סימן ד תולדות השמיטה ותולדות הרבנות

 

סימן ד תולדות השמיטה ותולדות הרבנות *

 

* חורף תשנ"ה.

 

תולדות השמיטה בארץ-ישראל הן בבואה של תולדות הרבנות הראשית לישראל.

כמעט אין נושא אחר שבו עומדת הרבנות הראשית במוקד הדיון הציבורי, ובו נבחנת סמכותה בכל פעם מחדש, כמו השמיטה. יתירה מזאת, דומה שהשמיטה היא שהחישה במידה מסוימת את הצורך ברבנות הראשית לישראל. אין כמעט נושא שבו אישיותם וסמכותם של הרבנים הראשיים לישראל כה קובעת, כמו בנושא השמיטה.

א. הרב קוק והשמיטה

הקשר נוצר על ידי הרב קוק, מייסד הרבנות הראשית לישראל, עוד טרם ייסודה. ספרו "שבת הארץ" הוא הספר הראשון מסוגו, שבו ריכז בתמציתיות את כל הדעות בהלכות שמיטה בצורה שיטתית ועדכנית. ספר זה יצר סגנון חדש בספרות ההלכתית. הספר עוסק בהלכות שביעית הלכה למעשה על כל כללותיה ופרטותיה, בהתחשב במציאות החקלאית המתחדשת. מטרתו היתה להנחות את החקלאי החדש בארץ בקיומה של מצוה ישנה-חדשה; מצוה עתיקת יומין, שנשכחה בגלל התרחקותנו מאדמתנו ויש צורך ללומדה וליישמה מחדש 19.

מכאן המורכבות המיוחדת של המצוה, שלא ניצבה כמוה בפני ההלכה דורות רבים. מצד אחד - הזדמנות פז להחזיר עטרה ליושנה ולקיים את שבת הארץ כהלכתה, מצוה המקנה ממד של קדושה לאדמת הקודש של ארץ ישראל. מצד שני - החקלאות הצעירה עומדת בפני קשיים עצומים, וכל המשך קיומה מותנה בהצלחתה הכלכלית. כישלונה - משמעותו סתימת הגולל על רעיון ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, ופירושו המעשי - העדר סיכוי מעשי למשוך ארצה את מיליוני היהודים שתנאי הגלות הקשים אילצו אותם לעקור ממקומם. אמריקה, הצפונית והדרומית, קסמה ליהודים בסיכוייה הכלכליים יותר מארץ ישראל. אולם המחיר הרוחני היה כבד ביותר. שביב התקוה של השחר הבוקע ועולה מההתיישבות בארץ ישראל יכול להכריע לשבט או לחסד את כל מהלכו ההיסטורי של עם ישראל לדורות רבים. והתקוה היא דו-צדדית: מצד אחד - רצון לבנות כאן חברה חדשה, ערכית יותר, רוחנית יותר, טהורה יותר, כראוי לארץ ישראל; ומצד שני - רצון לבנות גם חברה שיש לה בסיס כלכלי קיומי מוצק יותר, כדי שתוכל למשוך אליה את המוני העם. השמיטה – על כל מכלול ערכיה הרוחניים והחברתיים, מחד גיסא, וקשייה הכלכליים, מאידך גיסא - היא שאלת המפתח הגורלית. אי אפשר להתייחס למצוה זו כאל מצוה רגילה, ולדון בה דיון הלכתי פשוט. יש צורך בסמכויות אדירות ובראייה כוללת, המביאה בחשבון את כל הבעיות ואת כל המרכיבים. להכרעה כזו יש צורך ברבנות ראשית כלל- ישראלית יותר מכל מצוה אחרת.

ב. השמיטה לדורותיה

שנת תר"ע היתה שנת השמיטה הראשונה של הרב קוק בארץ ישראל. אמנם עדיין לא היתה רבנות ראשית; אך הרב קוק, אז רבה של יפו והמושבות, שימש מעין "רב ראשי" של ההתיישבות החקלאית החדשה בארץ ישראל. לקראת אותה שנה חיבר את ספרו "שבת הארץ". אך מתוך הכרה עמוקה של המציאות הארץ-ישראלית והכלל-ישראלית, הוא הבין שלא כל החקלאים יוכלו לשבות שביתה מלאה בשנת השבע, ולמענם השתמש בהיתר המכירה.

ג. שמיטת תרמ"ט

לשם האמת ההיסטורית יש הכרח לומר, שהוא לא היה "אבי" ההיתר. לא הוא השתמש בו לראשונה. הוא בא כבר אל מציאות נתונה. זה שלוש שמיטות שההיתר נהג בחקלאות החדשה. הוא החל בתרמ"ט על ידי הרבנים: הרב שמואל מוהליבר, הרב יהושע מקוטנא, והרב שמואל זנוויל קלפפיש מוורשה. אליהם הצטרף גדול הפוסקים בדורו, הרב יצחק אלחנן מקובנא. מכירת השדות לנוכרים הגבילה את היתר המלאכות רק לאלו האסורות מדרבנן. המלאכות האסורות מהתורה, כגון: הזריעה, לא הותרו על ידי ישראל, אלא על ידי נוכרים.

כידוע עורר ההיתר פולמוס גדול בארץ ובגולה. רבני ירושלים האשכנזים לא הצטרפו להיתר. (אם כי הרבנים הספרדיים סמכו על מסורת פסיקה ספרדית עוד מימי המהר"ם גלנטי, ר' מרדכי רוביו, ועוד, הנסמכים על פסיקתו של מרן הבית-יוסף, שיש מקום להסתמך על היתר זה) 20.

ד. שמיטות תרנ"ו-תרס"ג

בשנת תרנ"ו שימש הרב נפתלי הירץ הלוי כרבה של יפו. הוא היה תלמידו של המהרי"ל דיסקין מבריסק שחי אז בירושלים. הרנ"ה הלוי התיר את מכירת העצים לנוכרים בשנת השמיטה, אולם לא את מכירת השדות עצמן. היתר זה נעשה על דעת רבו, המהרי"ל דיסקין. בשנת תרס"ג שימש חתנו, הרב יצחק הלוי, כרבה של יפו, והוא המשיך בדרכו של חותנו.

ה. שמיטת תר"ע

בשנת תר"ע חזר הרב קוק להיתר תרמ"ט, שכלל הן את השדות והן את העצים. אולם כאמור, מטרתו העיקרית של הרב היתה: קיום השמיטה בהידורה בארץ ישראל. ורק כהוראת שעה, לשם ביסוסה של ההתיישבות, ראה הכרח להשתמש בהיתר המכירה, עד שתתאפשר שמירת שמיטה מלאה. נגד היתר זה יצא אז בחריפות גדולה, הרידב"ז, שחי בצפת 21. 

עם זאת, גם הרב קוק עצמו היה מעוניין שיהיו לו מתנגדים מסוימים, כדי שההיתר לא יתפרש שלא כהלכה; שלא יובן בטעות שחתימה גרידא שטר המכירה תשמש תחליף לקיום מצוות שמיטה, שהיא מן החמורות שבתורה (ואף שהיא נוהגת בזמן הזה מדרבנן, לדעת רוב הפוסקים, הרי "כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון").

ו. שמיטות תרפ"ד-תרצ"א

בשנת תרפ"ד שימש כבר הרב קוק, יחד עם הרב יעקב מאיר, כרבה הראשי של כל ארץ ישראל. ההתיישבות היתה כבר גדולה יותר; אך עם זאת מצוקותיה אף הן גדולות. התיישבות חקלאית דתית כמעט שלא היתה; והרב נאלץ להמשיך בדרך ההיתר, כשהוא מעודד לקיים השמיטה במלואה את מי שיכול לעמוד בכך. 

מתנגדי הרבנות הראשית לא קיבלו פסיקה זו, וכאמור, השמיטה היא אולי סלע המחלוקת העיקרי בין תומכי הרבנות הראשית לבין מתנגדיה. בקרב החקלאים לא ניכרה המחלוקת כל כך, כי כאמור גם הרבנות הראשית עודדה את מי שיכול שלא לסמוך על ההיתר. אולם רק מעטים עמדו בכך. הפער ניכר יותר בקרב הצרכנים. וכיון שבתקופה ההיא היתה התוצרת החקלאית בארץ ברובה ערבית, לא בלטו כל כך ההבדלים בין שתי הגישות.

ז. שמיטות תרצ"ח-תש"ה

בשנת תרצ"ח כיהן הגריא"ה הרצוג כרב הראשי לישראל, והוא המשיך את דרכו של קודמו, הרב קוק. לעומתו ניצב אז החזון-אי"ש, שיצא נגד היתר המכירה. הוא הנחה את אותם חקלאים, שרצו לשמור שמיטה מבלי להסתמך על המכירה, כיצד ליישם את הלכות השביעית בחקלאות המתחדשת. גם לו היה הנושא הזה חשוב.

מספר הלכות שנתחדשו על ידו אפשרו זאת, כגון: "אוקמי פירא" וקצירה על ידי "אוצר בית-דין". ואכן החלו להסתמן נסיונות ראשונים של חקלאים שהלכו בעקבות פסיקתו. ברבות השנים הפכו לתנועה, שבה היו בעיקר היישובים של "פועלי אגודת ישראל", ובראשם קיבוץ חפץ חיים.

בשנת תש"ה התייצבו ההבדלים בין שתי השיטות: שיטת הרבנות הראשית מכאן, שהמשיכה בהיתר המכירה לרוב החקלאים, ושיטת החזון- איש מכאן, שהתנגדה להיתר המכירה. ההבדלים בצריכה עדיין לא היו מחודדים כל כך, משום שנמצאו די פועלים נוכרים ותוצרת נוכרית שאפשרו אספקה סדירה ועבודות על ידי נוכרים. קיבוצי פא"י פעלו באותה שמיטה, על פי הנחיותיו של החזון-איש.

ח. שמיטת תשי"ב

שנת תשי"ב היתה השמיטה הראשונה אחרי קום המדינה. עשרות רבות של יישובים קמו בכל רחבי הארץ. אכלסו אותם עולים חדשים שהתפרנסו בעיקר מחקלאות. בארץ שרר משטר "צנע". היה מחסור חמור במזון ובתוצרת חקלאית. כמעט לא היתה תוצרת חקלאית נוכרית, ורק פועלים נוכרים מעטים יכלו לעבוד במשקים יהודיים. היתר המכירה היה מותנה בכך שמלאכות דאורייתא תיעשנה רק על ידי פועלים נוכרים. היה צורך למצוא פיתרון הלכתי לבעית הזריעה והחרישה.

הגרצ"פ פרנק, רבה של ירושלים וחבר מועצת הרבנות הראשית, הציע חרישה במכונות בדרך מיוחדת (הר-צבי זרעים ח"ב סי' ל"ב-ל"ד. לימים פותחה השיטה משוכללת יותר של חרישה מכנית באמצעון "שמיטון" של מכון "צומת") 22.

באותם ימים הוקם חבר הרבנים של הפועל-המזרחי, והגר"ש ישראלי, שעמד בראשו, הגיש לרבנות הראשית הצעה מפורטת כיצד לקיים שמיטה בתנאים המיוחדים לימים ההם 23. הצעותיו של הגר"ש ישראלי אומצו על ידי הרבנים הראשיים: הגריא"ה הרצוג והגרב"צ עוזיאל, ועמם יתר חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל 24. בין החידושים שחודשו באותה שמיטה יש לציין את השתילה בגושים, שאינה אסורה מהתורה לדעתם 25, את החרישה המכנית, קצירה על ידי אוצר בית-דין וקיום הפרי על ידי שליחי בית הדין.

מכאן ואילך שימש הגר"ש ישראלי כדמות מרכזית בעיצוב השמיטה בישראל בשם הרבנות הראשית 26. מאידך גיסא, התרבו יישובי פא"י שהלכו בעקבות הוראותיו של החזון-איש, שלקראת אותה שמיטה הוציא הנחיות מעשיות מיוחדות.

ט. שמיטות תשי"ט-תשכ"ו

בשנת תשי"ט הועמד הגר"ש ישראלי, יחד עם הגרח"ז גרוסברג, בראש ועדה מיוחדת למצוות התלויות בארץ מטעם הרבנות הראשית, ועל פי הנחיותיה נהגו החקלאים והצרכנים בארץ. הוראות יצאו במועדן לכל רחבי הארץ, ותודעת השמיטה גברה. באותה שעה התפתח גם הכיוון המקביל, שחלק על הנחיות הרבנות הראשית; ולמרות המחסור בתוצרת חקלאית נוכרית, לא הרשו לעצמם תומכי גישה זו לאכול ירקות מספיחין. ביישובי פא"י פותחה שיטת ה"הידרופוניקס", שאפשרה אספקת ירקות לכל יישוב. שיטה זו פותחה ברבות הימים, נעשתה כלכלית והתרחבה לאזורי הארץ השונים, ולא רק בשנת השמיטה.

סיכומן של ההנחיות ההלכתיות של הועדה למצוות התלויות בארץ שליד הרבנות הראשית, הודפס בקובץ מיוחד בשם "בצאת השנה", ובו גם מקורות להנחיות ההלכתיות. קובץ זה הפך להיות אחד המקורות החשובים ביותר ללימוד הלכות שביעית במשק החקלאי המודרני.

בשנת תשכ"ו עמדו בראש הרבנות הראשית לישראל הגרא"י אונטרמן והגר"י נסים. הגר"ש ישראלי המשיך לעמוד בראש הוועדה למצוות התלויות בארץ, והנחה את החקלאים והצרכנים על פי ההנחיות שנקבעו בשמיטות הקודמות. העמדות השונות התייצבו: הרבנות הראשית מכאן, והחולקים עליה מכאן.

י. שמיטת תשל"ג

בשנת תשל"ג היה המצב שונה מהשמיטות הקודמות. עברו שש שנים ממלחמת ששת הימים. נוספו יישובים חדשים, בגולן, בגוש עציון ובבקעת הירדן. הפועלים הערביים חדרו בהמוניהם לשוק העבודה. פועלים נוכרים יכלו לסייע בחרישה ובזריעה לסומכים על היתר המכירה. במקביל, תוצרת חקלאית נוכרית בכמות רבה יכלה להגיע לשווקים. שתי הגישות הסתייעו במצב החדש. עדיין לא נוצרה אפשרות לקיים משק חקלאי ללא הסתמכות על היתר המכירה. אם כי משקי פא"י המשיכו בדרכם והתמחו בגידולים שניתן בהם לקיים שמיטה גם ללא היתר המכירה, כגון: מטעים, זריעה מוקדמת, כותנה דו-שנתית, זמירה מוקדמת בכרמים. עם זאת, גידולי ההידרופוניקס הוזנחו בגלל האספקה הנוכרית הסדירה. הניסיון לפתח חקלאות ישראלית על פי ההלכה, נפסק לפי שעה. 

באותה עת התרחב הגידול בחממות, ואיפשר אף הוא פיתרון לשנת השמיטה בסוגים מסוימים של ירקות. הרבנות הראשית עודדה את השימוש בחממות. מאידך גיסא, החולקים עליה טענו שאין בחממה כדי לפתור את בעיית השמיטה. נקודת המחלוקת היא, האם חקלאות ישראלית על פי ההלכה (גם אם אינה לכתחילה לכל השיטות) עדיפה על פני החקלאות הנוכרית? גישת הרבנות הראשית היתה: חקלאות ישראלית עדיפה!

יא. שמיטת תש"מ

בשנת תש"ם כיהנו כרבנים ראשיים הגר"ש גורן זצ"ל ויבל"ח הגר"ע יוסף. הם נקטו בשיטות עצמאיות וחדשניות. הגר"ש גורן טען שאחרי קום המדינה אין עוד תוקף להיתר המכירה, כי הריבונות הישראלית מפקיעה את הבעלות הפרטית הנוכרית, כיון שרוב השדות הן של ישראל. אעפ"כ המשיך הגר"ש גורן את היתר המכירה בשינויים מסוימים. במקום שטר הרשאה המנוסח כשטר שליחות, שהונהג מאז הרב קוק, נקבע נוסח חדש של שטר הרשאה, שבו החקלאים מוכרים את שדותיהם לרבנות, במקום למנות אותה כשליח שלהם. לפתרון בעיית החרישה והזריעה פותח ה"שמיטון" על ידי מכון "צומת" בגוש עציון. כמו כן פותחה מזמרת גרמא פנאומטית. צורפה לכך הנחייה להציב על המחרשות והמזרעות חופות ניידות, כדי שהמלאכות תיעשנה במעין "בית". רעיונות אלו, שהועלו בזמנו כבר על ידי הגרצ"פ פרנק, לא נקלטו בכל היישובים, גם לא בכל היישובים הדתיים. וברור היה לכל שהם פתרונות של שעת דחק, עד שיימצאו טובים מהם.

הגר"ע יוסף, ראה את עצמו ממשיכם של הפוסקים הספרדים מדורי דורות, לפיהם מכירת הקרקע לנוכרים מפקיעה אותה מקדושתה, ואין צורך כלל בהגבלה שהגביל ר' יצחק אלחנן בזמנו, חרישה וזריעה על ידי נוכרים בלבד. הגר"ע יוסף התיר אפוא חרישה וזריעה ללא הגבלה.

הרבנים שהדריכו את החקלאים, המשיכו לפעול על פי הנחיותיה של הרבנות הראשית מימי הרב קוק.

יב. שמיטת תשמ"ז

בשנת תשמ"ז עמדו בראש הרבנות הראשית הגר"א שפירא והגר"א אליהו. שותף להם בכל ההכרעות ההלכתיות החשובות היה הגר"ש ישראלי. בראש ועדת השמיטה עמד הרב יחזקאל דאום. מינוי זה ביטא את התמורה שהתחוללה בדור האחרון. קם וצמח דור צעיר שהתיישב ברחבי הארץ מתוך מניע תורני אידיאליסטי. השאיפה לקיים את המצוות התלויות בארץ, והשמיטה בראשן, היתה לא להסתפק בקיום מינימלי שלהן, אלא להדר בהן ככל האפשר. במקביל צמחו מקרב הדור הזה תלמידי חכמים שהחלו להתמחות בנושאים אלו. כל אלו יצאו מבית מדרשו של מרן הרב קוק ובהשפעתו הישירה והעקיפה. חזונו של הרב קוק החל להתממש. ההתיישבות בארץ החלה להתבסס, גם כלכלית וגם רוחנית, ועתה נוצרה האפשרות לחזור ולקיים את השמיטה בהידורה. אלמלא ההכרח, בתחילת הדרך, שאילץ את ההתיישבות ללכת בדרך הדחוקה, לא היתה קמה ומתפתחת בהמשך הזמן ההתשיבות התורנית החדשה.

הדבר בא לידי בעיקר בגושי התיישבות תורנית, בגולן, גוש עציון, גוש קטיף, דרום הר חברון ועוד.

בגוש קטיף הוקם מכון "התורה והארץ" שלקח על עצמו את המשימה לסייע לרבנות הראשית ביישום הלכות שמיטה והפצתן בקרב הציבור.

המכון הוציא שני תדריכים לקראת שנת השמיטה, האחד לחקלאי ובו הנחיות הן לסומכים על היתר המכירה, על מגבלותיו ההלכתיות, והן לחקלאים שאינם סומכים עליו. האגרונומים יעצו עצות מעשיות בתחום החקלאות והרבנים הראשיים, יחד עם הרב ישראלי, נתנו את הנחיותיהם ההלכתיות. מדריך אחר יצא לצרכן, ובו חלק לבעלי גינות כיצד לקיים גינה בשביעית. חלק זה יצא גם בנפרד.

למרות חילוקי הדעות, נוצר שיתוף עם ועדי שמיטה שמחוץ לרבנות הראשית, הוקמו אוצרות בית-דין שסיפקו פירות לצרכנים, בעיקר בבני- ברק. יש לציין את הצלחתה של דרך השיווק באמצעות אוצר בית-דין. הצלחה זו ניכרה בעיקר בחלוקת היין על ידי בית הדין, שהצליח לחלק כמות עצומה, במחיר העלות בלבד, לצרכנים בכל רחבי הארץ. אוצרות בית הדין אפשרו לחקלאים שומרי שביעית להתפרנס בשנת השמיטה ולספק לצרכנים אספקה סדירה במחירים סבירים. עם זאת היו ועדי שמיטה שהעדיפו תוצרת נוכרית על פני תוצרת ישראלית.

בנקודה זאת ניתן לראות את הבדלי התפיסות שבין הרבנות הראשית הכלל-ישראלית לבין תפיסה פרטנית, הדואגת רק לספק את הצרכן הדתי ומתעלמת מהאחריות לחקלאות שומרת השביעית.

יג. שמיטת תשנ"ד

בערב שמיטת תשנ"ד נפטר לפתע הרב יחזקאל דאום בעיצומן של ההכנות לקראת השמיטה. הוא שימש אז כרבה של "תנובה" ותכנן אספקה של תוצרת חקלאית לכל רחבי הארץ, שתהיה מבוססת, עד כמה שניתן, על גידולים של יהודים, שומרי שמיטה. ברגע האחרון הוקם בכל זאת, במסגרת "תנובה", אוצר בית-דין ארצי.

הרבנים הראשיים הרב אליהו בקשי דורון והרב ישראל מאיר לאו, נבחרו חודשים ספורים לפני כניסת שנת השבע. בראש ועדת השמיטה הועמד כותב שורות אלו.

בשמיטה זו נתאפשרה פריצת דרך חדשה באמצעות המצעים המנותקים. שיטה זו התפתחה בעיקר בגוש קטיף, בגלל החולות הרבים, אך היא התרחבה גם לאזורים אחרים. גם המחמירים, שלא התירו זריעה בחממה, התירו אותה בצירוף מצע מנותק ועוד תנאים נוספים. במקביל, היה נראה שועדי השמיטה לא יוכלו להשגיח בקפידה על האספקה הערבית מיהודה ושומרון ועזה בגלל הסכנות שריחפו על כל יהדי שהגיע למקומות אלו ("אינתיפאדה"). הסתמן פיתרון לחלק גדול של הירקות, שענה הן על בעיית החקלאים והן על בעיית הצרכנים. והחקלאות הישראלית תתבסס על עקרונות ההלכה. אולם, בפרוש שנת השמיטה נחתם הסכם בין ממשלת ישראל לבין הפלשתינאים וועדי השמיטה שוב יכלו לחדש את הפיקוח על התוצרת הנוכרית. ההזדמנות למהפך בנושא השמיטה הוחמצה. הרבנות הראשית העדיפה תוצרת ישראלית העומדת בדרישות ההלכה, על פני תוצרת נוכרית, בעוד שוועדי השמיטה שמחוץ לרבנות לא ראו את גודל האחריות לעתידה של החקלאות הישראלית ולקידום שמירת השמיטה ברחבי ארץ ישראל.

יד. המחלוקת בין שתי תפיסות נשארה בעינה

הקיבוצים הדתיים נערכו לספק גזר ותפוחי אדמה בכמות גדולה, במסגרת אוצר בית-דין, שתאפשר אספקה סדירה לפחות לחלק גדול משנת השמיטה. אולם לא כל ועדי השמיטה מחוץ לרבנות הראשית היו מוכנים להצטרף לסידור זה והעדיפו תוצרת נוכרית מהארץ ומחו"ל. כתוצאה מכך נותרו עודפי תוצרת שביעית שנפסדה או נמכרה לנוכרים. עם זאת מסגרת אוצרות בית-דין התרחבה בשמיטה זו, הן ביינות והן בפירות. בתנובה הוקמה מחלקה מיוחדת לאוצר בית-דין. הנטיעות של עצי פרי התמעטו מאוד בשמיטה זו, בעיקר בגלל הידוק הפיקוח על ערלה. המודעות לקיום השמיטה גברה גם בקרב הצרכנים הדתיים הסומכים על היתר המכירה. חלק מהצרכנים לא קנה ירקות אלא ממקומות מושגחים. בשווקים הסיטונאים הוצבו משגיחים שמנעו הספקת ירקות שלא גדלו בקרקע מכורה. בשמיטה זו ניכרה התקדמות רבה.

מאידך, בשמיטת תשנ"ד חתמה ממשלת ישראל הסכמים עם הרשות הפלשתינאית, ובהם ניתנה עדיפות מסוימת לתוצרת חקלאית נוכרית על פני זו הישראלית. חלה נסיגה בתפיסה שעמדה בבסיס גישתה של הרבנות הראשית לישראל, מאז תחילתה של ההתיישבות הישראלית החדשה בארץ ישראל, תפיסה הרואה בחקלאות ישראלית בארץ ישראל ערך דתי, ולכן יש הכרח למצוא דרך הלכתית שתאפשר גידולה, חיזוקה והתרחבותה של החקלאות וכך יהיה אפשר ברבות הימים להחיל באמצעותה את המצוות התלויות בארץ בכל רחבי ארץ ישראל.

נסיגה נוספת בראיית ההתיישבות החקלאית כערך, התבטאה בהחלטה להפשיר אדמות חקלאיות למטרות אחרות. גם עצם הנכונות לויתור על בעלות ישראלית מרוב שטחי ארץ ישראל המקודשים מגלה פיחות בערך ההתיישבות הישראלית בארץ ישראל. וכל זאת נוסף להיתר יבוא חקלאי ומוצריו והפחתת תמיכה ממשלתית בחקלאות הישראלית. כל אלו מערערים את הנחת היסוד שהונחה עם תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ועל פיה פסקה הרבנות הראשית והנחתה בהלכות השמיטה.

טו. שמיטת תשס"א

לקראת שמיטת תשס"א ניצבת הרבנות הראשית בפני תקופה חדשה. מצד אחד קיימת ההתפתחות החיובית בנכונות לשמור את השמיטה, הן מצד החקלאים והן מצד הצרכנים. אלא שהא בהא תליא. רק ריבוי צרכנים שיעדיפו תוצרת חקלאית על פי ההלכה (ברמותיה השונות) ירבה גם חקלאים שישמרו שמיטה כהלכה (ברמותיה השונות). התנאי הבסיסי למהלך זה הוא הכרה בערך ההתיישבות הישראלית בארץ ישראל. ללא הכרה בסיסית זו, הנטייה להעדיף תוצרת נוכרית תגבר על ההזדקקות לתוצרת ישראלית כשרה על פי ההלכה. הפסיקה ההלכתית עצמה מביאה בחשבון שיקוליה את הערך שבחקלאות ישראלית ואת הצורך לקיימה ולפתחה ולאפשר פרנסה לעוסקים בה. בהעדר הנחה זו נשמט הבסיס ההלכתי לא רק להיתר המכירה, אלא גם לפתרונות ההלכתיים האחרים, אוצרות בית הדין וכדו'. השאלה המרכזית המהדהדת היא, האם יש עדיין ערך לחקלאות ולהתיישבות הישראלית בארץ ישראל, או שמא, חלילה, אין בה ערך, וממילא גם לא צורך? אולי תיעוש ובנייה ואספקה נוכרית מביאים למדינה תועלת רבה יותר מחקלאות ישראלית, הזקוקה לחיזוק תמיכה ועידוד? זו שאלת המפתח לקראת השמיטה הבאה עלינו לטובה. היא גם שאלת המפתח של מבנה חברה, סולם ערכיה, חינוכה, תרבותה ואווירתה. מצוות השמיטה היא אפוא מצוה מרכזית בחיי החברה הישראלית בארץ ישראל, היא הצומת שבה מתמקדות השאלות הבסיסיות ביותר של חיינו, ושבה גם נבחן מעמדה של הרבנות הראשית לישראל. האם יינתן לרבנות הראשית לשמש מנהיגה, המובילה את החברה הישראלית להיות ערכית יותר, ישראלית יותר, וממילא גם תורנית יותר? או שמא התהליכים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים המואצים, יגברו?

יש להשיב לשאלות מפתח אלו, ומתוך כך להיערך מוקדם ככל האפשר, לקראת שנות השמיטה הבאות עלינו לטובה. 

 

 

 

19 ראה מאמרנו: "פני שבת-הארץ נקבלה" (לעיל סי' ג').

20 ראה מאמרנו בחוברת זו: "על היתר המכירה" (לקמן סי' ה').

21 עי' אגרות הראי"ה (ח"ב סי' תקכ"ב, תקנ"ה).

22 וכן נקט הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים ח"ג סי' מ"ז אות ד'). ועי' "בצאת השנה" (עמ' פ"ז סי' ב' סעי' ב'); "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ה'); “מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ז סעי' ט' והע' 33).

23 עי' "התורה והמדינה" (ח"ד עמ' עמ' קל"ז-קל"ט).

24 "בצאת השנה" (עמ' פ"ז-פ"ח).

25 עי' "בצאת השנה" (עמ' ל"א סעי' י'); "שבת הארץ" (פ"א ה"ד אות ג'). דעתו של הגר"ש ישראלי נתבארה בספר "התורה והארץ" (ח"ג עמ' 95).

26 עי' "פסקי הגר"ש ישראלי זצ"ל בענייני שמיטה" ("התורה והארץ" ח"ג עמ' 153-194).