מתלמיד לרב

את סקירתי על החינוך הדתי אציג מנקודת ראותי האישית, החל מדרכי כתלמיד בחינוך ה'מזרחי' לפני למעלה מ-60 שנה ועד היום, בו אני משמש כרב ומעורה וקשור עדיין בכל נימי נפשי לנעשה בחינוך הממלכתי דתי.

הציר המרכזי עליו סובבת סקירתי היא מערכת היחסים שבין הרב לתלמיד בחמ"ד. עד כמה התלמיד מתייחס לרב ועד כמה הרב מתייחס לתלמיד. "רב" בעברית תקנית הוא מורה. אולם אנו מתכוונים כאן במונח "רב" למורה הוראה, לרב במשמעות המקובלת יותר בימינו.

האם יש זיקה בין הרבנות לתלמידים בבתיה"ס? האם תלמיד בחמ"ד נזקק בכלל לרב? האם יש לרב אחריות לתלמיד? האם יש תלמיד השואף להיות רב בישראל? להיות גדול בתורה או לפחות ת"ח? כל מערכת חינוך צריכה לשאוף מעצם טבעה גם למצוינות. בקודקוד הפירמידה עומדים המצוינים, כגון במדע, בהגות, באמנות, בעשייה החברתית וכדו'. ככל שקודקוד הפירמידה גבוה יותר כך הבסיס חייב להיות רחב יותר. וכן להפך, ככל שהבסיס של התשתית החינוכית רחב יותר כך סיכוייה של הפירמידה להגיע לגובה גבוה יותר. ללא מדענים זוטרים לא תיווצר אפשרות לצמיחת מדען גדול. וכן להפך ללא העמדת מודל של אדם דגול לא תיווצר אפשרות של שכבת ביניים ואף לא תשתית. האם בחינוך הדתי גם רב, או ת"ח גדול בתורה, הוא מצוינות נשאפת? שאם לא כן אין לחינוך הדתי סיכוי להצליח בתור שכזה. תורה ללא שאיפת גדלות בתורה אינה תורה. ללא גדולי תורה אין גם בינוניים וכן להפך. יתרה מזאת ללא מערכת דו–סיטרית של בסיס וקדקוד לא תיווצר שום זיקה בין תלמיד לרב. לא שאלת רב ולא שיעור תורני, אלא תהום פעורה ומסוכנת בין התורה לבין החיים. (אין הכונה לוותר על מצוינות בתחומים מדעיים, חברתיים ואומנותיים, השאלה היא, האם גם גדלות בתורה היא לפחות אחד מהם, או שלה אין חלילה מקום בכלל במערכת?)

בין מסורת להתחדשות

מתחילת דרכו של החמ"ד לפני 100 שנה הוא נקרע בין שתי משימות, בין מורשת להתחדשות: א. להמשיך את המורשת הקיימת של בית המדרש בישראל של לימוד התורה, כפי שנהג מדורי דורות לפני שהיה בכלל בית ספר כל שהוא בעולם (עם ישראל הוא הראשון שהנהיג מערכת חינוך כוללת). ב. לאפשר לתלמיד הדתי לרכוש ידע רחב בכל תחומי החיים, לא פחות מרעהו הלומד בשיטות אירופאיות מתקדמות.

בין הדגם של בית המדרש הישן לבין הדגם של הגימנסיה האירופאית היה על החמ"ד ליצור יצירה מקורית חדשה, שתורכב מהטוב של שני הדגמים. לצערנו לא כך ארע. המסגרת הנורמטיבית של חינוך המזרחי בזמנו, כפי שאני הכרתיה, לא יצרה בדרך כלל משהו ייחודי מקורי, אלא אימצה את המודל של הגימנסיה האירופאית במילואו, בתוספת תורה ומצוות. ייתכן שהדבר נבע מאילוץ, ע"מ למנוע נשירת תלמידים דתיים לעבר בתיה"ס הכלליים. אך הרושם שנוצר היה שרובם של מובילי החינוך דאז ראו בדגם זה דגם של לכתחילה ולא רק בדיעבד. בחלקם הגדול היו חניכי שיטת "תורה עם דרך ארץ" בגרמניה שפירשו ויישמו את ה"תורה" שבסיסמה זאת לא כלימוד תורה רציני ומעמיק. (יש לציין שלא כל חניכי אסכולה זו פירשו את השיטה באותה דרך. היו שראו בערך "תורה" תורה ממש. לדוגמא, ראוי להזכיר את הראשון שבהם, הרב ד"ר משה אוירבאך, מיסד נצח ישראל בפ"ת, שהיה אחד מבתה"ס הדתיים הראשונים בארץ, שלא הלך בדרך זו. למרבה האירוניה, ספרי ההיסטוריה שחיבר לחינוך המזרחי התקבלו יותר בבית יעקב ות"ת החרדים מאשר בבתיה"ס של המזרחי).

במציאות זו הנתק בין הרב לתלמיד היה בלתי נמנע. הרב, ויחד עמו עולם הישיבות שייצגו את ביהמ"ד הישן, הודרו מביה"ס. התלמיד שגדל באוירה ישראלית רגילה לא העלה כלל על דמיונו את האפשרות ללמוד תורה במסגרת ישיבתית ולו לזמן מה, ובודאי שלא לגדול בתורה. הוא שאף להיות נער ככל הנערים בארץ ישראל. המודל האידיאלי היה החלוץ בקיבוץ או איש הפלמ"ח (בעת ההיא, כמעט ולא היו חובשי כיפה כאלו) באוירה כזו לא כל המתחנכים בביה"ס הדתי נשארו נאמנים לתורה ומצוות ובודאי שלא יכול היה לצאת מהם ת"ח. הנתק בין עולם התורה לבתיה"ס היה כמעט מוחלט.

לא באתי לבקר. אדרבה, יש להעריך את מערכת החינוך הדתי שנאבקה מול סחף אדיר שסחף את הנוער החוצה. נדמה היה למחנכים אז שכדי למשוך את הנוער ולהחזיקו במסגרת יש לצמצם את לימוד התורה ולהנמיך שאיפות. המערכת סברה שבשיטה זו היא תצליח לשמור על מינימום של זיקה למורשת. למרות הכישלונות הרבים האינרציה עשתה את שלה ולא הועלו רעיונות יצירתיים לשנות את המצב. היו גם הצלחות לא מעטות, לא תמיד בזכות ביה"ס אלא יותר בזכות תנועות הנוער וגורמים אחרים. אמנם היו מחנכים בעלי שיעור קומה. ביניהם גם ת"ח מובהקים שניסו ואף הצליחו להחדיר אהבת תורה בלב תלמידיהם. אולם רובם לא היו כאלה. האוירה הכללית דחקה את לימוד התורה, וממילא את ההערכה ללומדיה, לשוליים.

אילו החינוך היה נשאר כזה גם מי שהיה נשאר דתי היה מנותק מתורה. היה עלול להיווצר כאן קרע עמוק בין עולם התורה מכאן לבין ציבור דתי נטול תורה מאידך. ב"ה שהציל את החינוך הדתי מסכנה זו.

בתיה"ס היסודיים לפני קום המדינה

אני אישית זכיתי להתחיל את דרכי כתלמיד בכתה א' במסגרת שבה היתה זיקה הדוקה לרב. תחילת דרכי היתה בבי"ס "אלומה" בירושלים שניסה ליצור דגם ייחודי מקורי, מעין ישיבה תיכונית שנוצרה אח"כ. נהג בו יום לימודים ארוך, מחציתו הראשונה היתה מוקדשת למשנה, תלמוד, תורה ונ"ך והמחצית האחרת ליתר המקצועות. ולהזכירכם – המדובר בבי"ס יסודי!

בכתה א' עוד זכיתי לראות את מיסד ביה"ס ומנהלו הראשון הרב ד"ר בנימין מנשה לוין, ת"ח בעל שיעור קומה, מלקט ועורך "אוצר הגאונים". אחרי פטירתו מונה למנהל הרב ריגר, לימים דיין בחיפה. הוא לא ישב רק במשרדו. בכל רגע של פנאי היה יושב בחדר צדדי כשגמרא גדולה פתוחה לפניו. כתלמידים נשלחנו להחתים אותו על פתקים וכו' ומצאנוהו שקוע בלימודו. בשבתות הוא שימש גם כרב בביהכנ"ס שהתמקם בביה"ס. היו שם עוד מורים תלמידי חכמים מובהקים. היה חיבור בין התלמיד לרב ובין הרב לתלמיד.

אולם היה זה יוצא מן הכלל. ביתר בתי הספר של המזרחי שררה אוירה אחרת. שיעורי תורה נדחקו לשוליים, המורים לא היו ת"ח. לא ראינו רבנים ורבנים לא ראו אותנו. היו ישיבות בירושלים, אולם אלו היו של הישוב הישן, מה לנו ולהם? מה להם ולנו?

קום המדינה לא שינה מהותית את האוירה החינוכית של בתיה"ס של המזרחי דאז שהפכו משנת תשי"ג (1953) לממלכתיים דתיים. מבחינה מסוימת אף היתה רגרסיה כפי שיתואר להלן.

מהפכת הישיבות התיכוניות

בתחילת שנות החמישים היו בכל הארץ רק שתי ישיבות תיכוניות וחצי. (בישיבת בנ"ע בכפר הרא"ה לימודי התיכון היו רשות, בערב, מחוץ לישיבה.)

המהפך החינוכי בחמ"ד החל בביה"ס התיכון. ממנו הוא עלה למעלה לחינוך הגבוה ומשם ירד למטה לביה"ס היסודי. יש לזקוף זאת הרבה לזכותה של תנועת הנוער בני עקיבא. הישיבה התיכונית היא בעצם הנסיון הראשון ליצור דגם מקורי שיהיה מורכב מהחדש והישן גם יחד. יש שרואים בה יצור כלאים. ואכן יש מתח בין הישיבה והתיכון, אך יש גם אינטגרציה. החלק הישיבתי משפיע גם על החלק התיכוני וכן להפך. אם כי יש להעיר שעדיין לא נוצרה ברוב הישיבות התיכוניות הרמוניה מושלמת בין שני החלקים. אווירת הגימנסיה משתלטת במידה ידועה על החלק הישיבתי, אולם עם זאת יש גם השפעה הפוכה. אין להשוות את האוירה החינוכית בישיבה התיכונית לתיכון רגיל. בישיבות התיכוניות נוצר לראשונה קשר בין רבנים לתלמידים. ההכוונה לישיבה נעשתה במסגרת תנועת הנוער בני עקיבא. בתי הספר לא שיתפו פעולה בתחילה, במקרה הטוב... רק החל משנות השישים, כשרשת הישיבות התיכוניות גדלה והפכה להיות יוקרתית (בין היתר גם בגלל רמת לימודים כלליים גבוהה) החלו גם המורים לכוון את תלמידיהם לישיבה התיכונית.

הישיבה הגבוהה

באחת השבתות, בשיחה על הדשא, שאלנו את הרב נריה, איך יהיו לנו רמ"ים משלנו? הוא השיב שיש צורך ללמוד בישיבה כ-10 שנים ואח"כ לחזור לישיבת בני עקיבא ללמד בה. אולם ישיבות גבוהות משלנו לא היו. מרכז הרב היתה אז בשפל עמוק, לאחר שעברה משבר עם פטירתו של ראש הישיבה הרב חרל"פ. ישיבה אחרת לא היתה. (הקרובה ביותר לרוח הנוער הישראלי היתה ישיבת חברון בירושלים). בקרב הנוער של בני עקיבא בכפר הרא"ה ובמדרשיה היתה תסיסה. היה רצון להמשיך וללמוד לפחות שנה או שנתיים בישיבה גבוהה. חלק פנו לישיבות הליטאיות בבני ברק, סלובודקה ופוניבז', חלק לישיבת חברון בירושלים ולכנסת חזקיהו בכפר חסידים (בוגרי כפר הרא"ה והמדרשיה היו ממייסדיה של ישיבה זו בזכרון יעקב). אולם רוב הנוער רצה ישיבה ברוח בני עקיבא. כך הוקמה כרם דיבנה. באותו זמן בערך חידשה גם ישיבת מרכז הרב את נעוריה וכן התפתחה באופן דומה ישיבת הדרום. זכיתי להיות שותף לתהליך. באתי לישיבת מרכז הרב לשנה ונשארתי עשר שנים.

במקביל, התרחבה רשת הישיבות התיכוניות. הוקמו ישיבות נוספות, תחלה נתיב מאיר אח"כ נחלים ועוד ועוד. כל אלו היו יוזמות ספוראדיות. לא מטעם המערכת הממוסדת.

מאבקי החינוך

התקופה היתה תקופת העלייה הגדולה ומאבקי החינוך במעברות ובמחנות העולים. מערכת החינוך הדתית עמדה בפני משימה גדולה וקשה. מאבקים מרים על כל בי"ס דתי. ומחסור חמור בכוחות הוראה. גויסו להוראה גם מי שאינם מתאימים, שעברו הכשרה מזורזת. בישיבה לא היינו אדישים לנעשה בארץ. יצאנו לשבתות לעיירות הפיתוח ולמושבי העולים בנגב, לשדרות, נתיבות וחבל לכיש. עודדנו הורים לשלוח את ילדיהם לבי"ס דתי. כינסנו את הילדים למשחקים ולשיחות. החינוך נראה לנו כמשימה עליונה. רבנים עוד לא היינו, אך זיקה ואחריות לבעיות העם הוחדרה בנו ע"י כתבי הרב קוק שלמדנו, בהדרכת בנו הרב צבי יהודה ותלמידו הנזיר הרב דוד כהן והרב אברהם שפירא זכר צדיקים לברכה.

החינוך הדתי היה צריך לקלוט אז את העלייה החדשה הגדולה. הוא עשה זאת בכלים שעמדו לרשותו. ואלו לא הותאמו לצרכי העולים. רוב העולים בא מארצות בהם היה חינוך תורני נפרד של 'חדר', של 'מורי', של 'ת"ת' (בנות לא למדו בדרך כלל). למרות זאת כל העולים החדשים הוכנסו למסגרת ביה"ס המעורב במתכונתו האירופאית שהיה נהוג בארץ (יצוין, שחינוך המזרחי לפני קום המדינה, למרות חולשותיו היה נפרד בדרך כלל). כך נוצר נתק נוסף בין התלמיד העולה החדש לבין מורשתו וממילא גם עם הרב שעלה עמו מהגולה.

במרכז הארץ התפתחה המסגרת הישיבתית-תיכונית. רבים מהנוער הישראלי הותיק העדיפו מסגרת זו. הנוער העולה, שרובו התגורר בפריפריה הודר מתהליך זה. עבורו הקימו בתי"ס מקיפים. הוא לא כוון לישיבות תיכוניות. גם הישיבות התיכוניות הגדולות והותיקות במרכז הארץ לא עשו מצידן מאמץ מיוחד להביא אליהן נוער זה בהמוניו. כך נוצרה תדמית אליטיסטית של הישיבות התיכוניות מול בתיה"ס התיכוניים הרגילים.

התוצאות אף הן לא אחרו לבוא. בוגרי בתה"ס התיכוניים הרגילים לא הוכנו דיים להתמודדות עם החיים המודרניים. הם לא היו מחושלים ומצוידים בכלים מתאימים. במאמר של הרב קופרמן בשנת תש"ך הוא כתב: "הציפיות היו שקנאת סופרים תרבה חכמה ובתיה"ס התיכוניים יתחרו בישיבות התיכוניות בהעלאת רמתם הרוחנית, אולם דבר זה לא ארע". התחרות החיובית החלה רק דור שלם מאוחר יותר.

מתלמיד לרב

כתוצאה מהפעילות שלנו במושבי העולים ועיירות הפיתוח התגלגלתי לנגב. בקיבוצים הדתיים בתקופה ההיא עדיין לא כיהנו רבנים. הנוער הישראלי בוגר בתי הספר הממלכתיים דתיים לא ראה צורך ברב. אולם חברי בנ"ע שהקימו מושב בנגב למדו כבר בחלקם בישיבות תיכוניות והאחרים שהושפעו מהם היו שייכים כבר לתקופה החדשה. הצורך ברב לא היה זר להם. כך נהפכתי מתלמיד לרב, בזכות אותם מושבניקים צעירים שביקשו זאת ממני. במקביל, הגיעו הישיבות התיכוניות גם לריכוזי העליה החדשה בנגב. הוקמו ישיבות תיכוניות בדרום: אור עציון, באר שבע וכפר מימון. לצערי לא זכינו לגבוי הולם של המערכת. היא היתה שבויה בקונספציה שהמסגרת התורנית אינה מתאימה לנוער זה. נוצר פער השכלתי ודתי, וממילא חברתי, בין שתי האוכלוסיות, בין העולים לבין האוכלוסיה הותיקה. מסגרת ישיבתית-תיכונית בפריפריה יכלה לסגור פער זה. הדבר קרה לבסוף, אולם לאחר שהפסדנו דורות של תלמידים שהוחמצו. (במאמר מוסגר נזכיר את הפרק העגום של המאבקים על תוכנית הרפורמה בשנות השבעים, שיצרה את חטיבות הביניים. הישיבות התנגדו למהלך זה, הן מסיבות חינוכיות עקרוניות והן משום שלפי התוכנית המקורית רפורמה זו איימה לחסל את הישיבות התיכוניות. היום מודים בצדקת ההתנגדות דאז.)

המהפך בביה"ס היסודי

במקביל, החלה באותה תקופה המהפכה בחינוך הבת. הוקמה האולפנה בכפר פינס ובעקבותיה במקומות נוספים. הוקמה המכללה בירושלים. לאחר כמה שנים גם "אורות" באלקנה. בוגרות האולפנה בכפר פינס החלו את מפעל השירות הלאומי. בוגרי הישיבות התיכוניות והגבוהות יחד עם בוגרות האולפנות והמכללות הפכו להורים והם חיפשו מענה הולם לילדיהם. מבנה ביה"ס הממ"ד הרגיל לא ענה על ציפיותיהם. הם רצו בי"ס שיאפשר להוציא מתוכו גם ת"ח. שהתורה תתפוס מקום בראש. שתהיה זיקה בין התלמיד לרב. לא תמיד הם זכו לאוזן קשבת וכך נוצרה מסגרת חינוכית תורנית מחוץ למערכת. בתי ספר של מערכת זו לא נקטו יוזמה מצידם למשוך תלמידים מרקע סוציו-אקונומי וגם דתי נמוך יותר. כך נוצרה תדמית סלקטיבית שהתפרשה בטעות כהתחמקות מאינטגרציה. היו אף שהאשימו בתי"ס אלו שכאילו זו היתה מטרתם העיקרית ולא הרמה התורנית. אילו המערכת היתה יוזמת מהלך זה, או לפחות מבינה ומעודדת אותו, היה הדבר נמנע.

התעצמות החינוך התורני

מלחמת ששת הימים יצרה אוירה חדשה בארץ. התעצמה פריחתן של הישיבות התיכוניות והאולפנות ובמקביל ישיבות ההסדר. שלא בצדק מרבים להדגיש את מקומו של הנושא הארץ-ישראלי בעקבות שחרור חבלי הארץ וממעטים להבליט את המהפך התורני המקביל שהתחולל בתקופה זו. לדעתי יש קשר בין הדברים. הנצחון הגדול חיזק את תודעתו הציונית-דתית של הצבור הדתי. הציונות שלו קיבלה חיזוק ערכי. הוא זקף את קומתו. המפגש עם חבלי הארץ הישנים-חדשים העמיק את הזיקה התורנית לארץ. חלק מישיבות ההסדר הוקם באזורים המשוחררים של א"י. מהלך זה הביא בהמשכו את הישיבות גם לעיירות. מאוחר יותר הוקמו ישיבות הסדר וגרעינים תורניים בכל רחבי הפריפריה שהגיעו עד אילת. לא רק הארץ השפיעה על התורה אלא גם להפך, התורה השפיעה על הארץ.

ליד הישיבות הוקמה קומה נוספת: הכוללים, בהם הוכשרו רבנים ונוצרו מכוני הוראה למורים ור"מים. כאן נסגר המעגל. כמות גדולה של מורים בוגרי ישיבות ומכללות זרמה לבתיה"ס, התרבו מנהלים ומפקחים שעברו הכשרה תורנית. במידה רבה אוחה הקרע. היום רבנים בוגרי החמ"ד משרתים בכל אתר ואתר, רבני קהילות וישובים, רבני בתי ספר וקמפוסים אקדמאים, רבני גנים ומחנות קיץ, חוקרים תורניים ודיינים, ר"מים וראשי ישיבות.

עולם התורה הציוני–דתי

מערכת החמ"ד שינתה את פניה. החינוך התורני זכה ללגיטימציה רשמית. ביה"ס התורני והמשכו הישיבה התיכונית הפכו לנורמטיביים. התחרות הגיעה סוף סוף לבתיה"ס התיכוניים ובעקבותיה הם העלו את רמתם הלימודית והחינוכית. ההבדלים טושטשו. הוקמו גם ישיבות עירוניות לרוב. אין כמעט עיר בישראל שאין בה ישיבה תיכונית ואולפנה, או לפחות מגמה תורנית במסגרת ביה"ס. מגמה זו נחשבת יוקרתית יותר.

כמות גדולה של רבנים ות"ח, נושאי תפקידים בכירים, יוצרים עולם תורני אדיר עם מפעלים גדולים ויצירות תורניות וחינוכיות חשובות. יש לנו עולם תורה גדול ועשיר משלנו שיש להתגאות ולהתברך בו. כולם בוגרי החמ"ד. מגמות ייחודיות שפותחו ונפתחות מאפשרות לכל נער ונערה למצוא את מקומו, ישיבות אומנותיות ואקולוגיות, צבאיות ומדעיות, לנוער שוחר תורה ולנוער שאין לו סבלנות לשבת וללמוד, ועוד היד נטויה. וכן למעלה בקודש מכינות ומכוני מחקר ומהפכה של ממש בחינוך הבנות, אולפניות, מדרשות ומכללות.

חזרתי להיות תלמיד. ב"ה יש לי מה ללמוד מתלמידי ומתלמידי תלמידי. לא רק תלמידי הישירים אלא מתלמידי בני דורי ותלמידיהם. ב"ה יש מה ללמוד מתורתם, מאורח חייהם, מיצירותיהם בתחומי החיים השונים ובעיקר בתחום החינוך. ב"ה גדל דור המחכים את רבותיו, הגדול מדור רבותיו. אשרינו שזכינו.

צללים מול אורות

עם זאת יש להצביע על תופעה לא חיובית של ניסיונות לפצל את המגמה התורנית לחלקיקי חלקיקים, שההבדל ביניהם הוא לפעמים חוט השערה. פעמים היא גם יוצרת אנטיגוניזם בין שכבות החברה ומרבה מחלוקות שאינן לשם שמים. יש בהחלט מקום לעודד כיוונים חדשים וניואנסים ייחודיים, אך נדמה שכל זאת ניתן לעשות בתוך המערכת התורנית הקיימת שבמציאות הנוכחית יש בה מענה כמעט לכל דורש. יש לגלות אחריות גדולה יותר לאחדות המסגרת, אם כי לא בהכרח לאחידותה. הגיוון חשוב לשמירת המסגרת, אולם גם המסגרת נחוצה מאוד. אולי ראוי להקים ועדת-על המורכבת מאישים תורניים בכירים שתשקול כל רעיון חדש לגופו.

הריבוי הכמותי המבורך של החינוך התורני הביא עמו בהכרח גם ירידה איכותית. נעלמה הסלקציה הטבעית של המעדיפים מרצונם מסגרת ישיבתית על פני מסגרת רגילה. הנוער מגיע לישיבות התיכוניות מתוך אנרציה ולחץ חברתי ולא מתוך מניע פנימי. המוטיבציה ללימוד תורה ירדה. הנוער אמנם מעדיף ללמוד בישיבות כדי לשמור על רמתו הדתית ועל מסגרתו החברתית, אולם גם, ולפעמים בעיקר, כדי להגיע לרמת הישגים גבוהה יותר במקצועות הכלליים. התוצאה היא שאין הזדהות מלאה עם לימוד התורה. נוספה לכך הַתַּחֲרות הקשה של המסגרת התורנית עם תת-התרבות המופצת ע"י כלי התקשורת למיניהם שבתיהם של התלמידים מוצפים מהם. אהבת הספר בכלל ירדה עקב ההתמכרות למכשירים האלקטרונים. נוער צעיר מתקשה להשקיע מאמץ אינטלקטואלי הנדרש מעיון בספר בכלל ותלמוד בפרט. וחמור מכל הוא המסר השלילי, המכיל פיתוי וגירוי של הזול, השטחי והחושני, המתחרה קשות במאמץ הרוחני הנדרש מלימוד תורה.

ההורים אינם יכולים להטיל את כל האחריות רק על המחנכים ולפרוק מעליהם את העול של דוגמא חינוכית אישית ואוירה ביתית הולמת.

על ביה"ס לשמש בעיקר כמרכז חינוכי. הלימודים כולם צריכים לחנך. לימודי הקודש צריכים להניע את תלמידים להזדהות עם התורה והמצוות. לכן עליהם להיות רלבנטיים לעולמו של התלמיד. אם כי לא לרדת אליו, אלא להעלות אותו אליהם. גם למודי החול יכולים וצריכים להיות גורם מחנך. טקסטים חינוכיים באנגלית, בעיות במתמטיקה, נושאים ערכיים בהיסטוריה, אהבת הארץ בגיאוגרפיה, מה רבו מעשיך ה' במדעי הטבע, מקוריות יהודית בלימודי האומנות, כל אלו מחייבים גישה ייחודית של החינוך הדתי בכל המקצועות ובכל התחומים. "בכל דרכיך דעהו".

אנו בתחילת המאה השניה של החינוך הדתי. התנאים שונים לחלוטין מאלו שהיו לפני מאה שנה. אולם כאז כן עתה חינוך דתי משמעותו התמודדות קשה עם אוירה נגדית סוחפת. אלא שהיום יש למערכת כלים הרבה יותר חזקים ומשוכללים ויש לה עורף ציבורי תורני גדול ואיתן. אין ספק שמערכת זו תעמוד בהצלחה במשימות המוטלות עליה, למרות הקשיים העצומים עימם היא תאלץ להתמודד, ומובטחנו שהתורה לא תישכח מפי זרענו.

ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך

ולומדי תורתך לשמה.