סימן מט - אבל המשמש כבעל תוקע

שאלה

האם אבל יכול לשמש כבעל תוקע בתוך ימי אבלותו, ולהוציא את הציבור בתקיעות של ראש השנה?

תשובה

הר"ש גנצפריד בקישו"ע (סי' קכח סעי' ח) כתב שאבל לא יהא בעל תוקע בראש השנה, כשם שהוא אינו יכול לשמש כש"ץ בימים נוראים.

ויש להקשות על עצם ההשוואה של הקישו"ע, שהרי המנהג להימנע מלהוריד את האבל לפני התיבה לא נזכר אלא לגבי תפילה, שלא ראוי שאבל יהיה שליח הציבור בתפילתם. ומקור ההלכה שאבל לא יעבור לפני התיבה להתפלל בשבתות וימים טובים הוא המהרי"ל שהובא ברמ"א (יו"ד סי' שעו סעי' ה), שנהגו להימנע מכך, אף על פי שאין איסור ברור בדבר. אך מנין לנו שהאבל אינו יכול לשמש כבעל תוקע?

וסברה גדולה יש לחלק בין עיקר התפילה לבין התקיעות. שהרי תפקידו של הש"ץ ביום טוב הוא לשיר ולשמח את הציבור, ודווקא לענין זה האבל אינו ראוי, אך לא לענין התקיעות. כידוע, גם הימים הנוראים ימים טובים הם, והראיה שראש השנה ויוה"כ מבטלים גזירת שבעה ושלושים, ובמפורש נצטווינו על השמחה בראש השנה "כי חדות ה' היא מעוזכם" (עיין שאג"א סי' קב). ומלבד זאת, גם בתפילות הימים הנוראים משובצים קטעי תפילה משמחים שיש בהם שבח לה', שראוי להנעים בהם ולשמח את הציבור.

כן משמע גם בתשובת המהרי"ל (סי' קכח), שכתב שאין לחלק לענין ש"ץ אבל בין שבת ליום טוב, ואסור לו לעבור לפני התיבה בתפילות היום כל י"ב חודש, וז"ל:

ונגינת קדושות (בשבת) וקדיש דידהו הוה כיו"ט, לבד מקדיש ראשונה למהר"ם כדי לקרות ק"ש בזמנה. וכל קולי דשמחת יום טוב שלו ראש השנה כמו שאר יו"ט ומקרא קודש הוא אלא שאין בו הלל.

ואתה כתבת דשבת הוי טפי שמחה מימים נוראים. לא, כי הא קמן דהוה כרגלים ופסקי אבלות שבעה ושלושים, מה שאין כן בשבת.

הרי לנו, שהסיבה העיקרית למנוע את האבל מלשמש כש"ץ בימים נוראים נעוצה בנעימת הקדיש שהוא כנעימת יו"ט. מה שאין כן בתקיעת שופר שקולותיו הם גנוחי גנח וילולי יליל. גם נגינת הפשוטה שלפניה ולאחריה אינה נגינה בכלי זמר רגילים שיש בה שמחה, שהרי אין ביכולתו של בעל התוקע לנגן ולשמח מעבר לקולות שהשופר יכול להפיק. ומאחר שהשופר הוא הקובע את הניגון ולא בעל התוקע, לא דמי לכלי נגינה שבידו להפיק צלילים משמחים.

ועלה על דעתי שהר"ש גנצפריד בקישו"ע אזיל לשיטתו בענין קריאת מגילה (סי' קמא סעי' יא), שם פסק : "אם אבל קורא את המגילה יברך אחר את הברכות משום ברכת שהחיינו", וכמו שפסקו הפוסקים לענין הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, (עיין בקישו"ע סי' קלט סע' טו). ואם כן, יש אפשרות שהאבל יתקע ואחר יברך את הברכות. אך מכיון שעדיף שהמברך הוא זה שיקרא או יתקע, לכן מומלץ שהאבל לא יקרא כלל את המגילה ולא יתקע בשופר.

מיהו ב'גשר החיים' (פכ"ג סעי' ז) כתב בשם האדר"ת דשאני ברכת 'שהחיינו' דקריאת מגילה מ'שהחיינו' דנר חנוכה. בחנוכה אמנם אסור לו לברך 'שהחיינו' בציבור, משום שכל תכלית ההדלקה בביהכנ"ס היא רק לשם הציבור והוא עצמו אינו יוצא בה. ולכן לא יברך שהחיינו שכל כולה של הברכה לא נועדה להוציא את עצמו, אלא רק להוציא את הציבור. אך בקריאת המגילה שגם הוא יוצא בה והברכה נועדה גם עבורו, הריהו יכול לברך לעצמו ולהוציא את הציבור עמו. וכמו כן יש לומר גם לענין שופר.

ועוד, לגבי מגילה הרי כתב הקישו"ע עצמו שאחר יברך והוא יקרא, ומשמע שאין פסול בכך שהאבל יקרא את המגילה כל עוד הוא מקפיד שלא לברך בעצמו 'שהחיינו'. ואע"פ שקריאת מגילה דומה יותר לש"ץ העובר לפני התיבה בימים טובים, ממה שהיא דומה לתקיעת שופר. כי לבעל הקורא יש אפשרות להביע שמחה בקריאתו בשעה שהוא מגיע לפסוקי השמחה שבמגילה. וידוע שיש לפסוקים אלו נעימה מיוחדת, כגון "מהר קח את הלבוש" ו"ויאהב המלך את אסתר". ואם בכל זאת התיר בקישו"ע לאבל לקרוא את המגילה, א"כ ק"ו לתקיעת שופר. ולכל היותר אחר יברך 'שהחיינו' והאבל יתקע.

מסקנה

נראה שאין מניעה עקרונית שאבל יוציא את הציבור בתקיעת שופר, אלא שאין ראוי לו להוציא את הציבור ידי ברכת 'שהחיינו'. ולכן מומלץ לאפשר לו לתקוע בתקיעות אחרונות, גם לדעתו של הקישו"ע. (ועיין בספרי באהלה של תורה ח"ב, סי' עז שמותר לתת את התקיעות האחרונות לבעל תוקע אחר, ואין בכך משום "המתחיל במצוה אומרים לו גמור".)