פרק כו - השמיטה והחורבן

 

פרק כו - השמיטה והחורבן

"השביעית נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית" (רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ה). החורבן אינו צריך להשפיע, לכאורה, על השביעית. ואכן אין קשר ישיר בין בית המקדש לבין השמיטה, אולם יש קשרים עקיפים רבים.

א. תוספת שביעית

חורבן הבית ביטל את תוספת השביעית. כשבית המקדש היה קיים היה אסור לחרוש שלושים יום לפני שביעית, וזאת מהלכה-למשה-מסיני; ומדרבנן החל האיסור כבר מפסח ועצרת 468. קדושת המקדש העמיקה את קדושת השביעית והחילה אותה לפני כניסתה של שנת השמיטה עצמה. 

יתכן שאיסור החרישה בשמיטה עצמה נהג כהלכה למשה מסיני רק בזמן בית המקדש, ואולי היום אינו נוהג אלא מדרבנן 469. מיעוט הקדושה גורם לכך שרק הזריעה אסורה. 

לדעת ה"חזון-איש" 470, איסור ה"חפצא", שהאדמה תשבות בשמיטה גם מפעולות שנעשו לפני השמיטה, היא תוצאה של תוספת השביעית שנהגה בזמן שהמקדש היה קיים. לכן היה אסור לזרוע לפני ראש-השנה, כשהקליטה נעשתה אחרי ראש-השנה. בזמן הזה, אחרי החורבן התמעטה קדושת הארץ והאיסור כיום הוא רק איסור "גברא", בשמיטה עצמה, ולא לפניה 471.

ב. רוב ישראל בארץ

כתוצאה מהחורבן גלינו מארצנו והתמעט מספר היהודים שישבו בארץ. מצוות השמיטה והיובל, יחד עם התרומות והמעשרות תלויים ברוב עם ישראל היושב בארצו - "כל יושביה עליה" (ערכין ל"ב ע"ב). כשאין רוב ישראל בארץ, אין חיוב מהתורה במצות השביעית 472.

אמנם קרובה השעה שרוב ישראל יתרכז בארץ; וייתכן שעד השמיטה הבאה אי"ה נזכה לכך. אף על פי כן אין חיוב השביעית תלוי רק ברוב כמותי של עם ישראל בארץ 473. יש צורך בעוד כמה תנאים:

ג. הכרת השדות

"שדך לא תזרע" – נאמר; ולמדו מכאן חז"ל (תורת כוהנים בהר פר' א' סי' א'): "שיהא כל אחד ואחד מכיר את שדהו". כלומר, כל שבט ושבט חייב להתנחל בנחלתו בצורה מסודרת; ורק אז יכולה השמיטה להתקיים מהתורה 474. 

זאת ועוד. השמיטה תלויה ביובל, וביובל נאמר (ויקרא כ"ה י'): "ושבתם איש אל אחוזתו". רק כאשר כל אחד ואחד מכיר את אחוזתו יכול היובל להתקיים. ומכיון שהשמיטה תלויה ביובל, בהעדר יובל, אין גם חיוב שמיטה מהתורה (אלא שהנחה זו - שהשמיטה תלויה ביובל בכל הזמנים - אינה מוסכמת) 475.

ד. מנין היובלות

השמיטה תלויה ביובל מבחינת המנין. כל 50 שנה חל היובל ובשנת ה51- מתחיל מחזור חדש של שמיטות. בהעדר יובל לא ניתן להמשיך מחזור חדש של שמיטות. ובנקודה זו חלוקות הדעות:

יש אומרים ששנת היובל אינה עומדת בפני עצמה אלא נספרת במחזור השמיטות החדש; כלומר, השנה ה50- היא גם השנה הראשונה לשמיטה, וכעבור 5 (!) שנים נוספות תחול שמיטה (לדעות אלו ייתכן שהשמיטה כיום מהתורה) 476. יש אומרים שמונין יובלות, למרות שאין היובל עצמו נוהג, רק כדי למנות באמצעותו את השמיטות כסדרן 477. יש הסבורים שהיובל בטל ברגע שהסנהדרין גלתה מלשכת הגזית שהיתה בבית המקדש 478 (וייתכן שהיובל בטל רק עם ביטול הסמיכה, כשהפסיקו לקדש על פי הראייה, בדור הרביעי לאמוראים 479). כולם מודים שלמעשה הפסיקו למנות יובלות באחת מהתקופות אחרי החורבן. 

ה. ההלכה למעשה

הדעות החלוקות גורמות לחישובים שונים באשר לשנת השמיטה המדוייקת. 

אף על פי כן המנהג הנקוט בידינו הוא המחייב. אפילו הנשר הגדול, הרמב"ם, שלדעתו החישוב שונה 480, קיבל את מרותו של מנהג הגאונים שנהג בארץ-ישראל וקבע (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ז): 

ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל... ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים; שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות. 

ו. ההשלכות המעשיות

השאלה אם השביעית נוהגת כיום מהתורה או מדרבנן, תלויה בחלקה בשאלות הנ"ל: הדעה המקובלת - הנקוטה על ידי רוב הפוסקים - היא ששביעית בזמן הזה מדרבנן 481. אמנם מצד אחד יש הסבורים שהיא מהתורה 482. מאידך גיסא יש הסבורים שאינה אלא ממידת חסידות 483. אולם גם האחרונים מודים שלמעשה נהגו לקיים את השביעית כהלכתה בכל הדורות מאז החורבן, מימי התנאים והאמוראים ועד ימינו 484.

להכרעה זו, שהשביעית היא מדרבנן, יש השלכות רבות על פרטי הלכות שמיטה, הן לנוהגים כדעת ה"חזון-איש", שאינם סומכים על היתר המכירה, אולם סומכים על היתרים אחרים, והן לנוהגים כדעת הרב קוק וסומכים על היתר המכירה.

 

 

468 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ג ה"א).

469 עי' מהר"י קורקוס (הל' שמיטה ויובל פ"א ה"ג).

470 שביעית (סי' י"ז ס"ק כ"ה ד"ה ובזמן; סי' כ"ב ס"ק ה' ד"ה במש"כ). וכ"כ מו"ר הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סי' ט' אות ח').

471 אך מדברי הרב קוק ("שבת הארץ" פ"ג הי"א אות ב' והע' 10) והחזו"א (פסקים וכתבים סי' כ"ו ד"ה ובחזו"א; מובא ב"שבת הארץ" שם אות ד') משמע שאיסור זה קיים גם בזה"ז. אם כי יש להעיר מדברי הרב קוק בקונט' אחרון לשבת הארץ (סי' א' אות א'), שכתב שם שאיסור ה"חפצא" של שבת הארץ הוא רק ממלאכה אסורה. ולכאורה, שתילה לפני שביעית היא פעולה מותרת, והיה מקום להתיר אותה לדעתו. וצ"ע. 

472 רמב"ם (מהדורת פרנקל, הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח-ה"ט). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ה אות ב').

473 אמנם בסוגיא בערכין נאמר "כל יושביה עליה"; אך יש לומר שרובו ככולו.

474 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ב). 

475 עי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ה אות ב').

476 דעת ר' יהודה (ראש השנה ט' ע"א). ולכך נוטה דעת בעלי התוס' (ד"ה ולאפוקי).

477 דעת הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ג).

478 דעת הגאונים (מובאת ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ה) והרמב"ן (ספר הזכות לרי"ף גיטין דף י"ח). וכנראה, זוהי גם דעת הראב"ד (בהשגותיו לרי"ף גיטין דף י"ט ע"א), הסובר ששמיטה אינה נוהגת בזה"ז אלא ממידת חסידות.

479 הדבר נרמז ברמב"ן (ספר הזכות לרי"ף גיטין דף י"ח), כאשר הוא מזכיר את שנת ביטול הסנהדרין בשנת תר"ע לשטרות.

480 הל' שמיטה ויובל (פ"י ה"ד).

481 עי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ה אות ב2/).

482 שם (אות ב1/).

483 שם (אות ב3/).

484 הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" שם) עפ"י אורים ותומים (סי' ס"ז ס"ק א').