סימן ג - מצות חינוך הבנות

 ראשי פרקים

שאלה 

א.  החובה לחנך את הבת

ב.  המקור למצות חינוך

ג.  אחריות האב על בתו שסרחה

ד.  המצוה לחנך או להתחנך?

ה.  חיובו של סומא במצוות

ו.  החיוב בחינוך כמצוה טבעית

ז.  מה בין חינוך הבנים לחינוך הבנות?

מסקנות

*  *  *

שאלה

האם יש חובה על ההורים לחנך את בנותיהם לתורה ומצוות?

א. החיוב לחנך את הבת

באופן פשוט, עיקר מצות החינוך מוטלת על האב כלפי בניו. ויש לדון בשאלה כפולה:

א. האם האב חייב לחנך גם את בנותיו או רק את בניו?

ב. האם האם חייבת לחנך את ילדיה, או שחיוב זה מוטל על האב בלבד?

ואמנם מצינו מזה דורי דורות שהבנות זכו לחינוך כמו הבנים, והאימהות נטלו בכך חלק לא פחות מן האבות. אך כל זאת – מנלן?

ולכאורה יש לתלות את שאלתנו במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש במסכת נזיר (כח, ב), וז"ל המשנה שם:

האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר.

והגמרא שם הביאה מחלוקת בביאור החילוק שבין האיש לאשה:

מאי טעמא, ר' יוחנן אמר – הלכה היא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש – כדי לחנכו במצות. אי הכי, אפי' אשה נמי. קסבר איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה... בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה.

ר' יוחנן סבר שאין חילוק עקרוני בין האיש לאשה או בין הבן לבת במצות חינוך, והחילוק שמצאנו בנזירות היא הלכה היוצאת מן הכלל. ולעומתו, ריש לקיש סבר שזהו דין כללי בכל התורה שעיקר מצות החינוך היא דווקא זו של האב כלפי בניו, ואילו האם פטורה מכך וגם הוא עצמו פטור מחינוך הבנות.

אך התוס' (שם ד"ה בנו) הקשו על סברת ר"ל מן הגמרא ביומא (פב, א) שעסקה במצות חינוך התינוקות לתענית, ושם הוסכם על כל האמוראים שיש דין חינוך בין בתינוק ובין בתינוקת, ולא מצאנו שום חולק בדבר. ומסקנת התוס' היא: "וצריך לחלק בדבר" – סתמו ולא פירשו.

המגן אברהם (סי' שמג ס"ק א) ביאר שיש לדמות את כל המצוות לתענית יוהכ"פ, וצריך לחנך את הבנות כפי שמחנכים את הבנים, והביא סייעתא לסברא זו מהילקוט (אמור דף קע"ח ע"ג). ויוצא, שלמעשה האב חייב לחנך את בתו בכל מצוות התורה כשם שהוא חייב לחנך את בנו. ורק בנזיר זו הלכה מיוחדת שאין האב רשאי להדיר את בתו בנזיר.

ונמצא, שהסוגיא ביומא אזלא בשיטת ר' יוחנן ולא כריש לקיש, וההלכה נפסקה כר' יוחנן שהאב והאם חייבים בחינוך הבנים והבנות בשווה.

ובספר 'אורח-מישור' על מסכת נזיר (שם) הביא כמה ראיות שגם בנות הן בכלל חינוך. בתוספתא דעירובין (פ"ב, ה"ח) שנינו: "לא נמנעו בנות ישראל מלשלוח עירוביהן בידי בניהן ובנותיהן כדי לחנכן במצוות". וכיוצא בזה מצאנו גם במסכת פסחים (פח, א) "שה לבית – מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים", והיינו כדי לחנכם כפי שפירש רש"י (ד"ה על ידי).

ב. המקור למצות חינוך

ובסוף דבריו תמה ה'אורח-מישור' על שיטת החולקים – שבת אינה בת חינוך – מכח הסברא. שהרי גם בת גדולה חייבת במצוות כמו בן גדול, ויש צורך לחנכה ולהרגילה לכך מקטנותה. לדעתו, זו סברא פשוטה שיש חובה לחנכה כהכנה לשמירת מצוות, ולא יתכן שבת ישראל החייבת במצוות אינה בת חינוך.

ויש להעיר על דבריו מיסודם, שהרי הראשונים הביאו מקורות מן הכתוב למצות חינוך, ומשמע שלא ידענו על חובה זו מסברא בעלמא.

הרשב"א (מגילה יט, ב ד"ה הא דתנן) והריטב"א (סוכה ב, ב ד"ה א"ר יהודה) הסמיכו את דין חינוך על הפסוק: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו), שממנו יש ללמוד על מצות חינוך שהיא מדברי קבלה או לכל הפחות מדרבנן.

ויש מן הראשונים הסוברים שחיוב זה הוא מהתורה, ומצאו לו מקור בפסוק "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט ובפי' רבינו מיוחס שם). וצ"ל לשיטתם, שהפסוק בא ללמדנו לא רק על מצות תלמוד תורה – שהאב חייב ללמד את בנו באופן תיאורטי, אלא גם את קיומה – שהאב חייב לחנכו למעשה. כי עיקרה של תורה הוא לשמור ולעשות ולקיים, "וכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו". ויש שלמדו על מצות חינוך מפרשת ההקהל, שבה נצטווינו להביא את הטף וללמדו, שנאמר: "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו" (דברים לא יג). כלומר, שתכלית הבאת הטף היא שהקטנים ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם (עיין בפירוש הרמב"ן במקום). ועוד למדו מהכתוב: "חקת עולם לדרתיכם" (ויקרא ג יז) – ומכאן שאנו מצווים להודיע לבנינו את המצוות כדי שידעו ויקיימו. אם לא נלמדם את המצוות איך ידעו אותם?! (עיין רמב"ן דברים ו, ז).

ואם באנו ללמוד ממקורות אלו גם לחינוך הבת – לכאורה יש נפ"מ בין הלימודים השונים. אם לומדים מהקהל או מ"לדורותיכם" לכאורה גם בנות בכלל מצוה זו. אך אם לומדים מ"ולמדתם את בניכם", על כרחך המצוה אינה מתייחסת אלא לבנים ולא לבנות, שכן הן פטורות מתלמוד תורה. ואמנם מצות חינוך אינה כלולה ממש במצות תלמוד תורה אלא רק נלמדה מכללא, אך עדיין יש ללמוד את הסתום מהמפורש שהחיוב ללמד ולחנך למצוות אינו מיועד לבנות, אלא רק לבנים החייבים בעצמם בלימוד תורה.

יתרה מזו, גם לדעת הסוברים שמצות חינוך היא מדרבנן נלענ"ד שבנות אינן בכללה. שהרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, דהיינו – שכשם שמצוה ללמד את הבנים תורה כך מצוה לחנכם לקיומה. ואם כן, כשם שמצות תלמוד תורה היא רק לבנים ולא לבנות, כך גם מצות חינוך היא רק לבנים ולא לבנות. וגם אם יש סברא גדולה לחייב את ההורים בחינוך הבנות, עדיין אין בידינו מקור ברור לחיוב זה.

ואם כי, יש מקום להעיר ממש"כ המג"א (סי' מז ס"ק יד) שאשה חייבת ללמוד את הדינים שהיא מקיימת, ומשום כך היא יכולה לברך את ברכת התורה אע"פ שאינה מצווה בלימוד שאר חלקי התורה. ולשיטתו, יש מקום לטענה שגם בנות הן בכלל מצות תלמוד תורה, וממילא הן גם בכלל חינוך.

מיהו הסבר זה קשה. שהרי לימוד תורה לשם קיום ההלכה המעשית בלבד אינו אלא הכשר מצוה, ועל הכשר מצוה ודאי אין לברך. ואם כן, רק בנים המצווים ללמוד תורה לשמה יכולים לברך אך לא בנות. ובמק"א הארכנו להסביר שאשה אינה מברכת על חובתה האישית בתלמוד תורה, אלא היא מברכת על המצוה הכללית של תלמוד תורה המוטלת על כלל ישראל. (עיין בפתיחה לספרי באהלה של תורה ח"א אות יד).

וא"כ לא העלנו ארוכה לשאלתנו. מאחר ולמצות חינוך בנים יש מקור בתורה או מתקנת חכמים ולא מסברא בלבד, א"כ מנין לנו שבנות חייבות בחינוך?

ג. אחריות האב על בתו שסרחה

ומצאנו כמה מקורות בדברי חז"ל שעוסקים בבת שסרחה, המטילים את האחריות על הוריה משום שהם אשמים בכישלון החינוכי. ומשמע בעקיפין, שיש חיוב על ההורים לחנך את בתם לתורה ולמצוות.

כך מצאנו לענין נערה שזינתה (כתובות מה, ב):

והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה (דברים כב, כא) – ראו גידולים שגדלתם.

מכאן מוכח שחובת האב לחנך את בתו לאיסורי עריות, וכשהוא לא מילא את חובתו כהלכה והיא חטאה, חטאה של הבת מתפרש ע"י התורה ככישלון חינוכי של האב. ולכאורה, הוא הדין לענין שאר מצוות.

ועיין במגן אברהם (או"ח סי' קכח ס"ק סב) שחילק בין כהן שבתו חטאה בזנות שבכך הוא מתחלל, לבין כהן שבתו חטאה בהמרת דת שאינו מתחלל בכך. המרת דת אינה מעידה על כשלון חינוכי, לא משום שהאב אינו מצווה בכך, אלא לפי שדבר זה אינו בידו של האב. מה שאין כן כשמדובר על כשלון בתחום העריות, שהדבר היה בידו של האב. מדבריו עולה, שהאב חייב בעצם לחנך את בתו לכל מצוות התורה. אלא שאיננו תולים בו בדרך כלל את הכישלון החינוכי, חוץ מכישלון בתחום העריות. ואע"פ שאין ראיה מפורשת מן הגמרא לחינוך הבנות אלא לענין גילוי עריות ולכל היותר לצניעות ולא למצוות אחרות, מן המג"א עולה שיש חיוב כזה גם בשאר המצוות.

אך גם אם נקבל את דברי המג"א עדיין אין להוכיח שהאב חייב בחינוך בתו לכלל המצוות וללימוד תורה, אלא רק לעניני איסור בלבד כדי לאפרושי מאיסורא. והדרא קושיא לדוכתא, מהו המקור למצות חינוך הבת לקיום מצוות עשה?

ד. המצוה לחנך או להתחנך?

ונראה לתלות את השאלה שהעלנו לעיל – האם מקורו של דין חינוך הוא בפסוק וממילא הוא מקיף את האב והבן בלבד, או שמקורו בסברא והיא זו שמחייבת לכלול בו גם את האם והבת – בחקירה אם עיקר המצוה היא לחנך או להתחנך. חקירה זו יסודה במחלוקת ראשונים – יש הסוברים שאחריות החינוך מוטלת על האב המחנך והבן פטור ממנה לגמרי, ויש הסוברים שהאחריות מוטלת על הבן המתחנך והוא זה שחייב במצוות מדין חינוך.

ונפק"מ לשאלה הבאה: האם קטן שחייב במצוה מדין חינוך יכול להוציא אחרים שחייבים במצוה, כשם שהחייב במצוה מדרבנן יכול להוציא אחרים החייבים מדאורייתא. וכגון שהקטן אכל לחם ורוצה להוציא אחרים בברכת המזון שחייבים בה מדאורייתא. דעת רש"י (ברכות מח, א ד"ה עד שיאכל) שהקטן אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, ונימוקו עימו:

ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה.

לדעת רש"י קטן שהגיע לחינוך אינו חייב במצוות מצד עצמו אפילו מדרבנן, וכל האחריות לחנך אותו למצוות מוטלת על האב בלבד. ומשום כך הוא אינו יכול להוציא אחרים החייבים במצוה מצד עצמם.

אך ראשונים אחרים חולקים על רש"י וסוברים שהקטן הוא זה שמחויב במצוות בעצמו מדין חינוך, משום שהאחריות החינוכית מוטלת עליו. והתוס' (שם ד"ה עד שיאכל) הביאו ראיה לסברא זו, שאם אינו מחוייב במצוות אפילו מדרבנן כיצד הוא מוציא את אביו בברכת המזון. אלא על כרחך הוא זה שמחוייב בברכת המזון מצד עצמו, דהיינו חיוב דרבנן מדין חינוך. וכן דעת הר"ן (מגילה ו, ב בדפי הרי"ף) שקטן חייב מצד עצמו, ומשום כך הוא יכול להוציא אחרים ידי חובת קריאת מגילה לדעת ר' יהודה. וגם ת"ק החולק עליו מודה עקרונית לסברא זו, אלא שלדעתו לא אתי קטן שהוא תרי דרבנן ומפיק גדול שהוא חד דרבנן.

ושיטת התוס' והר"ן עדיין טעונה הסבר. שהרי קטן מצד עצמו אינו בר חיובא באף מצוה, ואם כן כיצד ניתן לחייב אותו לחנך את עצמו לשמירת המצוות? ובניסוח אחר: כיצד יש לחכמים כח לחייב את הקטן בעצמו מדין חינוך, בזמן שהתורה פטרה אותו לגמרי מכל המצוות כיון שאינו בר חיובא?

יתרה מזו, לדעת הקהילות יעקב (סוכה סי' ב) גם רש"י מודה לתוס' שיש חיוב מסוים על הבן להתחנך, ומאידך, גם התוס' מודים לרש"י שיש חיוב מסוים על האב לחנך. והמחלוקת ביניהם אינה קוטבית.

הדבר עולה לדעתו מהמעשה בהילני המלכה שכל מעשיה על פי חכמים, וסוכתה היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה כיון שאשה פטורה מן הסוכה. והגמרא שם (סוכה ב, ב) מקשה:

והלא שבעה בנים הוו לה.

ומשמע מקושיא זו שגם האם חייבת בחינוך בניה למצות סוכה. ויש להקשות מן הגמרא בסוטה (כח, ב), שרק האיש מצווה לחנך את בניו ואילו אשה אינה מצווה לחנך את בניה.

(ועיין בפנ"י שהסביר את קושיית הגמרא באופן אחר, שהיא אינה מתייחסת אל חיובה של הליני המלכה בחינוך בניה אלא דווקא לחיובם של הזקנים שנכנסו ויצאו לסוכתה. שהרי "קטן האוכל נבילות בי"ד מצווים להפרישו", ואף כאן היה עליהם חיוב להפרישם מאיסור אכילה חוץ לסוכה.

ויש להעיר על דבריו שתי הערות. ראשית, בי"ד אינו מצווה בדין חינוך אלא באפרושי מאיסורא בלבד, כפי שפסק הרמ"א בסי' שמג. ומצד חובה זו, היא ודאי אינה מוטלת דווקא על בית דין אלא על כל אדם מישראל, ואף הילני המלכה בכלל חיוב זה. ושנית, אין כאן חיוב ברור מצד אפרושי מאיסורא, שכן אכילה מחוץ לסוכה תלויה במחלוקת גדולה בין הראשונים אם היא בגדר איסור או ביטול עשה בלבד, עיין באהלה של תורה ח"ב סי' צג).

וכדי ליישב קושיא זו, הקהילות יעקב לסוכה מבחין בין שני דינים שישנם במצות חינוך הבנים א. חובת האב לחנך את בנו. ב. חובת הבן להתחנך. ואמנם עיקר מצות החינוך הוטלה על האב ולא על האם, אך מכיון שגם הבן חייב להתחנך מצד עצמו, ולשם כך הוא זקוק לסיוע מצד הוריו, נמצא שגם האם בכלל המצוה. שהרי כל מי שיכול לחנכו חייב לסייע בידו להתחנך, ופשוט שגם האם היא בכלל חיוב זה, בפרט שהדבר מסור בידה יותר מאחרים.

ויש להוסיף על דבריו, שמסתבר שגם בת חייבת להתחנך כמו הבן. שהרי היא חייבת במצוות כאיש, ועליה להרגיל את עצמה לקיים מצוות עוד בקטנותה. וממילא, כל מי שבידו לסייע לה במצוה זו חייב לחנכה, בין האב ובין האם והוא הדין לכל מי שיכול.

על כל פנים, גם מהסבר זה עולה שיש חיוב כל שהוא על הקטן, לפחות מדרבנן, להתחנך או לקבל את מרות הוריו. אלא שעדיין צ"ע, הרי קטן אינו בר חיובא כלל, לא להתחנך ולא לקבל את מרות הוריו, קטן פטור מכל מצוה שהיא, הן מדאורייתא והן מדרבנן?

ובערוך לנר (שם) יישב בדרך דומה, על פי תשובת מהר"ם שהביא המג"א (סי' שמג ס"ק א) שהילני המלכה החמירה על עצמה, ומשמע שהיא היתה מצווה על חינוך בניה מדרבנן. וצ"ע מהו גדר זה של חיוב מדרבנן?

ה. חיובו של סומא במצוות

גם לגבי סומא מתעוררת שאלה מעין זו, אליבא דר' יהודה הסובר שהוא פטור מכל המצוות שבתורה. האם ניתן לחייב אותו במצוות מדרבנן?

וכתבו התוס' במגילה (כד, א ד"ה מי):

היינו מן התורה אבל מדרבנן מיהא חייב. ואפילו נסתמא משנולד מ"מ חייב הוא מדרבנן שלא יהא כנכרי ולא יהא נוהג בו דת יהודי כלל.

...אבל סומא אם נפטור אותו מכל מצוות אפי' מאותן שאינן אלא מדרבנן, א"כ יהא חשוב כנוכרי.

התוס' מחדשים שסומא אינו פטור לגמרי מן המצוות אפילו לדעת ר' יהודה, אלא חייב בהן מדרבנן. והסברא מחייבת לומר כן, משום שכל יהודי חייב לקבל על עצמו לנהוג כיהודי מכח שייכותו לעם ישראל, דהיינו לקיים את המצוות.

וקשה, אם סומא פטור מכל המצוות הוא פטור גם ממצות "לא תסור מכל אשר יורוך". ובדומה לכך הקשה בטורי אבן (מגילה שם) שהרי סומא אינו חייב לשמוע בקול חכמים, ואם כן כיצד ניתן לחייבו במצוות מדרבנן. ובשלמא קטן ניתן לחייבו במצוות מדרבנן אע"פ שהוא אינו חייב לשמוע בקול חכמים, משום שהחיוב במצוות מדין חינוך אינו מוטל עליו באופן ישיר אלא על אביו, ואביו ודאי חייב לשמוע בעצמו בקול חכמים – אך סומא מנ"ל?

ויש להעיר על עצם חילוקו בין הקטן לסומא, שאין לו מקום אלא לשיטת רש"י – שהאב הוא זה שחייב לחנך את בנו במצוות. אך לשיטת התוס' – שהחיוב במצוות מוטל על הקטן עצמו ולא על אביו – אין מקום לחלק בין הקטן לסומא, וקושיית הטו"א תסתער גם על קטן.

וכדי לתרץ קושיא זו הטורי אבן מעלה את האפשרות לחלק בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. ר' יהודה לא פטר את הסומא ממצוות לא תעשה אלא ממצוות עשה בלבד, שהיא בקום ועשה. ומאחר שמקור החיוב לשמוע לדברי חכמים הוא הלאו ד"לא תסור", אם כן חלה עליו תקנת חכמים והם יכולים לחייב אותו במצוות מדרבנן.

אך גם אם נקבל את תירוצו לגבי סומא קשה לחלק בדרך זו גם לגבי קטן, ומסתבר יותר לומר שקטן פטור לגמרי מכל המצוות, ואפילו ממצוות ל"ת. יתרה מזו, לדעת התוס' בנזיר (כח, ב ד"ה בנו) אפילו מדין חינוך האב אינו מחוייב להפריש את בנו מאיסורי לאוין אלא רק לחנכו למצוות עשה, ומטעם זה קטן האוכל נבילות אין בי"ד מצווים להפרישו. ואם כן הוא פטור גם ממצות "לא תסור", והדרא קושיין לדוכתא – מה מקור החיוב של הקטן לקבל על עצמו עול מצוות מדין חינוך?

ועל כרחך צ"ל שיסוד החיוב של הסומא והקטן במצוות הוא מסברא, ולאו דווקא משום שמצוה לשמוע דברי חכמים. וכפי שכתבו התוס' שסוף סוף גם הסומא הוא בן ישראל, ואע"פ שהוא פטור מכל המצוות שבתורה, סברא פשוטה היא שלא יהיה מנוער לגמרי מן המצוות ויחוש את עצמו כנוכרי. התיחסותו של כל יהודי לעם ישראל מחייבת אותו באופן טבעי להיות שותף לעם ישראל בקיום המצוות, וגם הסומא והקטן בכלל זה. ואמנם הוא אינו מצווה מהתורה באופן פורמאלי, אך פטור בלא כלום אי אפשר. ולכן הוא צריך להרגיש מחויבות טבעית להשתתף עם כלל ישראל בקיום המצוות, וזה מקור החיוב שלו – אם לא מהתורה אז לפחות מדרבנן. וכמו כן יש לומר בקטן לשיטת התוס'.

ולענ"ד סברא מעין זו מוכרחת גם אליבא דשיטת רש"י. שהרי גם לשיטת רש"י, שחובת החינוך חלה על האב ולא עליו, עדיין צ"ע. האב אמנם חייב לחנך את בנו, אך מה חובתו של הבן לקבל את מרות אביו? הרי אפילו במצות כיבוד אב ואם עדין אינו חייב? אמנם אפשר לומר שהאב יכריחו, אולם האמנם לזה יקרא חינוך? זהו אילוף ולא חינוך.

על כן צ"ל גם לשיטת רש"י, שהנחת היסוד של כל חינוך היא שהילד ירצה להתחנך. כלומר, חזקה על ילד שירצה ללכת בעקבות אביו ולהיות בן ישראל כשר.

ומצאתי בקונטרס דברי סופרים להר"א וסרמן (סי' א אות כא) שכתב:

וכן להסוברין דחיובא דרבנן בקטן שהגיע לחינוך הוא על הקטן בעצמו ולא כדעת רש"י (ברכות מ"ח) דהחיוב הוא רק על אביו. וכיון דקטן אינו בר מצוות כלל מדאורייתא א"כ גם המצוה הזאת לשמוע לדברי חכמים אין הקטן חייב בה?

י"ל דבכל המצוות ואיסורין של דבריהן הסכימה דעתן לדעת המקום... והא דקטן פטור מכל המצוות הוא משום שכן הוא רצון ה' לפוטרו אבל מכיון שגזרו חכמים עליו ואנו יודעין שהסכימה דעתן לדעת המקום ב"ה ממילא חייב לעשות כדבריהן שכן הוא רצונו יתברך.

ורצונו לומר: יש דברים שהטבע האנושי מחייב אע"פ שאינם מפורשים בתורה (וקרוב לזה כתב בשערי יושר שער א פ"ז יעוי"ש), וקיום המצוות מדין חינוך הוא מכללם. (ואמנם ה'קובץ שיעורים' תולה סברא זו בדעת התוס' בלבד, אך לענ"ד יש לה מקום אפילו לשיטת רש"י.)

אלא שהר"א וסרמן הוסיף להקשות שאם אמנם זו סברה כל כך פשוטה, מדוע החיוב של הקטן אינו מהתורה אלא מדרבנן בלבד?

והוא מחלק כנראה בין סברא הגיונית לבין מחויבות טבעית לעשות את רצון ה'. אלא שיש דברים שה' רצה בעצמו יש דברים שתלה ברצון חכמים.

(ועיין פנ"י ברכות לה, א ד"ה אלא סברא שהוכיח מלשון הש"ס – "למה לי קרא, סברא היא" – שלכל סברא יש תוקף מדאורייתא. ונפק"מ שאין להקל בה במקום ספק כדין ספיקא דאורייתא, ורק בספק ברכות הקלו משום שישנה סברא הפוכה לאסור ברכה שאינה צריכה כנגד הסברא שאסור לו לאדם להנות מהעוה"ז בלא ברכה. ובמק"א כתבנו שרק אם פרט אחד מפרטי המצוה הוא מסברא יש לה תוקף מהתורה, שסוף סוף עיקר המצוה היא ודאי מדאורייתא. אך במקום שהסברא מלמדת על עצם החיוב אין להחשיבו למצוה מהתורה, כי סו"ס החיוב לא היה מסיני. ועיין פהמ"ש להרמב"ם חולין פ"ז מ"ו).

ו. החיוב בחינוך כמצוה טבעית

וסברא זו – שחיוב הקטן במצוות מדין חינוך נובע מן היסוד הטבעי – עולה מתוך דבריהם של אחרונים נוספים.

עיין 'קובץ הקהל' (הוצאת מכון התוה"א תשס"א במהדורת זכר למקדש) לאדר"ת (בעמ' 514 ובעמ' 518 ועי"ש מש"כ בעמ' 398) שדייק מלשון החינוך (מצוה תריב) שמצות ההקהל היא להיקהל – "שנצטוונו שיקהל עם ישראל כולם אנשים נשים וטף". כלומר, הציבור על כל חלקיו הוא זה שמצווה להיקהל ע"מ לשמוע את דברי התורה הנקראים ע"י המלך. ומוכח שהמצוה חלה גם על הטף, אע"פ שהם פטורים מכל המצוות. וגם כאן יש לשאול: וכי מי יכול לצוות עליהם להקהל?

אלא שבאופן טבעי הקטן חש צורך אישי להשתתף עם כל הציבור במעמד ההקהל, וזהו מקור החיוב שלו להקהל עם שאר הציבור.

ובדרך זו יש לבאר גם את החלקת יואב (או"ח סי' א), שבמצוות בני נח גם קטן הוא בר חיובא. ועל כרחך צ"ל שהמייחד את מצוות בני נח הוא שהדעת האנושית מכריעה אותן, כמו שמשמע מהרמב"ם (הל' מלכים פ"ח הל' יא, אלא שדרך זו אינה עדיפה. ולדעתו, בן נח המקיים מצוותיו מהכרע הדעת אינו אלא מחכמיהם אך לא מחסידי אוה"ע. יעוי"ש), ולכן גם קטן חייב במצוות אלו.

והדברים מפורשים עוד יותר במשך חכמה על הפסוק "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" (בראשית יח, יט):

מקור מצות חנוך במצות עשה מקורו מזה הפסוק, מאברהם אבינו שיצוה את בניו בקטנם על המצוות. וקרא ד"חנוך לנער על פי דרכו" שהביא הרמב"ם בסוף הל' מא"ס (ושם לענין איסורים) הוי מדברי קבלה. אבל העיקר מאברהם, וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב.

העולה מדבריו, שחובת חינוך היתה קיימת עוד לפני מתן תורה. כשה' הבטיח לאברהם ואעשך לגוי גדול הבין אברהם מעצמו שעליו לגדל גוי כזה ולחנך את בני ביתו לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. אמנם התורה וחכמים הגדירו אח"כ את החיוב במצוות מדין חינוך בגדרים הלכתיים, ולפיהם יש לאב אחריות גדולה יותר על חינוך הבנים, כי הם מצווים בתלמוד תורה וכמש"כ לעיל. אולם החובה הבסיסית הטבעית של הקטן במצוות מדין חינוך במקומה עומדת, ואלמלא היא אין המשך לקיומו עם ישראל. ונפק"מ שחינוך הבנות הוא בכלל מצוה זו.

לפי גישה זו מקור החיוב לחינוך הוא ההגיון הטבעי. השכל הישר מחייב שכל אדם מישראל יחוש מחויבות להוריש את מורשתו הרוחנית לצאצאיו. ובכל בית בו קיימת מערכת יחסים תקינה יש אוירה טבעית של הזדהות הילדים עם הוריהם, והם רוצים להמשיך את דרכם. וכל ילד מזדהה בדרך כלל עם סביבתו הן המשפחתית והן הקהילתית. הזדהות זו היא היסוד לכל חינוך. וממילא חינוך הבת בכלל זה. (לכשתמצי לומר לרש"י יסוד החינוך הוא האוירה המשפחתית שמקורה בסמכות האב, ולתוס' יסוד החינוך הוא האוירה הקהילתית שבה ילד מזדהה עם ערכי עמו, וממילא – גם עם מורשתו התורנית).

והמציאות תעיד עד כמה הנשים חרדו מאז ומעולם לחינוך ילדיהן, אפילו במצות תלמוד תורה שהן אינן חייבות בה. וכך הן למדו מאימותיהן, וזאת האוירה שבה גדלו והתחנכו בעצמן. ומשום כך נקטה הגמרא בפסחים (מט, א):

לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. שאם מת או גולה – מובטח לו שבניו תלמידי חכמים.

כלומר חזקה על בת ת"ח שתדאג לחנך את ילדיה לתורה. אולי אין זו חובתה הפורמאלית, אולם זוהי משימתה הטבעית של אשה. גם אביה אולי לא היה חייב לחנכה לכך, אולם באופן טבעי הוא ראה זאת כמשימתו. כי הוא חייב להנחיל את התורה גם לצאצאיו, ואם בתו לא תחונך לתורה הוא עלול לקפח את המשך מורשתו התורנית. והדבר בולט במיוחד במצות תלמוד תורה, שהיא הבסיס הקיומי של עם ישראל לדורות. ובהיותה בת ת"ח חזקה על אביה שהוא מנחיל לה תחושת אחריות זו, ויש להניח שהבת למדה זאת מאמה ומאביה. ולא בכדי הגמרא בסוטה (כא, א) הזכירה את זכות האשה בתורתם של בניה – "באגרא דמקרין ומתניין בנייהו", כתופעה ידועה שנשים דאגו לגדל את בניהן לתורה, מתוך אחריות טבעית למורשת ישראל מדור לדור.

ז. מה בין חינוך הבנים לחינוך הבנות?

נמצא א"כ שיש שני דינים בחינוך: א. דין טבעי הנוהג עוד מימי אברהם אבינו. דין זה מתיחס גם לחינוך הבת. וגם האם חייבת בו. ב. מצוה מהתורה או תקנת חכמים על האבות לחנך את הבנים. דין זה נסמך או הושווה למצות ת"ת הנוהגת רק בבנים.

ויש קצת רמז להבחנה זו במסכת יומא (פב, א): "תרי חינוכי הוו", דהיינו חינוך אחד של הקטנים לתענית גמורה בהתקרבם לגיל מצוות, וחינוך שני של הקטנים יותר לתענית של שעות. וביאר רבנו מנוח (הל' שביתת עשור פ"ב ה"י) שיש שני עניני חינוך השונים במהותם. ענין אחד הוא החובה המוטלת על כל אדם ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר כדי להכניסו תחת כנפי השכינה. ואף כשהילד אינו מקיים את המצוה בשלמותה יש בה ערך חינוכי, כמו שכתוב "חנך לנער על פי דרכו". והענין השני הוא החיוב מדרבנן שיעשה את המצוה כתיקונה וכמשפטה בשלמות.

ואם נקביל את דבריו לחילוק שהזכרנו, תצא נפק"מ גדולה בין חינוך הבנות לחינוך הבנים. חינוך הבנות הוא רק לעצם מעשה המצוה באופן כללי, ואילו חינוך הבנים הוא ללימוד המצוה לפרטיה. כשמחנכים את הבן למצוות – מטרת החינוך היא להקיף כל מצוה ומצוה על כל פרטיה ודקדוקיה, ורק כך ניתן לקיים את מצות תלמוד תורה בשלימות. ובפרט כשהבן הקטן הוא חכם ושואל "מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלקינו אתכם" (דברים ו, כ). הלכך, אף אתה אמור לו את כל ההלכות על כללותיהן ופרטי פרטיהן, עד האחרונה שבהן. אבל בת שאינה מצווה ללמוד תורה ואינה צריכה להיות בקיאה בפרטי הפרטים, די לחנכה למעשה המצוה בלבד ולסמוך עליה שכשתבוא לקיום המצוה תשאל לפרטיה ודקדוקיה. ולא מבעיא במצוות המיוחדות לנשים, אלא אפילו באותן המצוות שהנשים חייבות באופן שווה לגמרי לאנשים.

וכן נכון לומר גם לגבי חיובה של האם בחינוך. כיון שהיא אינה מצווה ללמוד תורה וללמדה ממילא היא פטורה ממצות החינוך לפרטי המצוות התלויה במצות תלמוד תורה, אולם היא אינה פטורה ממצות החינוך הטבעית לידע כללי של המצוה הנובעת מן האחריות להמשך קיומו של עם ישראל.

על דרך זו ניתן לפרש את דברי הריטב"א (סוכה ב, ב) בנוגע למעשה בסוכתה של הילני המלכה, שגם בניה השתמשו בה:

מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצוות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול. דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני, משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, מקרא מלא דבר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו.

ולא זו בלבד שהיא מחוייבת בחינוכם של בניה למצות סוכה בכללותה, אלא שהיא היתה צריכה לראות את עצמה מחוייבת לדאוג להם לסוכה כשרה, משום שכל מעשיה על פי חכמים.

ואם נתאים סברא זו של הריטב"א למה שהבאנו לעיל בשם רבנו מנוח, נאמר שעקרונית רק האב חייב לחנך את בניו ללמוד מצות סוכה בשלמותה, משום שרק עליו מוטלת המצוה המפורשת של חינוך הבנים. ולעומתו, האם מחוייבת בחינוכם של בניה אך ורק לידע כללי של המצוה. אך מכיון שבניה של הילני המלכה רצו לדקדק בפרטי המצוה, כראוי לבניה של אשה שכל מעשיה עפ"י חכמים, ממילא היא ראתה חובה לעצמה לסייע להם לקיים את המצוה בשלימותה כרצונם.

ואולי ניתן לדמות קצת בין מצות החינוך המוטלת על האשה, לחיובה במצות פריה ורביה. האשה פטורה מפו"ר, ובכל זאת היא נחשבת למקיימת מצוה בלידת ילדיה. (ועיין בר"ן ריש פ"ב דקידושין דף טז, ב בדפי הרי"ף שמצוותה היא במה שמסייעת לבעלה במצת פו"ר שלו). וכמו כן יש לומר בנד"ד לענין מצות חינוך, האשה אמנם אינה מצווה באופן ישיר בחינוך הילדים לתורה ומצוות, אך ודאי שהיא מקיימת מצוה בשעה שהיא עוסקת בכך.

או שנבאר זאת בסגנון אחר על פי דברי ה'משך חכמה' (פרשת נח ד"ה פרו ורבו). הוא מבאר מדוע אשה אינה מצווה בפו"ר, ומעלה את הסברא שאשה נורמאלית מעוניינת בילדים גם ללא ציווי מפורש, וממילא אין צורך לצוותה. כי כל בת חוה ירשה מהאם הראשונה את תכונת "אם כל חי", והאימהות טבועה בה בעומק נפשה. מבחינת האשה זוהי אפוא מצוה טבעית, וכעין מה שכתבנו לענין חינוך.

ויש לדמות זאת למצות חינוך. שכן בבנות ישראל טבועה לא רק האחריות להמשכו הפיזי של העם, אלא גם ובעיקר להמשך קיומו הרוחני. וגם תכונה זו טבועה בה בעומק נפשה, ומבחינתה זו מצוה טבעית. (ואולי משום כך משה הקדים בקבלת התורה את האמירה לבית יעקב לפני ההגדה לבני ישראל).

ולפי זה בימינו, שנשים רוכשות ידע תורני (עפ"י פסיקתו של החפץ חיים בליקוטי הלכות סוטה כא), והן מתעניינות ומעוניינות לדעת את המצוות על כל פרטי פרטיהן אפילו בקטנותן, על האב והאם מוטלת המשימה לסייע בידן לקיים את המצוות בהידור, לא פחות מבנים.

מסקנות

א.  אע"פ שאין מקור מפורש לחייב את ההורים בחינוכה של הבת לתורה ומצוות, פשוט שהמצוה מוטלת עליהם באופן טבעי, ויש לה תוקף גמור של מצוה מדרבנן ואולי אף מדאורייתא. ומטעם זה יש לחייב גם את האשה בחינוך הילדים אע"פ שהיא אינה מצווה בתלמוד תורה.

ב.  מצות חינוך הבנות אינה זהה לחלוטין למצות חינוך הבנים. החינוך הבסיסי השוה בכולם נובע מן היסוד הטבעי של המצוה, דהיינו להעמיק את ההזדהות הטבעית של הילדים עם המורשת הרוחנית של ההורים, ולהרגיל אותם בקיום המצוות באופן כללי. ומלבד זאת, יש דגש מיוחד בחינוך האב לבניו מדין לימוד תורה – לחנכם ללימוד ולקיום המצוות בשלימות על כל פרטיהן ודיקדוקיהן. ומכלל מצוה זו יצאו הנשים והבנות.

ג.  אף על פי כן נלענ"ד שמן הראוי לחנך גם את הבנות בימינו לקיום המצוות בשלמותן כמו הבנים. וזאת משום שבימינו הנשים רוכשות ידע תורני רחב (עפ"י פסיקתו של החפץ חיים בליקוטי הלכות סוטה כא), והן מתעניינות בתורה ובמצוות לפרטיהן, וגם כשהן קטנות הן מעונינות לקיים את המצוות שהן חייבות בהן בהידור, לא פחות מן הבנים. וממילא גוברת גם החובה הטבעית של הנשים וכלפי הבנות, שלא להסתפק בחינוך כללי לתורה ומצוות וערכיהן בלבד, אלא בשלימות.