עולם התורה הציוני-דתי

א. הישיבות בציבור הציוני – דתי

הישיבה היתה התשתית לקיומו של כל ציבור יהודי באשר הוא שם. קהילות ישראל שלא הקימו ישיבות הידלדלו והידרדרו. כששונאי ישראל רצו לעקור שם ישראל התנכלו ראשית כל לישיבות. כל זרם בישראל יסד ישיבות בהן למדו לפי שיטתו ומסורתו. תנועה ללא ישיבות סופה ניוון ודעיכה.

תנועת המזרחי נוסדה על ידי גדולי תורה, ונתמכה על ידיהם בראשית דרכה. בגלל התמסרות לבניין הארץ ויישובה – מפעל שקידש שם שמים ברבים – הוזנח הצורך, בתחילת הדרך, בהקמת ישיבות שתדאגנה לעתודה תורנית בכמות ואיכות ראויות לשמן לתנועת הציונות הדתית. התנועה סמכה על עולם הישיבות הרגיל, שהוא ימשיך להוציא מתוכו תלמידי חכמים, שיגיעו גם לציבור הציוני-דתי, ירביצו בו תורה וינהיגוהו. אמנם בתחילת הדרך הנחה זו הצדיקה את עצמה. רוב רבני הארץ היו מזוהים עם המזרחי, והוא גם דאג לתמיכתם הכלכלית. אולם בהמשך התברר שהיתה זו טעות טרגית. הציבור הידלדל מתלמידי חכמים. נוצר נתק בין הציבור הציוני-דתי, ובפרט הנוער שבו, שלא התחנך בישיבות, לבין הישיבות הגדולות. נוצר גם תהליך מקביל, על רקע הנתק האמור. הישיבות מהסגנון הישן לא ראו מתפקידן לחנך את תלמידיהן ולכוונם לשאת בעול ובאחריות עם העוסקים בבניין הארץ ויישובה. חלוקת התפקידים יצרה ניכור ועימות, גם פה וגם שם.

גם כשהחלה ההתעוררות והוקמו ישיבות ציו"ד, מספר הדיינים, הרבנים והר"מים שישיבות אלו יכלו אז להעמיד לציבורנו הגדול בהתיישבות, בקהילות השונות ובישיבותינו השונות – היה בבחינת קומץ שלא השביע את הארי. הישיבות הגבוהות המעטות שהחלו להתבסס לא יכלו לספק את כל צרכיהן של הישיבות התיכוניות והקהילות החדשות שהתרחבו במהירות רבה יותר. לעתים גם נשמעה קובלנה על כך שתלמידי חכמים שלא הזדהו עם דרכנו, מילאו תפקידים תורניים במחננו, ונוצרו מתחים לא רצויים בינם לבין תלמידיהם.

אבל אשמים אנחנו. היה עלינו לדאוג לעתודה רוחנית באיכות ובכמות מספיקות לכל צרכי ציבורנו. אמנם החמצנו את השעה, אך לא איחרנו את המועד. אט אט חדרה ההכרה בנחיצותו החיונית של עולם תורה גדול ובעל משקל סגולי רב משלנו, שיש להשקיע בו את מיטב משאבינו האנושיים, הכלכליים והארגוניים וב"ה התחולל שינוי גדול לטובה. הקומץ הפך להיות יד גדולה (עם זאת הארי נשאר עדיין במידה רבה רעב, כיון שהצרכים התרבו בקצב מהיר יותר משניתן לספק להם מענה).

ב. הישיבה התיכונית

הישיבה התיכונית מהווה חידוש במהלך החינוך הישיבתי בדורותינו. עד הקמתה של הישיבה התיכונית היו רק שתי צורות לחינוך הדתי, חינוך ישיבתי מובהק, כמקובל מדור דור, מכאן, ובית-ספר המקנה השכלה, כמקובל באירופה, מכאן. לימוד התורה בבית-ספר זה, אפילו אם היה דתי – היה "מקצוע" ככל המקצועות, דחוס בין שיעור של מתמטיקה לבין שיעור אנגלית, באמצע היום או בסופו. לימוד כזה, באווירה הגימנזיסטית הכללית, לא יכול היה להניב פירות חינוכיים מעולים. לא נוצרה אהבה או הזדהות בין לומדי התורה לבין יישומה בחיי המעשה. המסגרת, שהיתה בבחינת "מיטת סדום", לא אפשרה זאת. המורה לגמרא לא היה בהכרח המחנך, וגם כשהיה – קשה היה לו לחנך.

הנוער ברובו לא נמשך לישיבות במתכונתן הישנה. הוא העדיף את התכלית התועלתית – ההשכלה שהבטיח לו בית הספר הרגיל. אלא שהמשבר לא איחר לבוא. חינוך דתי קלוש עיצב בהכרח תלמיד תלוש שלא יכול היה לעצב את עצמו כאישיות דתית מגובשת שתוכל לעמוד במבחן התקופה. המענה לכך הוא הישיבה התיכונית. הישיבה התיכונית אמנם אינה ישיבה במשמעות הקלאסית שלה, לימוד התורה אינו תופס את כל היום, אך אותן שעות המוקדשות ללימוד תורה הן שעות הבוקר הפוריות והאוירה החינוכית שואפת להיות תורנית במידת האפשר.

הנוער הוא שיזם והעלה את הרעיון של ישיבה ארץ ישראלית ברוחו. בהמשך נוצר השילוב של תורה ומדע. משמעות הדבר היא, שהישיבה התיכונית לא באה להכניס השכלה כללית לישיבות; להפך, היא באה להפוך את בית הספר התיכון לישיבה. הנוער בעל ההכרה העצמית החל נוהר אל היצירה החדשה, שהפכה עד מהרה להיות גולת הכותרת של החינוך הדתי. העלייה החדשה מארצות המזרח, שהיתה רובה ככולה דתית ומסורתית לא עמדה בתחילת תקופת התערותה בארץ על חומרת הבעיה החינוכית השוררת בארץ, לא הזדרזה לנהור אל הישיבה התיכונית. יצוין גם שהממסד החינוכי-הדתי דאז לא טרח להעמיד אוכלוסיה זו על החיוניות של החינוך הישיבתי. גופים ממשלתיים, פוליטיים והתיישבותיים דתיים השקיעו את כל המשאבים בהקמת בתי ספר מקיפים בלבד ודחקו את הישיבה התיכונית לקרן זוית. התוצאות לא אחרו לבוא – דור שני של העלייה החדשה הפנה לתורה עורף, והתוצאה ניכרה בחינוך ילדיו: הרישום לחינוך הדתי החל לסגת. אולם לאחר זמן ניכרה ההתאוששות. החלה גם קנאת סופרים בין בתיה"ס התיכוניים לבין הישיבות התיכוניות וזו העלתה את הרמה התורנית-חינוכית של בתיה"ס. הדינאמיקה ממשיכה ולאחרונה החלו לקום ישיבות לצעירם המקדישות את רוב זמנן ללימוד תורה ורק חלק קטן מזמנן ללימודים כלליים (במידה מסוימת זו החזרת עטרה ליושנה לישיבה התיכונית בתחילת דרכה).

השילוב שבין לימוד הקודש ולימודי החול הוא עדין. לימוד תורה באוירה ישיבתית ערכית ואידיאליסטית, עומד בסתירה מסוימת ללימודים כלליים הנלמדים בדרך כלל באוירה תכליתית והישגית. ואכן, הישיבה התיכונית מהלכת על חבל דק ונאלצת להתמודד, לא בקלות, על שמירת איזון נאות בין שני הקצוות. אולם כל עוד העומדים בראש המוסד, הצוות החינוכי המוביל, הסלקציה הטבעית ושמירת האוירה עונים על קריטריונים ישיבתיים מובהקים, זכאי המוסד להיקרא בשם "ישיבה". תחרות לא בריאה בין מוסדות החינוך סביב השגיות בלימודים הכללים לא היטיבה תמיד עם העמקת התוכן התורני. והאיזון העדין הופר. במקביל קמו ישיבות תיכוניות שהעמידו במוצהר את לימוד התורה בראש וצמצמו לשם כך את הלימודים הכלליים. פירותיהן החינוכיים ניכרים בעליל. אולם הדבר לא השפיע דיו על רוב הישיבות התיכוניות הקולטות נוער מסביבה תחרותית והישגית. חיפוש הדרך נמשך והוא בודאי יניב גם תוצאות חיוביות. אולם, השם "ישיבה" מחייב שמירה מתמדת על טהרו והקפדה בלתי פוסקת על הימנעות מסטיות ומנטייה להעדיף את הצד התיכוני על הצד הישיבתי. כאמור, ישיבה היא קביעות של לימוד תורה, רק מקום שבו התורה קבע וההשכלה ארעי, לפחות מבחינה חינוכית, ייקרא: ישיבה.

ג. ישיבות ההסדר

פירותיהם החינוכיים של הישיבות התיכוניות חיפשו המשך. חלק מהם שאפו ללמוד תורה לשמה לפחות שנה-שנתיים לפני השרות הצבאי. חלק אחר רצה להתעלות בתורה. האפשרות היחידה היתה לימוד בישיבות הגדולות מהסגנון הישן, בעיקר באלו שהיו סובלניות יותר לדוברי עברית וללובשי ביגוד ארץ-ישראלי. היו ישיבות שאף נבנו מנוער אידיאליסטי שבא ללמוד אצלן תורה. אלא שהנוער לא שבע נחת משילוב זה, שבו לא ניתן ביטוי לסגנון חייו ולתפיסתו הציונית דתית. הנוער תסס והכשיר את הקרקע להקמת ישיבות גדולות המותאמות מראש לציבור הציו"ד. כך החלה לפרוח מחדש ישיבת מרכז הרב והוקמו כרם ביבנה וישיבת הדרום.

ישיבות ההסדר הן היצירה החדשה של החינוך הישיבתי. ישיבות אלו באו לענות על בעיה מציקה וכאובה, והיא בעיית שירותם של תלמידי הישיבות בצה"ל. מצד אחד השירות בצה"ל הוא מצוה מהתורה. אלא שמאידך הסכנה המרחפת על עם ישראל אינה רק סכנה פיזית, היא גם סכנה רוחנית. המציאות הטראגית היא שיום יום ושעה שעה נופלים בחזית הטמיעה וההתבוללות צעירים יהודים רבים, ואין מציל. בשואה רוחנית זו איבד עם ישראל בדורות האחרונים מספר העולה בממדיו על ששת המיליונים שהוכחדו על ידי הנאצים; והשמד עדיין נמשך ואפילו מתעצם! קהילות מידלדלות. בתי כנסת נסגרים, הסחף עצום. מדינת ישראל חייבת להקרין אור שיאיר גם את דרכם של יהודי הגולה וילהט את נשמותיהם מול סופות הקפאון ההודפות אותם אל ים הקרח הנורא. לצערנו, גם בישראל יש סכנת התבוללות, אם כי בהיקף נמוך יחסית. אולם בעיקר גדולה השפעתה של התרבות החילונית על הנוער הדתי. השפעה זו פוגעת בסופו של דבר גם בחוסן הלאומי. בלי הכרה בצדקת קיומנו כעם וכמדינה יהודית בארץ ישראל אין לנו סיכוי להישרד במאבק הקיומי הקשה שעלול להימשך דורות לא מעטים. לימוד התורה הוא חלק אינטגרלי של הבטחון. כשם ששמירת מוראל, רכישת השכלה, סיפוק צרכי בידור, מזון ותחמושת – הינם חלק של המערך הצבאי, על אחת כמה וכמה היתה צריכה להיות כך גם התורה.

אילו זכינו, היו בחורי הישיבות לובשים מדים, ובפקודת הצבא היו יושבים ולומדים תורה (כשבשעת מלחמה ממש היו המתאימים לכך יוצאים לחזית; והאחרים, המסוגלים להתמיד גם בשעות אלו, או מי שאינם כשירים למלחמה, שומרים על גחלת התורה והתפילה). משלא זכינו, נוצר קרע בנפשם של צעירינו. מצות השירות הצבאי מחייבת את התגייסותם, ומצד שני, חובת ההתעצמות הרוחנית – שהיא נחלת מעטים יחסית, שעליהם רובצת כל האחריות להמשך השושלת של לימוד התורה לדורת הבאים – לוחצת על שקידה בתורה. ההצעה להתגייס לצה"ל לשירות ממושך ולחזור אח"כ לישיבה – אינה מעשית. לימוד התורה, בפרט זה הערכי והאידיאליסטי, מחייב התמסרות, רציפות וניצול כל רגע; ובפרט בשנות הנעורים. בודדים בלבד הגיעו לישיבות אחרי שירותם בצה"ל, וקשה היה להם לגדול בתורה. לרוב, הם איחרו את המועד.

ישיבת ההסדר מהווה פתרון מסוים לבעיה. היא מאפשרת לימוד תורה יחד עם שירות צבאי בחיל קרבי. הטיפוס החדש של לוחם ובן ישיבה – ההולך וגדל בישיבות ההסדר – מהווה הרמוניה מופלאה בין שני דברים הנראים נוגדים זה לזה: הספרא והסייפא1. לישיבת ההסדר נועדה שליחות מיוחדת בשירות הצבאי. השילוב של צבא וישיבה יוצר טיפוס מקורי ומאפשר השפעה מיוחדת.

השירות הצבאי הוא חלק מהלימוד הישיבתי. הוא מצוה שהזמן גרמה. לכן גם בזמן השירות הצבאי נשארת המסגרת התורנית, והאוירה הישיבתית נשמרת במידה רבה. אמנם הצבא אינו ישיבה, אווירתו שונה ולעתים אף מנוגדת. אולם מי שרואה בצבא המשך ישיר של הלימוד הישיבתי מתמודד עם התופעה ונשאר בן תורה גם במסגרת זו ומתייחס אל האימונים והפעילות כאל מצוה דתית שצריך לקיימה בהידור ובשלמות ושההכרח מחייב זאת.

תרומתם המוראלית של בחורי ישיבה אלו ניכרת בצבא. האימונים והפעילות המבצעית היא מצוה עבורם. המוטיבציה גבוהה, והדבר ניכר בעיקר בשעות משבר. בתנאי לחץ קשים, כשחייל רגיל רוטן ומתלונן, מסוגל בן הישיבה לשמור יותר על שלוות נפש וקור רוח, ולקבל את ייסוריו באהבה, מתוך הכרה שחובת הביטחון היא מצוה חשובה המצדיקה מאמץ של גוף ונפש גם יחד. התוצאה היא: מוטיבציה ומורל גבוהים. זאת ועוד, היכרותם של חיילים רבים, שעבורם המידע היחיד על האדם הדתי היה מעוות, מנוכר ושנוא, עם חייל דתי בעל הכרה דתית ולאומית שינתה את תדמיתו בעיניהם. פלוגות ההסדר גורמות לקידוש השם ברבים. הם גורם ממתן באוירת הקיטוב המסוכנת שאנו נתונים בה כיום בישראל. אילו היו בני נוער רבים יותר משרתים במסלול זה היו פני החברה הישראלית שונים לגמרי.

אולם מן ההכרח להוסיף ולומר, אמנם תלמידי חכמים גדולים יכולים לצאת גם מישיבות הסדר. יש כבר פרי הילולים, של רבנים ודיינים, ר"מים וראשי ישיבות, שגדלו בישיבות ההסדר. אך גדולי תורה ברמה של פוסקי הדור, ענקי רוח, גאונים הבקיאים בכל מכמני התורה – יוכלו לצמוח רק מתוך שקידה עצומה של עשרות בשנים. לאלו יש צורך בהסדר מיוחד, שיצמצם, ובמקרים מסוימים אף יוותר לגמרי, על השירות הצבאי. בלעדיהם לא יהיה קיום גם לישיבות ההסדר.

ד. חינוך הבנות

את המפנה ביחסן של הבנות ללימוד תורה בדורות האחרונים חידש אמנם החפץ חיים. אך את המהפכה הגדולה, של מדרשות לבנות בוגרות, הלומדות תורה לשמה, חוללה הציונות הדתית. בעקבות הבנים נוצרה מסגרת מקבילה של חינוך תורני לבנות. בתחילה תיכונית, ואחר כך גם גבוהה וגם יסודית. לאחרונה הולכת ומתפתחת מגמה של לימוד תורה לבנות בוגרות. מדרשות רבות המיועדות לבנות בוגרות, פזורות ברחבי הארץ ובהן לומדות בנות רבות תורה לשמה. רובן ממסגרות את עצמן לזמן מוגבל, הבנות צריכות גם לרכוש מקצוע ועיתותן לא בידן. חלקן מסונפות טכנית או אורגאנית למכללות ומוסדות להשכלה גבוהה. מיעוטן רואות את עצמן כישיבה לכל דבר, דהיינו, תוכנית לימודים רב-שנתית של תלמוד ומפרשים בבקיאות ובעיון. ויש שאף יש להן כולל "אברכיות". כאמור, תופעות אלו ייחודיות לציבור הציוני-דתי. מצד אחד, יש לברך על שאיפתן של בנות משכילות בימינו ללמוד תורה לשמה. יש להעריך בת המוותרת על שנת לימודים גבוהים, או כמה שנים כאלו, כדי לעסוק במקומן בתורתנו הקדושה, מתוך שאיפה אידיאליסטית. מאידך, יש גם תופעות לא רצויות המתלוות למהלך. בשוליים מצויות נשים הרואות בלימוד התורה קרדום לחפור בו, לשם ביצור עמדות כוח חברתיות (נאחל גם להן שמתוך שלא לשמה תבואנה לשמה. וליתר דיוק, מתוך ה"לשמה" של האשה הן תבואנה לשמה של התורה). ויש מקומות שחודרת שיטת לימוד לא תורנית וזו אינה מאפשרת ללומדות להתעלות כראוי בתורה2.

אשה אינה מצווה בעצם ללמוד תורה. לימוד התורה של אשה מיועד בעיקר להרים את רמתה הרוחנית. ובמיוחד זו הרוכשת השכלה כללית מקבילה חשה בצדק שלא תהא כוהנת פחות מפונדקית. ולכן יש להתאים את המזון הרוחני בהתאם לצרכיה ונטיותיה של הבת. וזה לא בהכרח אותו מזון ואותו סגנון הנהוג בעולם הישיבות3. בעיקר יש לחשוש שתוכניות ארוכות טווח עלולות לדחות את גיל הנישואין של הבנות (וממילא של חתניהן הפוטנציאליים).

הצלחתן הגדולה של מסגרות אלו עשויה להשפיע על הבנים. יוקרתו של בן הישיבה עלתה לא מעט בזכות העלאת הרמה התורנית של הבנות, ובכך התחוללה מהפכה אמיתית בציבור הדתי-לאומי. נעצרה במידה מסוימת הנסיגה לעבר העולם החילוני, התחזק מעמדה של התורה, לימודה וקיומה. חל שיפור גדול בקיום המצוות כהלכה, בצורך בייעוץ הלכתי, ובמינוי רבנים לכל קהילה וקהילה. יש לחינוכן התורני של הבנות חלק גדול במפנה זה.

ה. "ולקחתם לכם" – משלכם

הישיבות שגדלו והתרחבו הקימו כוללים ללימודי רבנות ודיינות, ומכונים להוראה והפירות לא אחרו לבוא. עשרות רבנים ומאות מורים החלו לתפוס את מקומם הראוי. מושבים, קיבוצים, ישובים קהילתיים ובתי כנסת מינו לעצמם רבנים בוגרי המערכת הישיבתית. יש גם כמה דיינים בבתי הדין (אלמלא גורמים פוליטיים ניתן היה למנות דיינים בוגרי המערכת בכמות רבה יותר). הישיבות התיכוניות ובתי הספר התורניים קלטו את בוגרי המכונים. במקביל, בוגרות המכללות לבנות משרתות כמורות בבתי הספר היסודיים והתיכונים ובגני הילדים.

הדינמיקה בעיצומה. המערכת התורנית הולכת ומתרבה, גדלה ומתרחבת מכוח עצמה. הדבר מתבטא גם ביבול תורני מבורך, ביכורי עטים של תלמידי הישיבות, ספרים היוצאים לאור על ידי תלמידי חכמים בהלכה, באמונה, בפרשנות. קבצים תורניים רציניים, ברורי הלכה בכלל ובהלכות אקטואליות בפרט, בפרשנות התנ"ך, במחקר רעיוני והגות ועוד ועוד.

ב"ה, גם בתנ"ך ניתן לומר שתורה מתחילה לחזור לאכסניה שלה. מחקר התנ"ך ופרשנותו חוזר להיות תורני, ללא סילופים וללא זיופים. אם כי לצערנו מחלחלת פה ושם השפעה לא רצויה, של מחקר המקרא הביקורתי, למכוני ההוראה שליד הישיבות. יש רק לקוות שהתסיסה סביב תופעה זו תביא להעלאת הרמה הלימודית והאמונית של המקרא בישיבות. והתנ"ך יתפוס את מקומו בכותל המזרח כמקור ראשוני ללימוד אמונה ולהדרכה תורנית נאותה. חבל שתהליך דומה לא קרה באותה עוצמה גם בלימוד אמונה ומחשבת ישראל. הישיבות הציוניות-דתיות אמנם עוסקות בלימודן, אולם עדיין לא ברמה גבוהה דיה. רק הישיבות יכולות להתמודד בהצלחה עם הניסיונות של סטייה מדרך המלך של מחשבת ישראל שסללוה גדולי הוגי הדעות, שהיו כולם גדולי תורה שיראתם קודמת לחכמתם. מרן הרב קוק ציפה שגם מדעי ההיסטוריה, הספרות והגיאוגרפיה הישראליות ותחומים נוספים ייחקרו ע"י תלמידי ישיבות, המסוגלים לכך, בדרכה הצרופה של תורה ואמונה, המשוחררת מדעות קדומות ולא אובייקטיביות, הרווחות לא מעט במחקר המדעי. יש להחזיר את כל אלו לעולמה של תורה.

ו. המכינות הקדם-צבאיות

אחת היצירות המקוריות והמפתיעות בחידושה היא המכינה התורנית הקדם-צבאית. בתחילת הדרך הועלה חשש שמא תכרסמנה המכינות בישיבות ההסדר. ואכן תלמידים רבים שהיו אמורים להגיע לישיבות ההסדר העדיפו את המכינות. הישיבה התיכונית אינה מצליחה תמיד להאהיב את התורה על תלמידיה. ולא כל תלמיד מוכן לראות את עצמו מקדיש כמה שנים ללימוד תורה. הרמי"ם עמלים קשות לשכנע את תלמידיהם לנסות לפחות ללמוד בישיבת הסדר תקופה מסוימת. במקרים רבים הנסיון הצליח ותלמידים רבים כאלה נדבקו בתורה ועלו במעלותיה. המכינות קורצות יותר לתלמידים כאלו ועולם התורה עלול להפסידם. מאידך, תלמידים רבים שלא היו מגיעים לישיבות הסדר מגיעים למכינות. תלמידים כאלו היו מתגייסים מיד עם גמר לימודיהם התיכוניים. המכינות היוו מענה לתלמידים כאלה.

תופעת המכינות עצרה במידה מסוימת את קצב התרחבותן של ישיבות ההסדר, אך לא צמצמה אותה. המחנכים בישיבות התיכוניות עדיין לא מצאו את הדרך למיין את תלמידיהם לפי כשרונותיהם, מי לישיבות ומי למכינות. טבעי הדבר שהמכינה תהווה גורם משיכה חזק יותר לנוער הצעיר, הן בגלל האתגרים הצבאיים שהיא מעמידה בפניו והן בגלל הלימוד המקוצר והממוקד בנושאים אקטואליים. על הישיבות התיכוניות מוטלת משימה לא קלה לחזק את השאיפה לגדלות בתורה אצל אותם תלמידים המתאימים לכך. משימה זו קשה במיוחד על רקע התגברות השפעתה של התרבות החילונית ושאיפת ההישגיות החודרות גם לישיבות וגורמות לאחוז מסוים של חילון בקרב תלמידיהן. (המנהל לחינוך דתי הקים ועדה מיוחדת שהמליצה המלצות שונות לפתרון הבעיה, אולם לא כל הר"מים וראשי הישיבות אימצו אותן. יש צורך בניעור המערכת וריענונה).

מסגרת המכינה מתאימה מאד גם לבוגרי בתי"ס מקיפים, ואכן יש מהם הפונים למכינות. יש גם מכינות המיועדות בעיקרן לתלמידים אלו. אולם רובן מעדיפות לקלוט דוקא נוער מישיבות תיכוניות ומבתי"ס תיכוניים שרמתם הדתית וההשכלתית גבוהות יותר. וזאת כאשר רוב הנוער הדתי מצוי במסגרות של בתי"ס תיכוניים ומקיפים, וללא הכנה מתאימה לקראת שירותו הצבאי חלק גדול ממנו לא יחזיק מעמד ועלול לנטוש את מורשת אבותיו. קירובו של נוער זה לתורה יכול גם להצמיח מתוכו תלמידי חכמים רבים. האם יש מי שיטול אחריות לנוער זה?!

המכינות אמנם אינן ישיבות במתכונתן הרגילה. הן מוגבלות מראש לשנת לימודים אחת (יש אפשרות להארכה) ושנה זו מנוצלת להכנת התלמידים לשרות הצבאי. הלימוד מתמקד בעיקר בסוגיות הלכתיות הנוגעות לצבא ומלחמה. מועמקת ההכרה הדתית ודרכי התמודדות עם האוירה הצבאית והחילונית. מוטמעת בתלמידי המכינות מוטיבציה גבוהה לשרת ביחידות מובחרות ולטפס בסולם הפיקוד. עם זאת לימוד התורה לשמה תופס מקום מרכזי גם במסגרת זו, הרמי"ם והמחנכים כולם בוגרי ישיבות. אמנם טבעי שבין העומדים בראש יהיו גם קצינים קרביים במילואים. המסוגלים לשמש דוגמא אישית נאותה, אולם גם הם למדו בישיבות גבוהות מספר שנים.

ויש לציין תופעה מענינת. בין בוגרי המכינות יש החוזרים ללמוד בישיבה אחרי שחרורם מהצבא. ובסופו של חשבון המכינות מחזירות במידה מסויימת לישיבות את הפקדון שנטלו מהן.

ז. הישיבה והאקדמיה

תופעה תורנית אחרת ראויה לתשומת לב והיא: בתי מדרש לסטודנטים. לא סוד הוא שהשאיפה המרכזית בקרב הצעירים כיום היא לרכוש השכלה אקדמאית, או מקבילה לה. הרעיון להקים מסגרות תורניות מתאימות לציבור גדול ואיכותי זה הוא צו השעה. יש רק מוסד אחד המוכר לי שהוקם מלכתחילה כמסגרת תורנית שבה משולבים לימודים גבוהים והוא מכון לב בירושלים. בבר אילן הוקם המכון הגבוה לתורה שבו לומדים מאות סטודנטים מחצית היום תורה ברמה ישיבתית גבוהה ויתר הזמן לומד כל סטודנט במגמה האקדמאית שבחר לו. מסגרות מצומצמות יותר קיימות במוסדות אחרים להשכלה גבוהה. יש לציין את מפעלו של ר' זאב וולפסון שפתח מסגרות תורניות ליד המוסדות להשכלה גבוהה. יש לקוות שמסגרות כאלו יתרבו ויורחבו.

גם לבנות יש מסגרות דומות. המכללה הירושלמית היתה החלוצה שהוקמה מלכתחילה כמוסד תורני המשלב בתוכו מגמות שונות להוראה. אחריה מכללת אורות באלקנה. בבר-אילן יש מסגרת, המקבילה למכון הגבוה לתורה, המדרשה לבנות. יש עוד מכללות שלידן יש מסגרות תורניות לבנות, כגון "מדרשת אביב" ליד מכללת תלפיות בתל-אביב, ועוד היד נטויה בעזרת ה'.

ח. מדינת ישראל – מרכז תורני מתחדש

עם קום המדינה היה מצב התורה בישראל ירוד מאד. מרכזי התורה הגדולים באירופה חרבו. הישיבות הארץ-ישראליות היו מעטות ומעוטות תלמידים. חלק מהתלמידים היה נתון עקב כך במשבר רוחני. המשימות הלאומיות, במחתרות, בעליה, בהתיישבות, ובפרט במלחמת השחרור עם קום המדינה, רוקנו את הישיבות מחלק של תלמידיהן. וחמור מזאת, מכיוון שההנהגה הציבורית ודמויות המופת בחברה היו חילוניות, חלק גדול מהמתנדבים למשימות הלאומיות נסחפו באוירה הכללית ונטשו את צור מחצבתם הרוחני. המשבר פגע גם בחלק מהנוער מכל השכבות, הן בציבור הציוני-דתי, והן בציבור החרדי.

השנים הראשונות של המדינה היו שנות התאוששות. ההתלהבות האידיאליסטית למשימות הלאומיות דעכה במידה מסוימת. בציבור הרחב החלה להתפשט מגמה של רווחת הפרט, בכלכלה, ובהשכלה. המדינה עצמה עודדה את העלאת הרמה הלימודית הכללית, נחקק חוק חינוך חובה, התרחבה מסגרת הלימודים התיכוניים והגבוהים. וכאן ארע הנס. במקביל, החלה להתחזק גם מגמת לימוד התורה. הישיבות התיכוניות הרחיבו את אוהליהן, הוקמו ישיבות חדשות רבות. אמנם הצורך בהעלאת רמת הלימודים הכלליים כרסם בחלק התורני, אולם מאידך ירידת האיכות הגדילה, אולי לא בכוונה תחילה, בעשרות מונים את הכמות, וממילא גדלה גם איכות הכשרונות שהגיעה לישיבות התיכוניות ודרכן לישיבות הגבוהות.

בכך נעצר הסחף כלפי חוץ. תלמידי החכמים שניצלו מהתופת הנאצית והמהפכה הקומוניסטית התאוששו והשתלבו במסגרות החדשות שנוצרו בארץ וכך הלכה והתעצמה ממלכת התורה בישראל. נוצרו שני מהלכים מנוגדים. מצד אחד: התרופפות אידיאולוגית בקרב הנוער הכללי, ומאידך: תחושה בריאה של חברי תנועות הנוער הדתיות בצורך להתחזק על מנת להתמודד עם האוירה הכללית.

מלחמת ששת הימים העלתה את התורה הארצישראלית לשלב גבוה יותר. לראשונה הפכה התורה למנהיגת המחנה בתחום הרעיוני של מצות יישוב הארץ. ומהלכה למעשה. ההתיישבות התרחבה בפועל בזכות התורה. ישיבת הכותל, הר עציון, קריית ארבע, הגולן, ימית, ואחר כך נוה דקלים ועוד, היוו את התשתית ההתיישבותית של אותם מקומות אשר ייהפכו במשך הזמן לריכוזים עירוניים. ובמקביל, הנהירה לעיירות הפיתוח: מעלות, קרית שמונה ואחר כך ירוחם, דימונה ועוד. גם לחלק מהישיבות התיכוניות היה תפקיד דומה, שהחל כבר קודם לכן, תחילתו בהתיישבות והמשכו בערים ובעיירות. הנוער הדתי-לאומי החל להזדהות יותר ויותר עם דרכה של תורה והחל לנהור בהמוניו לישיבות הגבוהות ולישיבות ההסדר. ההתרחבות הגיעה לאחר מכן גם לעומק, על ידי הקמת בתי ספר יסודיים תורניים, ישיבות קטנות לצעירים ואפילו גנים תורניים.

ומן הפריפריה חזרה למרכז. האחריות לרוב הציבור המתגורר במרכז הארץ הביאה לתופעה חדשה, ישיבות בערים הגדולות: תל אביב, רמת-גן, ראשון-לציון, פתח-תקוה, ועוד. ובמקביל גרעינים תורניים בערים ובעיירות בכל רחבי הארץ מקצרין ועד אילת, כולל ערים גדולות במרכז הארץ, בת-ים, רחובות, לוד, רמת השרון, אשקלון, יפו ועוד ועוד. יש להניח שכל גרעין תורני כזה יגרום לתסיסה רוחנית במקומו, בתיה"ס הדתיים יתחזקו ובוגריהם ימשיכו לגדול בתורה בישיבות. דינמיקה זו תלך ותתרחב ותתפשט למקומות נוספים. האם היא תביא עמה גם גל של חוזרים בתשובה? ימים יגידו. אך גם התחזקות והתעלות בתורה בציבור הציוני-דתי היא יעד נכבד ביותר לכשעצמו.

[במאמר מוסגר יש להעיר שהשאיפה המוצדקת של כל ישוב בארץ להקים בתוכו ישיבה גורמת לריבוי מוסדות קטנטנים ולריקונם של מוסדות גדולים וותיקים. פעמים שהחידוש או גילם הצעיר של העומדים בראש המוסד החדש הוא הקוסם לנוער, ללא הצדקה של תכנית אמיתית. אמנם קנאת סופרים תרבה חכמה ואין מקום להגביל את הקמתן של ישיבות חדשות. אולם בהתחשב עם המשאבים המוגבלים של המועמדים לישיבות וסכנת חורבנן של ישיבות גדולות וחשובות אי אפשר לתת מענה לכל ישוב וישוב. יש מקום לווסת את הקמתן של ישיבות חדשות למקומות מוגבלים בלבד ולאוכלוסיות שעד עתה לא נהרו ללמוד תורה בהמוניהן.]

ט. גזע וענפים

ב"ה, נוצר כאן "עולם תורה" גדול, ארצישראלי לא רק במיקומו, אלא גם ברוחו ובתפיסת עולמו. תורה הרואה עצמה מחוברת לכלל ישראל, לארץ ישראל ולמדינת ישראל. תורה תמימה, המקיפה את כל חלקיה, הלכה ואגדה, תנ"ך ואמונה, הרואה מתפקידה לרומם את כל החברה הישראלית גברים ונשים, למדנים ואנשי מעשה ואת כל תחומי העשייה בישראל, בחקלאות ובתעשייה, במדע ובטכנולוגיה, באמנות ובתרבות, בשירה ובספרות, בצבא ובהתיישבות. לא רק חדירה של אנשים שומרי מצוות לתחומים אלו, אלא בעיקר של אנשים הרואים את עצמם בני תורה, המונחים ע"י ההלכה והפוסקים והם עצמם עוסקים בתורה ומלבנים את הסוגיות הרלוונטיות.

ההתפתחות התורנית מסתעפת לכיוונים שונים, ויש לשמור על פרופורציה בין הגזע לבין הענפים. הגזע הוא תורה לשמה, ותורה בלבד ללא כל תוספות ומגרעות. שאיפה לגדלות בתורה, בעיקר בהלכה, ובמקביל – גם בתחומיה האחרים. גזע גדול חזק ובעל שורשים עמוקים מצמיח ענפים לכל העברים. כוחה של תורת ארץ ישראל הוא בהתפשטותה על מרחבים רבים. בנוסף לישיבות הגדולות מסתעפת רשת אדירה של ישיבות תיכוניות, מכינות קדם-צבאיות, כוללים ומדרשות ליד אוניברסיטאות, כל אלו מבטאים את כוחה והתפרסותה של תורת ארץ-ישראל לכל העברים והתחומים.

יש רק לשמור שהגזע והשורשים יהיו די חזקים כדי שיוכלו לשאת עליהם את כל הענפים הרבים. ריבוי הענפים על חשבון הגזע עלול לערער את יציבותו של עץ החיים כולו חלילה. תורת ארץ ישראל פורחת ופורצת ימה וקדמה צפונה ונגבה לכל תחומי התורה וחיי המעשה ועוד היד נטויה.

י. "עטרה ליושנה" או "הקצנה דתית"?

לכל אור מתלווים צללים. התעצמותה של התורה בציבור הציוני דתי, שהצילה אותה מהתפוררות והחזירה אותה לדרכה המקורית, דרכה של תורה, עוררה גם ביקורת. טענת המבקרים היא שלא זו דרכה של הציונות הדתית, כביכול. לדעתם, זו דגלה בפשרנות כדרך אידיאולוגית והחינוך התורני הוליד "הקצנה". הצגה זו של הדברים אינה מדויקת. לא הישיבות הקצינו, אלא הרחוב הוא שהידרדר. ראשוני המזרחי ומייסדיו היו תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה. הם צמחו בעולם הישיבות ולא העלו על דעתם אפשרות לקיומה של תנועה דתית ללא היצמדות לתורה, לומדיה ומלמדיה. הישיבות חייבות לחנך לקיום מדוקדק של כל המצוות שבתורה. הן חייבות לעודד הידור מצוה ומידת חסידות בקרב תלמידיהן, גם אם לא כל תלמידיהן ימשיכו בדרך זו. השאיפה לשלמות אינה הקצנה. זו דרכן של הישיבות מקדמת דנא. שאיפה זו חייבת תמיד להיות נר לרגלן של הישיבות. שאלמלא כן הן לא תהיינה ישיבות ותלמידיהן לא יקיימו אפילו את הנורמות הבסיסיות של ההלכה. עליהן לשאוף לגדל, בין היתר, גם תלמידי חכמים גדולים ההוגים בתורה יומם ולילה ויודעים אותה להיקפה ולעומקה, גם אם ברור שרק יחידים יגיעו לדרגה כזו. אלף נכנסים למקרא ורק אחד יוצא להוראה. אולם לעולם אין לדעת מיהו האחד, ולכן יש צורך בפירמידה בעלת בסיס רחב שכולה שואפת לגדולות. אחריותן של הישיבות לתורה ולכלל ישראל, לרמתו הרוחנית והמוסרית, מחייבת אותן לשמור על רמתן הרוחנית, שהרי לשם כך הן קיימות. כשם שאוניברסיטאות, להבדיל, אינן יכולות להוריד את רמתן האקדמאית בגלל הימצאותן של שכבות בעלות השכלה נמוכה בחברה, כך גם הישיבה אסור לה לגמד את מטרותיה בגלל החילון הקיים בחוץ. אדרבה, ככל שהישיבה תתחזק ותתעלה, כן תגבר השפעתה על החברה. האמת סופה לנצח וסופו של האור לגרש את החושך.

לעומת השאיפה לשלמות, השוררת בעולמה של תורה, המציאות שבחוץ הפוכה. שם יש מגמת ירידה. הרחוב הדרדר. האם אפשר להשוות את הערכים והתרבות ששררו בעולם לפני דור לעומת אלו ששוררים בו היום? האם ניתן להתעלם מעוצמת חדירתם של כלי התקשורת ובהם גם מסרים שליליים לתוך כל בית ובית? האם יש אפשרות להשוות את רמתה התרבותית והמוסרית של התקשורת היום לזו שהיתה בעבר? הישיבות לא השתנו המציאות היא שהשתנתה.

עם זאת על תלמיד הישיבה להכיר בעובדה שרובו של הציבור לא זכה ללמוד תורה כמוהו ואינו מסוגל להגיע לרמתו הרוחנית, לרוב שלא באשמתו. הדבר מחייב פתיחות והבנה למצב, ומתוך כך מוטלת אחריות על בן הישיבה להשפיע על סביבתו בדרכי נועם ובסבלנות ולקרבה לתורה. הידור מצוה ומידת חסידות רצויים מאד, אך חסיד אמיתי אינו מקטרג על אחרים, לא בא עליהם בטרוניות ולא פורש מהציבור. על בן הישיבה לדעת מהי הלכה ומהו לפנים משורת הדין. ע"מ שגם מי שאינו הולך בדרכם של חסידים, כולל אולי הוא עצמו, עדיין לא הוציא את עצמו מכלל המסגרת הנורמטיבית של כלל ישראל.

אלא שפעמים הנער עודנו נער, ואין לו עדיין סבלנות ויכולת נפשית להלך במתינות. הוא עדיין בראשית דרכו ורבים הפיתויים המטים אותו ממטרתו. ותגובתו הספונטנית לסביבה, שלעתים היא אפילו עוינת, ב"עין תחת עין", כלומר עוינות תחת עוינות; כאשר נשק ההגנה העצמית היעיל ביותר מבחינתו הוא התקפה על הזולת. וככל שהביקורת על עולמו הרוחני גדולה ותקיפה יותר כך הריאקציה אף היא קשה יותר. ה"הקצנה" בעמדות הרעיוניות והחברתיות אינה בהכרח פרי החינוך הישיבתי. היא תוצאה אומללה של המצב הטרגי שבו נתון כיום עם ישראל, שבו אין תמיד הבנה מספקת לחיוניותו של החינוך הישיבתי לקיומו של העם ולהתפתחותו התקינה.

אולם, אף על פי כן נקראים תלמידי הישיבות להתעלות על עצמם, לגייס את כוחותיהם הנפשיים ולגלות הבנה לחומת אי ההבנה שסביבם, כי רק זו תגרום לבסוף סדקים בחומה ותפיל אותה.

על בוגרי הישיבות ותלמידיהן לאמץ את דבריו של מרן הרב קוק זצ"ל, הנאים למי שאמרם:

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק,

אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה,

אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה (ערפילי טוהר עמ' לט).

יא. אין תורה כתורת ארץ ישראל

זכתה מדינת ישראל לשמש כיום מרכז תורני ההולך ומתעצם ומאיר לגולה כולה. צעירים מכל קצות תבל באים לתקופות קצרות וארוכות כדי להתבשם מתורת ארץ ישראל. גם בארץ עצמה הולכת עטרת התורה וחוזרת ליושנה.

ב"ה, זכינו לראות את עולם התורה הארצישראלי הולך וגדל, מעמיק שורש נושא ענפים ומצמיח פירות למכביר, פרי הארץ לגאון ולתפארת.

תורה מחזרת על אכסניה שלה, משום שהוכח מחדש ששום בור נשבר אינו יכול לשמש תחליף למעיינה הנצחי של הישיבה, ורק בו תלוי קיומנו.

"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (רס"ג).