סימן נט - תפילת מנחה לאחר הדלקת נר חנוכה

ראשי פרקים

שאלה

א.  הטעם להקדים את תפילת המנחה

ב.  ה'תרתי דסתרי' שבהקדמת נ"ח לתפילת מנחה

ג.  מחלוקת בה"ג והר"ן

ד.  היכר בהדלקה שנעשתה מבעוד יום

ה.  גדר המצוה – להדליק או שידלק?

ו.  גדר המצוה לדעת השו"ע

ז.  גדר המצוה לדעת תרוה"ד

ח.  מחלוקת הרמב"ם והמאירי

ט.  האם תקנו דומיא דהדלקת נרות במקדש?

מסקנה

*  *  *

שאלה

אדם שמדליק נר חנוכה לפני השקיעה, כגון בערב שבת, האם חייב להתפלל מנחה לפני הדלקת נר חנוכה, או שהוא יכול להתפלל גם אחר כך? ואם נניח שמעיקר הדין צריך להתפלל לפני הדלקת הנר, האם בדיעבד יוכל להתפלל גם לאחר שהדליק?

א. הטעם להקדים את תפלת המנחה

ה'משנה ברורה' (סי' תרעט ס"ק ב) הביא כמה מן האחרונים שדנו בשאלה אם צריך להקדים את תפילת המנחה של ערב שבת להדלקת נר חנוכה. ולמסקנה הכריע כמותם שלכתחילה נכון יותר להתפלל מנחה קודם הדלקת הנרות, אך בדיעבד הדלקת הנר קודם זמנו אינה מעכבת את תפילת המנחה שאחריו.

ברם נראה שהבחנה זו בין הסדר הרצוי לכתחילה לבין הדין בדיעבד כששינה מן הסדר אינה פשוטה, אלא היא תלויה בטעמים השונים שהאחרונים הביאו להקדים את תפילת המנחה, ובדברי הראשונים שעסקו בדין הדלקת נר חנוכה קודם זמנו, והניחו לנו מקום להתגדר בו.

טעם אחד הובא ב'שערי תשובה' (סי' תרעט) בשם מהר"ש אבוהב להקדים את התפילה להדלקה:

כי תפילת מנחה היא כנגד תמיד של בין הערבים, ונר חנוכה זכר לנס הנעשה בנרות המנורה, הנדלקת אחר תמיד של בין הערבים.

ומובן לנימוק זה מדוע אמנם ראוי להיזהר לכתחילה להקדים את תפילת המנחה להדלקת הנר, אך משמע שהקדמה זו אינה מעכבת בדיעבד. שהרי פלג המנחה ראוי לקיומן של שתי המצוות וכל אחת מהן עומדת בפני עצמה, אלא שראוי לקיים אותן לכתחילה כסדר שהיו במקדש. ואם כן, מסתבר שסדר זה אינו מעכב בדיעבד.

ובשעה"צ (שם, ס"ק ז) הביא נימוק אחר עקרוני יותר בשם הפמ"ג (סי' תרעא א"א ס"ק י):

דאי לאו הכי נראה קצת כתרתי דסתרי, דהא מכיון שמדליק בעוד היום גדול על כרחך סומך על הקולא דמפלג ולמעלה נוכל להשוותו כמו לילה. וא"כ איך יתפלל אחר כך מנחה.

ומשמע שעשה עיקר מנימוק זה. ואילו מדברי המהר"ש אבוהב משמע שלא חשש לטעמו של הפמ"ג, ולדעתו אין כאן תרתי דסתרי אלא רק טעם להקדים את תפילת המנחה כדרך שבמקדש היו מקדימים את התמיד של בין הערביים להדלקת הנרות.

ואם כי, למעשה שני הטעמים עולים בקנה אחד שלכתחילה יש להקדים את תפילת המנחה להדלה"נ, לכאורה יש נפקא מינה ביניהם בדיעבד או בשעת הדחק. טעמו של המהר"ש אבוהב נוגע רק לכתחילה ובדיעבד הסדר אינו מעכב, ואילו לטעמו של הפמ"ג נראה שהסדר מעכב גם בדיעבד, ואין יכולת להתפלל מנחה אחרי הדלה"נ משום תרתי דסתרי. כי מי שמדליק נר חנוכה מפלג המנחה מגדיר לעצמו זמן זה כלילה, וכעין מה שמצינו במי שהתפלל ערבית או קיבל עליו שבת מפלג המנחה שעבורם זמן זה נחשב כלילה וקדושת היום הבא חלה עליהם. ואם כן, המדליק אינו יכול להתפלל מנחה אחר כך דהוי כ'תרתי דסתרי'. (ועיי"ש בהמשך דברי הפמ"ג שנדחק לבאר מדוע נימוק זה אינו לעיכובא אלא רק לכתחילה.)

וראיתי בספר מקראי קדש (לר"מ הררי פרק יא הערה ב) שהביא את דעת מורי ורבי הרב ישראלי זצ"ל, שעדיף להתפלל מנחה ביחיד כדי להקדים אותה להדלקת נר חנוכה. וטעמו, שתפילת מנחה ביחיד היא אותה מצוה של תפילה במנין, ואילו תפילת מנחה ונר חנוכה הן שתי מצוות שיש להם סדר. וא"כ עדיף לקיים את המצוות כסדרן מלקיים מצוה אחת בהידור תוך פגיעה בסדר המצוות.

אך לענ"ד הוראתו של הגר"ש ישראלי לא נאמרה לציבור הרחב אלא רק ליחידים, שהרי לא יתכן שיבוטל תמיד של בין הערביים מכל בתי הכנסת בעולם!

ב. ה'תרתי דסתרי' שבהקדמת נ"ח לתפילת מנחה

ויש להעיר על סברת הפמ"ג, שלפי דבריו לא מצאנו את ידינו ואת רגלינו בערב שבת, כשמוטל על המדליק נר חנוכה להדליק גם נר של שבת. וממה נפשך, אם יקדים להדליק את הנר של שבת נמצא שקיבל עליו את השבת לדעת הבה"ג (ובפרט אם המדובר באשה, אא"כ התנתה לא לקבל שבת), ושוב לא יוכל להדליק נר חנוכה. ואם יקדים להדליק את נר החנוכה נמצא שבהדלקה זו קבע לילה לסברת הפמ"ג, ובזה גופא הוא גם מקבל עליו את השבת. ואם כן, לא יוכל שוב להדליק נר שבת מאחר שכבר קיבל עליו את השבת בהדלקת נר חנוכה. וכיצד יעשה?

ואמנם יש צד לחלק גם לסברת הפמ"ג בין קבלת השבת מבעוד יום לבין קבלת הלילה קודם החשיכה. דהיינו, שאולי שהמדליק נר חנוכה קיבל על עצמו רק את הלילה, אך הוא אינו מוכרח לקבל על עצמו גם את השבת, כשם שלאידך גיסא נקטינן שהמקבל על עצמו שבת לא קיבל על עצמו בהכרח גם את הלילה (עיין רמ"א יו"ד סי קצו, ובש"ך שם ס"ק ד).

ולענ"ד מסיבה זו אדם שקיבל עליו את השבת יכול להתפלל מנחה אחר כך ואין בזה משום 'תרתי דסתרי'. וכשם שאדם יכול להתפלל תפילה של מוצאי שבת בשבת כך הוא יכול להתפלל מנחה של חול בשבת, כי תוספת שבת שאדם קיבל על עצמו מבעוד יום אינה גוררת אחריה בהכרח קביעת לילה. ואע"פ שהשו"ע (סי' רסג סעי' טו) נקט להדיא שמי שקיבל עליו את השבת אינו יכול להתפלל אח"כ מנחה, פוק חזי מאי עמא דבר שמתפללים מנחה אחרי שכבר קיבלו שבת, וע"כ אנו הולכים בדרכו של בעל התניא (בסידורו, סדר הכנסת השבת) שכתב שאין למחות במי שמתפלל מנחה גם לאחר זמן קבלת שבת. ולענ"ד יש ראיה לדבריו מן הגמרא בברכות (כז, ב): "ר' יאשיה מצלי של מוצ"ש בשבת", דהיינו שהוא התפלל בשבת תפילה של חול בעוד היום גדול ואף הבדיל בה, ומוכח שאין כאן משום תרתי דסתרי.

ועיין 'המאיר לעולם' (ח"א סי' כה) שחילק בין קבלת קדושת השבת לפני השבת שהיא אפשרית, לבין קביעת יום השביעי בשעה זו שאינה אפשרית אלא רק בזמנה.

אך לאחר העיון מסתבר לומר שלא היא. אפשר אמנם לקבל שבת מבעו"י בלא לקבוע לילה, אך אי אפשר לקבל לילה ללא קבלת השבת. ומשום כך, כשהקדים להדליק את נר החנוכה קודם השקיעה וקיבל עליו את הלילה, כבר חלה עליו קדושת השבת וא"כ הוא אינו רשאי להדליק אח"כ את נר השבת. ואין הכי נמי, לשיטת הפמ"ג היה ראוי להורות לבעל בית שאין אשה בביתו המדליקה עליו נר של שבת, שעליו להדליק נר של שבת קודם נר החנוכה. כי גברים אינם מקבלים עליהם את השבת בהדלקת הנר, ואילו בהדלקת נר חנוכה קיבל על עצמו את הלילה.

וגם כשיש אשה בביתו המדליקה נר של שבת ראוי לה להקדים את הדלקתה להדלקת בעלה, ובלבד שתתנה מפורשות שהיא אינה מקבלת עליה את השבת בהדלקת הנר. שהרי על נר שבת אפשר להתנות, ואילו המדליק נר חנוכה אינו יכול להתנות שלא לקבל עליו את הלילה. והיינו משום שעיקר מצות נר של שבת אינה מתקיימת בשעת ההדלקה אלא בשבת עצמה, כשהנר דולק ומפיץ אור ומרבה את עונג השבת ושלום הבית, והדלקת הנר סמוך לשבת לכבוד השבת אינה בהכרח קבלת השבת. (אלא שנשים הנוהגות כמנהג אשכנז נהגו לקבל שבת עם ההדלקה, אך ההדלקה מצד עצמה אינה קבלת שבת. ולכן יכול אדם להדליק נר שבת ולהתנות שאינו מקבל שבת.) ואילו הדלקת נר חנוכה אינה מתקיימת אלא בלילה, וזמן זה אינו תלוי כל כך בהגדרת האדם אלא זהו זמן טבעי. אלא שמפלג המנחה ואילך היום כבר רד, וחכמים אפשרו לאדם להתיחס לזמן זה כאילו היה כבר לילה ולהתפלל אז ערבית. ולכן מי שהתפלל ערבית וקבע בכך שעבורו זמן זה הוא כבר לילה, שוב אין באפשרותו להתנות ולומר שזמן זה הוא עדיין יום.

וא"כ היה ראוי להקדים נר שבת לנר חנוכה. אך המנהג לא כך, אלא שמקדימים נ"ח לנר שבת. ועל כרחך אין בהדלקת נרות חנוכה לפני השקיעה משום קבלת לילה. וצ"ע.

ג. מחלוקת הבה"ג והר"ן

והנה, ידידי הרב יעקב אפשטיין רצה לתלות דין זה במחלוקת הבה"ג והר"ן (שבת ט, א בדפי הרי"ף, ד"ה מצוותה) בענין הדלקת נר חנוכה קודם השקיעה. לדעת הר"ן מותר להדליקו לפני השקיעה, והביא לכך ראיה מהדלקת נ"ח בערב שבת, שהרי על כרחך אין אפשרות להדליקו אלא קודם השקיעה. ואילו לשיטת הבה"ג (הובאה בר"ן שם) והרמב"ם (חנוכה פ"ד, הל' ה) אין אפשרות להקדים את ההדלקה קודם לשקיעה, ומצוותה "משתשקע החמה" בדווקא. ולשיטתם יש לומר שהדלקת נר חנוכה בערב שבת שאני, ואין דנים אפשר משאי אפשר. (אם כי, הר"ן העלה אפשרות אחרת אליבא דבה"ג, שגם בערב שבת חנוכה אין מדליקים נ"ח קודם השקיעה אלא אחריה, ואין בזה חילול שבת אליבא דר"ת וסיעתו שהלילה נקבע ע"פ השקיעה השניה.)

ועלה על דעתו לומר דבהא פליגי, בה"ג סבר שמעיקר התקנה הדלקת נר חנוכה נקבעה דווקא בלילה, וערב שבת שאני משום שאין אפשרות להדליק נר אחר השקיעה. וכיון שבלאו הכי צריך להקדים ולקבל את השבת לפני השקיעה והדבר אפשרי מפלג המנחה ואילך, זהו הזמן הראוי גם להדלקת נר חנוכה. אך הר"ן סבר שמלכתחילה חכמים לא תיקנו להדליק נר חנוכה דווקא בלילה, אלא התירו להדליק נר חנוכה מבעוד יום, בשעת הצורך.

ונפקא מינה גם למי שרוצה להתפלל מנחה אחר הדלקת הנרות. לשיטת הבה"ג אמנם יש בזה 'תרתי דסתרי' משום שאין הדלקה אלא בלילה, ועל כרחך יש בה משום גילוי דעת של המדליק שעכשיו לילה בעבורו. ומצד הסברא יתכן מאד שסתירה זו היא לעיכובא, עד כדי כך שהמדליק שוב לא יוכל להתפלל מנחה. ואילו לשיטת הר"ן אין להדלקה זו דין לילה, כי כך היתה התקנה מלכתחילה שיכול להדליק מבעוד יום, וכמו שכתבנו לעיל לענין נר שבת. ואם כן המדליק עדיין יכול להתפלל מנחה אף לכתחילה, ואינו צריך לחשוש כלל ל'תרתי דסתרי'.

אך לענ"ד אין הכרח לבאר כך את מחלוקתם, אלא אדרבה ניתן לבארה בכיוון הפוך. דווקא לדעת הר"ן שהתיר להדליק נ"ח ביום אנו נזקקים להחשיב זמן זה כלילה, והיינו משום שבלאו הכי הנר צריך להיות דלוק בלילה לשם פרסומי ניסא, ונמצא ששעת ההדלקה עצמה נגררת אחריו וגם היא עצמה נחשבת כלילה. אך לדעת בה"ג שאסר להדליק ביום היינו משום שלא ניתן לתת לזמן הדלקה זו דין לילה, ורק בערב שבת התירו משום דלא אפשר. (ודוחק לומר לדעת הר"ן שלמרות שמצות נר חנוכה נמשכת בהיות הנר הולך ודולק, אעפ"כ רגע ההדלקה אינו נמשך אחר הלילה ואינו מוגדר כלילה אלא מכשיר את המצוה מבעוד יום).

ד. היכר בהדלקה שנעשתה מבעוד יום

ולאחר העיון, נראה לבאר שעיקר המחלוקת בין הבה"ג והר"ן תלויה בשאלה אחרת, והיא: האם מי שמדליק נ"ח לפנות ערב ניכר הדבר שהוא מדליק לשם מצות נר חנוכה או לא.

עיין בחידושי הרשב"א (שבת כא, ב) שסבר כדעת הר"ן, ונתן טעם לדבריו משום שבהדלקת הנר קודם השקיעה יש היכר שעושה כן לצורך החנוכה. הוא מוכיח סברא זו ממה שמצינו לענין הדלקת נר שבת (שם כג, ב) שראוי לאחר אותה לשקיעה קצת משום "דעמוד האש משלים לעמוד הענן".

ובמשנ"ב (ביאור הלכה סי' תרעב ד"ה ולא מקדימים) עמד בהרחבה על הדמיון שבין הדלקת נר שבת קודם השבת לבין הדלקת נר חנוכה קודם זמנו, והוכיח מן ה'מגיד משנה' שגם הרמב"ם מדמה ביניהם. שהרי הרמב"ם השתמש בלשון שנאמרה בקשר לזמן הדלקת נר שבת בבואו לקבוע את זמן הדלקת נר חנוכה בשקיעת החמה, והוסיף ש"לא מאחרין ולא מקדימין" (הל' חנוכה פ"ד, הל' ה). וכבר עמד על כך המ"מ (שם) שהמקור לדברי הרמב"ם הללו בענין הדלקת נר חנוכה הוא הגמרא (שבת כג, ב) שקבעה את הזמן הראוי להדלקת נר שבת, ומסקנתה: "ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר". ואמנם הרמב"ם עצמו מפרש שסוגיא זו עוסקת בנר חנוכה ולא בנר שבת, וחולק על רוב הראשונים שפירשו שמדובר בנר שבת, (ועיין ב'פני יהושע' שם, שפירש אליבא דהרמב"ם שסוגיא זו עוסקת בערב שבת חנוכה). אך הביה"ל מוכיח מן השו"ע שסוגיא זו מלמדת הן לענין שבת והן לענין חנוכה:

ואולי שבענינינו סובר הטור ואפשר גם להרמב"ם שהוא מצד הסברא, שאינו ניכר לפרסומי ניסא כשמקדים ד"שרגא בטיהרא מאי מהני". וע"כ אנו צריכין לומר דמה שאמרו "ובלבד שלא יקדים" היינו דווקא שמדליקו בעוד היום גדול שאז אינו מינכר שהוא לכבוד שבת, וכן בעניינינו שהוא לשם חנוכה וכן מוכח לשון השו"ע שם עי"ש.

אם כי דין ההיכר שבנר לענין שבת אינו בהכרח זהה לדין ההיכר שבנר לענין חנוכה. ההיכר שנצרך בנר שבת אינו אלא שהמדליק עושה כן לכבוד השבת – דהיינו היכר במעשה, ואילו בחנוכה ההיכר הוא שיהיה אור הנר מורגש כדי לקיים בו פרסומי ניסא – דהיינו היכר בתוצאה.

ובדעת בה"ג י"ל שהוא חולק על סברא זו גופא, וסובר שאין היכר בהדלקה זו שהיא נעשית לשם מצות נר החנוכה, ואפילו סמוך ממש לשקיעה אינו רשאי להדליק עד שיגיע זמנה. וכן יש להוכיח ממה שנקט הר"ן אליבא דדעתו שהמדליק קודם שקיעת החמה לא יצא כיון שזהו קודם זמנה. אלא שהר"ן עצמו חולק עליו, וסובר שגם אם הדליק סמוך לשקיעה מוכח שלכבוד נר חנוכה הוא מדליק.

בזאת נחלקו איפוא הבה"ג והר"ן, האם הדלקת נ"ח לפני החשכה ניכרת שהיא לכבוד חנוכה או לא. ואם כן, שאלה זו אינה עניין כלל לשאלה הקודמת, האם ניתן לקיים את מצות הדלקת נ"ח בשעה מוקדמת, שאצל המדליק היא נחשבת כבר לילה או לא. (ויש מקום לומר גם אליבא דהר"ן המתיר להדליק מבעוד יום בכל ימי החנוכה, שסובר כן משום שמבחינת המדליק כבר לילה, ורק מסיבה זו הוא יכול להדליק כבר מעתה. ואין הכי נמי, אם נפרש כן א"כ המדליק אינו יכול להתפלל מנחה לאחר מכן. ואילו לדעת הבה"ג אין יכולת לראות את הזמן שקודם השקיעה כלילה ולכן אין להדליק נ"ח קודם זמנו, ובעל כרחך ערב שבת שאני משום דאי אפשר, ולדעתו יצא שמותר להתפלל אז מנחה.)

ולכאורה יש נפקא מינה במחלוקת זו גם לענין הדלקת הנר ביום טוב סמוך לשקיעה, כשהוא חל בערב שבת. שהרי לפי דעת בה"ג "שרגא בטיהרא לא מהני" עד רגע השקיעה עצמו, וא"כ זמן זה אינו ראוי להדלקת הנר ואין בהדלקתו משום צורך יו"ט. ואילו לדעת הר"ן שעת הדמדומים שלפני השקיעה אליבא דידיה ראויה להדלקת הנר ואורו ניכר בה, וכעין מה שפסק המשנה ברורה (סי' תקיד ס"ק לג):

ואם הוא כבר סמוך לחשיכה אפילו בביתו שרי להדליק, דהרי צריך הוא לו באותה שעה.

ומשמע מכאן שמכיון שכבר רד היום ורבו הצללים אע"פ שיש עדיין קצת אור, מ"מ יש צורך בשעה זו להדלקת הנר. וממילא לענייננו, המדליק נר חנוכה בשעה כזו מוכח שהוא מדליק לשם מצות נר חנוכה.

מיהו, אפשר לחלק בין הזמן הנצרך לאור הנר להשתמש בו ביו"ט, לבין נ"ח שלא נועד לשימוש אלא לשם פרסומי ניסא. וכמו כן יש מקום לחלק בין הדלקת הנר ביו"ט בתוך הבית שהוא מקום אפלולי לבין הדלקת נ"ח על פתח הבית מבחוץ, שכל עוד יש אור בחוץ לא מינכר שהדלקתו לשם נ"ח.

ולולי דמסתפינא היה מקום לומר שהר"ן אזיל לשיטתו, שסובר כדעת ר"ת שזמן השקיעה נקבע לדינא על פי השקיעה השניה ולא על פי השקיעה הנראית. ואין הכי נמי שלשיטתו אור הנר כבר ניכר גם לפני השקיעה, שהיא מהלך ג' מילין ורבע אחרי השקיעה הראשונה. והבה"ג אזיל בשיטת הגאונים שזמן השקיעה נקבע על פי השקיעה הראשונה, וכיון שלפניה אור יום עודו שולט – אין אור הנר ניכר כל כך.

ואם כנים דברינו נמצא שבזה תלויה גם מחלוקתם, אימתי הוא זמן הדלקתו של נר חנוכה לכתחילה. הבה"ג סובר שזמן הדלקתו הוא עם השקיעה הראשונה אע"פ שעדיין לא הגיע הלילה ולא חל עוד החיוב של היום הבא. ועל כרחך הוא סובר שזמן זה נקבע מלכתחילה משום שהדלקת הנר כבר ניכרת באותה שעה, והיא ראויה להדלקה מצד עצמה. אך הר"ן סובר שזמן הדלקת הנר הוא עם צאת הכוכבים ובכל מקרה זמן ההדלקה הוא בלילה דווקא, ואם הדליק קודם לכן אינו לילה מצד עצמו, אלא משום שקיבל על עצמו דין לילה.

ויש להוסיף, שאמנם אין דין "מוסיפין מחול על הקודש" בימים טובים מדרבנן כחנוכה ופורים, אך מצינו גם בפורים שיש אפשרות לקרוא מגילה בשעת הדחק מפלג המנחה והלאה. כלומר, יש כאן מעין דין תוספת, וכמו כן יש לומר גם בנר חנוכה. אך מכיון שבחנוכה הנר צריך להמשיך ולדלוק גם בלילה, לכן יש מקום להגדיר שעיקר המצוה היא בלילה ולא הקלו אלא בזה שמעשה ההדלקה כשר גם ביום, ובלבד שהעושה כן יקבל על עצמו זמן זה כלילה. וכך אנו נוטים לפרש בדעת הר"ן.

אך מאידך אפשר לומר בפשיטות, שמלכתחילה תיקנו שניתן לקיים את מצות ההדלקה בשלימותה כבר לפני כן. אלא שהתנו תנאי משום פרסומי ניסא שהנר ימשיך לדלוק גם בלילה, ולדעה זו שאנו נוטים לפרש בדעת הבה"ג אין כל הכרח לומר שהמדליק מקבל על עצמו דין לילה בכך.

(ונפ"מ נוספת העולה ממחלוקת זו היא השאלה: מה דינו של מי שעוזב את ביתו לפני השקיעה ולא יחזור לביתו כל הלילה, האם חייב בהדלקה? ובניסוח אחר: מהו הרגע הקובע את חיוב ההדלקה, שקיעת החמה או לפניה? אם זמן השקיעה קובע – הרי הוא לא היה בביתו בזמן השקיעה, וחיוב ההדלקה כלל לא חל עליו. ולכאורה, גם אם ידליק נר בביתו לפני עזיבתו אינו יכול לצאת בו ידי חובה. אך אם זמן ההדלקה מתחיל קודם השקיעה, נמצא שגם אם היה בביתו לפני השקיעה כבר חל עליו החיוב, ויוכל להדליק נר לפני עזיבתו כדי לצאת בו יד"ח. וצ"ע.)

ה. גדר המצוה – להדליק או שידלק?

נמצא, שמחלוקת הבה"ג והר"ן תלויה בעצם בשאלה מהו הגדר המדוייק של מצות נר חנוכה? האם המצוה מתקיימת במעשה ההדלקה או בתוצאה שהנר דולק והולך? לדעת בה"ג ההדלקה היא עיקר המצוה, אלא שתנאי התנו בדבר שהנר יהיה ראוי להמשיך ולדלוק בלילה משום פרסומי ניסא. ואילו לדעת הר"ן עיקר המצוה היא בהיות הנר דלוק בלילה משום פרסומי ניסא, וההדלקה אמנם דרושה אך היא אינה אלא כעין הכשר מצוה. והא גופא קמ"ל, שחז"ל קבעו את ההדלקה שאינה אלא הכשר המצוה כאילו היא עיקר מעשה המצוה עצמו.

ולענייננו יש לומר: לפי הצד הראשון המצוה מתקיימת במעשה ההדלקה, גם אם היא נעשית לפנות ערב ואינה מתיחסת למה שמתרחש עם הנר בהמשך הלילה, ולפי הצד השני המצוה מתיחסת בעיקר ללילה, וא"כ אי אפשר להתפלל מנחה אחרי הדלקה.

ואמנם שאלה מעין זו נידונה בגמרא אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, ולהלכה קי"ל ש"הדלקה עושה מצוה". אך גם לאחר שהוכרע שתוצאת המעשה אינה לעיכובא אלא די במעשה ההדלקה גרידא, עדיין יש לחקור מדוע צריך לתת שמן בנר בשיעור שידלק עד שתכלה רגל מן השוק. לפי הצד הראשון י"ל שמעשה המצוה הסתיים בהדלקת הנר, ושיעורו הוא רק דין נוסף מצד החפצא כדי לקיים בו 'פרסומי ניסא' אע"פ שמעשה המצוה העיקרי כבר הסתיים. ולפי הצד השני י"ל שמהות המצוה מתקיימת רק בהיות הנר דולק והולך בכל משך הזמן שחייבו חכמים, אלא שלמעשה הם חייבו אותנו לבצע מעשה של הדלקה ולא הסתפקו במה שהנר דולק מאליו, ונתנו למעשה ההדלקה חשיבות כאילו הוא עיקר המצוה. והא קמ"ל, שכל הזמן שהנר הולך ודולק נגרר אחרי מעשה המצוה של ההדלקה, ומצד הגברא הוא יוצא ידי חובה במעשה ההדלקה. (ודמיון מה לזה היא מצות הדלקת המנורה במקדש לדעת הרמב"ם שעיקרה הוא בהטבת הנרות. עייין חי' הגר"ח הל' ביאת מקדש פ"ט הי"ז, ועיין מש"כ באהלה של תורה ח"ב סי' קו.)

ויש להוסיף, שחקירה זו מתעוררת גם ביחס לדין נוסף שנפסק להלכה בנוגע לנר חנוכה, והוא "כבתה אין זקוק לה". לכאורה אף דין זה מלמד שהמצוה מתקיימת בעצם מעשה ההדלקה, ולא בתוצאה שבהיות הנר דולק.

ויש להעיר על הגמרא (שבת כא, ב) שהיא אינה תולה כלל את שתי ההלכות האלו זו בזו. יתרה מזו, הגמרא (שם כב, ב) מביאה את דעת רב הסובר ש"אין מדליקין מנר לנר" וטעמו "משום ביזוי מצוה" או "משום אכחושי מצוה". אך טעמים אלו נכונים רק למ"ד "הנחה עושה מצוה" כפי שמפורש שם בהמשך הסוגיא, שהרי למ"ד "הדלקה עושה מצוה" בעת ההדלקה אין ביזוי מצוה מאחר שמשתמש בה לצורך מצוה אחרת. ואם ההלכות תלויות זו בזו נמצא שרב סותר את עצמו, שהרי הוא זה שסובר "כבתה אין זקוק לה", וכיצד יכול לסבור גם כדעה ש"הנחה עושה מצוה". אלא על כרחך גם מי שסובר ש"הנחה עושה מצוה" ורואה את עיקר המצוה מתקיימת במציאות הנר שהולך ודולק, גם הוא מודה שבאופן מעשי לא הטילו על האדם אלא את מעשה ההנחה, ופטרו אותו מן החיוב לחזור ולהדליקו בכל זמן שכבה.

ומכאן יש ללמוד לאידך גיסא, שגם הסובר ש"הדלקה עושה מצוה" אינו חולק בהכרח על הענין הנוסף שיש בהיות הנר דולק והולך, ועקרונית גם הוא יכול לסבור שאם "כבתה זקוק לה". ואין הכי נמי, סברא מעין זו הובאה בפוסקים (עיין משנ"ב תרעג, כז) שלכתחילה ראוי לחזור ולהדליק את הנר שכבה, אע"פ שהמדליק אינו חייב בכך מעיקר הדין. ולעולם שני דינים הם, דין ההדלקה (או ההנחה) המתייחס לחיוב המעשי המוטל על האדם, ודין 'פרסומי ניסא' המתקיים כל זמן שהנר דולק והולך במשך כל זמן חיובו ומתייחס לענין המהותי של מצוה יקרה זו.

ו. גדר המצוה לדעת השו"ע

ואף על פי כן, השו"ע (סי' תרעג סעי' ב) קישר בין הדינים ותלה את שתי ההלכות זו בזו, וז"ל:

הדלקה עושה מצוה לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה. ואפילו כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת, שעדיין הוא מבעוד יום אינו זקוק לה...

וכבר הט"ז (ס"ק ח) השיג עליו והקשה מה עניין זה אצל זה, וכפי שהערנו לעיל.

ומכח קושיא זו הט"ז נדחק ליישב שה"לפיכך" שכתב השו"ע אינו מתייחס לרישא – דהיינו בכל אחד מימי החנוכה שההדלקה נעשית בזמנה, אלא דווקא לסיפא – דהיינו בערב שבת שבו ההדלקה עצמה נעשית קודם זמנה. והא קמ"ל שגם ביום זה "אם כבתה אין זקוק לה", ולאפוקי מן הסברא שהעלה בתרוה"ד (הובאה לקמן) שכו"ע מודו במדליק קודם זמנה שאם כבתה זקוק לה, כגון בערב שבת.

אך לולי דברי הט"ז היה נראה להבין את דברי השו"ע כפשטן, ולתלות את שיטתו בהסבר המסקנה העולה מהסוגיא (שם):

וכבתה אין זקוק לה, ורמינהו: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה. לא, דאי לא אדליק מדליק, ואי נמי לשיעורה.

ובענין זה נחלקו הראשונים, הר"י פורת (הובא בתוס' שם, ד"ה דאי) סבר ששני התירוצים חולקים זה על זה. לפי התירוץ הראשון אין צורך בשיעור מסויים בנר ובשמן אלא די בהדלקה כל שהיא כדי לצאת ידי חובה, ואילו לפי התירוץ השני צריך שיהיה בשמן שיעור כדי שידלוק משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק.

ועיין ב'אבני נזר' (או"ח סי' תצז) שדן בדעת הר"י פורת והסיק שהוא מיקל כשני תרוצי התוס', כתירוץ הראשון שלפיו אינו צריך לשים שמן בנר כשיעור אלא די בהדלקת הנר לזמן מה ותו לא, וכתירוץ השני שאפשר להדליק גם לאחר שהגיע הזמן.

ולשיטה זו פשוט שאם כבתה אין זקוק לה, כי מעיקר הדין לא נקבע זמן שהנר צריך להיות דלוק בו אפילו לכתחילה, ואינו ענין כלל לשאלה אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. ולפי שיטה זו יש לבאר, שכל המצוה מתקיימת אך ורק במעשה ההדלקה ואינה מתיחסת כלל להמשך הדלקתו של הנר אח"כ. וממילא, כשהתירו להדליק את הנר מבעוד יום לא ראו בזמן זה שום שייכות ללילה. והא קמ"ל שהתירו להדליק באופן זה אע"פ שהמצוה נוהגת רק ביום, ואין בה שום קביעות של לילה.

אך הראשונים האחרים חולקים על הר"י פורת, וסוברים שכמות השמן ההכרחית בנר החנוכה היא כשיעור שידלק בלילה עד שתכלה רגל מן השוק, ובלאו הכי אינו יוצא ידי חובה, וכן נפסק להלכה. ולשיטתם י"ל שמצות נר חנוכה אינה מסתיימת בהדלקה בלבד, אלא מתייחסת גם להמשך הדלקתו בלילה. והדר דינא, שיש סברא לומר שאדם שהדליק מוקדם קיבל על עצמו דין לילה.

ועיין ב'אבני נזר' (שם) שהקשה לשיטה זו מדוע אם כבתה אין זקוק לה, והרי לכתחילה יש צורך לשים כמות גדולה של שמן בנר כדי שהוא ידלק עד שתכלה רגל מן השוק. ובתירוצו הביא את דברי הר"ן בשם הרשב"א (שבת ט, א מדפי הרי"ף, ד"ה שמע מינה) שהיינו משום ש"הדלקה עושה מצוה", ומאחר שההדלקה נעשתה כהלכתה די בכך. והא קמ"ל שיש קשר בין שתי ההלכות, ומי שסובר ש"הדלקה עושה מצוה" מוכרח לסבור שאם "כבתה אין זקוק לה", וזהו המקור לדברי השו"ע. ואכן, המעיין בב"י ימצא שהביא את דברי הר"ן הנ"ל בשם הרשב"א, ומסתבר שדבריו בשו"ע נכתבו בעקבות דברי הר"ן.

ואמנם יש להעיר שקשר זה בין שתי ההלכות אינו מוכרח אלא לתירוץ השני של הגמרא, שהרי לתירוץ הראשון "דאי לא אדליק – מדליק" בלאו הכי השיעור לא נאמר ביחס לכמות השמן אלא רק ביחס לזמן ההדלקה, ואין כל צורך שהנר ידלק אח"כ. ועל פי תירוץ זה יש ליישב את הסתירה בדברי רב, וכן את מה שהגמרא לא תלתה את שתי הלכות האלו זו בזו. ואין הכי נמי, אין בהכרח קשר בין שתי ההלכות הללו, אלא הדבר תלוי בשני תרוצי הגמרא.

ובדעת השו"ע י"ל דאזיל לשיטתו. כיון שהמחבר פסק לחומרא כשני התירוצים בגמרא, והצריך לתת שמן בנר בכמות מספקת בכדי שידלק מן השקיעה ועד שתכלה רגל מן השוק, לכן הוכרח לתלות את דין "כבתה אין זקוק לה" בזה ש"הדלקה עושה מצוה".

ויש לדון לשיטתו כשמדליקים את הנר מבעוד יום, האם המדליק צריך להחשיב את רגע ההדלקה כלילה בעבורו. אם נבוא לדון מצד הגברא, הרי המצוה מתקיימת ברגע ההדלקה ואינה מתיחסת להמשכה, וממילא אין מקום להחשיבו כלילה. אך אם נדון מצד החפצא של הנר, הרי הוא צריך להיות ראוי לדלוק בלילה, ונמצא שהמצוה מתיחסת ללילה. ולכאורה מסתבר יותר להגדיר את המצוה מצד הגברא ולא מצד החפצא כיון שהדלקה עושה מצוה, והמצוה כולה מוגדרת על ידה, וממילא אין במעשה ההדלקה קביעות דין לילה.

ואם כן, יצא לדעת השו"ע שאין צורך להקדים את תפילת המנחה להדלקת הנר, משום שהמדליק אינו צריך לקבל על עצמו דין לילה ואין בתפילתו משום 'תרתי דסתרי' להדלקתו.

מיהו אפשר לומר גם להיפך. אדרבה, דווקא לדעת הר"י פורת שהמדליק יוצא בהדלקת שמן בשיעור כלשהו ולכתחילה זמן ההדלקה צריך להיות בלילה, אם כן כשמקדים להדליק קודם הלילה כיון שהוא סמוך ללילה חל דין לילה על זמן זה. אך ליתר הראשונים הסוברים שצריך שיהיה שיעור לשמן שידלק בלילה עד שתכלה רגל מן השוק, נמצא שההדלקה אינה אלא כעין הכשר מצוה, ואין הכרח לומר שזמן ההדלקה הוא כבר לילה בעצמו, וסברה כעין זו כתב תרוה"ד (עיין להלן).

ז. גדר המצוה לשיטת תרוה"ד

ונלענ"ד ששאלה זו, אם הדלקת הנר מבעוד יום עומדת בפני עצמה או נמשכת והולכת מזמן החיוב העיקרי, שנויה במחלוקת בין ה'אבני נזר' ובנו שדנו בהסבר דבריו של בעל תרוה"ד (ח"א סימן קב).

בעל 'תרומת הדשן' דן אליבא דהלכתא ש"כבתה אין זקוק לה" במציאות שהנר הודלק קודם זמנו, כגון בערב שבת שמדליקים את הנר קודם השקיעה. שאלתו מתבססת על ההנחה שהזכרנו לעיל שבכגון דא: "עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת ההדלקה מבעוד יום משום דשרגא בטיהרא מאי אהני ליה, אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצוה", וממילא יש מקום לסברא "שאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה זקוק לה".

ויש לדקדק משאלתו דאע"ג דקי"ל "הדלקה עושה מצוה" ואם הדליק נר חנוכה בזמנו קיים את המצוה במלואה, אין הכרח לומר ש"כבתה אין זקוק לה" בכל מקרה. ואמנם כשההדלקה נעשתה בזמנה פשיטא לן שהמדליק יצא בה ידי חובת 'פרסומי ניסא', אע"פ שלא הספיקה לדלוק כל זמנה. ברם, כשההדלקה נעשתה טרם זמנה יש מקום לדון מחדש אם היא עומדת בפני עצמה או שהיא תלויה בפרסום הנס שעתיד להתרחש בלילה כל שעה שהנר דולק והולך.

ובתשובתו כתב:

אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה, ואע"ג דאכתי ליכא מצוה, ע"כ היינו טעמא דמשום דאי אפשר בענין אחר חשיבא הכשר מצוה. כדפירשו התוספות הכשר מצות דכיבוד אב ואם בשמעתא ד'עליה' (יבמות ו, א ד"ה שכן) "שחוט לי בשל לי" אכתי ליכא מצוה עד אחר זמן שמאכילו לאביו, ואפ"ה בעי למימר התם דלידחי ל"ת שיש בו כרת. הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה, ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר.

דהיינו, אמנם עיקר מצות נר החנוכה אינו מתקיים אלא בלילה, בשעה שהנר דולק ואיכא פרסומי ניסא. אלא הא קמ"ל שגם למעשה ההדלקה יש מעמד של 'הכשר מצוה' החשוב כמצוה בפני עצמה. וראיה לכך, ממה שמצינו שחיטה ובישול לצורך כיבוד אב נידונים כמצוה עצמה. ואע"פ שעיקר המצוה אינה מתקיימת אלא בשעת האכלתו והשחיטה והבישול אינם אלא הכשר מצוה, עם כל זה הם נידונים כמצוה עצמה.

ונחלקו האבנ"ז ובנו בביאור הדמיון שבין הדלקת הנר לבין הכשר מצות כיבוד אב ואם. האבנ"ז (שם) ביאר את דברי התרוה"ד אליבא דשיטת התוס' ששיעור השמן אינו מעכב את מצות ההדלקה, וכל עוד הנר דלק קצת זמן די בכך משום שעיקר המצוה היא בהדלקה ולא במה שקורה לאחר מכן. ולשיטתו צ"ל שזמן ההדלקה בערב שבת חל קודם זמן ה'פרסומי ניסא' ואז מתקיימת מצותה, וכפי שמצאנו במצות כיבוד או"א שמעשה המצוה מתרחש בעת הכשר המצוה קודם שהיא מתקיימת.

אך בהג"ה שם (כנראה מבנו של האב"נ) הקשה על אביו, הרי הכשר מצוה כשמו כן הוא שהוא הכשר למצוה העיקרית המתקיימת בלילה, ואם הנר לא דלק כלל בלילה גם הכשר מצוה לא היה כאן.

ועוד יש להקשות, שאם ההדלקה אינה אלא 'הכשר מצוה' איך יצא ידי חובתו כשכבתה קודם הזמן, הרי עד שהגיע זמנה לא קיים עוד את המצוה עצמה אלא עסק רק בהכשרה. והדוגמא שהביא מכיבוד או"א תוכיח, שהרי מי שבישל לאביו והאוכל נשפך פשיטא שלא יצא ידי חובת כיבוד, וכל עוד אביו לא נהנה מבישולו העיקר חסר מן המצוה.

וכדי ליישב קושיות אלו, על כרחך גם בעל תרוה"ד זקוק לסברת הר"ן שההדלקה עצמה עושה מצוה, אע"פ שעיקר המצוה מתקיימת בלילה. ולענ"ד יש לבאר את המושג 'הכשר מצוה' שהזכיר על פי דברי הנמו"י (ב"ק י, א בדפי הרי"ף ד"ה אשו) הידועים בהגדרת המושג "אשו משום חיציו", שכל מה שעתיד להידלק בלילה מתיחס למעשה ההדלקה הראשון "דבתר מעיקרא אזלינן", וכל הבעירה שנמשכת והולכת אחר כך מתייחסת לשעה הראשונה. ואם בכ"ז חכמים אפשרו את הדבר למרות שעיקר המצוה מתקיים בלילה, משמע שבמעשה ההדלקה יש לראות כאילו קבע לעצמו כבר לילה. ולעניננו יצא, שגם לדעת התרוה"ד המדליק קבע לעצמו דין לילה בזמן מעשה ההדלקה.

ונראה יותר לומר שנחלקו במחלוקת הר"ן ור' יהוסף המובאת ע"י הנמו"י בב"מ (טז, א מדפי הרי"ף) הר"ן סובר שגם הרמת המציאה נחשבת למצוה והרב יהוסף סובר שרק השבת האבידה לבעליה היא המצוה. תרוה"ד יסבור כהר"ן שגם הכשר המצוה נחשב למצוה. וא"כ הר"ן בשבת לשיטתו בב"מ.

נמצא א"כ שלהסבר האבנ"ז בדעת תרוה"ד אין להדלקה בערב שבת מבעוד יום דין לילה, והיא אינה נחשבת למצוה אלא מדין 'הכשר מצוה' בלבד. ואילו בנו סובר שאינה רק 'הכשר מצוה' בלבד, אלא ההדלקה עצמה היא המצוה, ועל כרחך לזמן ההדלקה יש כבר דין לילה ואין להתפלל אז מנחה.

ח. מחלוקת הרמב"ם והמאירי

ועלה על דעתי לתלות את השאלה כיצד להתייחס להדלקת נר חנוכה קודם זמנו, במחלוקת הרמב"ם והמאירי בקביעת התאריך שבו אירע הנס המקורי של פך השמן בחנוכה, שלזכרו נקבעו גדרי מצות הדלקת הנר.

הרמב"ם כתב בהלכות חנוכה (פ"ג הל' ב):

וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

ועיין 'אור גדול' (יומא פ"ז מ"ד) שדן באריכות בשיטתו שחנוכת המקדש היתה בכ"ה כסלו, והקשה שלפי חשבון זה יוצא שהחשמונאים לא הדליקו את הנרות במנורה אלא באור לכ"ו כסלו והנס אירע רק בלילה שלמחרת, וא"כ מדוע אנו מדליקין נר חנוכה כבר באור לכ"ה כסלו. ותירץ שהרמב"ם אזיל לשיטתו (תמידין פ"ג, ה"י) שמדליקין את הנרות במנורת המקדש גם ביום, וא"כ י"ל שהם הדליקו את הנרות במנורת המקדש כבר ביום כ"ה כסלו, וזכר לכך אנו מדליקים נר ראשון באור לכ"ה כסלו1. (ועיי"ש שהקשה, הרי אין לחנוך את המנורה אלא בין הערביים, ותירץ שביום הראשון הדליקו במנורה הישנה, ודוחק).

והפר"ח (סי' תרע, ס"ק א) תירץ שהיום הראשון הוא זכר לנס הנצחון שהיה בכ"ה. וב'אור הגדול' הקשה עליו, אם כן למה מדליקין נרות בלילה הראשון. ונראה לישב שחז"ל לא תיקנו שני ימים טובים נפרדים אלא יש כאן יו"ט אחד המורכב משתי סיבות שהן אחת, וכמו שכתב המהר"ל בספר נר מצוה:

כי כוונת היונים לבטל התורה והקדושה של ישראל...ובודאי בטול התורה הוא בטול ישראל... ועיקר הקדושה הוא בית המקדש. ולפיכך קבעו הדלקת הנרות, זכר לנס שנעשה להם במצות ההדלקה.

ועוד יש לומר, שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן נצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך... ולכך נקרא חנוכה, שהיו מחנכין את בית המקדש אחר שטמאו אותו בני יון. ולפיכך, הנס הזה שנעשה בשמן הוא הנצחון שנצחו ישראל היונים, כי הניצוח היה בשביל שטמאו את ההיכל והשם יתברך רצה בעבודת ישראל ולכך נעשה הנס בנרות.

ובין אם נאמר כך או כך יוצא איפוא לשיטת הרמב"ם, שהדלקת הנר באור לכ"ה כסלו נקבעה על שם העתיד כי הנס ארע רק למחרת, ונמצא שעיקר ההדלקה צריכה להיות בכ"ה ולא קודם לכן. ומסתבר לומר לדעתו שלא התירו להדליק את הנר קודם לכן, כגון שנר ראשון של חנוכה חל בשבת ואנו מקדימים להדליק מבעוד יום דהיינו כ"ד כסלו, אלא משום שהנר ימשיך לדלוק גם בליל כ"ה. ואע"פ שהדלקה עושה מצוה, הרמב"ם אזיל לשיטתו שפסק כשני תירוצי הגמרא, וכפי שביארנו בדעת הר"ן והרשב"א.

ואכן המעיין בדבריו יווכח שנקט כדעת בה"ג שאין להדליק נר חנוכה לפני השקיעה: "אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין". ולפי"ז נראה שההדלקה תלויה בלילה גם מצד התאריך, ודי בטעם זה כדי לאסור את הקדמתה. וא"כ כשתקנו להקדים אותה בערב שבת היינו משום שעיקר ההדלקה היא לצורך הלילה, וממילא בשעת ההדלקה האדם כבר החשיב את ההדלקה ללילה. ולפי חשבון זה המשנ"ב צודק לכאורה שהמדליק אינו יכול להתפלל מנחה, משום דהוי תרתי דסתרי.

אך המאירי (שבת כא, ב) חלק על הרמב"ם בנקודה זו, וז"ל:

שגברה יד בני חשמונאי הכהנים ונצחום ומינו מלך מן הכהנים, ועמדה מלכות לישראל עד זמן החורבן. ותגבורת זה היה בכסלו בכ"ד בו, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג.

ולדעתו יוצא שאנו מדליקים נר חנוכה באור לכ"ה כסלו על שם הנס שאירע ביום שעבר, וא"כ יש מקום מצד עצם התקנה להדליק את הנר גם בכ"ד. ויש להוסיף לכך, שלא רק נס הניצחון וחנוכת המקדש אירעו בכ"ד כסלו אלא גם הדלקת הנרות עצמה. שהרי זמן הדלקת המנורה הוא בעוד יום, לאחר הקרבת התמיד של בין הערבים.

ואין הכי נמי שמעיקר הדין היה ראוי להדליק את הנרות קודם השקיעה, והטעם שאיננו עושים כן הוא כמש"כ המאירי עצמו (שם) "דשרגא בטיהרא למאי מהני" וכעין מה שביארנו בדעת הבה"ג. אך במקום שאדם נאלץ להקדים ולהדליק את הנר קודם השקיעה וכגון בערב שבת, מסתבר לומר שאין בהדלקתו משום קביעת לילה, אלא שמלכתחילה זמן זה ראוי להדלקה ואף הוא נתקן על ידי חז"ל להדליק בו בשעת הדחק. ולסברא זו יוצא, שאפשר להתפלל מנחה גם לאחר הדלקת הנרות.

ט. האם תקנו דומיא דהדלקת המנורה במקדש

עוד נראה, שיש לבחון את גדר המצוה בהדלקת נר חנוכה על פי הגדרת מצות הדלקת המנורה במקדש. שכן תקנת נר חנוכה נקבעה כזכר לנס פך השמן שאירע במנורת המקדש, ולכאורה יש לומר שכעין מנורת המקדש תקנו. והנה, גם בגדר מצות הדלקת המנורה במקדש נחלקו הראשונים בשאלה דומה, אם עיקר המצוה היא במעשה ההדלקה או בתוצאה שהיא דולקת והולכת. רוב הראשונים סברו שמטרת ההדלקה היא שהנרות ידלקו כל הלילה, והראיה שאין מדליקים את המנורה במשך היום אלא סמוך ללילה. ואע"פ שזמן ההדלקה הוא בין הערבים מסתבר שהיא נערכת לצורך הלילה, ומשום כך צריך לשים בה שמן כדי שידלק אפילו במשך כל לילי טבת הארוכים. ולשיטה זו מסתבר שגם נר חנוכה נתקן כדי שידלק בלילה וזו עיקר מטרתו, ועל כרחך המדליק נר חנוכה מבעוד יום עושה זאת כהכשר מצוה, וכבר הסקנו לעיל שבהדלקה הריהו קובע את זמנה כלילה בעבורו.

אך דעת הרמב"ם היא שמצות ההדלקה במקדש נהגה גם ביום, ולשיטתו אין הכרח לומר שההדלקה היא צורך הלילה אלא צורכה לשעתה. וממילא גם הדלקת נר חנוכה נתקנה כיוצא בזה, ואף היא אינה מתקיימת במשך הלילה אלא רק בזמן ההדלקה. אלא שמסקנה זו סותרת את מה שכתבנו לעיל בדעתו.

אך יש להעיר על עצם ההשוואה בין הדלקת נר חנוכה להדלקת נרות המנורה מדברי הרמב"ם עצמו, שהרי הרמב"ם עשה הבחנה ביניהם. לגבי נר חנוכה פסק ש"הדלקה עושה מצוה" ונ"מ שרק בר חיובא יכול להדליקו ודווקא במקום הנחתו, ואילו לגבי מנורת המקדש פסק שזר רשאי להדליקה בחוץ, כלומר ש"הנחה עושה מצוה".

(ועוד יש להעיר על סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם, דווקא הרמב"ם הסובר שההדלקה היא גם ביום דהיינו שיש מצוה בעצם ההדלקה בכל רגע ורגע, דווקא הוא הסובר שההדלקה עצמה אינה מצוה אלא היא כשרה בזר, וכמו שכתב הגר"ח [בהל' ביאת מקדש פי"ט] שהמצוה מתקיימת בהיות הנרות דלוקים. וכמו כן הוא סובר שנר שנמצא דלוק רק מיטיבו ואינו צריך להדליקו מחדש, ואילו בנר חנוכה צריך לכבותו ולהדליקו מחדש. ומאידך, דווקא הראשונים האחרים הסוברים שמצות ההדלקה היא רק בלילה, כלומר שהעיקר הוא שהנרות יהיו דלוקים בלילה, דווקא הם הסוברים שההדלקה עצמה היא המצוה ופסולה בזר. ויש לעיין.

ועוד יש להקשות על הרמב"ם מדוע התיר להדליק נר מנר במקדש, הרי ההדלקה אינה מצוה ונמצא שבהדלקה של הנר החדש מהנר הישן הוא מוריד בקדושה, וכפי שהגמרא תלתה את האיסור להדליק מנר לנר בחנוכה בכך ש"הנחה עושה מצוה", וצ"ע. ומצאתי שהאב"נ סי' תקה הקשה כן, עיי"ש מה שתירץ.)

מבוארת אפוא דעתו של הרמב"ם, שאע"פ שנר חנוכה נקבע כזכר לנרות המקדש, חז"ל הבחינו ביניהם. ואולי הבחנה זו היא מכוונת כדי שלא יטעו לומר שנר חנוכה הוא נר המקדש. (ובזה יובן יותר מדוע הנהיגו שמונה ימים כדי שהחנוכיה לא תהיה בת שבעה קנים כמנורת המקדש, כפי שנמסר בשם הרב קוק). ואין ללמוד אפוא מזה שבמקדש ההדלקה היתה ביום, לנר חנוכה שעיקרו בלילה. ויתכן שהרמב"ם יודה ליתר הראשונים בנר חנוכה, שהדלקתה ביום נועדה לצורך הלילה, ועל כן המדליק אז כבר קיבל עליו את הלילה.

מסקנה

לאחר כל הסברות שהבאנו לכאן ולכאן נראה להכריע את שאלתנו עפ"י מה שפסק הרמ"א (יורה דעה סי' קצו סעי' א בהג"ה) לענין הפסק טהרה, שלכתחילה על האשה להזהר לעשות אותו קודם שתקבל שבת, אך בדיעבד אין לחוש. ובש"ך (שם, ס"ק ד) נתן טעם לדבר "כי ההיא תוספת לא שייך לענין נדה", דהיינו שהזמן שהיא מוסיפה מחול על הקודש אינו מוגדר כיום חדש בימי ספירתה.

וכמו כן יש להורות בענין תפילת מנחה וכמש"כ האליה רבה (סי' תרעט) שלכתחילה ראוי להקדים ולהתפלל מנחה לפני הדלקת נר חנוכה, אך בדיעבד או כשאין לו מנין למנחה מוקדמת אפשר להתפלל מנחה גם אחר כך.