סימן פ - אנינות ואבילות על חלל שהאויב מחזיק בחלקים ממנו

ראשי פרקים

שאלה

א.  טומאת כהן לאברים מן המת

ב.  מצות קבורה בחלק מן המת

ג.  דין אנינות במת שגופו חסר

ד.  דין אנינות ואבילות קודם הקבורה השניה

ה.  עיכוב הקבורה לשם לחץ מדיני להשבת חלקי המתים

מסקנות

*  *  *

שאלה

ביום המר והנמהר כ' אייר תשס"ד נהרגו שישה חיילי צה"ל בשעה שהנגמ"ש שבו נסעו בעזה עלה על מטען חבלה, וחלקים מגופותיהם נפלו בידי האויבים שהתעללו בהם כדי לחרף את א-להי מערכות ישראל. משעה שהדבר נודע לקברניטי המדינה נעשו מאמצים מדיניים רבים להחזיר את כל חלקי הגופות, ובשל כך התעכבה הקבורה של הקדושים. ונשאלה אז השאלה, האם חלה אנינות על משפחות החללים מרגע שנודעה להם הידיעה המרה, ומאימתי חלה עליהם אבילות?

א. טומאת כהן לאברים מן המת

ראשית, עלינו להקדים ולברר כמה מושגי יסוד בגדרי קבורה אנינות ואבילות, שכולן הן מצוות ודינים התלויים זה בזה.

במקרה רגיל של פטירה ל"ע, כשהמת מוטל לפני קרוביו עד שיקבר, חל עליהם דין אנינות משעה שנודע להם על פטירתו עד רגע קבורתו, ומיד לאחר הקבורה חלה עליהם אבילות על כל דיניה. ויש להדגיש שכשאנו עוסקים בדין אנינות אין כוונתנו לדין אנינות דאורייתא שחל ביום המיתה בלבד ונוגע בעיקר לאכילת קדשים, אלא לדין אנינות דרבנן שחל על הקרובים עד שעת הקבורה ונוגע לפטור שלהם מכל המצוות שבתורה, משום שהם טרודים בקבורתו או משום כבוד המת. ויש עוד גדר שלישי של אנינות שנוגע לכאב ולצער של הקרובים על האבדן של יקירם שעליה נאמר "אין אנינות אלא בלב", אך אין לאנינות זו גדרים הלכתיים של ממש ולא בה אנו עוסקים.

אך במקרה הטראגי שאנו דנים בו יש קושי להגדיר את המעמד ההלכתי של הקרובים. מצד אחד ישנם חלקי גופות של החללים שמצויים בידינו ואפשר לקוברם, אך מאידך הקבורה מתעכבת בגלל החלקים האחרים הנמצאים בידי האויב. האם נכון לומר שחובת הקבורה חלה כבר על החלקים שבידינו, וממילא גם חל על הקרובים דין אנינות משום שהקבורה מוטלת עליהם, או שמצות הקבורה עצמה מתעכבת עד שהמאמצים המדיניים להשגת שאר חלקי המת ישאו פרי.

וצ"ע לכל אחד מן הצדדים שהזכרנו. אם קבורת החללים נדחית מן הדין עד השלמת המו"מ עם האוייב – צ"ע אם דין אנינות חל כבר מרגע היוודע האסון או רק משעה שחל על הקרובים החיוב לדאוג לקבורת יקירם. ולאידך גיסא, אם קבורת החללים צריכה להתבצע בשני שלבים, יש לדון באשר לגדרי האבלות. האם במקרה זה האבלות תחול מיד עם הקבורה הראשונה של האברים המצויים עתה בידינו, או שהיא מתחילה רק לאחר הבאת החלקים האחרים לקבורה?

הדיון יתמקד אפוא בנקודות הבאות:

א.  האם יש מצות קבורה בחלק מן המת? אולם נקדים לכך דיון בשאלה: האם כהן נטמא לאברים? כי הא בהא תליא. כפי שיתבאר.

ב.  האם יש אנינות בחלק מן המת?

ג.  מה דינה של קבורה מעוכבת?

ואמנם, דין אנינות לא נזכר במפורש בש"ס אלא בשעה שהמת כולו מוטל בפני קרוביו ועליהם לקברו, ולא מצאנו התייחסות מפורשת לשאלה העומדת בפנינו כשאפשר לקבור רק חלקים מן המת. אך מצאנו בגמרא התייחסות לשאלה דומה בענין טומאת הכהן לקרובו שמת, ונחסרו מקצת אבריו. וז"ל הגמרא במסכת נזיר (מג, ב):

אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו. מאי טעמא אמר קרא "לאביו" – בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. א"ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה הכי נמי דלא ליטמא ליה, אמר ליה מת מצוה קאמרת השתא יש לומר באחריני מיחייב באביו לא כל שכן. והאי מת מצוה הוא, והתניא "איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה" – והא אית ליה ברא. כיון דקאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים.

הגמרא מחלקת בדין טומאת כהן לקרובו בין מצות קבורת המת לבין המצוה להיטמא למת. הכהן אינו רשאי להיטמא לקרובו שמת כשהגוף אינו שלם, אך אעפ"כ הוא חייב להיטמא למת מצוה שאבריו התפרקו והגוף חסר, כל עוד לא פחתו משיעור כזית. ובמקרה שלפנינו, שאביו המת של הכהן מוטל על אם הדרך כשראשו כרות, יש לדון אם הוא חייב להטמא לו משני דינים: דין טומאת הכהן לקרוביו ודין טומאתו למת מצוה, ויש נפק"מ ביניהם. והא קמ"ל, שמדין קרוב הכהן אינו רשאי להטמא לאביו אלא כשהוא שלם, אך מאחר שהוא חייב בקבורתו משום שהוא מת מצוה כהן חובה עליו להטמא לאבריו של אביו כדי להביאם לקבורה.

ויש להדגיש את ההבדל העקרוני שבין שני הדינים העולים מסוגיא זו. חובת הכהן להיטמא לקרובו זו היא חובת גברא המוטלת עליו בדווקא, והיא מוטלת עליו גם כאשר ישנם אחרים העוסקים בפועל בקבורה. הוא אישית חייב להיטמא למתו, אפילו במקום שאין בכך צורך לשם הקבורה. בעוד שטומאתו למת מצוה זוהי חובת חפצא המוטלת על כל ישראל להביאו לקבורה שרק במקרה הזדמנה לידיו, ולכן כשיש לו קוברים אחרים אסור לכהן ליטמא לו. וזו גופא מסקנת הגמרא בנזיר, שהכהן חייב להטמא לאביו כשנקטע ראשו מדין מת מצוה ולא מדין קרוב. ונהי שאין עליו חובת גברא להטמא לו משום שאינו שלם, אך ודאי יש עליו חובת חפצא לדאוג לכך שכל חלק וחלק מן המת יקבר. ומאחר שאין מישהו אחר שיכול לעסוק בקבורת אביו, הכהן חייב להיטמא לאברים מדין מת מצוה. ומכאן יש להוכיח שיש חובת חפצא של קבורה, גם במקום שגופת המת חסרה. אך חובה זו אינה מוטלת בדווקא על הכהן אלא על כלל ישראל כולו, והוא אינו מיטמא לקרוביו אם הם אינם נקברים בשלימותם.

ואם באנו לדמות דין אנינות לדין טומאת כהן לקרוביו, לכאורה נוכל ללמוד מכהן לישראל שגם הוא אינו חייב להיטמא לאברים של מי מקרוביו שמת, אלא רק לגוף שלם או לראשו ורובו כמסקנת הגמרא. וזאת משום שמצות הקבורה לא הוטלה עליו באופן אישי כקרובו של המת אלא במקום שהגוף שלם. וממילא יצא שאין חובה לנהוג אנינות על אברים. ויש צד שוה בין שני הדינים, ששניהם נוגעים לקרובי המת ונובעים מקרבת המשפחה שביניהם. ובמקום שכהן אינו חייב להיטמא סימן הוא שחיוב הקבורה אינו מוטל על בני המשפחה באופן אישי, וממילא הם אינם צריכים לנהוג אנינות, שהרי כל כולה של האנינות תלויה היא במצות הקבורה.

אך מאידך, אם באנו לדמות דין אנינות לדין קבורה, אדרבה, יש ללמוד מקבורת מת מצוה שדין אנינות חל אפילו על אברים, שהרי אף הם טעונים קבורה. ויש צד שוה בין מצוות קבורה לדין אנינות, שהרי מצות הקבורה המוטלת על הקרובים היא סיבת האנינות, וכל האנינות תלויה בה. ואמנם מצאנו שהתורה הבחינה בין מת שלם למת חסר לגבי טומאת הכהן, אולם אין הכרח להקיש מדין זה לחובת אנינות.

ומסתבר להכריע שדין אנינות תלוי יותר במצות הקבורה ולא בטומאת כהן, ואין ללמוד מכך שכהן אינו נטמא לאברי המת שגם דין אנינות אינו נוהג על אברים. ולא מיבעיא לשיטת הסוברים שטומאת קרובים רק דוחה את קדושת הכהונה מגזירת הכתוב ולא מפקיעה אותה לגמרי, שודאי מסתבר לומר שאין לך בו אלא חידושו בלבד, אך דיני אנינות וקבורה אינם תלויים בזה. אלא אפי' למ"ד שטומאת קרובים הותרה לכהן, גזה"כ היא שכהן לא יטמא אלא לגוף שלם, אך אנינות תלויה בקבורה ומצות קבורה חלה אפילו על כל חלק מהגוף, (מחלוקת ראשונים זו הובאה באנ' התלמודית כרך כ ערך טמאת כהנים עמ' רפז, אם כי יש להעיר שטומאת הכהן לקרוביו היא ודאי מצוה, וצ"ע.) ופשוט הוא שמצות הקבורה חלה בראש ובראשונה על הקרובים ורק אח"כ על כלל ישראל.

ב. מצוות קבורה בחלק מן המת

ונראה שהירושלמי חולק על הבבלי בענין קבורת אברים, וז"ל הירושלמי (נזיר ר"פ ז'):

"תקברנו" – כולו ולא מקצתו, "תקברנו" – מיכן שאם שייר ממנו לא עשה כלום, שנאמר "כי קבור תקברנו" – מיכן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו.

תני רבי יסא קומי רבי יוחנן כשם שאדם מיטמא למת מצוה כך אדם מיטמא על אבר מת מצוה. אמר ליה רבי יוחנן, ויש כן זו? (-ר"ל הרי למדנו לעיל שאינו נעשה מת מצוה אא"כ ראשו ורובו) רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירה בחוזר תיפתר (-ר"ל שחלקו נקבר ואח"כ נמצא עוד חלק שיש לחזור ולקוברו).

לדעת הירושלמי אין מצוה לקבור מת מצוה כשהוא חסר ולא נותר בו ראשו ורובו, אלא אם כן המת כבר נקבר ונמצאו חלקים נוספים שמצוה לקוברם. אך לענ"ד הבבלי חולק עליו והלכה כבבלי שיש מצוות קבורה גם באבריו של מת מצוה.

ועיין במל"מ (בסוף הל' אבל פי"ד הל' כא בסו"ד) שהוכיח מן הירושלמי שאין חיוב קבורה באברי המת אלא אם נמצאו ראשו ורובו, ודחה את דעת התוס' יו"ט (שבת פ"י משנה ה) שיש חיוב קבורה אפילו בכזית מת. ומשמע מדבריו שהכריע כירושלמי נגד הבבלי, וצ"ע. וכעין זה כתב גם ה'עינים למשפט' בדעת הבבלי (סנהדרין מו, ב אות ד ד"ה ואם המ"ע) שיש לחלק בין מת רגיל שאם חסר ממנו אפילו כל שהוא שאין בו מצות קבורה, לבין מת מצוה שגזה"כ היא שחייבים להיטמא לו כשהוא חסר ואפילו לחלק ממנו.

אך ב'גשר החיים' (פט"ז סע' ב) כתב שהמל"מ לא אמר את דבריו אלא להלכה אך לא למעשה. ואמנם המל"מ סבר שאין חיוב לקבור אברים מן המת מצד מצוות קבורה, אך גם הוא מודה שלמעשה יש חיוב לקבור את האברים מטעמים אחרים. והראיה מכך שבשר המת נמנה בסוף מסכת תמורה (לד, א) בכלל הנקברים שאין רשאים לשורפן, ומשמע שיש חיוב לקבור אפילו חלק מן המת ולאו דווקא משום מצוות קבורת המת. וכמו כן יש להוכיח זאת ממה שמצאנו באיזבל שנצטוו לקוברה: "וילכו לקוברה ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים" (מל"ב ט, לה), ומבואר שגם באברים יש ממצות הקבורה.

ובהמשך דבריו מונה הגשה"ח עוד שלושה טעמים אחרים להצריך קבורה לאברי המת אליבא דהמל"מ:

א.  משום שהם אסורים בהנאה, ואין להם תקנה אלא בקבורה כמו איסורי הנאה אחרים שנמנו שם בתמורה.

ב.  משום שיש בהם טומאה וצריך לסלקה על ידי קבורה.

ג.  משום שגוף האדם משמש כמשכן לנשמה ויש לנהוג בו כבוד, והריהו דומה לגוילין של ספר התורה שחייבים לנהוג בהם קדושה כיון שהם משמשים את הכתב.

והחזו"א (י"וד סי' רח אות ו) הוכיח כנגד המל"מ מן הגמרא בנזיר (סה, א), שאע"פ שכהן לא נטמא לאברים, אך מצות קבורה חלה עליהם. שאם נאמר שאין בהם מצוות קבורה לשם מה היה צריך למעט כהן, תפ"ל שאין מצות קבורה כלל? אך בסוף דבריו שם העיר שיתכן שאין בהם מצוות קבורה, ואעפ"כ צריך לקברם משום כבוד המת וכמו שכתב בגשה"ח. ומה שהוצרכה הגמרא למעט כהן מטומאה לאברים, היינו שלא יטמא להם אפילו מטעם זה של כבוד המת.

אך זה ודאי משמע מדבריו של החזו"א, שמצוות כבוד המת מוטלת בעיקר על קרוביו, ולכן היה צורך למעט כהן ממצוה זו. ומצינו איפוא חבר לגשה"ח בסברא זו והוא החזו"א, שלכו"ע יש חיוב לקבור את אברי המת, אם לא ממצות קבורה לפחות מדין כבוד המת.

אמנם כבר מצאנו בשאול המלך שגופו הובא לקבורה ביבש גלעד בלא הראש שהוצג עם כליו בערי פלשתים, אך אין משם ראיה מוחלטת למקרה שלפנינו כיון שרובו הובא לקבורה בשלימות יחסית.

ג. דין אנינות במת שגופו חסר

ולכאורה יש לתלות את שאלתנו בענין אנינות במחלוקת שהבאנו בין המל"מ לתוס' יו"ט בענין קבורת אברים. לדעת התוס' יו"ט שיש מצות קבורה באברי המת פשיטא שדין אנינות חלה על קרוביו, שהרי הם מצווים לקברו ודינם ככל אונן שמתו מוטל לפניו ועליו לקברו. אך לדעת המל"מ שאין מצות קבורה במת שנחסר ממנו ראשו או רובו, לכאורה אין בו גם דין אנינות.

אך לאמיתו של דבר, גם לשיטת המל"מ יש להסתפק אם יש דין אנינות בכי האי גוונא, ולכאורה הדבר תלוי בגדר אנינות. וכבר חקרו התוס' (ברכות יז, ב ד"ה ואינו מברך) בגדר אנינות, אם דין אנינות על קרובי המת נובע מכך שהם עוסקים במצות הקבורה וטרודים בה ו"העוסק במצוה פטור מן המצוה", או שאנינות נקבעה משום כבודו של המת, ולפי צד זה התחדש שגם כבוד המת מפקיע את האונן מן המצוות. ונפ"מ אם האונן רשאי לחייב את עצמו במצוות עשה שהוא פטור מהן. (ועיין באנ' התלמודית ח"ב ערך אנינות עמ' סט).

ונפקא מינה נוספת מחקירה זו גם לנד"ד אליבא דהמל"מ. אם דין אנינות נקבע רק משום העיסוק במצות הקבורה כיון שהיא דוחה את שאר המצוות, ממילא במקום שאין מצות קבורה אין גם דין אנינות. אך אם האנינות נקבעה משום כבוד המת, מסתבר שהיא נוהגת אפילו במקום שאין מצות קבורה, כל עוד חלה על הקרובים החובה לדאוג כבוד המת. וכבר הבאנו את מה שכתב בגשה"ח אליבא דהמל"מ, שמצוות כבוד המת ודאי נוהגת כלפי אברים מן המת אע"פ שאין בהן מצות קבורה, וכפי שנוכיח להלן.

ויש להעיר מכאן על מש"כ בספר 'פני ברוך' (סי' ח סי"ד) שהן דין אבלות והן דין אנינות אינם חלים על אברים מן המת העומדים לקבורה, אלא רק על ראשו ורובו, ולא ציין מקור לדבריו. וכנראה דעתו היא כמל"מ שאין מצות קבורה חלה על חלק מהמת, ומדין זה הסיק שאין במקרה זה לא אבלות ולא אנינות. אולם לאור האמור לעיל מדברי החזו"א וגשה"ח לא נראה כן, אלא אנינות חלה גם על אברים, שכן לדידם מצות קבורה חלה גם על אברים.

אך מאידך, יש לפקפק בסברא זו – שהאנינות חלה על הקרובים משום כבוד המת ולאו דווקא משום מצות קבורה – מטעם אחר שהזכרנו בתחילת התשובה. שהרי קבורת אברים אינה חובת גברא, כפי שמוכח מדין טומאת כהנים, אלא זו חובת חפצא כפי שמצינו במת מצוה. ויש להסתפק גם בענין אנינות, אולי נכון יותר לדמות אותה למצוה זו של טומאת הכהן לקרוביו, ורק כשיש עליו חובת גברא לטפל במת חל עליו דין אנינות. וממילא, גם אם נקבל את הסברא שאנינות היא משום כבוד המת, י"ל שרק כבוד המת המוטל אישית על קרוביו פוטר אותם מקיום המצוות, ולא כבוד המת המוטל על כלל ישראל.

יתרה מזו, גם לשיטת הסוברים שיש מצות קבורה באברי המת, עדיין יש מקום לחלק בין קבורת מת שלם לקבורת אברים. וזאת אם נקבל את ההנחה שקבורת האברים היא רק חובת חפצא שחלקי המת יקברו, ואינה חובה המוטלת אישית על הקרוב, אולי משום כך לא תחול עליו אנינות. ובודאי כשהקרוב הוא כהן אסור לו להטמא לאברים כשיש מישהו אחר המטפל בהבאתם לקבר ישראל, וממילא אין עליו גם דין אנינות, וצ"ע.

מיהו, מסתבר שעל הקרובים חלה חובה יתרה לדאוג לקבורת כל חלקי המת באופן אישי, מצד כבוד קרובם המת, שכבודו הוא גם כבודם, וא"כ מטעם זה חלה עליהם מצוות אנינות. וזו כנראה הסברא של אותו מאן דאמר שהבאנו לעיל, שדין אנינות נקבע מצד כבוד המת ולאו דווקא משום מצות קבורה.

וחיזוק לכאורה לסברה זו – שדין אנינות חל גם על אברים מן המת – יש ללמוד מן ה'דברי יחזקאל' (יז, ו), שתלה את דין האבילות במיתה ולא בקבורה, וכמו כן י"ל לענין אנינות. עיי"ש שכתב שבעצם האבלות היתה צריכה לחול על הקרובים מיד עם מות המת, וכמו שמצינו באנינות דאורייתא שהקרובים אסורים באכילת קדשים ביום המיתה, אפילו קודם הקבורה. ורק משום שאונן פטור מכל המצוות פטרוהו חכמים גם משאר מצוות האבלות, וקבעו שאינו מתחיל את אבלותו עד תום זמן האנינות דהיינו עם הקבורה. (ויתכן שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם אונן חייב במצות אבלות שאינן מפריעות לו לקבור את המת או לא. ועיין מש"כ באהלה של תורה ח"א סי' נט אות ג-ה).

וכמו כן יש לומר לענין אנינות. זו חלה מיד בשעת מיתה כשאפשר לקבור אפילו חלק מן המת. וממה נפשך, אם הקרובים אינם אוננים הרי הם אבלים, אך לפטור אותם מכל וכל לא נראה לענ"ד.

אך יש לפקפק בעיקר דבריו של ה'דברי יחזקאל'. ולכאורה יש להוכיח מדין מת שנמצא בתפיסה ולא נתייאשו מלקוברו שהקרובים אינם נוהגים לא אנינות ולא אבלות, ומוכח שלא האנינות מונעת את האבלות, אלא שמעיקר הדין האבלות לא חלה עד הקבורה. ורק כשהתייאשו מלקוברו חל עליהם דין אבלות, (ועיין באהלה של תורה ח"א סי' נט שהבאנו עוד דוגמאות לכך שחז"ל לא תיקנו דין אבלות אלא לאחר הקבורה).

מסתבר אפוא שהקרובים חייבים להביא לקבורה כל חלק מגופו של החלל, משום שגם אם זו חובת חפצא שדינה כמת מצוה מ"מ הקרובים חייבים בה לפני כל אדם אחר. ואם כן, זו חובה אישית המוטלת עליהם ולכן חלה עליהם אנינות לאלתר.

ד. דין אנינות ואבלות קודם הקבורה השניה

ועדיין צ"ע בנד"ד כשחלק מן המת כבר מצוי בידי הקרובים וביכולתם לקברו, אך יש חלקים נוספים שעדיין אינם בידיהם, האם גם בכי האי גוונא חל חיוב קבורה על אותם אברים שבידיהם, וממילא האם חלה עליהם אנינות? או שאדרבה, עדיף להם להמתין עד שכל חלקי המת יהיו בידיהם, כדי שיקיימו מצות קבורה לכל הדעות, ועד אז לא יחולו עליהם דיני אנינות?

והנה, אם רוב הגוף נמצא בהישג יד מסתבר לומר שעדיף לקבור את המת כמות שהוא ומרגע הקבורה תחול האבלות אך אם קברו רק כזית. ולא מסתבר שאבלות תחול בגלל קבורת כזית מן המת בלבד. אך אם יתר החלקים אינם בהישג יד, אלא רק מחפשים אחריהם ומנהלים מו"מ על החזרתם, יש מקום לומר שאם נקבר כזית מן המת ישבו עליו שבעה.

אך יש מקום לומר גם לאידך גיסא, שבמציאות שלפנינו המת כולו עוד לא ניתן לקבורה, ואפילו לא חלקים ממנו. ולא מיבעיא לגבי החלקים שנמצאים בידי האויב שהם אינם בהישג יד כרגע, אלא אפילו לגבי החלקים הנמצאים ביד צה"ל יש עדיין צורך בזיהוי סופי, והוא מעדיף להמתין עד שיצורפו החלקים החסרים, ובינתיים הקבורה מעוכבת. ואם כן, אפילו דין אנינות אינו יכול לחול עליהם, ועוד נדון בכך בהמשך.

יתרה מזו, גם אם ביכולת המשפחה לקבור אברים מן המת – וכך ראוי להם לנהוג מצד כבוד המת ולקבור את החלקים שבידיהם, ולהמשיך לדאוג לכך שגם יתר החלקים יובא בהמשך לקבר ישראל – עדיין יש לדון אם קבורה זו מסיימת את אנינותם, והם יכולים להתחיל לנהוג אבלות ולשבת שבעה. שהרי מצות הקבורה נוהגת בכל חלק וחלק מן המת. ואם כי דין אבלות יכול לחול גם לאחר קיומה של חלק ממצוות הקבורה, אך מאידך דין אנינות גם הוא יחול ממילא, ולא מצינו אבלות ואוננות בו זמנית. וממה נפשך, אם האנינות חלה מדין "העוסק במצוה פטור מן המצוה", א"כ חובתו של הקרוב למצוא את חלקי גופת המת האחרים עדיין מונעת ממנו לקיים את המצוות. בגלל מצות אבלות וגם אנינות חלה על הקרובים משום כבוד המת (וכנראה נימוק זה הוא העיקרי), הרי כל חלק וחלק מן המת ראוי לכבוד, וכפי שהסקנו לעיל שדין אנינות חל גם על חלק מן המת כיון שמצוה לקוברו. וא"כ בנ"ד אם נאמר שהם עדיין אוננים בגלל החלקים שעוד לא נקברו, נמצא שהם אינם יכולים להתחיל באבלות על מה שמצאו כבר, וצ"ע.

אלא שבנד"ד המציאות מורכבת יותר. שהרי קרובי המת מנועים מלאסוף את אברי המת החסרים, כיון שהחללים נמצאים בזירת מלחמה והזר הקרב יומת. והדר דינא שאין להם דין אנינות על החלקים שעוד לא נמסרו, וכיון שאם קברו אפילו רק חלק קטן מגופו של המת קיימו בכך מצות קבורה, ממילא עליהם לשבת שבעה.

ואולי יש להכריע במציאות מורכבת זו שראשו ורובו של המת הם אלו שקובעים את הדין. אם ראשו או רובו של החלל נקברו הרי שחלה על המשפחה מצות אבלות. אך אם ראשו או רובו עדיין לא נקברו ויש סיכוי להשיגם בזמן קצר מסתבר שהקרובים עדיין אוננים, וחובת האבלות אינה יכולה לחול עליהם.

עכ"פ ממה נפשך או שהם אבלים או שהם אוננים, אך לפטור אותם מכל וכל לא נראה לענ"ד.

ה. עיכוב הקבורה לשם לחץ מדיני להשבת חלקי המתים

כאמור, השתלשלות האירועים במקרה הנורא שבו אנו דנים נמשכה יממות אחדות, ומלכתחילה היה ברור שמדובר בזמן קצוב. הממשלה הקציבה זמן קצר ביותר לקיומו של משא ומתן על השבת חלקי הגופות שנפלו בידי האויב, ובמקביל הצבא עשה מאמצים גדולים לאתר אברים נוספים ולזהותם ולהשיב בכח את החלקים שנפלו בידי האויב. המבצע הצבאי היה מורכב ומסוכן, ופרק הזמן שהוקדש לו היה קצר ביותר.

תשומת הלב הציבורית הופנתה לעיסוק בהשבת חלקי הגופות, ומקבלי ההחלטות חששו שקבורה מוקדמת של חלקים מן המת תשקיט את דעת הקהל, והדבר יגרום לרפיון במאמצים להשיב את שאר החלקים.

והנה, כיון שהמאמצים להשיב את חלקי המתים החסרים הוגבלו מלכתחילה למשך זמן קצר בלבד, ובמשך זמן זה ודאי לא התייאשו מלקוברם, היה מקום לדמות את אברי המת המצויים ביד האויב בנד"ד למה ששנינו בשו"ע (יו"ד סי' שמא סעי' ד):

מי שמת בתפיסה, ולא ניתן לקבורה, לא חל על הקרובים אנינות, וגם אבלות לא חל עליהם, כיון שלא נתייאשו מלקברו. וכן אם קרובי המת בתפיסה, אין אנינות חל עליהם. וכן מי שנהרג בדרך או גררתו חיה או שטפו נהר, ולא נתייאשו מלקברו, אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבלות, ומונים לו שבעה ושלשים מיום שנתייאשו מלקברו.

שהרי אף בנד"ד אברי המת החסרים מצויים בתפיסה בידי אויב אכזר, וכל עוד שהעוסקים בכך אינם מתייאשים מן המאמצים להחזירם ולהביאם לקבר ישראל, לכאורה לא יחולו עליהם לא אנינות ולא אבלות. ואמנם שאני בנד"ד שלפחות חלקים מן המת מצויים בידינו ויש אפשרות לקברם, אך עדיין צ"ע שמא אזלינן בתר ראשו ורובו וכמ"ש לעיל.

יתרה מזו, כבר הזכרנו שלא רק החלקים המצויים בידי האויב אינם בהישג ידן של המשפחות, אלא אפילו החלקים הנמצאים בידי צה"ל לא נמסרו להן עד להשלמת הזיהוי. ומדיניות הצבא היא להמתין עד שיצורפו החלקים החסרים, ובינתיים הקבורה מעוכבת. אלא שההתרשמות מהתנהלות הצבא היא של גרירת רגליים מכוונת, מתוך תפישה מדינית שקבורה חלקית של החללים תתפרש כהשלמה וויתור, וזו גופא שאלתנו – האם מדיניות זו מוצדקת על פי ההלכה או לא. אך לכאורה מנקודת מבטן של המשפחות, כל עוד אין בידיהן היכולת לקבור את מתיהן, א"כ גם אין מקום לאנינות.

אך עדיין יש לומר גם לאידך גיסא. מאחר שמדובר במאמצים ניכרים להשיב את החללים על כל חלקיהם בזמן קצר, נכון יותר לדמות זאת למציאות שדן בה ה'נודע ביהודה' (מ"ת סי' ריא הובאה בפת"ש שם ס"ק כב) שחוק המלך אוסר לקבור את המת עד שיעברו מ"ח שעות משעת הפטירה. וכתב הנוב"י שבכה"ג דין אנינות חל מיד על קרובי המת, אע"פ שאין בידם לקברו בתוך מ"ח שעות. ושאני ממי שמת בתפיסה שאין לקרוביו רשות לקברו כלל, ואינם צריכים להכין ארון ותכריכים שמא לא תינתן להם רשות ויבואו לידי פסידא. אך במקום שישנו עיכוב זמני בלבד של הקבורה, הריהם מחוייבים לעסוק בהכנה לקבורה כגון הכנת ארון ותכריכים, ומשום כך חלה עליהם אנינות לאלתר.

ולכאורה עיכוב הקבורה שנכפה על המשפחות בנד"ד למשך כמה ימים דומה מאוד למת המוטל לפני הקרובים, אלא שהמלך מונע מהם מלקבור את המת שחובת אנינות חלה עליהם מיד. ואדרבה, השיקול שהביא לדחייה זו הוא דווקא הדאגה לכבוד המת, ומצאנו שהלנת המת אינה אסורה כשהיא נעשית לכבודו. אלא שזו גופא השאלה: האם כבוד המת מצדיק לנהל משא ומתן מדיני על שחרורם של מחבלים מסוכנים תמורת חלקי גופות.

מיהו, לא דמי. הנוב"י לא התיר לקרובים לנהוג אנינות אלא במקום שהמת מצוי בידיהם, וכל הגורם לעיכוב הוא רק האיסור החיצוני שהמלכות הטילה על הקבורה בתוך מ"ח שעות, ואעפ"כ סבר שעליהם לנהוג בדיני אונן. ולא מיבעיא מצד כבוד המת שחובת הכבוד מחייבת אותם להיות אוננים משעה שהוא מוטל לפניהם, אלא גם מצד העיסוק במצות הקבורה יש להם טירדה בהכנת התכריכים ובהנחתו בארון נקוב, ואנינות שייכת בהם. אך כשהמת אינו בידיהם כלל אין להם במה לטרוח, וא"כ אין מקום לאנינות. וכעין זה כתב גם בגשה"ח (פי"ח א, ד) שאם המת אינו מוטל לפני קרוביו, שני הטעמים שהוזכרו לדין אנינות אינם קיימים, אין להם טירדא במצות הקבורה וגם אין להם יכולת לנהוג כבוד במת שאינו לפניהם. כי רק כשעושה מעשה לכבוד המת הוא אונן, אך כשאין לו מה לעשות עבורו אינו אונן.

ונמצא, שמציאות נוראה זו שאנו עוסקים בה היא מציאות ביניים. מצד אחד, מדובר בהמתנה של כמה ימים בלבד עד שהקבורה תתאפשר, ומצד שני אברי המת שאנו ממתינים לקבורתם אינם מצויים בידינו אלא בתפיסה בידי האוייב. אך גם במציאות מורכבת זו נלע"ד שיש הבחנה עקרונית בין הפעולות הצבאיות המתבצעות בשדה הקרב, אם בחיפוש אחר שרידי הגופות ואם בהשבתן בכח מידי האוייב, לבין המאמצים המדיניים שנעשים במקביל. הפעילות הצבאית תלויה בידינו, והעוסקים בה מקווים לסיים את מלאכת הקודש תוך יומיים שלושה לכל היותר, וכאילו המת בידינו אלא שיש עיכוב חיצוני בקבורתו. אך לעומתה, ניהול משא ומתן מדיני מהווה הכרה בכך שהמת אינו בידינו אלא בידיהם של אויבינו המחזיקים בו בתפיסה, מה עוד שיש חשש שמא הוא יימשך עוד ימים רבים. ואם כן, נראה להכריע שאין להמתין לקבורת החללים עד להשלמת המו"מ המדיני אלא לקבוע את ההלוויות מייד לאחר סיום המאמצים הצבאיים, וממילא חלה אנינות על קרוביהם משעה שקיבלו את השמועה המרה.

יתרה מזו, לענ"ד במקרה שלפנינו מוטל דווקא על הקרובים תפקיד חשוב הנוגע למצות הקבורה. כבני המשפחה עליהם לדרוש במפגיע מן הצבא, שתינתן להם האפשרות להביא לקבורה את החלקים הנמצאים ביד צה"ל, ולא להמתין עד שיוחזרו גם יתר החלקים הנמצאים ביד האויב. וכשדרישה זו באה מן המשפחה יש לה משקל ציבורי גדול ומכריע.

כי לפי ההלכה אין מקום למו"מ משפיל זה, ואין מקום להיכנע לסחטנות כל שהיא. מצות קבורה אינה מצדיקה ויתור מצד ישראל לא על שחרור מחבלים ולא שום תמורה מדינית. כל אלו הם בבחינת פיקו"נ. ומדינה האחראית לבטחון אזרחיה לא צריכה להיכנע לשום דרישה.

(אמנם הימצאות האברים בידי האויב היא חילול כבודם וכבוד ישראל ויש בכך חילול ה' גדול, אך גם כניעה לסחטנות יש בה חילול ה' והשפלה. והשפלה יש בה צד של פיקו"נ, ולו בעצם העובדה שהם סבורים שהצליחו להכניע אותנו. תחושת הצלחה בצד שלהם מעלה את המוראל של אויבי ישראל כולם, ומדרבנת אותם להשמיד להרוג ולאבד טף ונשים אזרח וחייל. וזאת ללא קשר לתמורה המדינית, שיש בה פגיעה ברורה בביטחון ישראל בעתיד.

יש אפוא למשפחה משימה דחופה, לדרוש מהממשלה ומשלטונות הצבא לערוך את הלוויה בהקדם, ולקבור את חלקי הגופות המצויים בידינו. ולכשיימצאו החלקים האחרים, יוסיפו גם אותם לקבר. ומשימה נעלה זו אינה יכולה להעשות על ידי אחרים, ואם כן יש לבני המשפחה דין אנינות.)

מסקנות

א.  חובת הקבורה חלה אפילו על חלק מאברי החללים הי"ד, או משום מצוות קבורה, לדעת הסוברים כן, או מטעמים אחרים שהוזכרו בפוסקים. קבורה זו צריכה להערך בהקדם האפשרי, וכל טקסי ההלוויה נוהגים בה.

ב.  דין אנינות חל על קרוביהם של הנופלים מיד עם היוודע להם דבר האסון. כאוננים, הם מצווים לעסוק בכבוד המת ובצרכי הקבורה שניתן לעסוק בהם.

ג.  כמו כן, מוטל עליהם תפקיד קשה מנשוא, בנסיבות נוראות אלו, לתבוע מן הצבא והממשלה לאפשר להם להביא לאלתר לקבורה את שרידי יקיריהם המצויים בידינו, ולהמנע מעיכוב הקבורה עד לסיומו של מו"מ מדיני עם האויב.

ד.  יש להסתפק אם לאחר הקבורה הראשונה הם עדיין אוננים עד קבורתם של האברים החסרים, או שהאנינות פקעה ודין אבלות חל עליהם. אך ודאי שאחד הדינים חל עליהם – או אנינות או אבלות. ואם נמצא ראשו ורובו של החלל או שהתייאשו מלקברם, האבלות חלה משעת הקבורה הראשונה או הייאוש ולא משעת קבורת האברים האחרים.

ה.  בני המשפחה אינם צריכים להיות נוכחים בשעת הקבורה השניה משום שהיא המשך לקבורה הראשונה. כמו כן, הם אינם חייבים לשבת שבעה ולנהוג אבלות פעם נוספת לאחר הקבורה השניה.

ו.  [הבאת החללים בשלמותם לקבר ישראל אינה מצדיקה נתינת תמורה מדינית, ואף לא את עצם קיומו של משא ומתן משפיל עם האויב האכזר, משום שיש בזה חשש לפיקוח נפש. וכל שכן שאין היתר לסכן חיילים אחרים לשם חילוץ הגופות וחלקיהן, ואף לא לחלל שבת לשם מטרה נעלה זו.]

ויה"ר שיקוים בנו הפסוק: "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם".