סימן ו הרקע הרעיוני להיתר המכירה

 

סימן ו הרקע הרעיוני להיתר המכירה *

 

* "שנה בשנה" תשס"א.

היתר המכירה בשמיטה שנוי במחלוקת זה למעלה מ100- שנה.

המחלוקת מתבטאת בהגדרות הלכתיות מובהקות. אולם מעבר להגדרות ההלכתיות מסתתר ויכוח רעיוני, ביחס למקומה של מצוות יישוב ארץ-ישראל במערכת המצוות, בתהליך הגאולה ובשיתוף כל חלקי העם בקיומה. במקורו חצה הוויכוח את גדולי התורה, גם את אלו שהיו ידועים בחיבתם לציון. ויש שדווקא אהבתם היתירה לארץ ישראל הביאה אותם למסקנה המתנגדת לשימוש בהיתר המכירה. בגלל התסיסה האידיאולוגית המפרה שיש בדיון זה, מן הראוי לעורר אותו מחדש מידי שמיטה בשמיטה, על-מנת לעורר את הלבבות לביקורת עצמית ולהעמקת המחשבה על איכות החיים הישראליים בארץ-ישראל, שהן ממטרותיה הגדולות של שנת השמיטה. 

א. "לא תחנם"

נפתח באחת השאלות ההלכתיות הקשורות בהיתר המכירה, והיא: איסור "לא-תחנם", שלפיו אסור למכור קרקע לגוי בארץ ישראל 43. הנצי"ב 44 רואה באיסור זה איסור חמור יותר מהשמיטה עצמה, וקורא למציעי ההיתר שהם "ברחו מן הארי ופגעם הדוב". כלומר, הם רצו להימנע מאיסור שמיטה, שהוא מדרבנן, וגרמו לאיסור חמור יותר, והוא איסור "לא תחנם". חומרתו של איסור זה נובעת מכך שלכל הדעות הוא מדאורייתא, גם כיום. הוא קשור באיסור עבודה-זרה בירושת ארץ-ישראל, וייתכן שיש בו גם ממצוות יישוב ארץ-ישראל, שלפי הרמב"ן 45 אסור לנו שנעזבנה ביד זולתנו מן האומות.

הראשון שהתייחס לשאלה זו, והוא גם הראשון שהציע את המכירה כדרך לפטור את הקרקע ממצוות השביעית היה ר' מרדכי רוביו, רבה של חברון, לפני כ200- שנה, בספרו "שמן המור" (סי' ד') 46. תשובה זו היתה לנגד עיני ר' יצחק אלחנן מקובנה כ100- שנה לאחר מכן בהנהיגו את היתר המכירה הראשון למושבות החדשות בארץ-ישראל.

וזו לשון השאלה בשו"ת שמן המור:

איש ישראל אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו, ויש לו חוכר גוי לעבודת הכרם לעובדה ולשומרה; כי בעיר הזאת אי אפשר לעובדה ולשומרה אלא על ידי גויים; שידם תקיפה, וגזלנים הם באישון לילה ואפילה. ואם לא תהיה יד גוי באמצע, פשיטא שיחריבו אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים ויגזלו את כל פירותיה ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים.

ואי לזאת, שאול שאל האיש: מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג בו בשנת השמיטה כדי שלא תהא עבודת הגוי בכרמו מכשילתו באיסור שביעית?

התשובה ארוכה, ודנה בצדדים שונים של הבעיה. הצעתו היתה למכור את הקרקע זמנית לגוי. ובאשר לחשש איסור "לא תחנם", כותב הוא, שעלול להיווצר מצב שבו:

כל איש ישראל הירא את ה' יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה, אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול, באופן שעל ידי תיקון להצילו ממכשול, באופן של ידי תיקון הלזה יהיה גורם לישראל חניה בקרקע בארץ-ישראל טפי, שיקנו כרמים בארץ, דכגון דא מצוה, כנודע (כוונתו למצוות יישוב ארץ-ישראל).

נוצרה אפוא תופעה מעניינת, שדווקא המכירה הזמנית לגוי היא המונעת את איסור "לא תחנם", מבחינה רעיונית, בכך שיותר ויותר יהודים ירכשו שדות וכרמים בארץ; ואילו איסור "לא תחנם", הוא שעלול לגרום לכך שהעבירה תיעבר, מבחינה רעיונית, כך שהגויים יחנו יותר ויותר בארץ. ר' מרדכי רוביו מציע אפוא שלא נראה את המעשה הבודד בלבד ונשקול אותו בשיקוליו ההלכתיים הנקודתיים, אלא נראה את ההשלכות מרחיקות הלכת של המעשה, ונתייחס אל הבעיה באופן כולל. מנקודת מבט כללית, העבירה, כביכול, על איסור "לא תחנם", היא דווקא מניעתו של האיסור, וההימנעות מעבירה זו היא דווקא הגורמת לה שתיעבר.

כדאי היה להשוות לבעיה זו של ר' מרדכי רוביו את בעיות תקופתנו, על אף השוני המהותי שביניהן. אלו הנמנעים מלהסתמך על היתר המכירה, בגלל איסור "לא תחנם", מעדיפים ירקות ערביים על פני תוצרת יהודית, אפילו זו שנעשית בהיתר, כגון: במצע מנותק בחממה 47, או ירקות שנזרעו בערב שביעית ונלקטו בשביעית על ידי אוצר בית-דין 48. 

כמו כן, מעניינת ההתייחסות לבעיית הנסיגה מחבלי ארץ-ישראל (ואין הכוונה להתייחסות פוליטית מעשית, אלא להתייחסות ערכית-רעיונית), לעומת ההתייחסות לשאלת היתר המכירה בשביעית. למרות שהרעיון המובע באיסור "לא תחנם" מחייב יחס של חומרה וזהירות גם בשאלות הכלליות, ולו בגלל השלכותיהן הציבוריות וההיסטוריות, לא פחות מאשר לשאלה הקונקרטית של אכילת עגבנייה בשביעית.

התשובה של ר' מרדכי רוביו עולה בקנה אחד עם ההגדרה ההלכתית של איסור "לא תחנם", כפי שהגדיר אותו הר"ן 49, שאין האיסור בנתינת מתנת חינם לגוי, אלא כשהדבר נעשה לטובתו של הגוי; אך כשהדבר נעשה לטובת ישראל, אין איסור בדבר. וילמד עליו רעו. מפסוק זה אנו לומדים שתי הלכות נוספות 50: איסור מתנת חינם לגוי ואיסור נתינת חן לגוי, כלומר: לשבחו ולפארו 51. המגמה הבולטת באיסור משולש זה היא להימנע מיחסים חברתיים הדוקים עם הגוי, כי יש בכך סכנה לייחודו וקיומו של עם ישראל. אך כאשר המגמה היא הפוכה: חיזוק מעמדו של עם ישראל, אין בדבר איסור.

ב. "הערמה" בשמיטה

השאלה הנשאלת, מהי ההצדקה האידיאולוגית להפקעת מצוה, מן החשובות שבמצוות התלויות בארץ (כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוק: "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם": ויקרא כ"ו מ"ג) על ידי המכירה לגוי 52? 

לא סוד הוא שישנה אפשרות פורמלית להפקיע מצוות רבות מהתורה על ידי קומבינציות יורידיות שונות. התורה בוודאי מתנגדת לכך. הדברים נתבארו היטב על ידי הרמב"ן (ויקרא י"ח ב') בפירושו לפסוק: "קדושים תהיו" - שבו הביע את סלידת התורה מה"נבל ברשות התורה". מוסכם על ידי הפוסקים שאין היתר להשתמש באמצעי הפקעה אלא בשעת דחק גדולה מאוד, ולדעת חלק מהם - רק באיסורי דרבנן ולא באיסורי דאורייתא 53, וכן הותנה תנאי שלא תשתכח המצוה כולה, אלא שיישאר לה זכר (כגון: בעירוב - אין מקיפין את כל העיר אלא משאירים חלק לא מוקף) 54.

וכבר מצינו במצוה הדומה לשמיטת קרקעות – והיא: שמיטת כספים - היתר דומה: הפרוזבול 55. בין רבותינו (גיטין ל"ו ע"ב) התעורר ויכוח אם היתר הפרוזבול הותקן רק לתקופת הילל או גם לדורות, ושמואל אמר עליו: "האי פרוזבולא - עולבנא דדייני הוא; אי איישר חילי – אבטליניה" (פרוזבול זה - חוצפת הדיינים הוא; ואם הייתי גדול מהילל הייתי מבטלו).

היתר הפרוזבול מבוסס על הדין, שהמוסר שטרותיו לבית-דין אינו משמט. יש כאן מעין "היתר מכירה", שבמקום בית הדין - ממונה המלוה לגבות את חובותיו. אילו היתה שביעית נוהגת מן התורה, לא היה הילל מציע למלווים למסור את שטרותיהם לבית-דין, משום שהיתה בכך הפקעה של איסור תורה 56. ההצדקה לתיקון הפרוזבול היתה משום שהילל ראה שהעם נמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע, ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו, וקרא עליך חטא אל ה', והיה בך חטא".

אם נשקול הפסד מצוה כנגד שכרה - נמצא שהמצוה לשמוט חובות בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, אך הנמנע מלהלוות עובר על כמה מצוות מדאורייתא, כגון: "אם כסף תלוה את עמי", "לא תקפוץ את ידך", "ואהבת לרעך כמוך" ועוד. לכן ראה הילל צורך להעדיף את המצוות המחוייבות מדאורייתא על-פני המצוה הנוהגת מדרבנן; וגם זאת - רק על ידי מעשה שיזכיר למלווים את מצוות השביעית על ידי חתימת הפרוזבול.

על רקע זה נבין את הבעיה שניצבה בפני ר' יצחק אלחנן וחבריו: ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק, ר' זנוויל קלפפיש מוורשה ור' יהושע מקוטנא - בשנת השמיטה תרמ"ט. ההתיישבות החקלאית בארץ זה עתה החלה במספר קטן של מושבות: פתח-תקוה, ראשון-לציון, זכרון- יעקב, ראש-פינה, גדרה, עקרון ועוד. מספר המתיישבים היה דל ומצבם מדולדל. רובם - חסרי ניסיון וידע בחקלאות. פגעי טבע ואדם עמדו לכלות הכל. מצבם הרוחני, אף הוא לא היה איתן כל-כך. הניסיון בו מעמידה השמיטה - מעצם קיומה - את מקיימיה, היה כאן קשה ביותר. לכשלון ההתיישבות בארץ היו עלולות להיות השלכות על כל תנועת העלייה ארצה שהחלה אז להתעורר. מצב היהדות באירופה היה חמור: במזרח היתה סכנה פיזית קשה, ובמערב - סכנה רוחנית חמורה. באמריקה החלה להיווצר הקהילה היהודית, שנעשתה לאחר מכן הגדולה בעולם מבחינה כמותית, אולם רחוקה מכך מבחינה איכותית. ההגירה לאמריקה היתה מלווה לרוב בפריקת עול קשה.

השאלה - שניצבה בכל חומרתה - דרשה אחריות עצומה. מצד אחד הוכר הצורך הדחוף להבטיח את המשך התפתחותה של ההתיישבות החדשה בארץ. מאידך גיסא, השמיטה היא אבן הבוחן העיקרית לנכונות הציבור הבא ארצה להקריב קורבנות חומריים למען ערכים מקודשים. ביתר המצוות התלויות בארץ לא היה המבחן כה קשה: תרומות ומעשרות מופרשים בכמויות קטנות, פרי ערלה בלאו הכי לא צמח, כמעט. בכלאיים לא הוכרחו להשתמש אז. והניסיון הגדול והקשה ביותר בפני המשק החקלאי היה שמירת השמיטה. מבחינה ערכית נראה היה שלו היה מושקע מאמץ עילאי בגיוס כספים בגולה (בלאו הכי, היתה החקלאות בארץ באותה עת פילנתרופית בחלקה הגדול) ובחיזוק ידי המתיישבים לעמוד בניסיון הגדול ולנצל את שנת השמיטה לעלייה רוחנית גדולה - היה בכך משום קידוש השם גדול והכרזה קבל העולם כולו שעם ישראל חזר לארצו לחדש את ימיו כקדם.

ג. חקלאות ערכית

היתר המכירה, שלפיו לא תורגש השמיטה בפועל, עלול היה להעביר את המסר שהחקלאות החדשה בארץ-ישראל אינה שונה בערכיה מהחקלאות הרוסית והרומנית, חלילה, וככל העמים בית ישראל. כדי להשלים את התמונה מן הראוי להעמיד זה מול זה את שני הקצוות האידיאולוגיים. לילינבלום וחבריו המשכילים ברוסיה, שנהדפו לאהבת-ציון לא מעט בגלל שנאת ישראל בגולה וראו בביטול השמיטה עמדת מפתח לצורת החיים החדשה שצריכה היתה להיווצר, לדעתם, במושבות הארצי-ישראליות, לעומת רבני ירושלים, שאף הם ראו בשאלה זו שאלת מפתח לאיכות החיים הרוחנית העלולה או עשויה להיווצר במושבות אלו.

ביטוי לכך נתן הנצי"ב מוואלוז'ין (שו"ת משיב דבר סי' נ"ו, קונטרס "דבר השמיטה"), גאון בתורה ומראשי חובבי-ציון בתשובתו לרב יודל לובצקי בפריז: 

ונפלא ממני על מעלת כבודו, נ"י, היודע ומשכיל על רוח אנשי ליטא ואגפיה, כי עיקר שהמה מנדבים על יישוב הארץ אינו בשביל להחיות איזה סך אנשים, כי אם להשיב נשמות ארצנו הקדושה. וגם זה - לא להושיב מחוז "פלישתינה" כי אם קדושת ארץ-ישראל. ואם לא יקויים קדושת הארץ כראוי, יסלקו ידי הנותנים לגמרי ולא יוסיפו להיות גורמים למצוה זו. וגם הכל יודעים – וזיל קרי בי רב הוא, אפילו בקרב חכמי אומות העולם - דישנה שביעית בקרב ישראל, שבת לה'. וכבר נודע כי הברון הנדיב שליט"א לא תקצר ידו להחיות האנשים התלויים בה, ואחינו שמחים שזכו לשמוע כי נתקיימה תחילת קדושת הארץ על ידם. ויותר מאשר אני חושש לחורבן היישוב, ראוי לחוש יותר לאנשי המושבות שלא ילכו בטל כל השנה, ולא יגיעו לבטלה, המביאה לידי שעמום ועבירה ח"ו.

הנצי"ב רואה בשאלה הערכית של השמיטה, גם שאלה כלכלית. התמיכה ביישוב המעמיד את ערכי הרוח בראש מעייניו תהיה גדולה יותר מאשר ביישוב שצורכי החומר תופסים אצלו מקום מרכזי.

ד. השמיטות הראשונות

ר' יצחק אלחנן הכריע בעד היתר המכירה, אולם הגביל אותו למלאכות דרבנן בלבד. כעשרים שנה לאחר מכן, בשנת השמיטה תר"ע, עמד בראש התומכים בהיתר המכירה מרן הרב קוק זצ"ל, אז רבם של יפו והמושבות, ובראש המתנגדים בארץ - הרידב"ז, שעלה ארצה מסלוצק וישב בצפת. הוויכוח האידיאולוגי הגיע ביניהם לשיאו.

מרן הרב זצ"ל, שהיה תלמידו של הנצי"ב מוולוז'ין הגיע למסקנה אחרת מרבו, כנראה מתוך הערכה שונה של המציאות שהשתנתה בינתיים. הרב זצ"ל עלה ארצה בתקופת העלייה השנייה, שהאידיאולוגיה הציונית שלה היתה חילונית מובהקת. מאידך גיסא, החלה הארץ לתפוס מקום מרכזי וברור יותר בתודעת העם ופעילותו, עם הקמת ההסתדרות הציונית על ידי הרצל, וגלי העלייה שגאו ובאו ארצה לפדותה משממותיה. הסיטואציה שנראתה לו לא היתה כמו בדור הקודם, שעל ידי ההיתר תופקע השמיטה ובלעדיו היא תקויים. למרבה הפרדוכס, נראה היה אז שדווקא על ידי ההיתר תקויים השמיטה, ובלעדיו תופקע. הא כיצד?

המציאות, כפי שנראתה לו, היתה שאין קיום להתיישבות ולחקלאות בכלל בלי היתר המכירה, אם מסיבות אובייקטיביות ואם מסיבות סובייקטיביות. שמירת השמיטה כהלכתה יכולה היתה להיעשות אז רק על ידי יחידים. השאלה היתה: איך לעודד ולהרבות ביחידים כאלו שירצו לשמור שמיטה כהלכתה, ללא הזדקקות להיתר המכירה? האם על ידי ערעור ההיתר וביטולו, או שמא להיפך, דווקא על ידי מתן לגיטימציה ברורה לכתחילה להיתר המכירה ניתן יהיה להשיג תוצאות טובות יותר, בבחינת "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". וזו לשונו באגרתו (אגרות הראי"ה ח"א סי' שי"א):

על ידי פרסום האיסור תיסתם הדלת של הכניסה לארץ-ישראל, לבנותה בבנין של נטיעה וזריעה ומסחר ביבולה לפני כל שלומי אמוני ישראל. ואז יהיו הבאים רק משליכי הדת אחר גוום ואין שיעור לנפילת היהדות בארץ-ישראל בכלל, שתוכל להיות נצמחת מזה. כי עכשיו, אף על פי שבאים גם החופשים, מכל מקום בכל מושבה נמצאים ובאים גם כן בעלי תורה ויראה והם מתאזרחים בתור בעלי בתים חשובים, ומתוך כך מוסדי הדת מתחזקים. אבל אם תיסגר הדלת לגמרי בעד יראי ה'… אין שיעור לנפילה הרוחנית.

וביחס לציבור הרחב, שאינו מסוגל ויכול כרגע להימנע מעבודה בשביעית 57, כותב הרב זצ"ל (שם): 

ושאם יחשבו שכל מה שעושים יעשו באיסור והם רשעים ועבריינים - אז מתוך הייאוש והקצף יוכל הדבר לבוא לנתיקת עול והפרעת התורה והמצוות בכמה עניינים עד שיצמח מזה חלילה חורבן גדול לכללות היהדות בארץ הקודש.

ובאגרת אחרת (ח"ב סי' תקכ"ב) כותב הרב:

ולא להתיר הוצרכתי אלא להיפך, לראות שעל כל פנים תיעשה מכירה, כדי שלא יהיה המכשול יותר גדול בלא שום צד היתר…

ואחר כך, כאשר ראיתי שהרשעים חפצים שלא יימצא שום מתיר בדרך הפקעה שבעולם, כדי שיוכלו לצאת בפומבי ולהגיד בריש גלי שצריך השנה לפרוק לגמרי את עול המצוות ח"ו, שהרי בין כך ובין כך הכל אסור, ואז היתה הפירצה נוראה לא רק בענין היהדות, שכך הוא הדרך כשאדם חושב עצמו לרשע הוא מתפרץ יותר ויותר.

הדבר חוזר אצלו בכמה הזדמנויות, שהחתימה על ההרשאה להיתר המכירה גם היא נחשבת לקיום מצוות שמיטה אצל אותם שאינם מסוגלים לשמור את המצוה בהידורה, בפרט כשהם נזהרים לנהוג על פי ההנחיות שלא לעבור על איסורי תורה, חרישה וזריעה.

ה. בין חומר לרוח

בעומק הדברים יש כאן ויכוח אידיאולוגי עקרוני יותר. כיצד להתייחס לקיומו וביסוסו הפיזי של היישוב, בפרט על רקע האידיאולוגיה המטריאליסטית שקנתה לה תפיסה אצל רבים מבני הדור? האם להכיר בה כחולשה וסטייה ולהיאבק בה, או שמא ניתן לשבץ אותה בכל זאת במסגרת תפיסת עולמנו הדתית? בעיה זו אינה נוגעת רק לשמיטה, אלא לכל התופעה המוזרה של ההתעוררות לציון שבאה דווקא מצד אנשים רחוקים ממצוות, בעוד שעד אז היה מקובל שרק חסידים וצדיקים מופלגים עולים ארצה כדי לחיות בה בקדושה ובטהרה. 

גישתו של מרן הרב זצ"ל להסבר תופעה זו היא, שהפיכת נושא כה מקודש כארץ-ישראל לבעל משמעות כה קיומית ובסיסית אפילו לאנשים הרחוקים מתורה ומצוות, מראה את חשיבותה של מצוה זו. אין זאת אלא סימן שהגיעו שלבי אתחלתא דגאולה. וכך הוא סדרה של הגאולה 58: קודם גאולת הגוף ולאחריה גאולת הרוח. סדר זה הוא הכרחי, כשם שבגידולו של האדם, קודמת ההתפתחות הגופנית לזו הרוחנית, כשם שבעצים קודמים העלים והפרחים לפירות, וכשם שבהיסטוריה קדמו בני נח לאברהם - כך היא גאולתן של ישראל. אמת היא שהרוח היא המטרה העיקרית ואסור להזניחה. גם בשעת ההתפתחות החומרית אנו חייבים להעמיד בראש את הרוח. אולם המציאות היא שהעיסוק בחומר מסיח בהכרח את הדעת מהעיקר והוא הרוח. המשימה היא כפולה: גם לעודד את הקיום הפיזי ולתת לו לגיטימציה ערכית במידה ידועה, ובאותה שעה ממש לתת כובד למשקל הרוחני של המפעל ההתיישבותי ולחזק את ידי אלו המסוגלים להתמסר לעלייה רוחנית. לא רק שאין סתירה בין השתים אלא ההשלמה ביניהם היא חיונית והכרחית לשתיהן גם יחד, שאינן אלא אחת.

ו. הארץ ומצוותיה

הוויכוח בין הרידב"ז למרן הרב זצ"ל התמקד בניסוח הלכתי. הרידב"ז שאל 59: אם כל מטרת היתר המכירה היא לצורך קיום מצוות יישוב הארץ, מה הועילה אפוא המכירה, הרי על ידי מכירתה לנוכרים מפקיעים ממנה את קדושתה ופוטרים אותה ממצוותיה, ואם כן פקעה מצוות יישוב הארץ.. במילים אחרות: ליישוב הארץ יש משמעויות ערכיות רק בקיום מצוותיה, ובהיעדרן - אין כל ערך ליישוב הארץ.

מרן הרב זצ"ל 60 עונה לו שקדושתה העצמית של הארץ לא נפקעת. גם לפני כיבושה, בזמן האבות, כשעדיין לא התחייבה במצוות, היתה חשיבות ערכית לישיבה בה. במילים אחרות: לעצם הישיבה בארץ יש משמעות ערכית, גם בלא המצוות התלויות בה.

אם ניישם את הוויכוח הפרטי הזה על היחס לכל המאורעות העוברים על עם ישראל וארץ ישראל בדורות האחרונים, נמצא שהשאלה היא כזאת: ברור שארץ ישראל היא ערך ולא רק צורך. לאור זאת יש לשאול: האם יש ערך רק בראייה ערכית של ארץ ישראל, כארץ הקודש, או שיש ערך מסויים גם בתפיסה הניגשת לארץ ישראל מנקודת מבט חומרית וקיומית? האם יש לפסול מכל וכל את הגישה החילונית לארץ- ישראל; שלכאורה היא רואה בה צורך בלבד, או שמא יש לראות בה ערך דתי, אף על פי שנושאיה הם מטריאליסטים גמורים? תשובת מרן הרב זצ"ל, לפי זה, היא שציוני מטריאליסט הוא כמו ריבוע עגול. לא ייתכן כדבר הזה. מטריאליסט אמיתי ייסע לאמריקה ולא לארץ-ישראל. ארץ-ישראל היא ערך גם למתכחשים לה. היא ערך, על אפם ועל חמתם כביכול. וכששוקלים את מצוות השביעית מול מצוות יישוב ארץ- ישראל, ההכרעה צריכה להיות לטובת מצוות יישוב הארץ, שהיא הבסיס לכל התורה כולה, ושביעית בכללה. בתקופת הגאולה - ובפרט כשמצבו הרוחני של עם ישראל הוא כה קשה - שלילת ערך זה ממנו פירושה סכנה קיומית ממש לשרידי העם שנותרו עדיין אחרי שנות הגלות הארוכות וחיסולם הפיזי והרוחני גם יחד. 

ז. השמיטה והגאולה

מתוך ראייה כוללנית זו ניתן לומר שהפקעתה הזמנית של השמיטה היתה קיומה, בבחינת "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". וזו לשונו של מרן הרב זצ"ל באגרותיו (ח"ב סי' תקנ"ה):

כל מי שעושה פעולה להרחיב את גבול ישראל, כדי שיהיה מצדו גורם לקרב את קיבוץ ישראל לארץ-ישראל וזה גורם מהירות בגאולה, כי קיבוץ גלויות קיימא לן שהוא קודם לביאת המשיח. ואורן של ישראל הוא הולך ואור קמעא קמעא. הוא מתקן באמת את קדושת הייחוד העליון של יסוד השביעית… ולהיפך, מי שגורם ח"ו לדחוק את רגלי ישראל ולמעט את קיבוצם של ישראל בארץ-ישראל הוא מאחר מצדו את הגאולה. 

וירא א-להים יצא ידי שניהם. זהו מי שמשתדל להחיות בפועל את כל פרטי קדושת השביעית גם בזמן הזה כמה דאפשר, ומשתדל גם כן לקרב במעשיו ובהשפעתו שצמיחת קרן ישועה והתגלות אורו של משיח צדקנו יהיה בזמן קרוב. 

ח. מהיתר המכירה לאוצר בית-דין

ואכן המציאות מוכיחה את צדקת דרכו של מרן הרב זצ"ל. ההתיישבות התבססה, ובתוכה גם ההתיישבות הדתית. במקביל, עלתה גם הרמה התורנית בהתיישבות זו. קם דור חדש אשר מחפש דרכים מעשיות לשמירת השמיטה כהלכתה מבלי להזדקק להיתר המכירה. האפשרות והרצון לחפש דרכים חדשות אלו נוצרו על הבסיס הכלכלי האיתן שנוצר בהתיישבות. רק על בסיס יציב ניתן להמריא כיום לנורמות גבוהות יותר (במקביל, יש להדגיש גם את חשיבותה של הביקורת על היתר המכירה שדחפה את החקלאות והפוסקים לחפש דרכים משופרות יותר לשמירת המצוה כהלכתה).

קיימת כיום נכונות רבה בהתיישבות החקלאית לצמצם את השימוש בהיתר המכירה למינימום ההכרחי, ואף לוותר עליו במידת האפשר, ולהשתמש יותר בדרך של אוצר בית-דין; אם כי דרך זו ישימה בעיקר במטעים ובירקות שנזרעו בשישית. אין אפשרות להשתמש בדרך זו לזריעת ירקות בשביעית עצמה. בגידולים מסוימים יש אלטרנטיבה אחרת, והיא: המצעים המנותקים. אך לא כל גידול ניתן לגדל בדרך זו; מה גם שדרך זו היא יקרה למדי. המודל הנשאף הוא להימנע מאכילת ירקות בקיץ של שנת השמיטה. ניתן להמיר את הירקות בפירות המצויים בשפע. אולם דרך זו, של אוצר בית-דין, מחייבת את הצרכן להיות שותף וערב לחקלאי על ידי כך שיעדיף רכישת תוצרת ישראלית שגדלה כהלכה על פני תוצרת חוץ או תוצרת נוכרים.

ט. בעיית היצוא

שינויים כבירים ומהפכניים חלו בישוב בארץ ובחקלאות במשך השנים האחרונות, והתנאים השתנו תכלית שינוי. מחד גיסא, לא קיימת עוד הבעיה של עידוד העלייה לארץ ורכישת קרקעותיה. אך מאידך גיסא, יש חשש להשתלטות נוכרית על קרקעות ישראליות. כמו כן, רוב הציבור לא מסוגל כיום לקיים את השמיטה כהלכתה, הן בגלל מצבו הרוחני והן בגלל בעיית היצוא. משקים בודדים יכולים לשווק את תוצרתם בארץ. אולם כלל החקלאות אינה יכולה לנתק את כל קשריה המסחריים עם הצרכנים בחו"ל. הפסקה של שנה אחת ביצוא, פירושה: כריתת הענף וצמצום החקלאות במדינה. כמו כן החקלאות בנויה על אשראי גדול בריבית גבוהה. ההשקעות העצומות מחייבות תשואות גבוהות במשך שנים. שנה ללא רווח היא הפסד, בתנאי הכלכלה של ימינו. (ואף על פי שיש דרך הלכתית לשווק לחו"ל גם בלי היתר המכירה, אין דרך זו מרווחת לדעת פוסקים רבים, והבעיה אינה רק השיווק של מה שנאסף בשביעית, אלא גם הזריעה בשביעית, שהיא הכרחית לשם שמירה על השוק בגידולים חד-שנתיים כגון: פרחים וכדו').

אין כרגע דרך אחרת להמשך קיומם של ענפים מסויימים במשק החקלאי אלא על ידי היתר המכירה, עד אשר יערה ה' רוח ממרום, וכל העוסקים בתכנון החקלאות יהיו חדורי הכרת ערכה של השביעית ויכללו אותה כגורם משמעותי בשיקוליהם וימצאו דרכים אחרות לקיום המשק ופיתוחו גם בשנה השביעית.

י. מצוות הציבור

הדרך המוצעת היא אפוא דו-מסלולית. מצד אחד לצמצם את השימוש בהיתר המכירה או אפילו לוותר עליו באותם גידולים שאין כבר צורך בו. מצד שני יש הכרח להשתמש עדיין בהיתר המכירה באותם גידולים שעוד לא נמצא להם פיתרון אחר. דרך דו-מסלולית זו הוכיחה את עצמה. ומשמיטה לשמיטה נפתחות אפשרויות חדשות שבהן אפשר לקיים את השמיטה ביתר הידור.

אולם הליכה בדרך דו-מסלולית זו מחייבת גיבוי ציבורי רחב. כולנו אחראים וערבים לכך שארץ-ישראל תשבות בשנת השמיטה. ביכולתנו, גם העירוניים שבנו, לסייע לחקלאות למצוא פתרונות הולמים יותר. וזאת בתנאי שנסייע לחקלאות להשתמש יותר ויותר באוצר בית-דין ובמצעים מנותקים. רק אם הציבור העירוני יעדיף פירות ישראלים שגדלו בהיתר בשנת השמיטה הוא יוכל לסייע לחקלאות לשמור שמיטה כהלכה 61.

המצוה חלה על הכלל ועל הפרט. לא רק הפרט מצווה בה אלא הכלל כולו. כי גם כללותיה וגם פרטותיה מסיני.

 

 

 

 

43 ראה לעיל (סי' ה' אות ה').

44 עי' שו"ת משיב דבר (סי' נ"ו, קונטרס "דבר השמיטה").

45 ספר המצוות (נוספות, מצוות עשה ד').

46 תשובה זו נדפסה מחדש בקובץ "בצאת השנה" (עמ' ק"ז ואילך).

47 ראה לקמן (סי' י"א פרק ט'). 

48 ראה מאמרנו "מעשה בתפוח אדמה" (לקמן סי' י'; וכן סי' י"א פרק ד').

49 בחידושיו לגיטין (ל"ח ע"א ד"ה מצוה).

50 עבודה-זרה (כ' ע"א).

51 עפ"י רש"י (ד"ה לא תתן).

52 ראה לעיל (סי' ה' אותיות ב'-ג').

53 עי' בכור-שור (פסחים כ"ב) שאסר למכור שוורים לגוי לשם האכלתם בחמץ בפסח. ועי' מקור חיים (סי' תמ"ח) שחלק עליו, והוויכוח הגדול בנושא זה בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה).

54 עי' שו"ע (או"ח סי' שצ"ב סעי' א'). בטעם הדבר שלא נוהגים כך בדורות האחרונים, עי' משנ"ב (ס"ק ז') ושעה"צ (ס"ק ז').

55 ראה לקמן (סי' י"א פרק כ"ט).

56 תוס' (גיטין ל"ו ע"א ד"ה מי).

57 וראה לעיל (סי' ה' פרק ד').

58 עי' "אורות" (אורות התחיה פרקים ל"א, ל"ב, מ' ועוד).

59 בית רידב"ז (על פאת השולחן, הקדמה).

60 שבת הארץ (מבוא, פרק ט"ו).

61 ראה מאמרנו "מעשה בתפוח אדמה" (לקמן סי' י' אות י"ב).