סימן סו - הקפת הראש לשוטה על ידי אשה

ראשי פרקים

שאלה

א.  הקפת הראש על ידי אשה

ב.  דין חינוך לענין הקפה

ג.  דין שוטה בהקפת הראש

סיכום

*  *  *

שאלה

אשה מסייעת במעון לאנשים הטעונים טיפול מיוחד. החוסים במעון אינם מסוגלים לבצע קניות בעצמם גם מסיבות מנטליות. לדוגמא, הם אינם יודעים למנות את העודף שיקבלו על קניותיהם. משפחותיהם דורשות שיגלחו אותם בתער דווקא, משום שלטענתם הגילוח בתער מחזיק מעמד זמן רב יותר מגילוח במכונה. האם מותר לאשה המסייעת לגלח את החוסים בתער?

א. הקפת הראש על ידי אשה

לכאורה יש לדמות שאלה זו למה ששנינו במסכת נזיר (נז, ב):

אמר רב הונא המקיף את הקטן הרי הוא חייב. א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להון? אמר ליה חובה. תקברינון חובה לבניה.

ובהמשך שם:

במאי קמיפלגי, רב הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית [את] פאת זקנך, כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה. ורב אדא בר אהבה סבר אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואיתקש מקיף לניקף, כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב, והאי קטן הואיל והוא גופיה לאו בר עונשין הוא דמיחייב מקיף נמי לא מיחייב.

דהיינו, שיש לדון באשה המקיפה את הקטן משני צדדים, מצד הקטן הניקף ומצד האשה המקיפה. והא קמ"ל רב הונא שמצד הקטן אין לפטור את המקיף כיון שגם הוא בכלל איסור הקפה, אלא שאינו בר חיובא. אך מצד האשה יש לפטור מאחר שאשה אינה בכלל איסור השחתת הזקן והקפת הראש, ולדעתו מותר לה לאשה להקיף אפילו את מי שהוא בר חיובא, כל עוד הוא אינו מסייע לה בהקפה ובהשחתה.

ובסברא זו גופא נחלק עליו ר' אדא בר אהבה משום דאיתקש מקיף לניקף, ו"כל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב". דהיינו, שלדעתו עיקר איסור ההקפה חל על הניקף וממנו הוא מסתעף גם על המקיף, ולכן אסור לאשה להקיף גדול בר חיובא, וה"ה קטן שאסור בהקפה אלא שעוד לא בא לכלל עונשים. ולהלכה נפסק כרב הונא שהאשה רשאית להקיף אחרים מעיקר דין תורה, ודעתו של ראב"א נדחתה.

ונחלקו הפוסקים אם הקפת הראש על ידי אשה מותרת גם מדרבנן.

וז"ל הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פי"ב הל' ה):

האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה... אע"פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה – הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש, ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה.

ועיין שם בהשגת הראב"ד שהביא מקור לדברי הרמב"ם מסוגייתנו:

א"א האיסור הזה אינה לוקה עליו לא בגדול ולא בקטן אלא מדרבנן הוא דאסור. מדאמר רב אדא בר אהבה לרב הונא חובה דמקפה לבניה קטנים תקברינהו לבניה, אלמא איסורא אית בהו.

ומסתבר לומר שהראב"ד לא בא להשיג על הרמב"ם, אלא הסכים לדבריו ופירשם. ולדבריו, צדק רב אדא בר אהבה כשהקפיד על חובה אשת רב הונא, שהרי גם לשיטת בעלה היא עברה על איסור, ואע"פ שהיקל בדין דאורייתא מ"מ גם הוא מודה שאסור לאשה להקיף את הקטן מדרבנן.

אולם מהתוס' שם בסוגיא (ד"ה ודידך) משמע שאין איסור לאשה להקיף קטן אפילו לא מדרבנן וכן כתב הסמ"ג (לאוין קנז). וזו גם מסקנתו של רעק"א בהגהותיו לשו"ע (סי' קפא סע' ו) שאין איסור בדבר לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ובפירוש הסוגיא צריך להדחק ולבאר שראב"א קילל את חובה אליבא דשיטתו אע"פ שנהגה כדעת בעלה, והוי כשגגה היוצאת מלפני השליט. ואדרבה, אולי יש קצת ראיה לאידך גיסא ממעשה רב, שהרי רב הונא לא חשש לאיסור אפילו לא מדרבנן והורה היתר בדבר לחובה אשתו.

והשו"ע (סי' קפא סע' ו) הביא את שתי הדיעות, את דעת התוס' והסמ"ג הביא בסתמא ואת דעת הרמב"ם והראב"ד בשם י"א, ולא הכריע ביניהן. וקצת משמע שדעת הרמב"ם והראב"ד האוסרים מדרבנן אינה הדעה העיקרית, ולכן סתם כמקילין. ובלאו הכי י"ל שמכיון שהספק הוא בדין דרבנן ספיקא דרבנן לקולא, ומותר לאשה להקיף את הקטן. מיהו, מכיון שחובה נתקללה על כך מומלץ לאשה שלא תקיף קטן.

ב. דין חינוך לענין הקפה

ויש להעיר על המקילים: הרי קטן חייב בחינוך, ואם כן אסור לגדול להקיף אותו לפחות מדין חינוך? וכשם שגדול אסור להתגלח ע"י אשה אם הוא מסייע לה, כך גם הקטן אסור בזה אם הגיע לגיל חינוך. ובשו"ע (שם, סע' ד) הוסיף שאיסורא איכא גם במקום שלא סייע, ולכאורה ה"ה בקטן. וצ"ע אפוא מדוע התירו לקטן להתגלח ע"י אחרים, הרי אסור לספות לו איסור בידים? (אח"כ מצאתי שבקרן אורה לנזיר שם הקשה באופן דומה, ועיקר קושייתו צריכה להיות מחמת הסיוע שאם אינו מסייע באמת אינו עובר).

ונראה לענ"ד שיש לחלק בין גדול המסייע לקטן לעשות מעשה כמו להטמא או לאכול איסורים, לבין הנד"ד שהקטן אינו עושה את עיקר המעשה, אלא לכל היותר מסייע למעשה ההקפה של הגדול. ואע"פ שבספרא (ויקרא יט, עג) דרשו "לא תקיפו – אחד המקיף ואחד הניקף", אין ללמוד מכאן שהמקיף והניקף שקולים זה לזה. ועיין בפירוש המלבי"ם (שם) שהפועל "תקיפו" מוסב על המקיף, העושה את פעולת ההקפה בידיו ולא על הניקף, ורק בדרך הדרש למדנו לכלול באיסור זה גם את הניקף.

ובניסוח אחר: כיון שאיסור ההקפה נאמר בלשון רבים "לא תקיפו" למדנו לכלול בו גם את המקיף וגם את הניקף, ולעולם זהו איסור אחד המוטל על שניהם שעיקר המעשה נעשה על ידי המקיף, והניקף אינו אלא מסייע. ורב הונא הוציא נפק"מ מסברא זו שהאיסור על הניקף תלוי במקיף, והניקף חייב רק משום שהוא שותף למקיף, שכל עוד שהמקיף אינו בר חיובא מותר לו להקיף אחר שהוא בר חיובא. ולעולם האיסור של הניקף אינו איסור עצמי, אלא רק נגרר אחר המקיף. וכשהמקיף אינו עובר איסור אנו נוקטים שגם הניקף אינו עובר איסור מהתורה. (ולפי"ז צ"ל שהפוסקים שאסרו להתגלח ע"י גוי הוא רק מדרבנן, וצ"ע).

ואם כן לא דמי הקפת הראש לאכילת נבלות. שם האוכל הוא העובר את העבירה העיקרית, והמאכיל אינו עובר אלא משום 'לפני עיור', ומשום כך אסור להאכיל את הקטן נבילה מדין חינוך. אך בהקפת הראש המצב הפוך, שהמגלח הוא העובר העיקרי של העבירה, והניקף אינו עובר אלא משום שבגופו נעשה המעשה, אך הוא עצמו לא עשה את המעשה במו ידיו. וכל כי האי גוונא לא חששו משום מאכיל נבלות לקטן.

מסקנתנו היא: כיון שאשה אינה בכלל איסור הקפה היא רשאית לגלח את הקטן.

(ועיין שו"ת הרי בשמים הוב"ד באוצר מפרשי התלמוד מכות כ, ב עמ' 142. ובזה ניתן אולי להסביר את הרמב"ם שהשמיט את ההלכה שהמגלח את עצמו לוקה שתים משום מגלח ומתגלח, כי כאמור באמת אין כאן שני איסורים יש כאן רק איסור אחד וכשיש שניים, מקיף וניקף, יש שני עבריינים והתורה ריבתה את שניהם. אך כאשר אדם אחד מגלח את עצמו יש כאן רק עבריין אחד).

ועל דרך זו יש לומר באופן אחר. עיקר איסורו של הניקף הוא משום מסייע, דהיינו שהוא אינו עושה את עיקר המעשה והמעשה אינו נקרא על שמו, אלא כשמו כן הוא – הוא רק מסייע. אלא שמלשון הכתוב "לא תקיפו" בל' רבים למדנו שהתורה מייחסת את מעשיו של המגלח לסיועו של המתגלח, ומצרפת את שניהם לחיוב אחד המחייב את שניהם. ויש סברא לומר, שרק כאשר המגלח הוא בר חיובא ניתן לצרף את הסיוע של המתגלח למגלח ולחייב גם אותו. אך כאשר המגלחת היא אשה שאינה בת חיובא, שוב אי אפשר לצרף את סיועו של המתגלח למעשיה של המגלחת.

ויש לצרף לזה עוד סברא, לחלק בין קטן המסייע לבין גדול המסייע. גדול שהוא בר דעת סיועו יש בו ממש, הן מצד עצם הסיוע והן משום שדעתו לצרף את הסיוע למקיף, ורק בכך הוא נעשה שותף למעשה. מה שאין כן קטן שאינו בר דעת, שעצם הסיוע שלו אין בו ממש, ואין בו דעת כדי לצרף את המעשה הפסיבי שלו למעשה האקטיבי של המקיף.

אח"כ מצאתי שקושיתו של הקרן אורה כבר הוקשתה ע"י שער המלך (הל' עכו"ם) ובפרמ"ג (סי' שמג) ותורצה ע"י המהר"ם שיק והבית אפרים (עיין אוצר מפרשי התלמוד (מכות כ, ב עמ' 141) שהגדול אינו מאכיל את הקטן, שהרי בלי סיועו של הקטן אינו עובר כלל, וכשהוא מסייע הוא המסייע והוא המאכיל את עצמו ולא הגדול מאכילו. (וצ"ע מגדול המאכיל נבלות את הקטן גם שם הקטן הוא האוכל והגדול רק מגיש לו? וי"ל שנבלה היא חפצא של איסור ולכן הגדול עובר בעצם הגשת החפצא לקטן. אך תגלחת אינה חפצא של איסור מצד עצמה, שהרי אין בה אלא מעשה והאיסור הוא בסיועו הפעיל של הניקף רק אז נעשית התגלחת לחפצא של איסור ואת זאת עושה הקטן בעצמו. ועפ"י דבריהם יש לחלק בין קטן לשוטה. עיין להלן).

וגם בחלקת יואב (או"ח סי' א) הקשה קושיה זו בשם הבית מאיר (יו"ד סי' קפא) ותירץ עפ"י יסוד שהניח שם שרק באיסורי אכילה ועריות הזהירה התורה גדולים על הקטנים שנאמר 'לא תאכלום' – 'לא תאכילום' אך באיסור תגלחת אין על הקטן שום עבירה, לכן אין איסור לאשה לגלחו.

ג. דין שוטה בהקפת הראש

ובנד"ד יש לעיין מה דין שוטה, האם הוא שווה לקטן או שהוא קל ממנו כיון שאינו עתיד להגיע לכלל דעת?

עיין בתוספות (נזיר דף נז, ב ד"ה ורב אדא) שהתקשו מדוע מותר לישראל להקיף גוי, ומאי שנא מקטן שאינו בר חיובא ואעפ"כ אסור להקיפו. ודחו את האפשרות לחלק ביניהם משום שקטן עתיד לבוא לכלל דעת, וטעמם משום שסוף סוף עכשיו הוא אינו בר חיובא. ואף למסקנה לא ירדו לחלק ביניהם אלא מכח דיוקא דקרא דכתיב "פאת ראשכם", ומשמע שמדובר בישראל דווקא ולא בעובדי כוכבים. ואין הכי נמי, יש להסתפק אם מותר לבר חיובא להקיף את האשה, שהרי אף היא דומה לקטן הפטור אע"פ שהיא ודאי אינה עתידה להגיע לכלל חיוב. ומאידך, כיון שהיא אינה בת הקפה שמא היא אינה בכלל "ראשכם" לענין זה.

ובפשטות עולה מדבריהם שקטן ושוטה הם ודאי בכלל "ראשכם", ואם כן אסור לגדול לגלח את השוטה מהתורה כי הוא בכלל ראשכם. ואין לחלק בין קטן לשוטה, אע"פ שהשוטה לא יבוא לכלל דעת. (מיהו, אם נאמר ששוטה פטור בעצם מהקפה, שמא אינו בכלל ראשיכם כאשה, וצ"ע).

אך הנמו"י (מכות ד, א בדפי הרי"ף ד"ה והלכה) חולק על מסקנת התוס' ומאמץ דווקא את תירוצם הדחוי, שהאיסור לגלח קטן הוא משום שסופו לגדול ולהגיע לכלל חיוב, ורק משום כך יש לחלק בינו לבין גוי. ויש ללמוד מדבריו גם לענין שוטה שמותר לגלחו אם אין סיכוי שישתפה, וכפי שנקט להדיא לגבי אשה שמותר להקיפה משום דלא אתיא לכלל חיוב.

ונמצא, ששאלה זו תלויה במחלוקת שבין התוס' לנימוק"י בנוגע לטעם שהחמירו בקטן. לדעת התוס' החמירו בקטן כיון שיש בו איסור עצמי, וה"ה בשוטה, אך לדעת הנימוק"י החמירו בקטן רק משום דאתי לכלל דעת, וטעם זה אינו שייך בשוטה.

והחתם סופר (או"ח סי' פג) הכריע להדיא לחומרא בשוטה, ואסר להאכילו נבילות וטריפות אפילו בידיים. ועיי"ש שדייק מתרוה"ד (ח"ב סי' סב) לאידך גיסא, שכתב בענין קטן שלא החמירה בו תורה אלא מחשש שמא יתרגל לעבור עבירות, ואף בגדלותו לא יפרוש מהם. ויש לדייק מדבריו שחשש זה אינו נוהג אלא בקטן שעתיד לבוא לכלל דעת, ודלמא אתי למסרך, מה שאין כן בשוטה דלא אתי לכלל חיוב. והחת"ס עצמו חולק עליו משום שאין לנו לדרוש טעמא דקרא, ומשום כך אסר להאכיל את השוטה מאכלות אסורות כמו בקטן.

ואולי י"ל לחלק בדרך אחרת בין שוטה לקטן, מלבד החשש דלמא אתי למסרך. משום שקטן הוא בעיקרון בר מצוות אלא שאינו בר עונשין ולכן אסור לגלחו, אך שוטה י"ל שאינו בר מצוות כלל ויהיה מותר לגלחו, ובסברא זו גופא נחלקו החת"ס ותרוה"ד. לדעת תרוה"ד שוטה אינו בר מצוות במהותו, אך מהחת"ס עולה שבעיקרון גם שוטה הוא בר מצוות ולכן אסור להאכילו נבילות. והראיה, שגם לגבי חרש וחרשת אמרינן בגמרא (יבמות קיד, ב) שבי"ד מצווים להפרישם מאכילת נבילות, אע"פ שאין להם דעת כשוטה.

(ועיין בקרן אורה שם שכתב סברא זו בקטן, שאינו בר עונשין אך בעיקרון הוא בר מצוות. אך באמת זו מחלוקת גדולה באחרונים האם קטן אינו בר עונשין בלבד, או שאינו בר מצוות כלל. עיין חלקת יואב או"ח סי' א ואור שמח הל' אסו"ב פ"ג ה"ב וקובץ הערות סי' עה).

ולפי המהר"ם שיק והבית אפרים שהקטן בסיועו הוא היוזם את האיסור ולא הגדול, צריך לומר שהמדובר בקטן שהוא קצת בר דעת. אך שוטה שאינו בר דעת כל סיועו אינו נחשב ליוזמה המחשיבתו לעובר עבירה. ולפי מה שכתבנו שאין בקטן סיוע למעשה נראה שק"ו שוטה שדעתו קלושה יותר משל קטן אין כאן סיוע לא מבחינת עצם הסיוע ולא מבחינת דעתו לצרף את הסיוע למקיף.

סיכום

מעיקר הדין היה מקום להקל בדבר בצירופם של כמה טעמים:

א.  משום שאשה המגלחת איש אינה עוברת אלא מדרבנן.

ב.  משום שאשה המגלחת קטן אינה עוברת איסור אפילו מדרבנן לדעת חלק מן הראשונים, אך יש אוסרים.

ג.  יתכן שגם האוסרים בקטן יודו שמותר לה להקיף את השוטה, ודינו קל יותר משום שאינו בר חיובא כלל, וכן סיועו אינו נחשב לסיוע.

ואם כן, היה אפוא מקום להקל ולהתיר לאשה לגלח שוטה. עם זאת מסתבר לאסור זאת מאחר ויש אפשרות לגלח במכונה. ואין הצדקה הכרחית להיכנס לפירצה דחוקה של גילוח בתער שהוא בעקרון עבירה חמורה שיש בה חמישה לאוין. ואמנם יש אמת בטענה שגילוח בתער הוא טוב יותר מן הגילוח במכונה, (והראיה שרבים מתירים לגלח במכונה ואילו המכונה היתה שווה לתער היה צורך לאוסרה [ר' שו"ע יו"ד סי' קפא ס"ג] ואכן יש עוררים על הגילוח במכונה, אך המקילים בה סומכים על הסברה שאינה כעין תער), אך מ"מ על פניו לא ניכר הבדל משמעותי בין הגילוחים. ולכן לא נראה שיש הצדקה להתיר גילוח בתער לשוטה.