פרק יב - הפקר פירות שביעית

פרק יב - הפקר פירות שביעית

החצרות הפרטיות לא נכללו בהיתר המכירה 213. כמו כן, יש לחוש לכך שהמכירה לא מועילה בכלל בחצרות פרטיות 214, משום שאין בהן הכרח קיומי לפרנסה, ובמכירתן לנוכרי יש חשש לאיסור "ולא תחנם" (דברים ז' ב') 215. הפירות הגדלים בחצרות אלו קדושים, אפוא, בקדושת שביעית, ויש לנהוג בהם בהתאם. אין לקטוף את כל הפרי, אלא להפקירו לכל אדם 216.

א. כיצד מפקירין?

האם יש צורך לעשות מעשה מסויים כדי להפקיר את הפרי, או שמא הפרי מופקר מאליו 217? בשאלה העקרונית נחלקו מרן ר' יוסף קארו והמבי"ט (ר' משה טראני): לדעת המבי"ט 218 ההפקר נעשה מאליו, על ידי עצם קביעת התורה (ויקרא כ"ה ב') "ושבתה הארץ שבת לה'" ("אפקעתא דמלכא"). ולדעת מרן 219 ההפקר נעשה על ידי הבעלים ("אקרקפתא דגברא"), אולם גם לדעת מרן לא מצינו מעשה מוגדר של הפקרה.

במכילתא (משפטים פר' כ' סי' י"ח) נאמר: "מצינו שפורץ בה פרצות". כלומר, על הבעלים לפרוץ את הגדר המפרידה בין החצר לבין רשות הרבים, וכך מפקירים הבעלים את החצר שלהם. אולם באותו משפט מוסיפה המכילתא: "אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם". משמע שיוצאים ידי חובת הפקרה גם ללא מעשה אקטיבי, אלא גם בהסכמה פסיבית לקטיף הפרי על ידי אחרים. רק במעשה הפוך, של נעילת החצר או במניעת כניסה מזרים הבאים לזכות בפירותיה, עוברים הבעלים על מצוות "תשמטנה ונטשתה" 220.

ב. תיקון העולם

יתירה מזאת. לדעת הראב"ד 221 אסור לאדם זר להיכנס לחצר חבירו בשנת השמיטה ללא רשותו. ואף זאת משום תיקון העולם, כדי שאדם לא יתרגל גם בשאר השנים להיכנס לחצר חבירו בלא רשותו 222. הרמב"ם 223 לא פירש כן. ובדעתו יש לומר שההפקרה נעשית ממילא, ולכן אין צורך בבקשת רשות להיכנס לחצר. 

יש הסוברים שלדעת מרן יש צורך להפקיר לפחות באמירה מפורשת בפה 224. אך יש חולקים וסוברים שגם לדעת מרן אין צורך בשום מעשה הפקרה כלשהו, אלא בהסכמה בלב בלבד 225.

ג. הדרך המעשית

נראה לנו שהדרך המעשית לקיים את מצוות "ונטשתה" (שמות כ"ג י"א) היא על ידי תליית שלט על פתח החצר בנוסח זה בערך 226:

השנה שנת שמיטה והפירות בחצר זו מופקרים לכל.

הרשות נתונה לקטוף פרי לתצרוכת משפחתית בלבד.

נא להימנע מלהיכנס לחצר בשעות 2.00-4.00 אחה"צ.

או בנוסח אחר:

הרשות נתונה לקטוף פרי לתצרוכת משפחתית בלבד, בין השעות 4.00-6.00 אחה"צ.

במקרה שלא כל הפירות ייקטפו על ידי הציבור, מותר לבעלי החצר לקטוף את כל הפרי ולחלקו לאחרים על ידי רשות בית-דין 227. כל שלושה בני אדם יכולים לשמש כ בית-דין לצורך זה.

ד. פירות של אדם שאינו שומר מצוות

הנפקא מינה העיקרית בין מרן למבי"ט היא באדם שאינו מוכן לקיים את מצוות ההפקר בשנת השמיטה: לדעת המבי"ט, פירותיו הפקר גם שלא מדעתו. ואילו לדעת מרן, אין פירותיו הפקר ללא הסכמתו. אולם מסתבר שגם לדעת המבי"ט אין לקטוף פרי מאדם שאינו מודע כלל למצוות השמיטה, כי הוא עלול לסבור לתומו שמדובר בגניבה, וייגרם בכך חילול השם 228, וכן הסתבכות לא צפויה.

ה. קדושת שביעית

פרי הקדוש בקדושת שביעית - פטור מתרומות ומעשרות 229, ויש לאוכלו כדרכו ולא להפסידו.

 

 

 

213 "בצאת השנה" (עמ' ל"א סעי' י"ב, עמ' מ"ו סעי' א'-ב'). ועי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ג סעי' ג1/).

214 יש לחשוש לכך שמכיון שהמכירה אסורה, והיא נעשית ע"י שליח – אין שליח לדבר עבירה, כדברי החזו"א (שביעית סי' כ"ד ס"ק ד' ד"ה לפיכך). כמו כן ייתכן שהשליח – דהיינו: הרבנות הראשית – לא מסכים להיות שליח למכור במקום שהדבר אינו הכרחי. ועי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ז סעי' א' והע' 8-9).

215 רק לחקלאים שפרנסתם תלויה בקיום המשק בשנת השמיטה יש הצדקה למכור לנוכרי, משום שמכירה זו לא לטובת הנוכרי היא, אלא לטובת ישראל: עי' מאמר הגר"ב ז'ולטי ("כרם ציון" הלכות פסוקות, הל' שביעית, בתחילת הספר). ועי' "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק כ"ז סעי' א4/). 

216 רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ד); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ד'). 

217 עי' מנ"ח (מצוה פ"ד); "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ד אות ד').

218 שו"ת המבי"ט (סי' י"א, כ"א).

219 שו"ת אבקת רוכל (סי' כ"ד).

220 עי' כס"מ (פ"ד הכ"ד); "שבת הארץ" (אות ב').

221 פירוש המשנה (עדויות פ"ה מ"א).

222 ועי' "שבת הארץ" (פ"ו הט"ו אות א'); "מדריך שמיטה לצרכנים" (פרק ד' סעי' ג').

223 הל' שמיטה ויובל (פ"ד הכ"ד, פ"ו הט"ו).

224 בית רידב"ז (סי' ד' סעי' ח'); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סי' י"ד אות ב' ד"ה ויש להוסיף).

225 הרב קוק זצ"ל (מבוא לשבת הארץ, סי' י"א; משפט כהן סי' פ"ב ד"ה ובעיקר). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ד אות ד'); "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ד סעי' ג').

226 עפ"י הוראת החזו"א: עי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק כ"ד סעי' ה').

227 "אוצר בית-דין" – ראה לקמן (סי' ה' אות ב'). 

228 עי' יומא (פ"ו ע"א): "היכי דמי חילול השם? ...כגון אנא, דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר". ועי' ב"ק (קי"ג ע"א): "אין באין עליו בעקיפין, מפני קידוש השם".

229 ראה לקמן (פרק י"ג).