סט, א), וכפי שהוכיח בעל המשכנות יעקב (בספרו קהלת יעקב על פסחים דף נה ע"א):

בעי רבא בר רב חנן חטין שזרען בקרקע, עומר מתירן או אין עומר מתירן.

היכי דמי – ...דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר וחליף עלייהו. וקא מיבעיא ליה מהו לנקוטי ומיכל מינייהו, כמאן דשדייא בכדא דמיא ושרינהו עומר, או דלמא בטיל להו לגבי ארעא.

סוגיה זו עוסקת בדין חדש, והיא מסתפקת האם הזרעים בטלים לקרקע על ידי הזריעה והקרבת העומר אינה מתירה אותם, או שאינם בטלים והותרו על ידי העומר.

וקשה על הגמרא, הרי חיטים אלו הם חמץ ואסור לקיימם בפסח משום בל ימצא, וגם לאחר פסח עדיין הם אסורים מדין חמץ שעבר עליו הפסח. ואם כן מדוע התירו לזרעם בקרקע ולהשתמש בהם?

אלא על כרחך הגמרא אינה מסתפקת בדין חמץ, ופשיטא לה שהזריעה מבטלת את גרעיני הדגן שנזרעו מדין חמץ, כפי שמצינו בכופת שאור. וכל הספק התעורר רק לגבי דין חדש אך לא לגבי דין חמץ.

וכעין זה יש להוכיח גם מן הגמרא בפסחים (נה, א):

רבי יהודה אומר המנכש בשלשה עשר ונעקרה בידו, שותלה במקום הטיט ואין שותלה במקום הגריד.

אך לפענ"ד יש לדחות את שתי ראיותיו של בעל המשכנות יעקב, ואדרבה ראייתו השניה מן הגמרא בפסחים מוכחת כנגדו.

שכן יש לדייק בלשון הגמרא – "שותלה במקום הטיט" – שהמדובר שם בשותל ולא בזורע, ונפק"מ גדולה בין השניים. כשזורע חיטה הגרעין ישנו בעולם וסביר להניח שהוא מחמיץ בקרקע, אך כשהחיטה נעקרה וחוזר לשותלה הגרעין כבר איננו ובמקומו גדל שתיל, ואם כן אין שום איסור לשותלו מחדש בערב פסח משום חמץ. ואדרבה, מסוגיא זו משמע שזריעה לכשעצמה אסורה בפסח משום חמץ.

ועל דרך זו יש לדחות גם את ראייתו הראשונה של המשכנ"י מן הגמרא במנחות, משום שגם שם ניתן להעמיד שהמדובר בשותל ולא בזורע. ואמנם קשה לדחוק זאת בלשון הגמרא שנקטה בלשון "חיטין שזרען", וכך משמע גם מהדימוי של החיטים בקרקע לזרעים בכד, ומשמע שמדובר בזרעים ולא בשתילים.

אך עדיין אפשר להעמיד את הסוגיא בשופי בגוי שזרע חיטים בשדהו, ובכגון דא אין מקום לדון כלל מדין חמץ אלא רק מדין חדש, (אם נניח שדין חדש חל גם על קרקע של גוי, שלא כהב"ח ביו"ד סי' רצד).

ומלבד זאת יש לדחות ולומר שרבא לא דן שם בסוגיה מדין חמץ אלא רק מדין חדש, ואין הכי נמי גם הוא מודה שמדין חמץ אסור לזרוע מיני דגן בערב פסח. וכל השאלה לא התעוררה אלא בדיעבד לאחר שכבר זרע, ויש להסתפק בדין חדש שמא הזרעים הותרו על ידי העומר כיון שלא הספיקו להשריש קודם ט"ז ניסן. (ולענין חמץ שעבר עליו הפסח, יתכן שחיטים אלו לא ייאסרו ולא יוטל עליהם קנס מדין חמץ שעבר עה"פ, כי החמץ עצמו כבר אינו בעין ולא מדובר אלא בגידוליו).

ב. שיטת החלקת יואב והקהילות יעקב

הקהילות יעקב (שם) הקשה על המשכנ"י מפסק הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין פ"ב הל' יט):

זרעים טמאים שזרעם הרי הצומח מהן טהור, ואפילו בדבר שאין זרעו כלה, והוא שהשרישו, אבל קודם השרשה הרי הן בטומאתן אפילו בדבר שזרעו כלה.

מבואר אפוא שרק השרשה מטהרת את הזרעים, אך עצם הזריעה למרות שביטלם בקרקע לא מועילה והם מקבלים טומאה, ולא דמי לכופת שאור.

ועל כרחך יש לחלק בין כופת שאור לבין זרעי דגן שזרעם בקרקע. בכופת שאור האדם זקוק לכופת כמושב, אך אין לו ענין בשאור דווקא והריהו מבטלו לגמרי. משא"כ כשזורע חטים, הוא מעוניין בחיטים ואינו מבטלן בזריעה גרידא עד שישרישו. כך חילק הקה"י.

(אך לפי"ז לא ברור מהו הסבר הגמ' במנחות אם זרעים שלא השרישו אולי בטלו לקרקע, מדוע שיתבטלו לקרקע?).

ואם באנו לדקדק בחילוק זה, יש מקום להעיר שלכאורה גם הבחירה להשתמש בכופת שאור לישיבה אינה מקרית. ויתכן שהיושב זקוק למושב רך ומנופח, ולשם כך הוא משתמש במיוחד בשאור. ואם כן, מה בינו לבין דגן שזרעו בקרקע?

ושמא כוונתו לטעון שלא השאור לכשעצמו נחוץ למי שיושב עליו, אלא שחפץ לשבת על דבר רך ומנופח ורק במקרה השאור מתאים לו למטרה זו. והא גופא קמ"ל, שמכיון שאין לנו ענין בשאור אלא בכופה די בכך כדי לבטל את השאור. ולא דמי לחיטים שנזרעו שיש לו צורך בהם לכשעצמם. וצ"ע בחילוק דק זה.

ואם נקבל חילוק זה הרי דמי ממש לנד"ד. שכן גם מיני הדגן לא נבחרו מצד ערכם התזונתי, אלא משום שאנו זקוקים בעצם לחומרים אוצרי חום, ורק במקרה הדגנים מתאימים לכך. אולם אין לנו צורך דווקא בדגנים בתור שכאלו. ולא דמי לזורע חיטים שהוא מעוניין דווקא בחיטים, שזהו רצונו בעצם ולא במקרה.

ובחלקת יואב (או"ח סי' כא) כתב לחלק באופן אחר. בכופת שאור השאור הוא חלק מהכלי, ומכיון שחל עליו שם כלי ממילא פקע ממנו שם שאור. משא"כ בזרעים שזרעם בקרקע שלא הורידן לתורת כלי, ולכן לא פקע מהם שם חיטים. וכדי ליישב את הגמרא במנחות – שלא אסרה לקיים את החיטים בקרקע משום איסור חמץ – חידש שהחיטים הבלועים בקרקע דינם כחמץ הבלוע בכלי, שאין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא.

ומדברי הרמב"ם אין ראיה להלכות חמץ, שגם בדיני טומאה יש לחלק בין שני מצבים – כשהזריעה באה להציל את הזרעים הטהורים שלא יטמאו, וכשהיא באה לטהר את הזרעים שכבר נטמאו. הרמב"ם לא הצריך את ההשרשה אלא כדי להפקיע מן הגרעינים את טומאתם, אך גם הוא מודה שזריעה בלבד מספיקה כדי שהם לא יקבלו טומאה.

(ודבריו שם סתומים קצת, כי לא ברור מה החילוק בין חיטים שזרעם שנחשבים כבלועים לחמץ שנפלה עליו מפולת פחות מג"ט שאינו נחשב לבלוע? אא"כ נניח שהמדובר בזרעים שטמונים עמוק בקרקע יותר מג"ט. ובעיקר יש לשאול לצד הראשון בחקירת הגמרא בחיטים שזרעם שהם כמנחי בכדא – מדוע הם נחשבים כבלועים ואינו עובר בב"י וב"י, בעוד שחמץ שנפלה עליו מפולת פחות מג"ט לא נחשב כמבוער?

ואולי י"ל שהיא הנותנת, כיון שזרעם ביטלם בקרקע. וגם אם זריעתם אינה מועילה לעניין אונאה שבועה ועומר, לעניין חמץ הוא נחשב כבלוע. אך חמץ שנפלה עליו מפולת לא ביטלם שם. וצ"ע).

על כל פנים, גם לפי הסברו של החלקת יואב נמצאנו למדים לנד"ד, שיש להתיר לקיים את מיני הדגן בכרית. כי גם הכרית היא כלי והדגנים בטלים לכלי, והינם חלק ממנו ובטל מהם שם חמץ.

ובנד"ד יש לצרף עוד טעם להקל.

כיון שסביר להניח שהדגנים עברו חיטוי, שאם לא כן לא היה ניתן להשתמש בכרית מחשש לריקבון ולהתלעה וכדומה. ומאחר שהחמץ שבהם אינו ראוי לאכילה, לכן למעשה יש להתיר את השימוש בכרית זו ללא חשש. אך יש להדגיש שגם ללא חיטוי, הסברא נותנת שדינה של הכרית כדין כופת שאור שיחדה לישיבה.

והיה מקום להחמיר בדבר ולהצריך מכירה לגוי לרווחא דמלתא, אלא שמכירה זו אינה מועילה כל עוד הבעלים משתמשים בכרית בפסח. והמכירה תועיל רק אם הבעלים יקבלו על עצמם שלא להשתמש בכרית בפסח, אלא להצניע אותה עם כל החמץ הנמכר לגוי. וגם הפקר אינו מועיל אלא אם התכוון להפקיר באופן מוחלט ואמיתי, דהיינו שיוציא את הכרית מביתו ויאפשר לכל אדם לקחתה. לכן נראה שיש להתיר לקיימה בפסח גם בלא מכירה והפקר.

ג. השלכות נוספות העולות משיטות האחרונים

ועל פי חילוקים אלו שהוזכרו בחלקת יואב ובקהילות יעקב הנ"ל יש לפשוט שאלות נוספות הנוגעות ליצירות אומנותיות העשויות מחמץ. למשל, ישנן תמונות ויצירות אומנות העשויות מפתיתים ואטריות, או מקש ותבן שיש בהם חשש לגרעינים. האם מותר לקיימן בפסח?

ומסתבר להקל ביצירות כגון אלו, הן לדעת החלקת יואב והן לדעת הקה"י, ואינן צריכות ביעור.

לדעת החלק"י יש להקל כיון שהאומן עשאן כלי, ובזה ביטל מהן שם חמץ. וגם לדעת הקה"י מסתבר שיש להקל, כיון שהיוצר אינו חפץ להשתמש דווקא בגוף החמץ לשם יצירת התמונה, אלא שהחומרים שמהם היא מצוירת עשויים במקרה מחמץ. ואם כן, הריהו מבטל את החמץ לגמרי ואינו עובר בב"י וב"י. וכבר כתבנו שהחילוק דק, ולא ברירא לן כולי האי.

ולכאורה תהיה נפק"מ בין שני הטעמים בתמונה שיש בה שיבולים מיובשות, שהבחירה בהם ודאי אינה מקרית אלא אדרבה כל המטרה האומנותית היא בתמונה של שבולים דווקא.

לדעת החלק"י יש להקל גם בכגון זה, כי עצם הפיכתן לכלי ביטלה מהן שם חמץ. אך לדעת הקה"י, מכיון שהוא מעוניין ששמן של השיבולים יישאר עליהן גם לאחר הדבקתן, לכאורה הן לא בטלות ועובר עליהן. ואין דרך להתירן אלא על ידי הצנעה בחדר סגור ומכירתם לגוי.

מיהו, אם שיבולים אלו צבועות בצבע יש להקל בהם מטעם זה, ולתלות שמן הסתם הן נפגמו על ידי הצבע, ושוב אינן ראויות לאכילה. מה גם שצבען מוכיח עליהן שביטלן ממאכל. אך אם מרחו עליהן חומר שקוף, אע"פ שהוא פוסלן מאכילת כלב, מ"מ הדבר לא ניכר עליהן, ולפחות יש כאן מראית העין וראוי להסירן ולמוכרן לגוי.

מסקנה

מותר להשתמש בכרית הנ"ל בפסח משום שהחמץ שבה מבוטל. לדעת החלקת יואב הדבר פשוט – כיון שהדגן טפל לכלי ובטל ממנו שם מאכל. אך גם לדעת הקהילות יעקב יש להקל כיון שאין לנו צורך בדגן לכשעצמו אלא כדי להפיק ממנו חום. ואמנם יש מקום לפקפק בסברת הקה"י, אך מכיון שהמדובר בזרעים יבשים שלא ידוע לנו שנפלו עליהם מים והחמיצו, יש לתלות לקולא. מה עוד שבדרך כלל הגרעינים עברו חיטוי ונפסלו מאכילה, ומשום כך מותר להשתמש בה בפסח.

לעומת זאת, יש להחמיר בתמונות העשויות משיבולים כל עוד לא נצבעו, וראוי להצניעם בחדר נפרד ולמכרן לגוי.