סימן ח רבי יהודה הנשיא ושביעית בזמן הזה

סימן ח רבי יהודה הנשיא ושביעית בזמן הזה *

(הערה על הדיסציפלינה המדעית בחקר התלמוד) 

 

* מאמר זה נדפס ב"סיני" כתגובה למאמר שהופיע שם (כרך ע, עמ' ר-רי). 

במאמר זה ברצוני להתייחס בעיקר לטענה, שלפיה רבי יהודה הנשיא הוא שחידש ששביעית בזמן הזה דרבנן, מתוך מגמה להקל על הקשיים הכלכליים ששומרי השמיטה נתקלו בהם. מאותה סיבה הוגדרו, לדעה זו, התולדות כמלאכות שאינן אסורות אלא מדרבנן.

א. שינוי - בהלכה או במציאות?

כהנחת יסוד לכל מחקר מדעי אפשרי בתלמוד 64 יש להניח, שכללים ועקרונות בתלמוד לא ניתנים לשינויים כתוצאה מתנאים חיצוניים כלשהם, כגון: מצב כלכלי והשפעות זרות אחרות. התנאים החיצוניים, המשתנים מתקופה לתקופה, יוצרים רק סיטואציות שונות, שהן מחייבות התייחסות מיוחדת של ההלכה כלפיהן. אולם, עקרונות ההלכה כשלעצמם אינם ניתנים לשינוי. לאדם העומד מן החוץ נראה לפעמים שהמציאות היא המכתיבה את כללי ההלכה ומשפיעה עליהם – ולא היא. ההלכה רואה מתפקידה להשפיע על המציאות, להעלותה ולקדשה; ולא להיפך.

למשל, אין ספק שקיים הבדל מהותי בין גילוח בתער לגילוח במכונה. הראשון מהווה השחתה, והוא אסור, ואילו השני – מותר לדעת פוסקים רבים. אדם המביט על פני היהדות במבט שטחי יראה שעד המצאת המכונה נהגו רוב היהודים לגדל זקן, ואילו מהמצאתה ואילך נוהגים הם לגלחו. הוא עלול להסיק מסקנה מוטעית, שכאילו התנאים החיצוניים גרמו, כביכול, לשינוי בהלכה. אולם כולנו יודעים שהעיקרון ההלכתי האוסר את השחתת הזקן עודנו בתוקפו עד עצם היום הזה. אלא שכיום נוצרו תנאים חדשים, המאפשרים את גילוח הזקן בדרך מותרת. השוני שנוצר אפוא אינו בהלכה, אלא בתנאים.

כללים מרובים בהלכה מחייבים התחשבות בתנאים, כגון: "הפסד מרובה", "שעת הדחק", "הוראת שעה", "טירחא דציבורא", "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" ועוד כהנה וכהנה. אולם כללים אלה הינם אימננטיים להלכה גופה, והיא הקובעת באלו תנאים יש להשתמש בהם. תמורות בתנאי החיים גורמות בהכרח לשינוי ביישום ההלכה; ואם נוצרת "התפתחות", כביכול, הרי התפתחות זו אינה של ההלכה, חלילה, אלא של החיים.

הדבר דומה לקרני השמש החודרות דרך זגוגיות צבעוניות. צבע הקרניים משתנה בהתאם לצבע הזגוגיות, אולם השינוי לא נוצר בשמש עצמה, אלא בזגוגיות בהן היא משתקפת 65.

דוגמא הלכתית ההולמת את הרעיון האמור מובאת על ידי הרמב"ם (ספר המצוות, מצוות עשה קפ"ז: להרוג שבעה עממין שישבו בארץ כנען), וזה לשונו:

ואולי יחשוב חושב שזאת מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו – וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין עניין מנהג נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. כי הציווי שנשלם בהגיע תכליתו - מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע - לא ייאמר בו 'אינו נוהג לדורות', אבל הוא נוהג בכל דור שנמצא בו אפשרות הדבר ההוא... וכן להרוג שבעה עממין ולאבדם - ציווי נצטווינו בו, והוא מלחמת מצוה, ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא יישאר מהם איש. וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו... ולא בעבור שנכרתו תהיה המצוה שנצטווינו להרגם בלתי נוהגת לדורות, ואפילו אחר כלותם ואבדם, מפני שאלה המצוות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד.

השפעתן של דיסציפלינות מדעיות בתחומי מחקר שונים גרמה גם לחוקרי תלמוד מסוימים לפרש כל תופעה רוחנית בתלמוד כתוצאה של נסיבות חיצוניות. גישה זו מנוגדת לדיסציפלינה המדעית, שנקבעה על ידי התלמוד ומפרשיו המוסמכים. כל חוקר שאינו מקבל על עצמו את כללי המחקר שנקבעו על ידי התלמוד כהנחות יסוד לנקודה המדעית שלו – אינו יכול לכנות את מחקרו, את מדעו, על שמו של התלמוד. נשוא מדעו ומחקרו אינו אלא דמיון, אשר בינו ובין התלמוד עצמו אין אלא שיתוף השם בלבד.

 

ב. תקופת ר' יהודה הנשיא

פירכת הטענה האמורה מוכחת, לדעתי מתוך הוכחותיה עצמה. לדעתה, נתרבו הפרצות בשמירת השביעית בעקבות התנאים הכלכליים הקשים שנוצרו אחרי החורבן, והמצוה נתרופפה עוד יותר משהחמיר המצב הכלכלי לאחר מרד בר-כוכבא וכובד המסים והארנוניות הלך וגבר. לפי זה ההכרח להקל בשביעית היה חייב להיות בעיקרו בתקופת המרד. והנה מעניין, שדווקא ר' עקיבא, שחי באותה תקופה, החמיר ביותר אפילו בספיחי שביעית, וסבר שאלו אסורים מן התורה 66.

גם בתקופת תלמידיו, תקופת השמד, נשארו למעשה הספיחים באיסורם, ובירושלמי (שביעית פ"ט ה"א) מסופר: 

ר"ש בן יוחי הוה עבר בשמיטתא וחמי חד מלקט שביעית, א"ל: ולית אסור, ולאו ספיחין אינון? א"ל: ולא את הוא מתירן? א"ל: ואין חברי חלוקין עלי? קרא עליו: "ופורץ גדר ישכנו נחש". (ר' שמעון בר יוחאי עבר בשמיטה, וראה אדם אחד מלקט גידולי שביעית. אמר לו: האם אין זה אסור, ואין אלו ספיחין? אמר לו: האם לא אתה הוא שהתרת אותם? אמר לו: ואין חברי חולקים עלי?! קרא עליו: "ופורץ גדר ישכנו נחש").

ודווקא בדור שלאחר מכן, בדורו של ר' יהודה הנשיא, נראה לפתע הצורך הדחוף להקל בדיני שביעית. והרי תקופת ר' יהודה הנשיא ידועה כתקופה של שלוה, פריחה ושגשוג, עד שרבי ראה לנכון להתיר ולהקל בתעניות הציבור, אמרו עליו ש"רחץ בקרונה של ציבור בשבעה-עשר בתמוז וביקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו" 67. מדוע אילץ אותו המצב הכלכלי של תקופת ר' יהודה הנשיא להקל בשמיטה יותר מהמצב הכלכלי, שהיה חמור פי כמה בימי קודמיו?

איני יודע אם חוקר רציני יוכל להסתמך על ההשערה שהמצב הכלכלי אחרי החורבן ואחרי מרד בר-כוכבא היה חמור יותר מאשר בימי שיבת ציון ותקופת מלחמות החשמונאים. יש להניח, שקשיים גדולים נערמו על שומרי שמיטה גם בתקופות ההן, ובכל זאת מצאנו שהיהודים קיבלו על עצמם את המצוה ושמרו עליה במסירות נפש בימי שיבת ציון 68 ובתקופת מלחמות החשמונאים 69.

ג. רבי ושאר התנאים

בכמה מקומות מייחס התלמוד את הדעה ששביעית בזמן הזה מדרבנן לר' יהודה הנשיא 70. אך מן הראוי להעיר שיש מפרשים המגבילים את תחולת היתרו של רבי להשמטת כספים בלבד 71. מסתבר, שרבי התכוון גם לשמיטת קרקעות. כך מוכח מהגמרא במועד-קטן 72, המביאה את דברי רבי בהקשר להשקאת בית השלחין בשביעית, ומהירושלמי 73, לפיו רצה רבי לבטל את השביעית לגמרי, אלא שר' פנחס- בן-יאיר לא הסכים עמו.

אולם רבי אינו הראשון ולא היחיד הסובר ששביעית בזמן הזה מדרבנן. קדמה לו הברייתא בתורת-כהנים (בהר פיסקא ב'), הדורשת: 

חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר 'שדך' – שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו; 'כרמך' – שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו. 

וביובל דרשו בתורת כהנים 74: 

'יושביה' – בזמן שיושביה עליה ואל בזמן שגלו מתוכה. היו עליה אבל היו מעורבבים שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהיה היובל נוהג? תלמוד לומר: 'יושביה' – לכל יושביה, נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה – בטלו היובלות. 

מצינו אפוא, שהשביעית והיובל קשורים זה בזה. שניהם מותנים בתנאי דומה: שלא יהיו השבטים מעורבים זה בזה, ואילו בבית-שני היו מעורבין זה בזה; שלא מצינו שבבית שני נתחלקה הארץ לשבטים 75.

כן קדם לר' יהודה הנשיא, זקנו, הלל הזקן, בתקנת הפרוזבול שלו. אמנם, בפירוש דברי הבבלי בענין זה יש מחלוקת בין רש"י ותוספות בדעת רבא, אם תקנתו של הלל התבססה על ההנחה ששביעית בזמן הזה דרבנן 76, או על ההנחה ש"הפקר בית-דין הפקר 77" ואז ייתכן שלהלל שביעית בזמן הזה מן התורה. אך בירושלמי 78 מבואר הדבר שהלל לא יכול היה לתקן פרוזבול אלא בהניחו ששביעית בזמן הזה מדרבנן.

מסתבר אפוא, שהספק - אם שביעית בימי בית שני היתה מן התורה או מדרבנן - לא התחדש בימי רבי, ואף לא בימי הלל הזקן, אלא קדם להם בהרבה. המקורות ההלכתיים ששרדו מהתקופה שקדמה להם דלים מכדי לתת לנו תמונה ברורה בנידון, אך יש לדעתי רמז שהדבר לא היה ברור כבר בימי שיבת ציון. באמנת נחמיה 79, בה מוזכרת מצוות השביעית, לא נכללו אלא מצוות שקיומן היה רופף בידם (כמו: נישואי תערובת), מצוות שנתחדשו על ידי חכמים (כגון: מקח וממכר בשבת) או מצוות שנתקנו בהן תקנות חדשות (כגון: נתינת שלישית השקל, הבאת התרומות והמעשרות ללשכות שבמקדש, ועוד). ליתר תרי"ג המצוות לא היה צורך באמנה. ייתכן שהכללת השביעית באמנה באה משום שמצוה זו לא היתה מחויבת מן התורה והיה צורך להסכים עליה באמצעות האמנה. מאידך גיסא ייתכן שהמצוה היתה רופפת בידם מאחר שלא הורגלו לקיימה בחו"ל, ולכן הוצרכו להכלילה באמנה. על כל פנים, הספק בדבר מקורה של השביעית ליווה את החכמים כל ימי בית שני ואחריו, אלא שלא תמיד היה צורך להכריע בו ולהשתמש בהכרעה זו למעשה.

העובדה שאביי 80 מייחס את מקור הדעה ששביעית בזמן הזה דרבנן לר' יהודה הנשיא דווקא, נובעת ממה שרבי היה הבר-סמכא הקרוב ביותר לתקופתו, שסבר כן להלכה ולמעשה 81.

ד. סוף דבר

מצוות השמיטה נחשבת כאחת הדוגמאות המאלפות להתמודדותו של עם ישראל עם תנאים כלכליים קשים. זוהי המצוה האחרונה שאפשר, אולי, לייחס לה מגמתיות של כניעה לתכתיבים חיצוניים. גם כשהוקלו בה קולות שונות על ידי גדולי ישראל 82, נעשה הדבר מתוך שיקולים אימננטיים ומתוך מגמה לשמור את השמיטה גם בתנאים חמורים, ועל פי כללי ההלכה הכלולים בתוך הלכות השמיטה עצמן. ואולי לכך התכוונה התורה בהסמיכה פרשה זו דווקא להר-סיני. וזאת, כדי להדגיש את המשכה הנצחי והרצוף של מצוה זו, על כל כללותיה ופרטותיה, מסיני.

 

 

 

 

64 ראה מאמרנו: "אובייקטיביות וסובייקטיביות במחקר המדעי" ("בדד", בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, גליון 2, חורף תשנ"ו).

65 ראה מאמרנו: "על היתר המכירה" (לעיל סי' ה', אות ג').

66 תורת-כהנים (פר' בהר פיסקא ל"ז); פסחים (נ"א ע"ב).

67 מגילה (ה' ע"ב), ועי' תוס' (ד"ה וביקש) ובביאור הגר"א לשו"ע (או"ח סי' תק"נ ס"ק ג').

68 נחמיה (י' ל"ב): "וניטש את השנה השביעית". על המצב הכלכלי באותה תקופה מעידים הדברים האמורים שם (ט' ל"ז): "ותבואתה מרבה למלכים אשר נחת עלינו בחטאתינו, ועל גווייתנו משלים ובבהמתנו כרצונם, ובצרה גדולה אנחנו".

69 חשמונאים א' (פרקים ו', נ"א, נ"ה).

70 מועד קטן (ב' ע"ב); גיטין (ל"ו ע"א).

71 כסף-משנה (הל' שמיטה ויובל פ"ד הל' כ"ה), שפירש כן בדעת הרמב"ם; רבנו תם (מובא בתוס' גיטין ל"ו א' ד"ה בזמן). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ה אות ב1/).

72 הגהות מים חיים (לר' חזקיה די-סילוא, בעל "פרי חדש", גיטין שם). ועי' אוצרות יוסף (שביעית בזמן הזה, לר' יוסף ענגיל, עמ' 68), שיישב את קושייתו.

73 תענית (פ"ג ה"א). ועי' "שבת הארץ" (מבוא, פרק ג').

74 שם (פיסקא י"ט). ועי' ערכין (ל"ב ע"ב).

75 עי' רמב"ן (ספר הזכות לרי"ף גיטין דף י"ח). ועי' קובץ-חידושים (נספח ל"שיטה מקובצת" פסחים ח"א, מאת הר"י גרשוני, בעניין "גר לענין מקרא ביכורים") שהסביר, שכיון שבבית שני לא היה כיבוש אלא חזקה, לא היתה חלוקה לשבטים. ובשם המשך-חכמה (פרשת מסעי) הביא שכיון שלא היו אורים ותומים לא היתה חלוקה לשבטים.

ומה שמצינו בתו"כ (פיס' כ"ד) ששביעית נוהגת אף על פי שאין היובל נוהג (עי' גם רש"י גיטין ל"ו ע"א ד"ה בשביעית בזמן הזה), לשיטת הת"כ הדבר ייתכן כשאמנם אין 'כל יושביה עליה', אך היושבים הנמצאים אינם מעורבין זה בזה, או על פי התוספות (ערכין ל"ה ע"ב ד"ה מנו), שלא נהגו יובל בעבירה.

76 תוס' (גיטין ל"ו ע"א ד"ה מי).

77 רש"י (שם ל"ו ע"ב ד"ה רבא אמר).

78 שביעית (פ"י ה"ב). ועי' "שבת הארץ" (מבוא, פרק ב'). 

79 נחמיה (פרק ט').

80 מועד קטן (ב' ע"ב); גיטין (ל"ו ע"א).

81 דוגמא לכך יש לראות בעובדה שנוהגים לייחס את היתר המכירה הנהוג כיום ביחס לשביעית – לרב קוק, בעוד שקדמו לו ר' יצחק אלחנן, ר"ש מוהליבר, הרנ"ה הלוי ואחרים.

82 כגון: ר' ינאי (סנהדרין כ"ו ע"א) והיתר המכירה (משנת תרמ"ט ואילך).