פרק כט - עקרונות הפרוזבול

 

פרק כט - עקרונות הפרוזבול

 

כיצד יכול היה הלל להתקין פרוזבול ולהתיר באמצעותו איסור מהתורה? 

א. תקנת חכמים

שאלה זו כבר נשאלה בתלמוד (גיטין ל"ו ע"א), והתשובה היא שהשמיטה בזמן הזה אינה נוהגת אלא מדרבנן 492. יש גם תשובה נוספת, ש"הפקר בית-דין הפקר", שכוחה יפה גם אם נניח ששמיטה נוהגת בזמן הזה מן התורה 493 (לדעת רש"י והרמב"ם; אך מכיון שלהלכה נקטו רוב הפוסקים ששביעית בזמן הזה דרבנן, אין נפק"מ ממחלוקת זו של הראשונים., אם הפרוזבול מתבסס על הפקד בית-דין או על היות השמיטה בזמן הזה מדרבנן). 

ועדיין השאלה, לכאורה, במקומה עומדת: הרי כשתיקנו חז"ל שמיטה בזמן הזה, תיקנוה על כל כללותיה ופרטותיה, והביאו בחשבון גם את הקושי שיש בהשמטת הכספים! המקור לתקנת חז"ל זו הוא האמנה בספר נחמיה (ט' ל"ו – י' ל"ג), בה נאמר: 

הנה אנחנו היום עבדים, והארץ אשר נתת לאבותינו... תבואתה מרבה למלכים... ועל גוויותינו מושלים... 

ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה... ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד. 

וכיצד התקין הלל פרוזבול והתיר איסור מדבריהם? 

ב. יסודות הפרוזבול

התשובה לכך מבוססת על כמה יסודות: 

א. הלל ראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה. מצוות הלוואה היא מהתורה, שנאמר: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך" (שמות כ"ב כ"ד), ומהמצוות החשובות ביותר שעליהן העולם עומד 494. "עולם חסד ייבנה". ואילו השמיטה, לעומת זאת, היא רק מדרבנן.

כשנוצר מצב שבו מצוה חשובה מהתורה עלולה להידחות בגלל מצוה דרבנן, יש להעדיף את מצוות התורה. 

ב. השמטת כספים אמנם נעשית מאליה, על ידי "אפקעתא דמלכא"; אך אף על פי כן התורה לא היתה מעוניינת שכל לווה ינצל את זכותו להיפטר מלפרוע את חובו. ו"כל הפורע את חובו בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו" (רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ט הכ"ח). כלומר, רצוי שאדם יפרע את חובותיו גם בשנת השמיטה. מכאן משמע שלא כל לווה רשאי להסתמך על השמטת הכספים. אמנם התורה לא הבחינה בין לווה אחד למשנהו, וההפקעה היא מוחלטת וחלה על כולם; אך מי שאינו זקוק לכך, מן הראוי שיפרע את חובותיו. התורה סמכה גם על מצפונו של הלווה שלא ינצל את זכותו לפגוע במלוה שהיטיב עמו במצוקתו 495. 

ג. התורה התכוונה לומר שיש להבחין בין ההלוואות השונות, ומן הראוי שבית הדין יווסת את השימוש בהשמטת הכספים ויצמצם אותו למקרים נחוצים בלבד 496. 

לדעת הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר דברים ט"ו ב'-ג'), רמזה לכך התורה בכפילת הדברים: פעם אחת נאמר (פס' ב'): "לא יגוש את רעהו ואת אחיו". ופעם שנית (פס' ג'): "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך". בפעם הראשונה מדובר באח חקלאי ("כי קרא שמיטה לה'" - הלווה היה זקוק להלוואה כי השמיט את שדותיו וקרא שמיטה לה'); ואילו בפעם השנייה מדובר בסוחר, שהלוואתו נועדה לשם מסחרו, במקביל לנוכרי שאינו שובת בשנת השמיטה. על ההלוואה השנייה אמרה התורה (פס' ד'): "אפס כי לא יהיה בך אביון". כלומר, על בית הדין לדאוג לכך שגם המלוה לא יהיה אביון. לא ייתכן שהלווה הסוחר ינצל את השמטת הכספים להתעשרות על חשבון אחיו המלוה. 

ד. את המנגנון לוויסות ההשמטה בצורה נאותה מסרה התורה בידי בית הדין. לכן קבעה התורה ש"המוסר שטרותיו לבית-דין ואמר להם: אתם גבו לי חובי – אינו נשמט" (רמב"ם, הל' שמיטה ויובל פ"ט הט"ו). בית-דין כזה - שיש לו סמכות להפקיע ממון 497 - לו נתנה התורה סמכות לגבות חובות גם בשנת השמיטה. על כן נאמר: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" - ולא בית-דין, שהוא גוף ציבורי. כלומר: העיקרון המשפטי - שבית הדין יכול לגבות חובות גם בשנת השמיטה - היה עוד לפני תקנת הלל. הוא כתוב בתורה עצמה. בית הדין, שנמסרו לו החובות לגבייה, מוסמך היה להחליט אלו חובות לגבות ואלו לא. הלל התקין פרוזבול כדי שכל אחד יוכל למסור את חובותיו לידי בית הדין, גם מבלי למסור את החוב עצמו בפועל לידי בית הדין, אלא בהצהרה בלבד, ובחתימה על מסמך המאשר לו לגבות את חובותיו במקום בית הדין. הלל השתמש בכלי של התורה, או בדומה לו, כדי להתיר את גביית החובות בשנת השמיטה. 

ה. הלל הטה אמנם את הכף לצד השני ופתח פתח בפני כל בעלי החובות לכתוב פרוזבול, ללא הבחנה בין הלוואה הכרחית או לא, כי השמיטה מדרבנן, והיה צורך לעודד הלוואות מאחד לשני. וזאת כמשקל נגד למצב ההפוך שבו נמנעו מלהלוות זה את זה. 

ג. עם הפנים לעתיד

מצב זה הוא זמני. עם חזרתנו לארצנו, עלינו להתכונן לחזור גם לחיי תורה שלמים ואידיאליים יותר: חיים שאין בהם בושה וכלימה, ועם זאת - חיים של עושר וכבוד, שבהם נחזור אל האיזון הנכון בין שמיטת כספים מצד אחד, כדי לאפשר לאביונים לפתוח דף חדש, ובמקביל גם לעודד את הפעילות המשקית והכלכלית הזקוקה לאשראי אמין וזמין בהיקף רחב, מצד שני. לכן מומלץ להותיר לפחות חוב אחד ללווה זקוק, ללא פרוזבול 498. 

 

 

492 עי' רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ח ופ"ט הט"ז); "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ה). 

493 וכך נוקט הראב"ד בהשגותיו לרמב"ם (פ"ט הט"ז).

494 אבות (פ"א מ"ב).

495 עי' עין אי"ה (למרן הרב קוק זצ"ל, שביעית פ"י מ"ח).

496 זוהי דעת הראשונים (מכות ג' ע"ב): תוס' (ד"ה והמוסר) וריטב"א (ד"ה ובמוסר). מדברי רש"י במכות (וכך נראה לומר בדעתו גם בגיטין) משמע ש'המוסר שטרותיו לבית-דין' זוהי תקנת פרוזבול, ולא שתקנת הפרוזבול נובעת מדין זה. ואכן התוס' (שם ובגיטין ל"ו ע"א ד"ה בזמן) חולקים עליו וסוברים ש'המוסר שטרותיו' מועיל מדאורייתא. וכמותם סוברים הר"ן (לרי"ף גיטין דף י"ח ע"ב ד"ה פיסקא) והריטב"א (מכות שם). והריטב"א מעלה השערה שמא רש"י מודה לתוס', ורצה לומר שתקנת הפרוזבול נסמכת על דין 'המוסר שטרותיו'. עכ"פ דעת רוב הראשונים היא שדין 'המוסר שטרותיו' הוא מדאורייתא, ותקנת הפרוזבול מתבססת עליו: עי' "בירור הלכה" (גיטין ל"ז ע"א).

497 לכן פסק הרמב"ם (שם הי"ז) שרק בית-דין כזה יכול לכתוב פרוזבול.

498 בן איש חי (שנה א', פר' כי תבוא אות כ"ו); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק י"ח סעי' י"ג).