בין מצוי לרצוי

המתח שבין אידיאל למציאות בריא הוא ביסודו. השאיפה חייבת להיות מקסימלית. הביצוע המעשי רחוק בהכרח מהאידיאל. לעולם לא ישיג המצוי את הרצוי. ואם יאמר לך אדם שהגיע כבר למיצויו המלא של הרצוי, ואין לו מטרה נעלה יותר לשאוף אליה, בדוק היטב מה הן שאיפותיו. כנראה שאבדה לו שאיפת השלמות שהיא מונחת ביסוד טבעו של האדם שנברא בצלם א-לקים.

הפער והמתח

האדם שואף מטבעו לשלמות. אמנם השלמות, יחסית להשגותיו, ליכולתו, לשאיפותיו, אך תמיד החצי ממנו והלאה. אין אדם מת וחצי תאותו בידו. ולא רק בהישגים חומריים. אדרבה, השאיפות הרוחניות גבוהות יותר, שלמות יותר ותובעות מהאדם מאמץ רב יותר להשיגן. הפער בין הרצוי למצוי לא זו בלבד שאינו מצטמצם עם הזמן, אדרבה הוא גדל. התיאבון בא עם האכילה. ובנושאים רוחניים על אחת כמה וכמה. הביצוע תמיד מפגר אחרי הרעיון. האידיאל יהיה תמיד נעלה מהמציאות. ואעפ"כ אין ליפול ביאוש. יש להכיר בתופעה ולהתייחס אליה בחיוב. הפער שבין האידיאל למציאות מדרבן אותנו לשאוף ליותר, לא להסתפק בהישג, לא לדרוך במקום אחד, אלא לחתור ולהגיע למטרות גבוהות יותר.

מתח זה שבין אידיאל למציאות קיים בכל מישורי החיים. הכלכליים והרוחניים, האישיים והציבוריים. מתח זה מפרה את החברה. כי החברה מורכבת מאישים רבים, חלקם שואפים ליותר, חלקם מסתפקים בפחות. הראשונים תובעים מהחברה כולה פעילות נמרצת יותר, הם מעלים את סף השאיפות החברתיות לרף גבוה יותר. ולשם כך הם דורשים השקעות גדולות יותר במשאבי אנוש, במימון ובסולם ערכים חברתי, שבו יש דירוג בין העדיפויות השונות. האחרונים מסתפקים בהישגים נמוכים יותר, ובהתאם לכך סולם הערכים שלהם שונה, סיווג העדיפויות אחר. מחלוקות חברתיות על רקע תופעה זו מצויות הן, ובמידה מסוימת אף בריאות. מתח זה שבין הרצוי למצוי מפרה את החברה על כל רבדיה. השכבות הנמוכות יותר נמשכות להתרומם לרמה גבוהה יותר, והשכבות הגבוהות יותר נאלצות להכיר במציאות חברתית שונה, עליהן לרדת אליה, להשפיע עליה, לחנך אותה ולרומם אותה.

התחשבות זו של המובילים במובלים, מחייבת גמישות, ופיקחות. תופעות אלו עלולות להתפרש כויתור על עקרונות, כירידה מהרמה הגבוהה שהמובילים דורשים מעצמם ומזולתם. ולא היא. ירידה זו צורך עליה היא. והיא עצמה יש בה עליה. כי האחריות לכלל, הנשיאה בעול הציבור, ההשפעה על רבדים רבים יותר בחברה, מרוממת ומעלה את העוסק בהן. עם זאת, הירידה, ההכרחית לעוסק בהעלאה, אף שהיא תורמת בסך הכל גם לעלייתו האישית, בכל זאת יש בה ירידה. האדם צריך להיות מודע לכך, ולהתמודד עם התופעה. הוא לא מטשטש אותה ואינו מחפה עליה, כל שכן שאינו מצדיק אותה ומטהר אותה בק"ן טעמים, היא ירידה ותישאר כזאת, אלא שהיא צורך עליה. ומכיון שהיא צורך הכרחי היא מותרת, בגבולותיה ההכרחיים בלבד, ועל האדם לחפש דרכים כיצד לטהר את עצמו מהרבב שהיא מדביקה על אישיותו. (זו מטרת הפרה האדומה, המטמאת את המטהרים. עיין ספורנו פרשת חוקת). דוגמא הלכתית לכך היא המתענה תענית חלום בשבת. התענית מותרת. אולם עליו לשבת אח"כ בתענית על תעניתו...

נשתמש בכמה דוגמאות, מדורותינו האחרונים.

העליה לארץ ישראל

העליה ארצה נחשבת למצוה גדולה ושקולה כנגד כל המצוות. אלא שבדרך הטבע כל הגירה ממקום למקום יש בה גם עקירה ממצב למצב. הדרך ממעטת כמה מהרגליו של האדם. יש בה ביטול תורה ותפילה והכרח להתחשב בשעת הדחק בקיומן של מצוות מסוימות. ופה בארץ יש צורך להסתגל לתנאים חדשים ולמסגרות אחרות. לא אותו בית מדרש, לא אותה קהילה, לא אותה מסגרת חברתית. תמורות אלו עלולות לשבש את דעתו של כל בר דעת, גם מי שדעתו רחבה, מוצקת ומגובשת. על אחת כמה וכמה שהיא עלולה לערער את יציבותם של צעירים בתחילת שנות דרכם, שעדין לא עיצבו דיים את אישיותם הרוחנית. משל לחבית יין צלולה ששמריה שקועים בקרקעיתה. טלטולי הדרך גורמים לעכירות היין, לתסיסת השמרים ולעיתים אף להחמצת היין. האם יש לתת לגיטימציה להחמצה זו? האם יש ליצור אידיאליזציה מהעכרת היין ותסיסת השמרים? או לראות בכך תופעה שלילית, זמנית, ולהתייחס אליה בהתאם. יש להבינה, לצפות לשקיעת העכירות, אך להילחם בתופעה הזמנית כהכרח יגונה שיש לצפות לסילוקה. ר' נחמן מברסלב היה אומר: שכדי להשיג את המוחין דגדלות של א"י יש לעבור קודם מוחין דקטנות. אך האם כוונתו היתה להשאר במוחין דקטנות? או לשאוף למוחין דגדלות?!

ישוב הארץ

מצות ישוב א"י מתירה, בשעת הצורך, פעולות מסוימות בשבת (עיין גיטין ח ע"ב). צורכי הגנה ובטחון מחייבים דחיה זמנית של הלכות, בגלל פיקוח נפש. והמציאות החברתית מורכבת מציבור מגוון, שבחלקו חילונים, תינוקות שנשבו, ושאין להם רקע הלכתי. היה צורך להכיר דה-פקטו בתופעות לא רצויות, כדי לקיים מסגרת משותפת. מעולם לא היתה השלמה עם תופעות אלו, ובודאי שלא צידוק שלהן לכתחילה.

עם זאת קרה שבגלל אורך התקופה שבה נאלצנו לפעול עפ"י הוראת שעה הורגלנו לתופעות שהפכו למעין "טבעיות", ואנשים שלא קרו ולא שנו דיים פירשו אותן כמצוה לכתחילה, ולאחר מכן כשנוצרו אפשרויות חדשות שבהן ניתן היה לחזור לנורמות ראויות יותר, התיחסו אליהן אותם אנשים כאל 'חומרות'...

חליבה

מכיוון שמשק החלב תופס מקום חשוב בחקלאות הישראלית, ואי אפשר להימנע מחליבת הפרות בשבת, ניתנו פתרונות שונים ע"י הפוסקים. בתחילה חליבה על אוכל, או על צבע, לשם תעשית גבינה (פתרונות אלו לא ניתנו לכתחילה אלא בדיעבד). לאחר שהובאה ארצה מכונת החליבה החשמלית (ע"י קיבוץ חפץ חיים) הציע החזון-איש פתרון באמצעות כד שבת לאיבוד. פתרון זה הוצע על ידו בעל-פה, כהוראת שעה, כי הוא לא ראה בפתרון שהציע פתרון מושלם. ובספרו אף נוטה לשלול פתרון זה. בינתיים פותחו פתרונות משוכללים יותר ונראה שעדין לא נאמרה המילה האחרונה. מי שאינו מבין את רוח ההלכה עלול להקשות קושית תם: האם הפתרונות הראשונים לא היו כשרים עפ"י ההלכה? א"כ כיצד ניתנו? ואם היו כשרים לשם מה יש צורך בפתרונות חדשים? האם אין כאן חומרא בעלמא? מדוע החזון-איש הורה בע"פ בניגוד למה שכתב בספרו? שאלות אלו יכול לשאול רק מי שאינו מכיר במתח הבריא שבין הרצוי למצוי. פעמים שאנו נאלצים להציע פתרון לשעת הדחק. אך מצפים לשעת כושר שבה יימצא פתרון מושלם יותר.

שמיטה

השמיטה היא אולי הדוגמא המאלפת ביותר לנדוננו. היתר המכירה הראשון ניתן לשדות ולמטעים ורק למלאכות דרבנן. לאחר מכן הוגבל ההיתר למטעים בלבד. מרן הרב קוק זצ"ל חזר להיתר הראשון, אך ראה בו הוראת שעה בלבד. ואכן הרבנות הראשית בדקה בכל שמיטה ושמיטה את הנתונים ואת מידת ההכרח בשימוש בהיתר המכירה. כיום ניתן לצמצם מאד את היתר המכירה (אם כי עדיין לא ניתן לוותר עליו לגמרי). במטעים אפשר להשתמש באוצר בי"ד. בגידולים מיוחדים משתמשים בשיטת הגידול המנותק בחממה. יתכן אפוא שבשמיטה הקרובה לא נזדקק עוד להיתר מכירה גורף. ובודאי שלכתחילה יש לחתור לכך. זה הרצוי, והמצוי משתנה בהתאם לרצוי. ואף כאן יש שואלים: מה נשתנה? מדוע היתר שהיה טוב בימי רבנים גדולים וחשובים אינו תקף עוד? והתשובה היא פשוטה. ההיתר היה המצוי. אולם הרצוי היה להימנע מלהזדקק לו עד כמה שניתן. (יש הדוגלים בהיתר המכירה, בטעות, כשיטה אידיאלית לכתחילה ורואים בה כדגלה של הציונות הדתית, כביכול.)

ישיבה תיכונית

מוסד חינוכי זה הציל את הנוער הדתי מסכנת החילון שאפיינה אותו לפני דור. הוא עבר גלגולים שונים. מ-3-2 שעות לימודים כלליים ביום למספר שעות גדול פי שנים ויותר! ויש מוסדות שחזרו למתכונת הראשונית. המיגוון הוא רחב, והדינמיות היא סימן בריא ליצור חי השואף להשתכלל ולהתקדם. מצד אחד, יש רואים בו ישיבה ממש שמטרתה לגדל תלמידי חכמים. הלימודים הכלליים נועדו רק כדי לפתוח חלונות לעולם המדע והתרבות. לדעתם, אפשר לצמצם יותר את מספר השעות ללימודים הכלליים. ואכן פתיחות אינה תלויה כלל בכמות השעות, אלא באיכות המורים ובאוירה החינוכית. לעומתם, יש הרואים במוסד זה מכשיר ליצירת אינטליגנציה דתית, המכילה מדענים בעלי מקצועות עתירי ידע. לדעתם הסובייקטיבית, יש צורך להגדיל את שעות הלימודים הכלליים, גם אם הדבר יבוא על חשבון צימצום לימודי הקודש. ראשי הישיבות התיכוניות נתונים במתח פנימי חריף. יש להם תלמידים מסוגים שונים, עם שאיפות שונות. עליהם למצוא מענה לכל האוכלוסיה או לפחות לרובה. ויש להדגיש שהחברה הדתית זקוקה הן לאלו והן לאלו. היא זקוקה מאד לת"ח בעלי שיעור קומה, ובמקביל היא זקוקה גם לאנשי מדע ומעשה בכל תחומי החיים. הלחצים הפנימיים המופעלים עליהם קשים מאוד, והם מאלצים אותם להתפתל בין שני הקטבים, בין השאיפה לגדל תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה לבין אוכלוסיה המסתפקת במועט בתחום הרוחני, אך להשגיות גבוהה בתחום הכללי. לישיבה התיכונית נועד גם תפקיד של שאור שבעיסת החינוך הממלכתי דתי כולו. אלמלא היא היו עלולים להתגבר כוחות שיצרו אידיאליזציה של בינוניות דתית. כוחות אלו ראו בהכרח להגביר את הלימודים הכלליים על חשבון לימודי הקודש לא רק מצוי, אלא רצוי. ולמותר לציין לאלו תוצאות הרות-אסון היתה החברה הדתית עלולה להגיע אילו המצוי – של בוגר חינוך דתי בעל ידיעות קלושות ביהדות והתנהגות דתית פשרנית – היה הופך להיות הרצוי... כל עתידה וקיומה של הישיבה התיכונית מותנה בהמשך המתח, ואף בהגברתו. אם תהפוך את המודלים הקיימים כיום לאידיאליים ומושלמים, כביכול, תיפול ממעמדה ותפיל עמה, חלילה, את החברה הדתית כולה, אשר ב"ה שואפת להתקדם ולעלות.

בין מתח למתיחות

הבאנו רק דוגמאות מהמתח הקיים בין הרצוי למצוי. מתח זה קיים בכל תחומי החיים בכלל והדתיים בפרט. המתח עצמו רצוי. המתיחות בין רבדי החברה השונים אינה רצויה, יש צורך בהפגת המתיחות. ההבנה בין חלקי החברה, בהכרה בתופעה כמות שהיא ובמציאת דרכים להשלמה בין החלקים ובהשתלמות החברה כולה בשאיפתה לשלמות.