סימן י מעשה בתפוח אדמה

 

סימן י מעשה בתפוח אדמה *

(שמיטה – בין רעיון למציאות)

* אב תשנ"ג.

כדי לעקוב אחרי הבעיות הרבות העומדות בפני החקלאי שומר השביעית, ניצמד לתפוח-אדמה הגדל בשמיטה, מתחילת זריעתו ועד הגיעו לעקרת הבית. 

א. הקליטה

יישוב תורני, המשתדל לשמור שמיטה כהלכתה, החליט לזרוע תפוחי-אדמה לפני השמיטה. עונת הזריעה של תפוחי אדמה היא בדרך כלל בחודש תשרי. בזריעה מוקדמת התנובה נמוכה והאיכות גרועה. אולם כדי להימנע מאיסור: "שדך לא תזרע" - החליטו החקלאים להקדים את הזריעה לחודש אלול. (ולהזכירנו: חודש אלול חל בחודשים אוגוסט-ספטמבר למניינם, דהיינו: בעיצומו של הקיץ, כשהסיכון להצלחת הגידול גבוה עוד יותר).

כדי שהזרעים ייקלטו עוד בשנה השישית צריך לזרוע אותם כמה ימים לפני ראש השנה. על פי ההלכה, יש לסיים את הזריעה עד כ"ו באלול, כדי לאפשר קליטה לפני השמיטה 117. כי לדעת חלק מהפוסקים הקליטה בשביעית אסורה, למרות שהזריעה נעשתה בשישית 118, משום שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'". לא די בכך שהחקלאי לא זורע בשביעית, אלא שהאדמה תשבות מזריעה 119.

ב. איסור "ספיחין"

אולם הבעיות לא נפתרו בכך. גם אם הזריעה היתה בהיתר והקליטה היתה בשנה הששית, תפוחי האדמה שיגדלו בשביעית אסורין בגלל גזירת "ספיחין". חז"ל גזרו גם על ספיחין הצומחים מאליהן בשדות בשנת השמיטה, שמא יזרע אדם באיסור ויאמר: ספיחין הן (רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ב). ומקל וחומר אסרו גם מה שנזרע בידי אדם. 

כדי למנוע איסור זה יש כמה דרכים. אחת מהן היא זריעה מוקדמת יותר, כשהנביטה נעשית עוד בששית 120. אמנם לדעת הרמב"ם 121 עדיין חל על גידול זה איסור ספיחין, בגלל שלקיטתו תהיה בשנת השמיטה. אך רבים נהגו לסמוך על הכרעת החזון-איש 122 שפסק כדעת הר"ש 123 והרמב"ן 124, שאם תחילת הגידול היתה בשישית אין באותו ירק איסור ספיחין.

פסיקה זו אינה פשוטה. הגרש"ז אויערבך זצ"ל טוען שרק תחילת גידולם של ירקות שעליהם נאכלים, כגון חסה או כרוב, היא הפוטרת אותם מאיסור ספיחין, כי החלק הנאכל החל לצמוח בששית; אך ירקות שהפרי שלהם נאכל, והפרי מתחיל להתפתח מאוחר יותר - בשביעית עצמה - אין להתירם על סמך תחילת גידולו של הגבעול בשישית, כי לא הגבעול נאכל אלא הפרי 125.

גם באשר לנביטה, הדעת נותנת שהכוונה היא ליציאתם של הגידולים מעל הקרקע 126; אם כי יש המוסרים בעל-פה בשם החזון-איש שבשעת הדחק הסתפק בנביטה מתחת לפני הקרקע 127. כדי לצאת ידי חובה גם לפי הדעה הראשונה, יש הכרח להקדים את הזריעה, כך שהיא תסתיים כשבועיים לפני ראש השנה (במקרים רבים הדבר נעשה בחודש אוגוסט למניינם, שהחום בו עדיין כבד למדי).

ג. גבולות הארץ

תפוח האדמה שבו עסקינן נזרע ביישוב השוכן בדרום-מערבה של הארץ, דרומית-מערבית לאשקלון 128. במשנה (שביעית פ"ו מ"א) נאמר: שכל שכבשו עולי מצרים (=בזמן הבית הראשון) ולא כבשו עולי בבל (=בזמן הבית השני) – "נאכל ולא נעבד". ומסביר הרמב"ם 129, שאמנם אסור לזרוע שם בשביעית, כי הרי סוף סוף זהו חלק מארץ-ישראל; אולם הספיחין שגדלו שם לא נאסרו, משום שהמקום לא התקדש על ידי עולי בבל. רק פנים הארץ, שהתקדש בקדושה שנייה, הוא מתחייב בקיום כל המצוות הלויות בארץ, והשביעית בתוכן, במילואן. על פי המקובל, האיזור הנמצא דרומית-מערבית לאשקלון לא התקדש בקדושה שנייה על ידי עולי בבל (גיטין ב' ע"א ותוס' ד"ה ואשקלון). יש לנו גם מסורת על עזה, הנמצאת דרומית לאשקלון, שלא נהגו בה דיני תרומות ומעשרות ושביעית לכל דבר 130.

אף על פי כן, יש מוועדי השמיטה בערים הגדולות הנמנעים מלרכוש ירקות מהאזור הדרום-מערבי של הארץ. בין היתר מסתמכים הם על דברי החזו"א (שביעית סי' ג' ס"ק י"ז) שכתב שאין אנו בקיאים בזיהוי הגבולות המדויקים של כיבוש עולי בבל, ועל השערות אין לנו לסמוך. אמנם הצדק עם החזו"א בכל הנוגע להשערות ארכיאולוגיות. אין מדע זה נחשב למדע מדויק. אך על מסורת רצופה אנו סומכים. על ירושלים, למשל, אין לנו ספק שזוהי עירו של דוד המלך. ואף על עזה, הרי יש לנו מסורת רצופה (החזו"א עצמו אינו מתייחס לזה). בכל זאת רבים נמנעים מלהסתמך על כך, ולכן נאלץ החקלאי להסתכן בזריעה מוקדמת יותר, כדי להבטיח שלא רק הזריעה, אלא גם הנביטה תהיה לפני ראש השנה.

ד. "לאוקמי אילנא" - המלאכות לקיום הצומח

תפוח האדמה שלנו נזרע בתחילת אלול ונבט לפני ראש השנה של השמיטה. באה שבת הארץ. המלאכות החקלאיות אסורות. הזריעה אסורה מהתורה 131, אולם תולדותיה אסורות רק מדרבנן 132. השמש קופחת. הנבט הצעיר - שזה עתה החל ללבלב - צמא למים. אם לא יושקה - ימות. ההשקיה נחשבת בדרך כלל, למלאכה המותרת בגידולי שלחין הזקוקים למים 133. אולם ספק הוא אם אמנם חל היתר זה על תפוח האדמה שלנו. ההיתר ניתן כעיקרון לעץ, שעלול להתייבש אם לא יושקה 134. התורה לא התכוונה לכך שהקרקע וכל הגדל בה ייבשו בשביעית. אולם מרן הרב קוק זצ"ל העלה הבחנה בין אילן לירק חד-שנתי 135. האילן יישאר במקומו אחרי השמיטה. לכן הכרח להשקותו בשמיטה כדי לקיימו גם בשנים הבאות. הקיום הוא לאילן עצמו, ולא לפירותיו. היתר זה נקרא: "אוקמי אילנא". לא כן הירק, שגידולו קצר ופירותיו הפקר הם בשמיטה; ולכן אין לחקלאי רשות להשקות ירק זה. "אוקמי אילנא" – מצינו; אך "אוקמי פירא" - של פירות שביעית - לא מצינו 136.

המהרי"ל דיסקין 137, הרי"מ טוקצ'ינסקי 138 והחזו"א 139 התירו גם "אוקמי פירא". טענתם היא שהפירות מיועדים לאכילה לישראל בשנה זו, לכן מותר לישראל להשקותם 140. וכן מותר, לדעה זו, לדשן דישון הכרחי 141, לקלטר מעשבים שוטים 142, לרסס מפני מזיקים 143 ולבצע פעולות הכרחיות אחרות שבלעדיהן ייגרם נזק חמור לגידול. התולדות, האסורות רק מדרבנן (למעט זריעה וזמירה), מותרות לשם "אוקמי" 144; אולם פעולות השבחה - "לאברויי" - אסורות. ויש שהתירו אף פעולות שבלעדיהן ייגרם נזק ניכר לגידול, ולא רק נזק חמור 145. וכל זאת כדי שנוכל לקיים את הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".

ה. אוצר בית-דין

אולם מי יממן את כל ההוצאות האדירות האלו? המים, הדשן, העיבודים, המכשירים והפועלים - כל אלו עולים הון עתק. החקלאי לקח עבורם הלוואות בריבית גבוהה. חייבים להבטיח לו לפחות את החזר ההוצאות. והרי אין הוא בעלים על תפוחי האדמה! אלו הפקר הם, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול 146. ומי יכסה את ההוצאות הגדולות?

אמנם קיים המושג "אוצר בית-דין", דהיינו גוף ציבורי הדואג לחלוקת הפרי לצרכנים 147. מסתבר שגוף זה רשאי ליטול הוצאות עבור הקטיף והובלה וחלוקה. אולם כאן המדובר בהוצאות גידול. אוצר בית-דין עדיין אינו יכול להיכנס לתמונה. אין עדיין פרי הקדוש בקדושת שביעית המצדיק זאת. האחריות הציבוריות מחייבת אפוא, למנות את החקלאי כבר עתה כשליח בית-דין לפירות שעדיין לא באו לעולם. אלא שגם הגוף הציבורי המדובר עדיין לא בא לעולם. זהו גוף המייצג את הצרכנים, והם הצריכים להקימו.

הציבור העירוני הוא זה שחייב ליטול על עצמו אחריות כבר בשלב התחלתי זה של הגידול. עליו למנות את החקלאי כשלוחו, ולהבטיח לו את החזר הוצאותיו ואת שכר עבודתו. אחריות זו מחייבת את הציבור העירוני לכל אורך הדרך, כולל האסיף והשיווק. האומנם הוא חש באחריות זו? האם יתחייב לאכול אחר כך תפוח אדמה זה ולהעדיף אותו על פני יבוא או גידול נוכרי?...

ו. איסורי "שמור" ו"נעבד"

שמירת הגידול והטיפול בו עלולים להיחשב כ"שמור" ו"נעבד". לדעת כמה מן הראשונים, פרי שנשמר או נעבד בשמיטה שלא כדין – נאסר 148. אמנם הרבה סמכו על הדעות המתירות את היבול, למרות שנשמר ונעבד 149. וכך הכריע גם החזו"א 150. ייתכן שגם האוסרים יודו שאם הטיפול נעשה במסגרת אוצר בית-דין הוא לא נאסר, משום שהוא לא נשמר למטרות פרטיות אלא לשם חלוקה לכל ישראל. גם העיבודים שנעשו על פי הנחיות הלכתיות רק לצורך הבטחת גידולו התקין של הפרי אינם נחשבים לעיבוד אסור. אם כי ייתכן שאלו הסוברים שעיבודים אלו אסורים, וכמו כן סוברים שנעבד אסור - יאסרו את היבול. אך אין הכרח שהמחמירים בדבר אחד יחמירו גם בדבר השני. לכך יש להוסיף, שאף אם רבותיהם של הצרכנים אוסרים פעולות מסוימות שעשו החקלאים, הרי מכיון שהחקלאים עשו זאת בהיתר, על פי הוראת רבותיהם, אין מקום לאסור את פירותיהם באיסור "שמור" או "נעבד" 151. 

ז. "לא תקצור"

עברו חמישה חודשים, והגיעה עת האסיף. אנו בעיצומה של שנת השמיטה, והתורה אמרה: "את ספיח קצירך לא תקצור" 152. אמנם מותר לאכול את תפוח האדמה בקדושת שביעית, ולכן רשאי כל אדם לאסוף לעצמו כמות מוגבלת של תפוחי אדמה לשימוש ביתי 153. אולם מי יבוא מתל-אביב הרחוקה כדי לאסוף שקית תפוח-אדמה בנגב הצפוני? ולאסוף את הפרי כמקובל, בקומביין - הרי אסור. לכך מתייחסת התורה באוסרה את הקציר, כדרך הקוצרים, כמות גדולה בבת אחת. לשם פתרון בעיה זו הועלתה ההצעה על ידי חז"ל לארגן מסגרת ציבורית של "אוצר בית-דין" אשר היא תקצור ותאסוף את היבול, על מנת לחלק אותו לכל ישראל בצורה שווה. חקלאי היישוב קיבלו מינוי מטעם הרבנות הראשית לישראל כשליחים של אוצר בית-דין, וכשלוחי הציבור יצאו לאסוף את היבול 154.

גם השיווק בדרך המקובלת - אסור 155. מותרת רק חלוקה. כאמור, מותר לבית הדין לגבות את הוצאות הייצור מהמקבלים. אמנם בלאו הכי אין רווחי החקלאי היום גבוהים בהרבה מהוצאות הייצור ושכר הטרחה, אך בשביעית יש להקפיד יותר על כך שלא ישולם תשלום מעבר לחישוב המדויק של ההוצאות. החישובים - מסובכים הם; ואחרי כל החישובים, דרכי השיווק אינם יכולים להביא בחשבון את כל הנתונים הללו. השוק מתנהג בדרכו שלו ומתפקד על פי כללי ההיצע והביקוש.

הדרך המעשית היא הקמת מערכת חלוקה מיוחדת לשנת השמיטה לשם אספקת תוצרת חקלאית לצרכנים העירוניים. אולם ויתור על המערכות הקיימות, שהן משומנות היטב וערוכות לאספקה סדירה, והקמת מערכות חדשות חד-שנתיות – הוא דבר קשה ביותר. הקמת מערכת שיווק מיוחדת היא יקרה מאוד, והיא לא מסוגלת להתפרס על כל רחבי המדינה. היא יעילה לאזורים מוגדרים צפופי אוכלוסייה דתית, המעוניינת בגידולי שביעית כשרים למהדרין ומוכנה לשלם עבורם, הן בכמות גדולה יותר של ממון והן באיכות פחותה יותר של התוצרת. אולם מערכת כזאת לא תוכל לענות על דרישותיהם וציפיותיהם של רוב הצרכנים ברחבי הארץ כולה.

ח. לאכול מפריה בקדושה ובטהרה

הטרגדיה של תפוח האדמה שלנו מתחילה בשלב זה. הנה הוא מגיע לתחנת החלוקה. צבעו חיוור יותר. הוא קטן יותר. גם התשלום הנגבה עבורו יכול להיות קצת גבוה יותר, בגלל ריבוי ההוצאות בגידולו המיוחד ובדרכי אספקתו. ובשוק מונחים לידו תפוחי-אדמה גדולים יפים וזולים שהובאו מחו"ל במיוחד לצרכנים המחמירים באיסור ספיחין בשביעית גם בקרקע שנמכרה לנוכרי. עקרות הבית עושות לא רק חשבון של כיס וטיב התוצרת, אלא מגייסות גם את עולמן הרוחני. תפוח האדמה הקדוש בקדושת שביעית מחייב זהירות יתר באכילתו ובשימוש בו: יש לקלפו בעדינות רבה יותר 156. אין להשליך את שאריותיו לאשפה 157. לא ניתן להשתמש בו בגני הילדים למשחק ושעשוע 158. ובכלל, עצם המושג: "קדוש" יוצר איזו שהיא רתיעה. למרבה הפרדוכס, דווקא יהודים המהדרין במצוות חוששים מפני קדושת שביעית...

הרי ניתן "להרוויח" התמודדות עם עוד הלכות חדשות, לקבל עול של מחוייבות, לחוש בעליל את שנת השבע גם בעבודה באפורה במטבח, להעלות את רמתו של השולחן, הדומה למזבח, לרמה גבוהה יותר, להיות סמוך על שולחנו של הקב"ה ולאכול מפירותיו הקדושים!

במקום לספק פרנסה לגויים בחו"ל, הרי ניתן לתמוך בשומרי שביעית, המוסרים את נפשם על יישובה של ארצנו, והעושים מאמץ אדיר כדי לקיים את מצוות התורה ולשמור את השביעית בגבורה 159.

ט. המהדרין ברוב עם

השאלה המרכזית ביחס לשמיטה היא: מי מהדר יותר? האם העירוני, המעדיף פירות חו"ל, מהדר יותר מהחקלאי המכניס את עצמו לסיבוכים כה קשים כדי לשמור שמיטה? למי התכוונו חז"ל 160 באומרם על הפסוק: "גיבורי כוח עושי דברו" - אלו שומרי שביעית? האם זה רואה את שדהו בורה ואינו זורעה, או מי שרואה את פירותיו של אותו חקלאי גיבור ו"מהדר" להימנע מאכילתם כדי לאכול פירות שגידלו נוכרים? השאלה מקיפה יותר: האם הידור מצוה הוא עניין פרטי, שאינו מביא בחשבון את הידוריהם של אחרים, או שמא להיפך, מי שמוכן לשתף בהידור המצוה יהודים נוספים, הוא המהדר במצוה, הוא המגלה אחריות כלל-ישראלית לקיים את רצון ההלכה "ברוב עם הדרת מלך"?

י. ההיתרים השונים

וכאן יש מקום לשאול שאלה נוספת: מה עדיף על מה? ההיתרים הדחוקים השונים שניתנו, "לאוקמי פירא" במסגרת אוצר בית-דין, פתרון בעיית הספיחין ודומיהם, או היתר המכירה? מבחינה הלכתית, היתר המכירה אינו נופל בתוקפו ההלכתי מההיתרים האחרים. אדרבה, ייתכן שהוא אף עדיף מההיתרים האחרים. וזאת משום שגם אם נניח שעצם המכירה אינו "חלק" כל כך - אף כי הוא מבוסס דיו, בכל זאת, אם נביא בחשבון את החוששין לו - הבעיה היא רק במעשה המכירה; אולם אח"כ כל הפעולות נעשות בהיתר גמור. בעוד שבהיתרים האחרים כל פעולה ופעולה היא בעייתית. 

מצינו בהלכות פקוח-נפש, למשל, שלדעת הר"ן (לרי"ף יומא דף ד' ע"ב ד"ה וגרסי'), מי שעומד בפני הברירה: לשחוט בהמה בשבת לצורך חולה או להאכילו בשר נבלה - עדיף שישחט בהמה במעשה אסור אחד, מאשר להאכיל את החולה עצמו, ולהסתבך בעבירות רבות, כי כל כזית נבלה הוא איסור בפני עצמו, בעוד שהשחיטה היא מעשה אחד. וזאת למרות שהשחיטה כשלעצמה חמורה יותר מאשר אכילת נבילה, כי שחיטה בשבת היא באיסור סקילה ונבילה אסורה רק באיסור לאו. עדיף מעשה אסור יותר מאשר פעולות אסורות רבות, למרות שהפעולות הרבות קלות יותר מאשר אותו מעשה.

יא. היתרים רבים או היתר אחד?

מאידך גיסא יש לומר שהיא הנותנת, דווקא ריבוי הפעולות הבעייתיות בשמיטה הוא המזכיר לחקלאי בכל רגע שהשנה היא שנת שבתון. המכירה - אף היא לא התירה את כל המלאכות, וגם אלו שהותרו מותרות רק כשיש הכרח גדול לכך 161, כך שלמעשה כמעט ואין נפקא מינה בין שני השיטות. בתחושה הנפשית של עובדי האדמה נוצרה אווירה שההיתר מפקיע כביכול את השביעית מקדושתה, בעוד שבשיטה האחרת, ההכרח להתייעץ עם פוסקי הלכה על כל צעד ושעל אינו מאפשר תחושה דומה. (ואכן החולקים על הר"ן מבחינה עקרונית מודים לו מבחינה פרגמטית, שהחולה יעדיף מבחינה נפשית לאכול בשר שחוטה מאשר בשר נבילה: עי' רא"ש יומא פרק ח' סי' י"ד).

תיתכן דרך משולבת, של "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך": גם למכור את הקרקעות וגם להתייחס אל הגידולים כגדלים בקרקע קדושה ולהקפיד על כל ההלכות המתחייבות מכך. מה גם שבלאו הכי התוצאות המעשיות בין שתי השיטות קרובות זו לזו. גם לסומכים על היתר המכירה לא הותרו המלאכות דאורייתא, וגם המלאכות דרבנן הותרו רק בשעת הדחק והפסד מרובה. ומאידך גיסא, הסומכים למשל, על החזו"א בענין "אוקמי פירא", מתירים זאת רק בשעת הדחק והפסד גדול. אלא שוב מבחינה נפשית, יש צורך בכוחות נפש גדולים להתמודד עם הכפילות, למכור ולהפקיע בכך את הקדושה, ובכל זאת להתייחס אל הגידולים כאילו לא נמכרו. רק בני תורה מובהקים אולי מסוגלים לעמוד במתח הנפשי הנדרש מחקלאי כזה.

יב. השמיטה – מצוות הציבור

השמיטה היא מצוה התלויה בתנאים ציבוריים מיוחדים. רק כאשר "כל יושביה עליה" וכל אחד מכיר את שבטו ונחלתו – אזי המצוה חלה מהתורה 162 לדעת רוב הפוסקים, ולחלק מהם יש צורך גם בהנהגתו של בית-דין הגדול, בלשכת הגזית 163.

גם "אוצר בית-דין" הוא מושג ציבורי. התורה שללה את הבעלות הפרטית מהפירות בשנה זו, אולם כלל ישראל יכול לחלקם, ולשם כך נועדו הפירות. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - לכלל ישראל 164.

רק במסגרת הציבורית ניתן לפתור את כל הבעיות על הצד היותר טוב.

גם חומרות והידורים, הרצויים כשלעצמם, מן הראוי שיעשו על ידי הציבור כולו, כך שחומרא על ידי אחד לא תיבנה על חשבונה של קולא לאחרים. כולנו צריכים להדר בשביעית. מצוות השמיטה במיוחד מחייבת שגם חומרותיה והידוריה יהיו כלליים ולא פרטיים.

לכן מסתבר שהידור מצוה של הצרכן - שהוא רצוי בדרך כלל באופן עקרוני – לא יתייחס לראייתו המצומצמת והפרטית של הצרכן בלבד. עליו להתחשב גם בחקלאי. כי החקלאי הוא הנושא העיקרי בעולה של מצה גדולה זו. ורק על ידי כך שנסייע לו לקיים את המצוה – נצא כולנו ידי חובתנו. וכן להיפך. אם נגרום לו, בגלל מצוקתו הכלכלית, לעבד את אדמתו בשמיטה, העבירה היא של כולנו. הידור המצוה בשנת השמיטה חייב להביא אפוא, בחשבון, את הכלל כולו, ולא רק את הפרט. אולם גם מבחינה פרטנית יש מקום להסס בדבר. כי מי יודע היכן נחלתו של כל אחד ואחד? אולי דווקא זה הגורם לחבירו לעבוד בשנת השמיטה הוא הבעלים האמיתיים של אותה שדה, כי זו היא נחלת אבותיו מדורי דורות 165?

אלו המעדיפים תוצרת נוכרית, ולשם כך מזמינים גידול מוגבר של תוצרת חקלאית מן המיגזר הנוכרי, אולי סבורים הם שיש בכך הידור מצוה; אולם אין הם מודעים לכך שהגדלת מיכסות הייצור של הנוכרים בארץ היא עבירה לא קטנה. הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו לתורה 166, מפרש שיש מצוה לגאול אדמות מידי נוכרים, ולהעבירן לידיים יהודיות, כדי שהללו ישמרו בהן את השמיטה כהלכתה. גם אלו המזמינים תוצרת חקלאית מהערבה, שכנראה היתה בתחום כיבוש "עולי מצרים" ולא היתה בתחום כיבוש "עולי בבל" 167, גם הם גורמים לארצנו שתיעבד בשמיטה. אמנם הספיחין מותרים שם, אך הזריעה – ייתכן שאסורה. הצרכן סבור שהוא מהדר במצוה, אך זאת מבלי לשים לב לכך שאולי מצוותו באה בעבירתם של אחרים.

הייתי מציע, למשל, שהצרכנים העירוניים יפקידו את כספם בבנק לחקלאות, ובתום שנת השמיטה יהדרו לקיים את מצוות השמטת כספים בצורתה המקורית בתורה וישמיטו את פקדונותיהם. אין שום זכות מוסרית לצרכן בעיר לחתום על הפרוזבול, ובמקביל להטיף מוסר לאחיו בהתיישבות על כך שהוא חותם על ההרשאה לביצוע היתר המכירה או על כך שהוא סומך על היתרים אחרים...

הצרכן העירוני והחקלאי צריכים לקיים את המצוה ביחד, מתוך ערבות הדדית לכלל ולפרט; שהרי כללותיה ופרטותיה של מצוה זו ניתנו בסיני 168.

 

 

117 עי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק ט"ו סעי' ב').

118 עי' "שבת הארץ" (פ"ג הי"א אות ב'). וראה לקמן סי' י"א (פרק כ"ו אות א').

119 עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ב'-ו').

120 ראה לקמן סי' י"א (פרק ה' אותיות ב'-ה'). 

121 הל' שמיטה ויובל (פ"ד הי"ב).

122 שביעית (סי' ט' ס"ק י"ז ד"ה ירק). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ג אות ב'; הי"ב אות ג').

123 שביעית (פ"ט מ"א ד"ה כל).

124 ויקרא (כ"ה ה') לפי הבנת ספר השמיטה (עמ' כ"ז סעי' ב'). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ג אות ב1/ והע' 7).

125 מנחת שלמה (ח"א סי' מ"ט-נ').

126 "בצאת השנה" (עמ' מ"ב ד"ה ירקות); מדריך שמיטה לחקלאים” (פרק ט"ז סעי' ז1/).

127 שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' ל"ה-ל"ו).

128 ראה לקמן סי' י"א (פרק ח' אותיות א'-ב'). 

129 בפיה"מ (שם) וכן בהל' שמו"י (פ"ד הכ"ו). ועי' "שבת הארץ" (שם).

130 שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מ"ז). וראה מאמרנו: "חבל ימית וצפון עזה לחיוב תרו"מ ושמיטה" ("תחומין" ב' עמ' 364-382). ועי' "מדריך שמיטה לחקלאים” (פרק ד' הע' 2 אותיות ב'-ג').

131 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"א ה"ב).

132 רמב"ם (שם ה"ב, ה"י).

133 רמב"ם (שם ה"ח).

134 רמב"ם (שם ה"ט-ה"י).

135 "שבת הארץ" (פ"א הט"ו אות ד').

136 עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ה אות ט"ז); ”מדריך שמיטה לחקלאים” (פרק ב סעי' ג1/).

137 שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונ"א סי' רנ"ט).

138 ספר השמיטה (עמ' כ"ד הע' 5).

139 שביעית (סי' ט"ז ס"ק ד'; סי' כ"א ס"ק י"ד, י"ז; סי' כ"א ס"ק י"ד). ועי' ”מדריך שמיטה לחקלאים” (פרק ב' סעי' ג2-3/).

140 עי' מאמר הגרח"ז גרוסברג ("התורה והמדינה" ט'-י' עמ' שמ"ו-שנ"ה); "מדריך שמיטה לחקלאים” (פרק י"ז סעי' ו').

141 עי' "דפי הלכה לחקלאים" (חקל"ת, עמ' 22 סעי' א'); ”מדריך שמיטה לחקלאים” (שם).

142 עי' "מדריך שמיטה לחקלאים” (פרק ט' סעי' ב').

143 עי' ”מדריך שמיטה לחקלאים” (פרק ט' סעי' ג').

144 רמב"ם (הל' שמו"י פ"א ה"י).

145 עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"י אות ב1/); ”מדריך שמיטה לחקלאים” (פרק ב' סעי' ג3/ והע' 12).

146 רמב"ם (שמו"י פ"ד הכ"ד).

147 תוספתא (שביעית פ"ח ה"א-ה"ב). ועי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ה סעי' ג'-ד'). וראה לעיל (סי' ט' אותיות ב'-ה').

148 בענין "שמור" כתבו כך: רבותיו של רש"י (יבמות קכ"ב ע"א ד"ה של עזיקה); ר"ת (מובא בתוס' שם ד"ה של).

בענין מה שנזרע בשביעית כ"כ הראב"ד (הל' שמיטה ויובל פ"ד הט"ו). ובענין "נעבד" בכללו, כ"כ הרידב"ז (בית רידב"ז סי' ג' הל' י"ז).

וראה לקמן (סי' י"א פרק י').

149 עי' “מדריך שמיטה לצרכנים” (פרק י"ב סעי' י'-י"א).

150 שביעית (סי' י' ס"ק ו' ד"ה ואתרוגין).

151 עי' במקורות המובאים ב”מדריך שמיטה לצרכנים” (פרק י"ב הע' 24).

152 ויקרא (כ"ה ה'); רמב"ם (שמו"י פ"ד הכ"ב).

153 רמב"ם (שם הכ"ב-הכ"ג).

154 עי' ”מדריך שמיטה לחקלאים” (פרק כ"ה סעי' ה'). וראה לקמן סי' י"א (פרק ג' אות ב').

155 רמב"ם (שמו"י פ"ו ה"א-ה"ב).

156 עי' “מדריך שמיטה לצרכנים” (פרק ח' סעי' ה').

157 עי' “מדריך שמיטה לצרכנים” (פרק ח' סעי' ב').

158 עי' “מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ט' סעי' כ"ז-כ"ח).

159 ראה לקמן סי' י"א (פרק ד').

160 ויקרא רבה (פר' א' סי' א').

161 עי' ”מדריך שמיטה לחקלאים” (פרק כ"ז סעי' ג'-ו').

162 על פי רמב"ם (הל' שמו"י פ"י ה"ח-ה"ט).

163 דעת הגאונים (מובאת ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ה).

164 על פי רמב"ם בפיה"מ (שביעית פ"ד מ"ז).

165 בענין זה ראה מאמרנו: "קנין הגוי בארץ ישראל" (שו"ת "באהלה של תורה" ח"א סי' קי"ג).

166 "העמק דבר" (ויקרא כ"ה ב', כ"ד).

167 ראה לקמן (סי' י"א פרק ח' אות ג').

168 על פי רש"י (ויקרא כ"ה א').