פרק טו - ריבה מפירות שביעית

 

פרק טו - ריבה מפירות שביעית

האם מותר לרקוח ריבה מפירות הקדושים בקדושת שביעית?

א. דעת האוסרים

הרמב"ם פוסק (הל' שמיטה ויובל פ"ה הי"א): 

ולא ישנה פירות מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר. דבר שדרכו לאכול חי - לא יאכל אותו מבושל. 

ובהלכות תרומות (פי"א ה"ב) הוא מפרט יותר: 

אין עושין תמרים דבש, ולא תפוחים יין, וכן כל הפירות אין משנין אותן מברייתן. 

מהשוואה זו היה מקום להקל, אולי, בריבה. שהרי הדוגמאות שהביא הרמב"ם בהלכות תרומות הן שינוי גמור, מתמרים לדבש, מתפוחים ליין. המוצק הפך לנוזל. אך ריבה סמיכה - כאשר חלק מהפרי נשאר עדיין בעינו - ייתכן שמותר לעשותה 279. 

מרן הרב קוק בתשובתו לר' יחיאל מיכל פינס (משפט כהן סי' פ"ד-פ"ה) אינו מחלק בכך, ולדעתו כל שינוי צורה שאינו נהוג על ידי רוב הציבור – אסור; בפרט כאשר על ידי הבישול כמות הפרי מתמעטת, כי דרכם של הנוזלים להתאדות, ואם כן יש כאן הפסד של פירות שביעית, והתורה אמרה: "לאוכלה" - ולא להפסד. אמנם יש מקום לטעון שאין כאן הפסד. הכמות אמנם מתמעטת, אך האיכות משתבחת על ידי הבישול. אך מצינו שאין עושין יין יינומלין, דהיינו יין שמבשלים אותו ועל ידי כך משביחים אותו 280.

נימוק נוסף מעלה הרב קוק לאסור את הריבה, בגלל הנטייה של הציבור להעדיף פרי טבעי על פרי מבושל בסוכר. ובלשונו:  

רבו הפשטנים (=הטבעונים) שאוכלין חיים ואינם נוטים לאכול דברי מתיקה. ויש להימנע מדבר העלול למעט אוכלי פירות שביעית.

ב. הנימוקים להקל

אך ישנם מספר נימוקים להקל בעשיית ריבה מפירות שביעית:

א. באותה תשובה כותב הרב קוק שיש להשוות בין הלכות ברכות להלכות שביעית. ובהלכות ברכות (שו"ע או"ח סי' ר"ב סעי' ז', משנ"ב ס"ק מ"ב ובה"ל ד"ה תמרים) מצינו הבדל בין שני סוגי ריבה: על ריבה שבה צורת הפרי נימוחה לגמרי - מברכים "שהכל נהיה בדברו", ועל ריבה שלא נימוחה לגמרי, וצורת הפרי ניכרת עדיין - מברכים "בורא פרי העץ".

ואם כן יש לומר שגם בשביעית, כשצורת הפרי ניכרת, אין זה הפסד פירות שביעית, ולכן מותר לעשות ריבה כזאת, אם הדבר מקובל ונחשב לדרך אכילתו של הפרי.

במקרה כזה, הפרי כמעט ואינו מתמעט, שהרי צורתו ניכרת. נשארה רק הטענה שיש טבעונים שאינם אוכלים פרי רקוח וממותק. לעומתם, המשתמשים בריבה מרבים באכילת פירות מעבר לעונתם. למשל, עונת המישמש קצרה ביותר. הרוקחים ריבת מישמש מאריכים בכך את עונת אכילתו של הפרי זמן ממושך אחר כך.

הדבר תלוי באיכות הפרי וכמותו: אם כל הפרי ייאכל בעונתו, כמות שהוא חי - יש אולי מקום לאסור את ריקוחו לריבה. אולם אם הפרי לא ייאכל כולו בעונתו, אם בגלל כמותו המרובה, אם בגלל איכותו - יהיה מותר לעשות ממנו ריבה.

ה"חזון-איש" (שביעית סי' כ"ה ס"ק ל"ב) כתב משפט קצר: 

ומותר לעשות פובידל (=ריבה) מפירות שביעית. 

וייתכן שכוונתו לריבה מהסוג הנ"ל, שצורת הפרי ניכרת.

ב. כאשר יש עודפי פירות, העלולים להירקב, אם לא ירקחו מהם ריבה, יש סיבה נוספת להקל בדבר גם כאשר צורת הפרי אינה ניכרת עוד; שהרי מוטב שהפרי ייאכל כריבה, מאשר יירקב לגמרי 281. 

ג. מסקנה  

מותר לרקוח ריבה מפרי, בתנאי שצורת הפרי תישאר.

מפעלים לתעשיית ריבות מנצלים את הפרי עד שצורתו אינה ניכרת בדרך כלל. אולם הם משתמשים בעיקר בעודפי פרי מסוג ב' ו-ג'. המגדלים מביאים בחשבון מראש גם את הפרי המיועד לתעשייה ויש לומר שגם על דעת כן נטעו את המטעים. מחשבה זו מועילה להתיר את תעשיית הריבה.

 

 

279 חזו"א (שביעית סי' כ"ה ס"ק ל"ב ד"ה מן). ועי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ז' סעי' י"ג).

280 ועי' "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ג'); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ז' סעי' ט').

281 בדברינו על מיץ הגזר (לעיל פרק י"ד אות ה'-ו') הבאנו ראיה לסברה זו.