סמכות ואוטונומיה

קיימת תכונה טבעית באדם לפעול מתוך ספונטניות וחירות אישית. תכונה זו אינה סובלת הוראות חיצוניות או מסגרות ממוסדות וקבועות, הנראות בעיניה לוחצות וכובלות. רוצה היא להשתחרר מכל מסגרת, בין חיצונית ובין פנימית. אין היא סובלת סדר, חוקיות ומשמעת. במידה רבה, תכונה זו בריאה היא. האדם אינו מכניזם סטטי, הנפעל על ידי כפתורים. האדם הוא אישיות דינמית, רוגשת, סוערת, רותחת, פעמים עולה ופעמים יורדת, פעמים מימינה ופעמים משמאילה, אין היא מוכנה להשתעבד לתכתיבים ולא להכניס את צווארה בסד ולא את רגליה באזיקים. להיות בן חורין נולד האדם.

א. חירות ושלטון

בעיקר קשה לה לתכונה זו להכיר במרותם של אחרים. לא ייתכן שאדם אחר, בן חורין כמותו, ישתרר עליו, ישלוט בו, ינחית עליו הנחתות ויקבע לו מה לעשות ומה לא לעשות. תופעה ידועה היא ששתלטנות יתר של אדם על אדם, או קבוצת אנשים על קבוצה אחרת, גורמת לריאקציה אצל הנשלט, להתמרדות, להתנערות ולפריקת עול. תופעה זו בולטת יותר בקרב צעירים בגיל ההתבגרות. כשה"אני" מתגלה להם ומתחיל להתפתח ולהבליט את ייחודה של האישיות המתבגרת. הם מתמרדים בכל תכתיב, בכל אילוץ, בכל ממסד. פעמים סוחפת עמה ההתמרדות את הכל, ההורים, המורים, המשפחה, החברה, התרבות והמוסר – כולם בחוברת.

ב. אהבת הסדר

לאמיתו של דבר השאיפה לחופש אינה עומדת בסתירה למסגרת מחייבת. אדרבה, המסגרת מאפשרת חופש רב יותר. כל בר-דעת יודע ומכיר מנסיונו ומנסיונם של אחרים שאין אדם בעולם הבונה על יסוד זה של האמביציה האישית והשאיפה לחירות, את כל בניין אישיותו. הוא זקוק גם למסגרת, אין חברה בעולם המסוגלת לתפקד על בסיס לא יציב ובלתי מבוסס של אנרכיה.

יש בכל אדם רצון טבעי גם לארגון, לסדר, לשיטתיות, לקביעות וליציבות. אדם נורמלי אינו מסוגל לחיות חיים אנרכיסטיים מוחלטים. בריאותו דורשת סדר, חוק ומשמעת. למשל, בריאות תקינה של האדם מחייבת הרגלים גופניים קבועים: שעות קבועות לאכילה, לשינה ולהרקת הפסולת מהגוף. הרגל זה, הנתבע על ידי הגוף, גורם להיווצרותו של שעון ביולוגי אשר בהגיע השעה היעודה אדם חש תחילת רעב, עייפות או צורך להתנקות. כשהמערכת משתבשת, האדם סובל ובריאותו לוקה. כל רופא ייעץ לאותו אדם להשתדל ולשוב להרגליו הקבועים לשם בריאותו התקינה.

אדם נורמלי אינו רואה בכך כפייה, ולא מסגרת לוחצת וכובלת; אלא אדרבא, שאיפה בריאה ותקנית להיות נורמלי, טבעי ומסודר. רק בסדר ומשטר קבועים הוא יוכל לתפקד כאדם בריא.

ג. מסגרת חברתית יציבה

כן הוא גם באשר למקומו של האדם בחברה. סדרי חברה מתוקנים מחייבים מגבלות אישיות מסוימות. אדם חייב להתחשב בזולת ולוותר על שאיפות אישיות מסוימות על מנת שלא לפגוע בחבריו. כל חברה מחוקקת חוקים ומתקנת תקנות. היא מטילה על אישיה חובות ומטלות, אישיות וכספיות. ללא אלה לא תיתכן מסגרת חברתית כל שהיא. וללא מסגרת חברתית לא יוכל האדם להתקיים, וקל וחומר שלא יוכל להתקדם ולהתפתח. המסגרת החברתית היא המבטיחה לאדם הפרטי הגנה וקיום, בריאות, חינוך ומדע, כלכלה, תרבות וערכים. ומסגרת חברתית מחייבת הנהגה, שלטון וסמכות.

מרצונו החופשי מבין האדם ומקבל על עצמו את המסגרת החברתית והנהגתה הן באופן פסיבי והן באופן אקטיבי. אדם נורמלי אינו רק סטטיסט בחברה. הוא פעיל בה. הוא לא רק מושפע הוא גם משפיע. בדרך זו מתאזנות אצלו התכונות הסותרות. הוא ממזג על ידי כך את הספונטניות, החופש והאמביציה האישית עם קבלת המרות לתכתיבים. הוא מבין שאין כאן תרתי דסתרי, אלא אדרבא: טובתו ואושרו האישיים תלויים בטובתה ואושרה של החברה כולה.

ילדים קטנים – ואפילו אנשים בוגרים בגילם, אולם כאלה שעדיין לא התפתחו די צרכם מבחינה נפשית ושכלית – אינם מסוגלים ליצור בקרבם את ההרמוניה הנחוצה והם סובלים מהפרעות נפשיות וחברתיות. קשה להם לעכל את הצורך במסגרת כדי לקיים באמצעותה את החופש האמיתי. לכן הם מתמרדים כנגד המסגרת ומנסים לפרוק את עולה מעליהם.

מצד כישרונותיו ויכולתו הגדולה ראוי הוא האדם להיות אוטונומי ככל האפשר. אולם הדבר מותנה בהערכה עצמית אובייקטיבית: האם באמת מסוגל וראוי הוא לאוטונומיה מלאה? האם באמת אין הוא זקוק להדרכה, לעצה, למסגרת תומכת ומכוונת? האם אין השוחד מעוור את עיניו להעריך את עצמו מעל ומעבר ליכולתו האמיתית? הגאוה המנופחת, השחצנות, היהירות, הביטחון העצמי המופרז – כל אלו עלולים לסנוור גם את הפיקח שבפיקחים.

יש לשמור על האיזון הנכון שבין שאיפה כנה לאוטונומיה ואמביציה אישית לבין התרברבות ויהירות המזלזלות בסמכויות תורניות והנמנעות לקבל מהן הדרכה מעשית.

ד. ההרמוניה המוסיקלית בתולדות ישראל

תולדות עם ישראל הם מוסיקה אקורדיונית בלתי פוסקת, שגליה נעים, עולים ויורדים, בקצב האקורדיון המתכווץ ומתפשט, ויוצר משתי תנועות ניגודיות אלו הרמוניה מושלמת. הספונטניות והממסדיות הן שתי הרגליים שעליהן יחד נשען בית ישראל כולו.

ניקח רק דוגמה אחת מהדורות האחרונים. החסידות באה לעולם תוך כדי מחאה כנגד השגרה וקיום המצוות כמצות אנשים מלומדה. היא עודדה את ההתלהבות ואת החוויה, את הכוונה ואת הספונטניות. ההתנגדות לחסידות נבעה מתוך חשש מפריצת המסגרות ומאנרכיה. ואכן מקבילית הכוחות יצרה סינתזה בין שני הקצוות: החסידות הקפידה על המסגרת, ובמקביל, ההתנגדות, הגבירה את ההזדהות עם התוכן.

האמת עצמה – מורכבת. יוזמה אישית אכן רצויה, האדם אינו רובוט מכני המופעל על ידי כוחות מבחוץ. פעילות אנושית מותנית ברצון עצמי, בהכרה וביוזמה אקטיבית. אולם היא הנותנת. כדי להפעיל את הרצון האמיתי של האדם, עליו לדעת מה ה' רוצה ממנו. רצון ה' הוא רצון הרצונות. ה' הוא החונן לאדם דעת. ללא כל הנחיה מלמעלה, מאבד האדם את דרכו, ועלול לסטות ולהידרדר אחרי מאווייו ותאוותיו. על מצב זה נאמר: "ואל בינתך אל תישען"1. הרצון האישי יהיה אמיתי יותר אם יפעל בתוך מסגרת קבועה ויציבה.

בעיקר נחוץ הדבר בפעילות ציבורית. ציבור חייב להיות מאורגן. לא ייתכן שכל פרט יעשה ככל העולה על רוחו.

ה. חופש וכפייה במצוות

היהדות אינה רואה בכפייה מצב רצוי. מצוות יש לקיים מרצון. לאמונה יש להגיע מתוך הכרה. תורה יש ללמוד מתוך בחירה חופשית ומתוך אמביציה אישית. אדרבה, ללא רצון חופשי של האדם אין אפשרות להגיע לרמה רוחנית שלמה.

את הביטוי "כפה עליהם הר כגיגית"2 יש לפרש ככפיה רצונית, פנימית. טבעו של עם ישראל מותאם לתורה. כשם שכשרון מוסיקלי ידחוף את בעליו לנגן ולא לצייר, כך גם כשרון אמונתי ומוסרי, ידחוף את בעליו לחיי רוח, לחיי ספר, לחיי אמונה ומוסר. מי שיש לו נטיות רוחניות לא ימצא סיפוק בשום עיסוק אחר מלבד בקידומו הרוחני. אמנם הוא יכול לבחור בחיים אחרים, המנוגדים לכישוריו הטבעיים; אולם הוא לא ימצא בהם טעם, ותמיד יחפש את הטעם הרוחני בחיים. זוהי כפייה טבעית, בריאה ונורמלית. מה שנראה כביכול ככפייה, אינו אלא מצב ארעי, שבו רצונו החופשי של האדם לא הבשיל עדיין דיו כדי להתייחס אל המסגרת המחייבת כנובעת מרצונו החופשי. אדם בשל רואה התאמה מלאה בין המסגרת "החיצונית" לבין הרצון הפנימי שלו.

ו. סמכותם של פוסקי הלכה

אנו מקבלים על עצמנו את מרותם של פוסקי ההלכה, כשם שכל אדם מקבל עליו את סמכותו של הרופא, המומחה לאותו דבר. איננו מתגאים לומר שהננו יודעים הכל. גם אם קראנו בספרות פופולרית על מחלתנו, לא נסמוך על ידיעותינו ושיקול דעתנו, אלא נלך לרופא מומחה כדי שירפאנו, בעזר ה', ממחלתנו. אפשר לבחור ברופא אחר שאינו מומחה. מי שרוצה יוכל להעדיף הדיוט, ואף רופא אליל, אולם הכאב, גם אם יתגלה לאחר זמן רב, יאלץ אותו לחזור למומחה. "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא"3.

סמכותם של מנהיגי הרוח בישראל היתה בלתי מעורערת. הרב – אמנם נבחר על ידי הקהילה, כי "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור"4. כמו כן, כאשר הרב ראה שאין שפה משותפת בינו לבין קהילתו, הוא קם ופרש. אולם כל עוד כיהן רב בקהילה, סמכותו היתה מוחלטת. וזאת – ללא אמצעי כפייה, ללא משטרה, ללא בתי סוהר וללא כל אמצעי אכיפה אחרים. הרב נחשב מנהיג בתוקף רמתו הרוחנית והמוסרית. הציבור לא ראה את עצמו כפוף או כפוי, היתה זו הנהגה מרצון, סמכות וולונטרית.

טעות לחשוב שהיהדות דורשת מהאדם להיות "ראש קטן", לציית באופן עיוור, לפרוק מעליו כל אחריות ולהטילה על הגדולים בלבד. מצות תלמוד תורה חלה על כולם: חכמים והדיוטות, זקנים וצעירים. לרב גדול היתה בדרך כלל גם קהילה חשובה, שרמתה התורנית היתה גבוהה. התווכחו עם הרב, התפלפלו אתו, אך לבסוף קבלו את מרותו. כל זאת – מתוך הכרה שחייב להיות פוסק אחרון, ומתוך הנחה שהרב יודע יותר מאחרים. דרך ארץ קדמה לתורה.

ז. בין תלמידים לגדולי תורה

הקב"ה הטיל עלינו אחריות אישית כבדה. הרמה האינטלקטואלית והיכולת להתמודד עם בעיות סבוכות ומורכבות מאפשרת ומחייבת גם אנשים הנחשבים לפשוטים, ליטול על עצמם את העול הכבד של שיקול הדעת, של חשיבה עצמאית, של לימוד ויגיעה, של העמקה והתבוננות. והיא הנותנת: אחריות עצמית זו אינה יכולה להיות קלת דעת. רצינותה וחשיבותה – מחייבים התייעצות ופתיחות לשמוע גדולים מאתנו.

הכרתו של הפרט בערך עצמו בנויה על ענוה, המכירה בערכם של אחרים פחותים ממנו, וקל וחומר – בערכם של גדולים ממנו. לא נזלזל בשום דעה, לא נבטל שום רעיון, אלא נלמד ונבין, נעמיק ונחשוב, ולא נסמוך על עצמנו בלבד. לא נטפח סטיגמות ודעות קדומות. לא נזלזל באדם, בפרט כשמדובר באדם גדול בתורה ובמידות, בגלל טעות מקרית, או בגלל מחלוקת עמו בפרט אחד או בכמה פרטים. נבדוק היטב על מה מבוססת השקפת עולם מסוימת, על פי איזו שיטה היא מיוסדת? יש לנו גדולי תורה, שאנו סומכים על רוחב דעתם. מחלוקת בנקודה אחת אינה צריכה לפסול את האדם כולו. יש לנו כושר אינטלקטואלי להפריד בין הנושאים. אולם חלילה לנו מלהמציא דעות עצמיות מצוצות מן הזרת הקטנה שלנו ולהרים את ראשנו הננסי מעל ענקי הרוח.

רק כשאנו רוכבים על גבי ענקים משלנו הננו גבוהים יותר מאחרים. רק כשאנו יונקים את רעיונותינו ממעיינה הנצחי של התורה יכולים אנו לצמוח, לפרוח, לגדול ולשגשג יותר מאחרים.

נסיון כבד הטיל עלינו הקב"ה. כנראה, יודע הוא שביכולתנו לעמוד בו. "לפום גמלא שיחנא" (=גודל המשא כגודל הגמל – כתובות סז ע"א). הנסיון מחייב אותנו להיות מחושלים יותר, להתאמץ מאמץ אינטלקטואלי גדול יותר. הנסיון מאלצנו ללמוד בעצמנו יותר, לגדול בתורה ובמידות, באמונה ובמצוות, כדי שנוכל להשקיף על המבוך בו אנו נתונים מנקודת מבט גבוהה יותר; וכך נוכל להיחלץ מהמבוכה ולהגיע אל היעד הנכון.

אל יאמר כל אחד מאתנו כי קטן וחסר אחריות הוא. המטלה מוטלת על כולנו: החקלאי והסוחר, הפועל והפקיד, המורה והתלמיד; ללמוד, לשאול, לברר, ללבן, להתייעץ ולהתאמץ, לבחון, לבדוק ולהחליט. לא החלטה שטחית וקלת דעת תהיה זו, אלא החלטה שתבוא אחרי יגיעה רבה, העמקה ורצינות, ובעיקר: תוך התייעצות עם גדולים המקורבים לנו שממימיהם אנו שותים. והיא הנותנת, דוקא מתוך הכרת ערך עצמנו נקבל את עצתם ואת הדרכתם.

ח. "על שמאל שהוא ימין"

גם כשהיה בית-דין גדול בירושלים – שהוראתו היתה כה מחייבת עד שהממרה עליו היה חייב מיתה – לא הוסרה האחריות האישית מכל אדם פרטי בישראל. ידועה המימרה של חז"ל שהמצוה לשמוע לדברי חכמים היא "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין"5. אך לעומת זאת יש מימרה הפוכה, אם אמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – אין לשמוע לדבריהם6. כיצד נפרנס שני כתובים אלו, המכחישין זה את זה?

ההבחנות בין שני המצבים הם כדלהלן:

א.  דבר המפורש בתורה (שאפילו צדוקים מודים בו) אינו מסור לחכמים. אם חכם יבוא, חלילה, ויאמר שאין שבת בתורה – אסור לשמוע לו, אפילו יהיה נביא כמשה רבנו. אדרבה, ה"נביא" הזה – חייב מיתה7.

ב.  תלמיד-חכם גדול – המשוכנע שחבריו טעו והתירו את האסור – אינו רשאי להקל לעצמו, ועליו להחזיק בדעתו. אמנם אם כולם היו במעמד אחד והתווכחו עד שעמדו למנין – חייב אותו תלמיד חכם לקבל את מרות הרוב, ואל לו להורות לאחרים בניגוד לדעת הרוב, גם כשהוא משוכנע שהצדק עמו; וזאת, כדי שלא תעשה התורה כשתי תורות8.

ג.  בהבחנות מציאותיות אין לחכמים מעמד יותר מאשר להדיוטות, כגון קביעת יום או לילה9. חכם שיאמר לך על לילה שהוא יום אל תשמע לו. במה דברים אמורים? כשהמדובר בהבחנה מדוייקת ואובייקטיבית של המציאות. אך כאשר הדבר מסופק, אין אנו רשאים לחלוק על רבותינו. אין כאן דרישה לצייתנות עיוורת. יש כאן תביעה להערכה עצמית נכונה, ועמה – ליושר אינטלקטואלי, המביא לרצות להבין, ללמוד ולהכיר ברמתם הרוחנית של גדולים מאתנו, תוך שמירה על הגינות, שאיפת אמת אובייקטיבית, רמה מוסרית ואחריות אישית וציבורית לתורה.

ד.  מצד אחד, אנו מקבלים את מרותם של חכמינו בהכרה, באהבה וברצון. ומצד שני, אנו שואלים ומתווכחים; כדברי המשנה "הוי מתאבק בעפר רגליהם"10 – שאותה פירש ר' חיים מוולוז'ין11, שתיאבק עמהם ותתווכח אתם. רק כך תורה יכולה להילמד. אולם לבסוף עלינו לזכור שהננו רק עפר תחת רגליהם...

ט. ניווט לאור הכוכבים

 אחריות כבדה הטיל הקב"ה על דורותינו. הדעת מתרבה. הרמה הכללית עולה. סמכותם של גדולים נראית לכאורה כאילו יורדת. ולא היא. יש כאן מגמה לשתף את הציבור עם גדולי התורה בבירור ובליבון של הנושאים העומדים על הפרק. השמש מסתתרת במידה מסויימת משום שגם לכוכבים יש תפקיד להאיר בשעה זו. אך בתנאי שידעו מהו מקור אורם ומהו מרכז הכובד השומר על מקומם בחלל.

בעצם אין כאן ירידה בסמכות. אדרבה, הסמכות מתעצמת על ידי הרחבת המעגל. למערכת גדולה של שמשות וכוכבים מסוגים שונים, אשר: "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים, וכולם עושים באהבה וביראה רצון קונם".

"ברון יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני א-להים" (איוב לח, ז).