סימן ב - מצוַת יישוב ארץ ישראל ואיסור 'לא תחנם' בגוש קטיף

 

ראשי פרקים

א.  איסור 'לא תחנם' בגוש קטיף

  1. איסור 'לא תחנם' בתחום עולי מצרים
  2. יישוב ארץ ישראל ו'לא תחנם'
  3. מצוַת יישוב ארץ ישראל לדעת הרמב"ם
  4. רכישת קרקעות בסוריא ואיסור 'לא תחנם'
  5. ראיה לאיסור 'לא תחנם' בגוש קטיף

ב.  האם איסור 'לא תחנם' חל על הציבור?

ג.  האם מצוַת יישוב א"י חלה על יחידים?

ד.  מכירת קרקע לטובת ישראל

ה.  ההתנגדות לעקירה

  1. יֵהרג ואל יעבור?
  2. עבירה ב'קום עשה' וב'שב ואל תעשה'

*  *  *

א. הצגת השאלה

מה דינו של אדם הגר בגוש קטיף ונדרש לפנות את ביתו ומשקו על מנת למוסרם לנכרים? האם הדבר מותר לו או לא?

א. איסור 'לא תחנם' בגוש קטיף

  1. איסור 'לא תחנם' בתחום עולי מצרים

הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (י, ג-ד) פסק:

אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל, ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות... ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו... ומפני מה אין מוכרין להן? שנאמר 'ולא תחנם' – לא תתן להם חנייה בקרקע. שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא... ואסור ליתן להם מתנת חִנם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי' – במכירה ולא בנתינה.

כידוע, גוש קטיף נכלל בתחום שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל (עיין שו"ת מהרי"ט ח"א סי' מז ומו"ק סי' שו). האם גם שם חל איסור 'לא תחנם'? ואם כן, היש לדמות את תחום עולי מצרים לסוריא, שבה אסור למכור רק שדות, או לא"י שאסור למכור בה אפילו בתים?

נאמר בגיטין (ח, ב):

והקונה שדה בסוריא – כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא? אמר רב ששת: לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך? כדאמר רבא: אומר לעובד כוכבים ועושה, הכא נמי, אומר לעובד כוכבים ועושה. ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב א"י לא גזור רבנן.

וכתב החתם סופר בחידושיו שם:

הכוונה בפרוארי ירושלים – בממשלת ירושלים, שהוא מה שכבשו עולי בבל, אבל לא מה שכבשו עולי מצרים, דאם לא הכי, הווי ליה למימר 'כקונה בא"י סתם'. וצ"ל הקונה בארצות שכבשו עולי מצרים – נמי איכא קצת מצוה, אבל לא לכתוב עליו אונו בשבת.

מבואר בדבריו שקניין קרקעות בתחום עולי מצרים הוא "קצת מצוה", אך לא מצוַת יישוב ארץ ישראל במילואה, ולכן אין היתר לומר בשבת לנכרי לכתוב שטר קניין על קרקעות אלו. החתם סופר אינו מתייחס לאיסור 'לא תחנם', אך המנחת חינוך (מצוה צד אות ד) התייחס לכך, וכתב: "ודוקא מה שהוא ארץ ישראל המקודשת, או בכיבוש שני במה שכבש עזרא, כי מה שלא החזיקו עולי גולה – אינו קדוש, כמו שכתבנו כמה פעמים".

לאמיתו של דבר, אין קשר הכרחי בין גבולות הארץ לעניין מצוַת יישוב ארץ ישראל, שבה דן החתם סופר, לבין גבולותיה לעניין 'לא תחנם', שבו דן המנחת חינוך. אולם בדיוק לשונו של החת"ס אולי נרמז קשר כזה: איסור 'לא תחנם' אינו חל בתחום עולי מצרים, ולכן חז"ל לא התירו לומר לנכרי לכתוב בשבת שטר קניין על קרקעות בתחום זה, למרות שבחוֹל יש קצת מצוה ברכישתן. כיוון שאין שם איסור 'לא תחנם', כמו שכתב גם המנחת חינוך, אין חשיבות רבה כל כך שדווקא יהודים יֵשבו שם, ולכן לא התירו חז"ל לקנות קרקעות אלו בשבת.

  1. יישוב ארץ ישראל ו'לא תחנם'

יש להעיר על דברי החתם סופר מהרמב"ם (הל' שבת ו, יא):

הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי, מותר לו לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב א"י לא גזרו בדבר זה. וכן הלוקח בית מהם בסוריא, שסוריא כארץ ישראל לדבר זה.

והקשה על כך המגן אברהם (שו,כ):

שהרי מדינא, סוריא – חוץ לארץ היא, כמו שפסק הרמב"ם ריש פ"ה תרומות... דהא ברייתא סבירא ליה כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ואם כך אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו ד'לא תחנם', לכן מותר לעבור איסור דרבנן; אבל כיון דהרמב"ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, למה נדחה דרבנן מפני דרבנן? וביותר קשה, דהא מסקינן... דאפילו לכתחִלה מוכרין בתים לעכו"ם בסוריא, וקל וחומר שלא לקנות מהם בשבת! וצ"ע.

ואפשר סבירא ליה דעל כל פנים, איכא קצת מצוה בקניית בתים1.

פעמיים חוזר המגן אברהם על הזיקה הקיימת לדעתו בין המצוה לרכוש קרקעות בא"י לבין איסור 'לא תחנם'. משמע מדבריו שבכל מקום שמותר למכור בו בתים לנכרים, אין היתר לקנות מהם בתים בשבת. כך עולה גם מרש"י בגיטין, שכתב: "משום ישוב ארץ ישראל – לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה". משמע שהא בהא תליא: יישובם של ישראל מותנה בהוצאת הנכרים, וממילא מסירה לנכרים ממעטת את יישובם של ישראל, בחינת "אִמלאה החרבה" (יחזקאל כו, ב; מגילה ו, א). נמצא אפוא שמצוַת יישוב א"י ואיסור 'לא תחנם' הם שני צדדים של מטבע אחד2.

על כל פנים, מהרמב"ם עולה שאפילו בסוריא, שהיא מחוץ לגבולות א"י וכיבושה כיבוש יחיד, שאינו תקף להלכה, יש מצוה לרכוש קרקעות, ומצוה זו דוחה אפילו שבות של אמירה לנכרי. לא מסתבר לומר שסוריא קדושה יותר מתחום א"י שנתקדש ע"י עולי מצרים, ומכאן שיש מצוה גם לרכוש קרקעות הנמצאים בתחום עולי מצרים. מעתה, יש לבאר את כוונת הגמרא "כקונה בפרוארי ירושלים" שלא כחתם סופר: אדרבה, למרות שסוריא היא כיבוש יחיד ואפילו לדרגת עולי מצרים לא הגיעה, בכל זאת לעניין קניית קרקעות בשבת היא חשובה כמו עיקרה של ארץ ישראל, דהיינו פרוארי ירושלים. וכן כתב במפורש הכפתור ופרח שכל א"י שנתקדשה ע"י עולי מצרים קדושה לכל הלכותיה חוץ מתרו"מ ושביעית (פ"י), וכ"כ בשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' סז):

ולענין הלכה, כבר כתב בס' כפתור ופרח שמצוה לדור גם בכיבוש עולי מצרים וכן בעבר הירדן, ואין ספק להרהר אחר דבריו. א"כ בזמן הזה ג"כ מצוה, אם מזדמן לאדם לקנות – מצוה לקנות. וכבר כתב בס' כפתור ופרח דשבות אמירה לעכו"ם מותר גם כן במקומות שכבשו עולי מצרים, ק"ו מסוריא.

וכן משמע מהאבני נזר (יו"ד סי' תנד), שביאר שגם המהרי"ט, שכתב שאין האיש יכול לכפות את אשתו לעלות עמו ממצרים לעזה, מסכים שלעניין מצוַת יישוב א"י – דין עזה כדין א"י. העלינו, אם כך, שדברי החתם סופר מוקשים מסברה ואינם מוסכמים על רוב הפוסקים.

  1. מצוַת יישוב ארץ ישראל לדעת הרמב"ם

לאור דברינו, ייתכן ליישב את שיטת הרמב"ם, שלא מנה את מצוַת יישוב א"י במניין המצוות, למרות שפסק כאן שמצוַת יישוב א"י דוחה איסור אמירה לנכרי בשבת, וכן פסק בהל' מלכים (ה, יב) שמצוה לגור בארץ – וכבר תמה עליו הרמב"ן בשכחת מ"ע ד. ולפי מה שכתבנו אפשר לומר שמצוַת יישוב א"י כלולה באיסור 'לא תחנם', ולכן לא ראה הרמב"ם צורך למנותה כמצוה בפני עצמה.

אלא שהרמב"ם בספר המצוות (ל"ת נ) אינו כולל באיסור 'לא תחנם' את איסור החנייה בקרקע, אלא רק כותב: "שהזהירנו מחמול על עובדי עבודה זרה ומייפות דבר מכל מה שיוחד להם...". רק באיסור 'לא יֵשבו בארצך' (ל"ת נא) כתב הרמב"ם: "שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו, כדי שלא נלמד כפירתם", והוסיף: "ובביאור בא לנו הפירוש: לא תתן להם חנייה בקרקע". אך גם לדבריו אלו, שטעם האיסור להושיב נכרים בארצנו הוא כדי שלא ישפיעו עלינו לרעה, ולא משום קדושת הארץ, ברור שהאיסור מלמד על כך שארץ ישראל היא ארצנו ומצוה עלינו לגור בה. שאם לא כן, מניין ההצדקה לגרש ממנה גויים3?

  1. רכישת קרקעות בסוריא ואיסור 'לא תחנם'

למסקנת המגן אברהם, אין זיקה בין המצוה לקנות קרקעות לבין איסור 'לא תחנם'. ישנם מקומות, כגון סוריא, שמצוה לרכוש בהם קרקעות, אך איסור 'לא תחנם' אינו חל בהם. ייתכן אפוא, לדעתו, שאף על פי שמצוה לרכוש קרקעות בעזה ואפילו בשבת, אין איסור למסור קרקעות אלו לנוכרים, וכמו שכתב המנחת חינוך.

אך מצד הסברה לא נראה לומר כן. כי אדרבה, מסתבר שקשה יותר להפקיע קדושה מלהחיל קדושה4, ואם מצוה לרכוש קרקעות ולהחיל עליהם קדושה – קל וחומר שאסור למוכרם לנכרים ולהפקיע את קדושתן. אלא שקשה על סברתנו מסוריא, שמצוה לקנות בה בתים ושדות ואפילו בשבת, ובכל זאת אין בה איסור 'לא תחנם'.

ונלענ"ד שאין לדמות כלל את עזה לסוריא, וגם אם בסוריא אין איסור 'לא תחנם' – בעזה יש איסור. כי עזה נתקדשה ע"י עולי מצרים ודינה כדין א"י לנושאים שונים, כגון לעניין סמיכת חכמים לדעת הרמב"ם ולתרומות ומעשרות לדעת הכפתור ופרח והרדב"ז, ולכן מסתבר שיש בה גם איסור 'לא תחנם'. סוריא, לעומתה, אין בה שום קדושה, ולכן אין בה גם איסור 'לא תחנם'. אלא שיש להקשות על דברינו: אם אין בסוריא שום קדושה, מדוע מצוה לקנות בה קרקעות ואפילו בשבת?

והנה, כבר הקשה מו"ר הגר"ש ישראלי בארץ חמדה, שכל המעיין במפה רואה שסוריא כלולה בגבולות א"י המובטחת, דרומית מערבית לנהר פרת, ומדוע לא חל עליה איסור 'לא תחנם'? והסביר מו"ר הגר"ש ישראלי שכשם שחו"ל אינו מתקדש לפני כיבושה של כל ארץ ישראל, כך גם גבולות ההבטחה אינם מתקדשים לפני כיבושם של גבולות ההתנחלות, המוזכרים בפרשת מסעי ובספר יהושע. ממילא, יש מצוה לקנות אדמות בסוריא כי סופנו להגיע לסוריא, ואדרבה – ע"י רכישת קרקעות יוכל היישוב היהודי להתרחב גם לסוריא. אך אין שם איסור 'לא תחנם', שכן טעם האיסור הוא כדי שהנכרים לא ישפיעו לרעה על היהודים היושבים שם, ובסוריא לא יושבים עדיין יהודים.

מכל מקום, ארץ ישראל שנתקדשה ע"י עולי מצרים – יש בה קדושה בעצם, ורק לעניין תרומות ומעשרות היא פטורה מדאורייתא משום שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, אך מסתבר שאיסור 'לא תחנם' חל גם עליה.

  1. ראיה לאיסור 'לא תחנם' בגוש קטיף

ולענ"ד, יש ראיה מפורשת שאיסור 'לא תחנם' חל גם בתחום עולי מצרים מהאמור במסכת עבודה זרה (כא, א). המשנה שם (כ, ב) קובעת:

אין משכירין להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות. ובסוריא משכירין להם בתים, אבל לא שדות. ובחוץ לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוץ לארץ מוכרין אלו ואלו.

ובגמרא שם מקשים על ר' מאיר, שסבר שבסוריא מותר להשכיר לנכרים בתים:

מאי שנא מכירה דלא? משום מכירה דארץ ישראל. אי הכי, משכירות נמי נגזור? היא גופה גזרה, ואנן ניקום וניגזור גזרה לגזרה?! והא שכירות שדה דבסוריא, דגזרה לגזרה היא, וקא גזרינן! התם לאו גזרה הוא, קסבר: כיבוש יחיד שמיה כיבוש. שדה, דאית ביה תרתי (גם 'לא תחנם' וגם הפקעת קדושה) – גזרו ביה רבנן; בתים, דלית בהו תרתי (אלא 'לא תחנם' בלבד) – לא גזרו בהו רבנן.

מבואר אפוא שלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, יש במכירת בתים בסוריא משום 'לא תחנם'. ואם כך, לא תיגרע ארץ ישראל עצמה, שנכבשה בכיבוש רבים ע"י עולי מצרים, מכיבוש יחיד בסוריא שהיא כחו"ל.

וכן מצאתי בשו"ת שמן המֹר לר' מרדכי רוביו (יו"ד סי' ד; עמ' לד), שכתב שאיסור 'לא תחנם' חל גם בתחום עולי מצרים, שלעניין זה אין הבדל בין קדושה ראשונה לקדושה שנייה. וכן כתב החזו"א (שביעית כד אות א סוד"ה ומבואר).

ב. האם איסור 'לא תחנם' חל על הציבור?

יש הטוענים שאיסור 'לא תחנם' אינו חל על הציבור, וכשיחיד מוסר את ביתו לציבור, רשאי הציבור למוסרו לגוי (כעין "עמון ומואב טהרו בסיחון"). ומביאים ראיה לדבריהם משלמה המלך (מל"א ט, יא): "אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל".

אמנם, כבר פירש הרלב"ג: "כבר נזכר בספר דברי הימים כי חירם נתן גם כן לשלמה עיירות, הושיב בהם את בני ישראל. וראוי היה להיות כן, כי לא יתכן למלך למעט ארץ ישראל", וכן כתב האברבנאל. המפרשים הביאו הסברים נוספים למעשהו של שלמה, ויש שאף פירשו ששלמה טעה בכך, אולם לא מצאנו מפרש הטוען שמותר למלך לוותר על נחלתנו לזרים מסיבות מדיניות.

ועיין ר"ן לנדרים (כח, א) בשם התוספות:

דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל לא, לפי שא"י – כל ישראל שותפין בה.

כלומר, אין למלך או לרשות ציבורית כלשהי בעלות על הארץ, ואין להם סמכות למסור חלק מהארץ לאחרים.

ג. האם מצוַת יישוב א"י חלה על יחידים?

יש הטוענים טענה הפוכה: מצוַת יישוב הארץ היא מצוה ציבורית, ואין הפרט מחויב בה. לכן, אין חיוב על הפרט לגור דווקא במקום מסוים, והציבור יכול להוציאו משם ולהושיבו במקום אחר בא"י.

לאור האמור לעיל, ש'לא תחנם' ויישוב הארץ הם שתי מצוות התלויות זו בזו, הרי שכשם ש'לא תחנם' חל גם על הכלל וגם על הפרט, כך גם מצוַת יישוב הארץ היא גם מצוה ציבורית וגם מצוה אישית. וכן משמע מהרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שכחת העשין מצוה רביעית):

שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ'... נצטוינו בכיבוש בכל הדורות.

חלק זה של המצוה הוא ציבורי. ראשית, הרמב"ן מציין במפורש "ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות" – כלומר, מדובר בחיוב לאומי; ושנית, חלק זה של המצוה מאפשר גם מלחמה. אין ספק שמלחמת מצוה היא מצוה ציבורית, ואינה מוטלת על היחיד.

ובזה מיושבת קושיית המנחת חינוך (תכה): "וצ"ע, נהי דכל המצוות נדחים מפני הסכנה... ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה". ועל כרחך צריך לחלק בין מצוה אישית, שהיחיד אינו חייב בה ואף אינו רשאי להסתכן עבורה, לבין מצוה ציבורית, שבה סכנתם של יחידים אינה מפקיעה את המצוה מהכלל.

בהמשך דבריו מתייחס הרמב"ן למצוַת דירת הארץ, שהיא מצוה אישית ואינה תלויה כלל בציבור:

ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה, והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה... וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה – הכל הוא ממצוַת עשה הזה, שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצוַת עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה.

כלומר, לדעת הרמב"ן יש במצוה זו שני חלקים – חלק ציבורי וחלק אישי, וכל חלק עומד בזכות עצמו. גם כשאין מסגרת ציבורית הפרט הדר בארץ מקיים מצוה, וכן יחיד הרוכש קרקעות בא"י מקיים מצוה גדולה גם כשאין מסגרת ציבורית העושה זאת. וכן משמע משו"ת הרשב"ש (סי' ב):

והנה אין ספק שהדירה בארץ ישראל מצוה גדולה היא בכל עת ובכל זמן... וכן היא דעת אדוני אבי הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע. אמנם, מצוה זו אינה מצוה כוללת לכל ישראל בגלות החל הזה, אבל היא נמנעת בכלל, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קיא, צא) שהיא מכלל שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל, שלא ידחקו את הקץ ושלא יעלו בחומה.

כלומר, גם בגלות, כשאין ציבוריות כלל-ישראלית מכוח השבועה שלא יעלו בחומה, לא פקעה חובתו של היחיד לדור בארץ, והוא הדין ליישבה ולרכוש בה קרקעות. וכן משמע מהירושלמי (מו"ק פ"ב ה"ד):

רבי יהושע בן לוי שאל לרבי שמעון בן לקיש: מהו ליקח בתים מן הגוי? אמר ליה:... בשבת מותר... שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב 'כה תעשה ששת ימים' וכתיב 'וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים', וכתיב 'עד רדתה' – אפילו בשבת.

ופירש האג"ט (מלאכת טוחן לח, ו) שמלחמת המצוה הציבורית לכיבוש הארץ נוהגת גם בשבת, ומכוחה גם היחיד מצווה לקנות את א"י אפילו בשבת. אולם מאחר שהיחיד אינו מצווה במלחמת מצוה, שהרי מלחמה אינה מצוה אישית אלא ציבורית, התירו לו רק איסור דרבנן של אמירה לגוי ולא מלאכה דאורייתא.

מבואר אפוא שיחיד מצווה לרכוש קרקעות בא"י גם ללא מסגרת ציבורית. הישועות מלכו (יו"ד סי' סו) משווה את היחס שבין המצוה הפרטית לבין המצוה הציבורית ליחס שבין 'אתחלתא דגאולה' לבין גאולה שלמה:

אמנם גם לפי דעת הרמב"ן שחשב זאת למ"ע, מ"מ בעיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש א"י שתהיה תחת ירושתינו, לא על ביאה ריקנית של עתה. וכבר המשילו האחרונים למצוַת עשה של אכילת מצה, כי עיקר המצוה היא האכילה, ולקיחת החיטים לשם מצוה והלישה והאפייה אינם גמר מצוה. ומ"מ בודאי מצוה גדולה היא... כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר 'עוד אקבץ עליו לנקבציו'.

הישועות מלכו רואה במצוה הציבורית מעין 'גאולה שלמה' משום שרק בה יכול אדם מישראל לעשות בארץ כבשלו, ובמצוה האישית רק 'אתחלתא דגאולה'. ואע"פ שדימה אותה להכשר מצוה, היא נחשבת למצוה משום שהמצוה השלמה חייבת להתחיל במצוה החלקית.

וכן משמע מפסק השו"ע (או"ח שו,יא): "מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת, וחותם ומעלה בערכאות". והרי השו"ע דן רק בנושאים הנוהגים בזמן שישראל שרויים בגלות ובין האומות, ובזמנו רק יחידים יכלו לרכוש קרקעות בא"י ולא היתה שום מסגרת ציבורית, ובכל זאת פסק שמותר לעשות זאת אפילו בשבת5.

ופשוט הוא שאם יחיד ירכוש היום קרקע בעבר הירדן, בלבנון או בצפון מערב סיני – במקומות שהם חלק מא"י מחוץ לגבולות מדינת ישראל – הוא יקיים מצוה, ויוכל לעשות כן אפילו בשבת, ואין שום סמכות לממשלה ישראלית למנוע זאת ממנו. ואם כן, הוא הדין לאיסור 'לא תחנם': כל יחיד מוזהר שלא למסור את ביתו, ובפרט את חצרו ומשקו, לנכרים, גם אם הממשלה דורשת לעשות זאת. מסירת הבית לצבא או למשטרה כאשר האדם יודע שהמטרה היא להעביר את הבעלות עליהם לנוכרים – אף היא אסורה, הן משום 'לפני עיור' והן משום שהיא בעצם מסירה לנכרים, כאדם המוכר את ביתו לנכרים באמצעות סרסור, שאין ספק שעובר ב'לא תחנם'.

ד. מכירת קרקע לטובת ישראל

כשהמטרה היא טובת ישראל, מותר למכור קרקע לנכרים. כך כתב הישועות מלכו (סי' נה) ביחס להיתר המכירה בשמיטה, ולכאורה ראיה לדבריו מגמרא בגיטין (לח,ב):

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: 'לעולם בהם תעבודו'. מיתיבי: מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה! מצוה שאני.

והקשה הרמב"ן6:

תמהני, וכי מפני מצוה להתפלל בציבור דחו עשה שבתורה? ואפשר שלא אמרה תורה 'לעולם בהם תעבודו' אלא משום שלא ליתן להם מתנות חִנם, כענין דכתיב בגוים 'לא תחנם'; אבל כשהוא משחררו מפני שנותן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב, דליכא חנינה – מותר.

אפשר היה ללמוד מדבריהם שאם אדם מוכר קרקע לגוי בא"י לטובתו – אין בכך איסור, אך הדברים צריכים ליבון: הם לא הזכירו את איסור המכירה לגוי, אלא את האיסור לתת מתנת חינם. ידוע שאיסור 'לא תחנם' כולל שלושה איסורים: איסור לתת חנייה, איסור מתנת חינם ואיסור חן. הראשונים השוו את האיסור לשחרר עבד לאיסור לתת מתנות חינם, ולא התכוונו כלל להשוותו לאיסור לתת חנייה בקרקע, שבאמת אין לו שום דמיון לשחרור עבד. ואכן, החזו"א (שביעית כד, ד) כתב שאין מדבריהם ראיה לעניין מכירת קרקעות בא"י.

אמנם, הגרצ"פ פרנק (הר צבי, אוצר השביעית השלם של כרם ציון סי' ג) כתב שאין לחלק בין האיסורים השונים הכלולים בלאו של 'לא תחנם', וכשם שמתנת חינם מותרת כאשר היא לטובת הנותן, כך גם מכירת קרקע מותרת לטובתו. והדברים צ"ע, שהרי כל מוכר קרקע – לטובתו הוא מוכר, כגון שהוא זקוק למעות וכד', וא"כ נפל כל איסור מכירת הקרקעות בבירא, כי כל מכירה היא לטובתו של המוכר? ועוד קשה, שכן הגמרא מסבירה שר' אליעזר שחרר את עבדו משום "מצוה דרבים", ולדעת הרמב"ן וסיעתו – למה לי מצוה דרבים? תיפוק ליה ששחרר את העבד לטובת עצמו, כדי להשלים מניין! ברור מכאן שלא כל טובת עצמו מתירה לשחרר עבדים, אלא רק טובה חשובה, כגון צורך רבים.

ולכן צ"ל שאכן צודקים שניהם. צדק החזו"א שאיסור 'לא תחנם' חל גם על מכר שיש בו טובת ישראל, וצדק הגרצ"פ שלטובת ישראל מותר למכור שדה לגוי. אולם באמת היתר זה אינו חל בכל מכירה, אלא רק במכירות מיוחדות, כגון אלו המוזכרות בספר כפתור ופרח (פ"י):

מסכת גיטין פרק השולח (מד,א), תניא: המוכר ביתו לגוי – דמיו אסורין. וגוי שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם – מותר ליטול דמיו, וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם... מסתברא דהוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית שיכול למוכרה לגוים, כי הוא מתירא שהגוים יחריבוהו או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול...

והרב בעל העטור ז"ל כתב אות מ"ם בשם תשובות, אם אינו מוצא למכור [לא] למצרן ולא לישראל אחר אפילו חצי דמיו, ומצרן מעכב למכרו לגוי – אם אינו מוכרה לחסרון מזונות, או שאין לו ממנה הנאה כל כך, לא כל הימנו שירביץ ארי עליו.

הכפתור ופרח אומר במפורש שמי שאנוס, כגון שחושש שגויים יחריבו ביתו או שאין שם ישראל שימכרנו לו אפילו בזול – מותר לו למכור לגוי. ובהסבר הדברים, באשר לגויים האונסים אותו י"ל שבלאו הכי הוא לא יוכל להמשיך ולדור באותו מקום, וכיוון שהוא אינו יכול לחנות שם – אין מניעה שגוי יחנה במקומו, כי כל האיסור לתת להם חנייה הוא רק כדי שיהודים יחנו בארץ ולא נכרים. אך באשר להפסד, צ"ל כמ"ש הכפתור ופרח, "שהוא כמציל מידם". ודומה לזה מצינו באיסור ערכאות, שמותר להציל כי אין כוונה לייקר את הערכאות אלא להציל, אף כאן – כשאין כוונתו לתת חנייה לגוי אלא רק למנוע מעצמו הפסד, מותר למכור לגוי7.

והנה, בנידון דידן, מצדיקי העקירה טוענים שהדבר עשוי אולי להביא תועלת לעם ישראל: יש סיכוי שמשהו ישתנה פה לטובה, וגם מעמדנו המדיני אולי עשוי להשתפר8. אולם גם הם מודים שייתכן שהעקירה תגרום יותר נזק משתביא תועלת, כגון שהטרור יגבר ואויבינו יקבלו חיזוק למאבקם ע"י ההישג שהצליחו לנשלנו בכוח מאדמתנו. מכל מקום, כיון שהעקירה היא איסור ודאי ורק ספק-ספיקא של תועלת, אין ספק מוציא מידי ודאי.

אך תיתכן טענה אחרת, הנשענת על דברי הכפתור ופרח כי מי שדר בין הגויים ומתיירא מהם – רשאי למכור להם את ביתו ולעבור למקום אחר. יש הטוענים שהמקום מסוכן ויש חשש לחייהם של התושבים והחיילים המגנים עליהם. התושבים עצמם מוכנים להמשיך לגור במקום למרות הסיכונים9, כיוון שסיכון קיים בכל מקום, ומה לי הכא מה לי התם. גם גורמים צבאיים חוששים שהנסיגה רק תחמיר את בעית הביטחון לכל תושבי הארץ בכלל ולתושבי הנגב המערבי בפרט. נמצא שהמצב מורכב: מי שאכן משוכנע באמת שהעקירה תביא תועלת – אינו עובר מבחינתו על 'לא תחנם', אך מי שמפקפק בכך – עובר על 'לא תחנם'.

ה. ההתנגדות לעקירה

  1. יֵהרג ואל יעבור?

השאלה, אם כן, היא עד כמה צריך אדם להתנגד לעקירתו מביתו. במקום אחר דנו אם מותר לאדם להתקוטט על מצוה (באהלה של תורה ח"א סי' ד'), ובודאי שאינו מחויב לסבול חבלות בגופו כדי לקיים מצוה. וכיוון שמדובר באונס, יש להביא ראיה מסיפורו של אלישע בעל כנפיים (שבת מט, א):

שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד, רץ מפניו ורץ אחריו, וכיון שהגיע אצלו – נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה.

ובחידושי הרמב"ן שם:

ואי קשיא, אלישע שהיה גוף נקי – למה נטלן מראשו? והא בשעת שמד אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד, ב)?! הני מילי לעבור על מצוַת לא תעשה, אבל אם גזרו לבטל מצוַת עשה – ודאי תבטל ואל יֵהרג, דשב ואל תעשה שאני. ועוד, שהן יכולין לבטל על כרחו, שיניחוהו בבית האסורין וממילא תבטל.

וכן נפסק ברמ"א (יו"ד קנז, א): "אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצוַת עשה, אין צריך לקיימו ושיֵהרג" – כלומר, אם יאנסו אותו לעבור על מצוַת עשה למרות התנגדותו, אין עליו חובה להתנגד.

  1. עבירה ב'קום עשה' וב'שב ואל תעשה'

לגבי ההפסד הממוני שצריך האדם להפסיד כדי שלא לעבור על מצוות, נפסק ברמ"א (יו"ד קנז, א):

ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה, ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – הוא נתפס באותו עון. מכל מקום, בדבר שיש חשש סכנה – אין צריך להוציא ממונו על זה.

ובפתחי תשובה (יו"ד קנז, ד):

ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד', שכתב דבלא תעשה שאין בו מעשה, כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה – י"ל דאין מחויב לבזבז ממונו... ועיין בס' חומת ירושלים ס"ס קצו, שכתב דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת לענין חיוב בזבז ממונו הוא דקום עשה הרבה יימנע ממנו בסיבת עניותו, לכן התירו שלא יקיים פעם אחת על דרך שארז"ל 'חלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה'. אבל שיעבור לא תעשה משום ממון – אין סברא, דמשום עוני ודאי אין הכרח לעבור לא תעשה, ומניעת עשיות הרבה יימצאו בסבת עוני... ועיין בס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה, שדעתו גם כן נוטה לחלק דדוקא בל"ת שיש בו מעשה. וכתב דה"ה להיפך: במצוַת עשה שעובר בקום ועשה, כמו כל לאו הבא מכלל עשה – מחויב לבזבז כל ממונו, ע"ש.

וצ"ע, האם בנידון דידן, אדם המפנה את ביתו נחשב כמי שעובר על איסור 'לא תחנם' בקום עשה או בשב ואל תעשה? אם הוא לא מתנגד לכך שיקחוהו, הוא אינו עושה דבר. אך אם הוא קם מרצונו והולך – לכאורה הוא עושה מעשה.

מיהו, יש לומר שהליכתו – אע"פ שהיא בקום עשה – היא כשלעצמה אינה מעשה מסירה לנוכרים, אלא שכתוצאה מעזיבתו יוכלו למסור את ביתו לנכרים, וצ"ע אם פעולה כזו נחשבת לקום עשה. מצינו שאדם נחשב לעובר עבירה בקום עשה אע"פ שעבר את העבירה רק בשב ואל תעשה, אך כיוון שקדם לכך מעשה – הוא נחשב לעובר בקום עשה. כך למשל, נזיר שנכנס לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע את המעזיבה – הנזיר חייב, אע"פ שלא עשה מעשה באוהל המת (נזיר יז, ב); וכן מי שהיה לבוש כלאים ואח"כ התרו בו שלוקה (מכות כא, ב) והוא הדין מי שנכנס בטומאה למקדש ושהה – שחייב על השהייה, אע"פ שלא עשה מעשה אלא בשעת הכניסה (שבועות יז, א).

מיהו, ניתן לחלק בין המקרים. הנזיר שוהה באהל המת באיסור, וכן הנכנס למקדש שוהה במקדש באיסור, וכן הלבוש כלאים, ואילו המגורש מגוש קטיף – יוצא מביתו, וכתוצאה מכך נמסר ביתו לנוכרים כשהוא כבר אינו גר בו. מעשה העבירה נעשה בלעדיו, ללא כל מעורבות מצדו, לא פעילה ולא פסיבית. אע"פ שעצם עזיבת הבית בידיעה שהדבר יגרום למסירתו לנוכרים הוא סיוע לעבירה אולם אדם לא חייב להוציא את כל הונו ע"מ להימנע מסיוע והעבירה עצמה אינה נחשבת מצידו לעבירה בקום עשה, ואין עליו חובה להפסיד את כל ממונו כדי למנוע את העבירה. הסברה נותנת אפוא שאין האדם מחויב להוציא את כל הונו כדי שלא לפנות בית שיימסר לנכרים.

"כי א-להים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה. וזרע עבדיו ינחלוה ואהבי שמו ישכנו בה". (תהלים סט).