אמונה בחברה פלורליסטית

הפלורליזם מאפיין את החברה הפוסט-מודרנית. המינוח העברי: "רב תרבותיות" אינו מבטא אל נכון את משמעותו המדויקת של הפלורליזם. המינוח העברי הוא רב משמעויות. אחת מהן מתייחסת למשל ל"תרבות" במשמעותה האסתטית. רב-תרבותיות כזו אינה מבטלת בהכרח ביטול של אמת אחת מפני חברתה. היא אינה עוסקת באמת במישור הלוגי, אלא בטעם וריח במישור הרגשי. תרבות מזרחית, למשל, אינה שוללת תרבות מערבית. כל אחד יבחר את טעמו וסגנונו על פי רקעו ונטיית ליבו. תיתכן גם אפשרות של מזיגה בין תרבותית.

הפלורליזם, במשמעותו המקובלת, עוסק באמיתות, בערכים ובהשקפות עולם, באמונות ובדעות. בנושאים אלו לא תיתכן חשיבה פשטנית ופשרה: או שאני צודק או שאתה צודק. מישהו מאתנו משקר. אין אפשרות להאמין בשתי אמיתות סותרות בו זמנית. אין גם מקום לתת לגיטימציה לדעה הפוכה מדעתך, כי בכך אתה מערער את אמונתך. המינוח "רב תרבותיות" בהקשר זה רומז, לדעת המשתמש בו, שאין הבדל, לכאורה, בין המושגים; וכשם שתיתכנה שתי תרבויות שונות זו בצד זו, כן תיתכנה שתי אמיתות הפוכות זו מזו. שני הפכים בנושא אחד...

א. הגדרות שונות של פלורליזם

למרות שהפלורליזם הוא מונח רווח בעולמנו, הוא סובל משמעויות שונות, כגון: סובלנות, דהיינו שהאחד סובל את דעת זולתו. הוא אמנם סובל ממנה אך הוא נאלץ גם לסבול אותה בגלל שיקולים שונים. משמעות אחרת, שהזכרנו אותה כבר, היא שאין אמת אחת בעולם, אלא יש כמה אמיתות. לפי עמדה זו, בחירתו האישית של האדם באמת מסוימת היא שרירותית. היא תוצאה של רצון ולא של שכנוע. משמעות נוספת היא, שאמנם יש רק אמת אחת בעולם; אך לא ידוע היכן היא נמצאת, אצלי או אצלך. אף כאן הבחירה היא שרירותית. ויש משמעות "צומחת", דהיינו: האמת האישית מתפתחת כתוצאה של השפעה או עימות עם אמיתות אחרות. יש אולי אמת מוחלטת; אולם היא עלומה כרגע וסופה להתגלות רק לאחר תהליך ממושך של עימותים והשפעות חיצוניים.

 המשותף לכל אלו הוא ערעור האמונה באמת מוחלטת או בסולם ערכים יציב. מבוכה, בוקה ומבולקה. התוצאות עלולות להיות אובדן דרך, ציניות, אנרכיה מוסרית ורעיונית ורדידות מחשבתית. יש הרואים זאת בחיוב. יש פוסט-מודרניסטים, הרואים בהתפרקות מערכים שלב מתקדם יותר בתהליך ההיסטורי של התרבות האנושית. לעומתם יש שמציאות זו העמיקה את חשיבתם, חיזקה את הכרתם ואת דבקותם בערכים. הם מחפשים את האמת וחותרים אליה. אולם זו נחלת מעטים. האווירה הכללית יוצרת רושם חיצוני של התפרקות מערכים.

ב. פלורליזם ישראלי

אדם מאמין, המשוכנע באמת שהוא מאמין בה' (שאם לא כן, אינו מאמין), לא יכול להיות פלורליסט במשמעויותיו השונות המקובלות בחברה המערבית. פלורליזם כזה לא קיים בעם ישראל. חוץ מהמשמעות הראשונה, של סובלנות, שבה אדם מכיר דה-פקטו בעובדת הימצאותן של אמונות אחרות בעולם.

 אולם, כפי שניווכח לדעת, אין במחשבת ישראל התעלמות מוחלטת מדעות אחרות. אמנם אין הכרה בצדקתן, אך יש פתיחות והבנה לעצם קיומן. הן דעות בוסריות; אך כמו כל בוסר, יש סיכוי שיתפתח מהן פרי טוב. הפלורליזם הישראלי מקורי. המאמין אינו מוותר על אמונתו הבלתי מעורערת. הוא אינו מפתח רגש נחיתות מול דעות אחרות. אדרבה, הוא טוען שהדעות האחרות כלולות במידה מסוימת בתוך אמונתו ודתו העמוקה, וסופן שהן תתפתחנה ותתקדמנה לקראת האמת המוחלטת. להלן נביא דוגמאות לכך מגדולי האמונה בישראל.

האמונה האמיתית – בת חורין היא. המאמין הגדול משוכנע באמיתת אמונתו בכל דרך בה הגיע אליה: אם שכנוע הגיוני, אם שכנוע רגשי-חווייתי או שכנוע אחר. אי אפשר לכפות על אדם אמונה מבחוץ. האמונה נובעת מתוך הלב פנימה.

המאמין האמיתי אינו סובלן כלפי דעות אחרות. מאמין גדול אמנם רואה את נקודת החיוב שבכל דעה, הוא מבין את הרקע לדעות המנוגדות לדעתו אולם אין הוא שווה נפש לדעות אחרות1. שאם כן אין אמונתו אמונת אמת. פלורליזם אמיתי מכיר בדרכים שונות לאמונה, מבין הוא שתיתכנה דרכי תעייה רבות.

הפלורליזם האמיתי אינו מכיר בכמה אמיתות. זהו שקר שאין לו רגלים. יש רק אמת אחת; אלא שהיא כל כך אמיתית, כל כך גדולה וכל כך מקיפה – עד שהיא כוללת בתוכה גם אמיתות אחרות. ניתן לכלול את האמיתות האחרות באמת הגדולה כל עוד יש להן נקודת אחיזה אמיתית המתקבלת על הדעת, ושאינן פוגעות בטעם הטוב, במוסר, ובאמת השלמה.

  1. ר' שלמה בן גבירול

בשירתו הנשגבה של רשב"ג "כתר מלכות" (אשר יש נוהגים לאומרה בליל יום הכיפורים) אומר המשורר:

ולא יחסר כבודך

בגלל עובדי בלעדיך,

כי כוונת כולם להגיע עדיך.

אבל הם כעיוורים:

מגמת פניהם דרך המלך,

וטעו מן הדרך;

זה טבע בבאר שחת,

וזה נפל אל פחת,

וכולם חשבו כי לחפצם נגעו,

והם לריק יגעו...

רשב"ג מכיר בכוונתם הטובה של הכופרים; אולם אינו נותן להם לגיטימציה. יש אמת אחת, ולעומתה יש נסיונות רבים לחיפוש האמת.

  1. הרמב"ם

דומה לכך הרמב"ם בסוף ספרו הי"ד החזקה (הל' מלכים פי"א ה"ד):

וכל הדברים האלו – של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו – אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד את ה'.

הרמב"ם מתייחס כידוע אל הנצרות כאל עבודה זרה ממש, ובכל זאת הוא רואה בה, יחסית לאלילות הפרימיטיבית יותר, שלב מתקדם בהתפתחות התרבותית בעולם.

  1. המהר"ל מפראג

גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה (שבת קכז ע"א).

בספר "נתיבות עולם" (נתיב העבודה פרק יג) מפרש המהר"ל אימרה זו פירוש מקורי: כל מפגש עם פנים חדשות מגלה פן מיוחד בצלם הא-להים של האדם. אורח מביא עמו פן כזה. יש כאן מעין גילוי שכינה חדש. לכן שקולה הכנסת אורחים כקבלת פני השכינה.

 יש להדגיש שמימרה זו נאמרה בהקשר לאברהם אבינו, בשבתו בפתח האוהל כחום היום, כשהשכינה ניצבת עליו והוא מעדיף את הכנסת שלושת האנשים שהוא חושבם לישמעאלים המשתחווים לאבק רגליהם. עליהם נאמר: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". גם בעובדי עבודה זרה מוצא אברהם אבינו פן א-לוהי מיוחד בצלם הא-להים שלהם. אברהם אבינו לא הסכים, ולו לרגע אחד, עם תפיסתם המסולפת. אדרבה, הוא מבקש מהם לרחוץ את רגליהם מהאבק האלילי שדבק בהם. אך למרות היותם עובדי עבודה זרה הוא מוצא פן א-להי באישיותם. לא בפולחנם ולא באמונתם, אלא בצדדים החיוביים שבנשמתם.

 ייתכן שזו מידת החסד המיוחדת לאברהם ואינה הוראה כללית לציבור. מכל מקום יש גם דרך כזאת בעם ישראל.

ג. יקרה מפנינים

אם נמשיך בכיוון מחשבה זה נוכל להביא דוגמא נאה להפריה רעיונית ממישור אחר. כידוע, הפנינה נוצרת מגירוי של גרגיר חול החודר לתוך הצדפה. כדי להתגונן מפניו מפרישה הצדפה נוזל מיוחד המתקרש ונהפך לפנינה. יש גם תעשייה מלאכותית של ייצור פנינים בדרך זו. יצירות רבות ביהדות מהוות מעין מחרוזת פנינים נהדרת, שנוצרה עקב גירויי חול חיצוניים, שהפרו את האמונה הישראלית והעמיקו אותה. גירוי מלאכותי כזה נרמז לדעת רבי מאיר שמחה בספרו משך-חכמה במצות פרה אדומה (פרשת חוקת, על הפסוק "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן"): איסור הקרבת קרבן מחוץ למקדש הוא איסור חמור בעיני התורה, אולם באופן חד פעמי התירה התורה קרבן כזה, כדי לאפשר מעין "חיסון" מפני השפעה חיצונית. החיסון מפני מחלות נעשה על יד החדרת חיידקי מחלה מוחלשים לגוף. הגוף מתגונן נגדם ובכך מתחסן מפני המחלה כך גם צריך להיות החיסון הרוחני. (אולם העוסקים בכך צריכים להקפיד על מינון נכון וזהיר. ואולי לכך רמזה התורה בהלכות פרה אדומה שהיא מטהרת טמאים, אך גם מטמאת טהורים)... 2.

ד. הרב קוק

גדול הוגי הדעות בישראל בדורות האחרונים, מרן הראי"ה קוק, ממשיך את דרכם של קודמיו ומעמיק אותה. לדעתו, לא הרי הכפירה בעידן המודרני כהרי הכפירה בדורות הקודמים. הכפירה המודרנית אינה מתכוונת לפרוק עול למטרות שליליות. היא כמהה לאמת גדולה. וכשמרווים אותה בחומץ היא נעשית צמאה יותר. אי אפשר להרוות את צמאונו הגדול של האדם המודרני בטיפות מלוחות של מושגים שטחיים ורעיונות קטנוניים, אלא רק באמונה גדולה.

וכך כותב מרן הרב זצ"ל ב"אורות האמונה" (מהדורה שניה, עמ' 48):

יש כפירה שהיא כהודאה ויש הודאה שהיא ככפירה – כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם שמים מצטיירים אצלו בצורות כל כך משונות עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית, מאומה, וכן להיפך...

וב"אורות" (זרעונים פרק ה, עמ' קכו-קכח):

הכפירה באה כעין צעקה מעצמת המכאובים לגאול את האדם מבאר צרה... להעלותו... למאור הרעיון והרגש... יש לכפירה זכות הקיום הארעי, מפני שהיא צריכה לעכל את הזֹהמא שנתדבקה באמונה... מי שמכיר את התוך שבכפירה מוצץ הוא את דבשה ומחזירה לשורש קדושתה... למראה זעזועי האורות כמו אלה חושבים שהאמונה נופלת, שהעולם מתהפך, ובאמת הצללים נדים וזזים, בורחים ומסתלקים לפנות מקום לאור.

 ובניסוח פוזיטיבי יותר (זרעונים פרק ו, עמ' קלא):

בכל יש ניצוץ אור, הניצוץ הא-להי הפנימי זורח בכל אחת מהאמונות השונות... כשם שכוח הצומח אחד הוא ומתגלה בארז אשר בלבנון ובאזוב אשר בקיר... כן אור הניצוץ הא-להי בא בגבוהה שבדתות ובאמונות באופן עשיר... ובירודה שבהן באופן מטושטש... גם במעמקי הקליפות היותר גסות גנוז וחבוי הוא אותו הניצוץ הטוב, אור ה'... עלינו להרבות את האור המקורי... לבאר איך כל ניצוץ טוב המתגלה בעולם אחר הרי הוא נובע ממקורו ומתחבר אליו חיבור טבעי.

ה. המונותיאיזם

הדברים עמוקים יותר. עצם הימצאותן של דעות כפרניות בעולם עלולה להטעות את האדם בקיומו העצמאי, כביכול, של סיטרא אחרא. יש כאילו חלוקת רשויות בעולם, עולם האמונה ועולם הכפירה. דואליזם, שבו קיימים חושך ואור נפרדים זה מזה. אולם האמונה המונותיאיסטית מכירה רק בא-ל אחד. לא תיתכן כפירה בו; שהרי הוא קיים, בין אם מאמינים בו בהכרה גלויה ובין אם לאו. הכפירה, למרות שהיא מציגה את עצמה כשוללת את האמונה, איננה כפירה בעצם. בעל כרחה היא שלב מסוים בסולם האמונה. אחת מחובותיו של המאמין להעמיק את אמונתו על ידי הצבתה של הכפירה במקומה הנכון במערכת האמונה הגדולה שלו. בכך הוא מעשיר ומרחיב את אמונתו.

זהו הפלורליזם הישראלי. הוא מאמין באופן בסיסי בעיקרי האמונה, אלא שהוא מרחיב ומעמיק אותן, בין היתר על ידי הכללתן של דעות אחרות בתוך המסגרת הגדולה של אמונתו, כאשר הן מוצבות במקומן הראוי להן.

ו. חינוך הדור הצעיר

יש טוענים שקשה לחנך צעירים על פי תפיסה זו. קל יותר להציג בפניהם עולם דיכוטומי, שחור או לבן, ללא גווני ביניים, ולאסור את השחור מלבוא בקהל. מאידך גיסא, יתכן לומר שאדרבה, כמו שאמר ר' מאיר שמחה, חשיפה זעירה וזהירה לעולם החיצוני יש בה בכדי לחסן. העמדת הכפירה על מקומה ככפירה מצד אחד, המנוגדת לאמונה, אך כחתירה אל האמת מצד שני – יש בה כדי לחשל את הצעיר מפני רוחות הכפור המנסות לכבות את האש שבלבבו. הכרת הצד השני והצבתו בסולם הערכים שלנו, במקומו הראוי לו, יכולה להועיל יותר מאשר להזיק. כשם שאנו מחסנים את ילדינו מפני שיתוק ילדים כך עלינו לחסנם מפני שיתוק מוחות...

אולם, יש להבחין הבחנה יסודית בין חשיפה לאמונות ודעות לבין חשיפה לגירוי יצרים. הראשונה יש בה בכדי לחסן (בתנאים מגבילים, במינון והדרכה נכונים). השנייה עלולה להזיק נזק בלתי הפיך.

ז. רב-תרבותיות

חזרנו אפוא לפתיחת דברינו. יש להבחין בין פלורליזם לבין רב-תרבותיות. כי המונח "תרבות" כולל כיום גם תת-תרבות. מוסיקה למשל, עלולה להיות גם קקופוניה של צריחות מטורפות; ציור עלול להיות קשקוש פנקיסטי חסר כל ערך אסתטי; שירה יכולה לכלול גם ניבול פה גס ומזוהם. גם הזבל והרפש כלולים כיום במונח "תרבות".

הבנתנו את התרבות האמיתית מתייחסת למעודן, ליפה, למפותח. יש מקום להבין את הרקע לוולגריות, המשתוללת והכובשת את מקומה של התרבות הטובה. יש לכך גורמים מסחריים, יש לכך גורמים טכנולוגיים, יש כאן גם מחאה נגד הממסדיות המאובנת וחיפוש דרך אל הטוב והיפה, מעין סתירה צורך בניין. אולם בינתיים מתבטא חלק מהמחאה באנרכיה תרבותית ומוסרית, וזו עלולה להשחית את הנפש העדינה. לא תיתכן שום השלמה עם תת-תרבות זו, ובוודאי שאין מקום לחשיפה ולו זעומה לזימה. כל כניסה לגוב העריות (לא, אין כאן טעות דפוס) סופה דריסה וטריפה מסוכנות. לעומתה, החשיפה האידיאולוגית המבוקרת והמכוונת יכולה להעשיר את הנפש ולהעמיק את האמונה.

ח. דרכה של פתיחות

לאור זה עלינו להביט על סוגיית הפתיחות.

פתיחות מהי? – בית יציב, בנוי ממסד ועד טפחות: בית העומד בפני סערות וסופות המגן על האדם מפני השמש הקופחת ומפני צינה; בית השומר על האדם ועל נכסיו מפני גניבות ונזקים; בית המאפשר לאדם צניעות ומסתור מפני הזולת; בית שבו האדם רוקם את חייו האישיים והמשפחתיים.

בית פתוח מכיל שתי הנחות: הפתח מאפשר כניסה ויציאה. אוורור ואור. הפתח מזמין אורחים רצויים, אך הוא יכול להינעל בפני אורחים שאינם רצויים. בהינעלו, מבטיח הבית הגנה לפרטיות. כשמזג האוויר נוח, הפתח פתוח; אולם בשעת סופה הוא נעול ומגן על הבית לבל תחדור זו פנימה. הוא שומר על החום הביתי והמשפחתי.

בית פתוח אינו בית פרוץ. זה האחרון נזקו רב מתועלתו. בית פרוץ, שאין לו דלתות חלונות ותריסים, אינו בית. כל רוח חודרת בו, כל גנב נוטל את רכושו. ארחי פרחי נכנסים בו ועושים בו כבשלהם. אדם הגר בבית כזה אינו אדם. חייו אינם חיים, בריאותו הגופנית והנפשית לקויות. אדם הגר בבית כזה הוא בעצם חסר בית (Homeless).

ט. הבית התרבותי

התרבות אף היא זקוקה לבית. בית יציב הבנוי על יסודות איתנים; בית חם שבו ניתן לפתח תרבות טובה. כשם שיש צורך בבית על מנת לגדל משפחה נורמלית, הורים וצאצאים החיים בהרמוניה ביניהם ושיש תקשורת טובה ביניהם, דור מעביר לדור מסרים ערכיים, חוש אתי ואסתטי, כך זקוקה גם התרבות הטובה לבית חם ומוגן כדי שזו תוכל לגדול ולהתפתח כראוי. הבית התרבותי זקוק אף הוא לדלתות שניתן לנעלן מפני סופה וסער, חלונות ותריסים שניתן להגיפם בשעת המגפה. מאידך, זקוקה התרבות הטובה לבית פתוח. שניתן להאירו ולאווררו, שניתן לקבל בו אורחים ולהתבשם מתרבותם. אך לא כל אורח רצוי. אורח חסר נימוס המטנף את היצירה התרבותית הנוצרת בבית, הלך העלול לשדוד את יצירות האמנות היפות, רוחות העלולות להקפיא את החום הביתי, העלולות ללכלך, לקלקל, לכל אלו יש פתרון פשוט: הדלת. לפעמים יש אפילו צורך לנעול אותה על סוגר ובריח, בשבעה מנעולים.

פתיחות מאפשרת כניסה ליפה והטוב הנמצא גם בחוץ, אולם מאידך, אינה פריצות השוללת מעצמה כל הגנה עצמית, המאפשרת השתוללות והוללות אנרכיה והפקרות. לתרבות טובה, יש כמו לכל יצור בריא, חוט שדרה חזק. היא יכולה ומעונינת להעמיס עליה משא נוסף שיאפשר לה מרחב פתוח יותר להרחבת מושגיה לשם התפתחותה התקינה. אולם לא לנחשים שיכישוה וירעילוה.

י. בין סבלנות לסובלנות

יש להבחין אפוא בין פתיחות אסתטית לסובלנות אידיאולוגית. לפתיחות האסתטית יש בית בנוי ומוגדר. אלא שהיא מעונינת להעשיר את עצמה בטוב והיפה (ובהם בלבד!) הנמצאים מחוצה לה. אולם לא כן באשר לאידיאולוגיה, לאמונה. כאן אין מקום לאותה פתיחות. יש אמת אחת בלבד, אמת ברורה. היא מוכנה להתחשב בכך שלא כל אחד זכה לבית רוחני כה מבוסס ויציב כשלה. לכן היא יכולה להתייחס בסלחנות מסויגת לעובדת קיומן של "אמיתות" אחרות. ניתן לעלות שלב נוסף, לקלוט מאותן "אמיתות" את גרעינן החיובי ועל ידי כך להשפיע עליהן מאורה ואמיתתה. אולם אין כאן קבלה ממשית של האמיתות כמות שהן, כפי שמצינו בפתיחת התרבותית. לכן אין להגדיר זאת כסובלנות אלא כסבלנות.

סיכום

פלורליזם ישראלי מבוסס על סקאלה, שבקצה האחד יש אמת מוחלטת ובלתי מעורערת, ובקצה ההפוך – שקר מוחלט. רוב בני האדם מתרוצצים כמחוג בין הקטבים, ומחפשים את דרכם. אנו מבינים למצוקותיהם ומעריכים את התלבטויותיהם. אין אנו מסכימים אתם, אך גם לא שוללים את רצונם הכן להגיע לאמת. נוכל לסייע להם בכך שנחזק את הקוטב החיובי, שיהיה עמוק יותר, יציב יותר, בוטח יותר בעצמו, וממילא – גם מושך יותר. ובכך נטה את המטוטלת לכיוון האמת גדלה ומתרחבת, מתעמקת ומנשאת יותר ככל שהיא מתמודדת עם הפכה. הסקאלה היא מחוון שלם הכולל בתוכו את כל הקטבים. האמת הגדולה היא זו הכוללת את הכל, אם כי כל דבר במקומו הנכון. "ה' א-להים אמת".

דוגמאות חיות של מאמינים גדולים, המודעים גם לרעיונות הבוסר של אלו שעדיין לא זכו להגיע לדרגתם, מבליחות באורן את החשיכה. הן משמשות כאי של ודאות בתוך אוקיאנוס סוער של אי-ודאות ושל מבוכה.

על המאמין מוטלת אחריות לא רק לעצמו אלא לחברה כולה. הוא צריך להעמיק את אמונתו ובכך לשמש לה עוגן הצלה אמוני, מוסרי ותרבותי. הספינות, הטרופות באוקיאנוס סוער, מחפשות אי של אמונה לעגון בו. אחריהן יגיעו גם טרופי ה"תרבות". גם סופה של תת התרבות להכיר יום אחד בתרבות הטובה והמעודנת.

והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.