השבת בעידן המודרני

תורת ישראל – תורת חיים

תורת חיים היא תורה בה משתקפים החיים כולם על כל גווניהם וצורותיהם. החיים מתחלפים ומשתנים במרוצת הזמן; אולם עקרונות התורה נשארים נצחיים וקבועים. יישומם של עקרונות אלו עלול להשתנות עם הנסיבות, כאותה שמש אחת המשתקפת בזגוגיות צבעוניות. התורה עצמה היא שקבעה שבמקרה מסוים יחול דין אחד ובמקרה אחר יחול דין שני. לא לחץ חיצוני הוא המשנה את הדין, אלא עקרון פנימי הנתון וקבוע מראש.

תורת חיים היא תורה הקובעת עמדה ומתייחסת לכל תופעות החיים ומטילה עליהם את חלותה ומרותה. אין התורה מתחשבת בחיים או נכנעת מפניהם. תורה כזו אינה תורת אמת, זו לא תורה מן השמים. התורה רוצה להעלות את החיים הארציים אליה ולא להתכופף אליהם. גם כשההלכה מקילה בנושא מסוים, היא עושה זאת לא בגלל אילוץ חיצוני, אלא בהתאם לכלליה הפנימיים והעקרוניים. אולם אין בעיה שאינה מתייחסת אליה. כל תופעה חדשה, המעוררת בעיה הלכתית ותובעת את חלותה, מצריכה עיון מדוקדק ומחשבה מעמיקה. לא במחי יד ובקלות ראש ניתן לקבוע את עמדת ההלכה כלפי העניין הנידון. פסיקה רצינית אורכת זמן, והכרח טבעי הוא שיתגלעו חילוקי דעות בין הפוסקים. לכן קיים תמיד מרווח זמן ניכר שבין השאלה לתשובה, בין המעשה לבין ההלכה.

מחפשי מומים, עלולים לפרש מרווח זמן זה, בטעות, באי יכולתה כביכול של ההלכה לענות על שאלות הזמן. אולם אלו המכירים את ההלכה מקרוב ויודעים את עושרה וכוחה מכירים בכך ש"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא".

פסיקה נבונה טעונה גם סייעתא דשמיא של "שואל כענין ומשיב כהלכה". כשאין שואלים כענין ממילא גם אין משיבים כהלכה. התשובה הינה פונקציה של השאלה. ככל שירבו השואלים כן ירבו המשיבים, וככל שתעלה רמתם ורצינותם של הדורשים כן ימצאו נדרשים בעלי סמכות שיוכלו להעמיק חקר ולמצוא פתרון לבעיות המתעוררות. לצערנו יש פינות בהלכה העומדות בקרן זוית. אין שואלים ולכן אין נשאלים, אין דורשים ולכן אין משיבים. המשפט העברי והלכות מדינה יכולים לשמש דוגמא לתופעה שלילית זו, אולי גם לכך התכוונו חז"ל באומרם: "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל"1.

מאידך גיסא זכתה השבת ליחס מיוחד בהלכה. חומרתה, תדירותה ומעמדה המועדף במערכת מצוות התורה (עד שאמרו שכל המחלל שבת בפרהסיא הריהו מומר לכל התורה כולה) – גרמו לתשומת לב מיוחדת הן מצד השואלים והן מצד המשיבים. ספרות הלכתית עשירה וענפה נוצרה על הלכות שבת, ובה באים לידי ביטוי כל הגילויים החדשים וההמצאות המודרניות בכל תחומי החיים.

מנוחת השבת

להלן ננסה לעמוד על העקרונות ההלכתיים וההשקפתיים המנחים אותנו בפתרון בעיות המתעוררות באשר לשימוש במיכשור טכנולוגי חדיש בשבת. לכאורה אין בשימוש בהם שום טירחה ומאמץ. אדרבה הם מקילים עלינו את החיים, מדוע שלא נשתמש בהם בשבת?

הנחת היסוד המונחת בשאלה זו נובעת מגישה צרכנית-חומרנית לערך הנעלה והמקודש של השבת, שהינה יום מנוחה פיזי. ומשום כך מתפרש, כל דין שאינו מתיישב עם הנחה זו, שלא כהלכה.

פתיחתה של הדברה הרביעית שבין עשרת הדברות מלמדת אותנו על גישה אחרת לשבת: "זכור את יום השבת"... השבת נועדה לשם הזכרה ומחשבה ולא רק לשם מנוחה. ואם גם בנוסח המקביל הוזכר מונח אחר שיש בו אולי לרמוז יותר על המנוחה, והוא "שמור את יום השבת"... – הרי באה המילה הבאה ומפריכה גישה זו: "לקדשו". המנוחה אינה תכלית כשלעצמה אלא אמצעי לשם קדושה ועלייה רוחנית.

מנוחה פיזית – פסיבית היא, הימנעות מעשייה ותו לא. הקדושה – אקטיבית היא, לא רק מחדל יש בה אלא אף מעשה, "...לעשות את השבת". השבת באה להפעיל את אותם כוחות נפש שימות החול מדכאים ומשתקים אותם. לא רק שלילת המלאכה יש בשבת אלא בעיקר תוספת חיובית של נשמה יתרה. לא רק שב ואל תעשה אלא גם קום עשה. "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו".

מנוחה אמיתית ושלמה משחררת את האדם לא רק מהמלאכה עצמה אלא גם מיחס נפשי כל שהוא לעסקיו וטרדותיו. היא מאפשרת את הפניית המחשבה וההתרכזות לזכרונם של אותם ערכים, הנשכחים מאתנו בימות החול. בימות החול טרודים אנו במלאכתנו ופרנסתנו ורואים באלו את מטרת חיינו. באה השבת ומשחררת את האדם מעבדותו הנפשית למעשה ידיו ומציבה בפניו מטרה נעלה יותר לעיסוקיו. היא מפנה את תשומת לבו לראשית היצירה העולמית, בה ברא ה' את החומר בששה ימים, ולתכלית הבריאה. יצירת כל יום מהווה נדבך ליום שלאחריו. האדם נברא ביום הששי ואחריו באה השבת. כל היצירה החומרית אינה אלא אמצעי ליצירה הרוחנית. 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם'. מעשי בראשית הגיעו לתכליתם, ליעודם הרוחני.

לא מאפיסת כוחות ח"ו נח ה' בשבת. הוא – אשר ברא את הקוסמוס כולו על היקפו העצום ופריטיו המרובים "באתא קלילא דלית בה מששא", ללא כל מאמץ משלו – כילה את מלאכתו ביום השביעי; – ללמדך שהיום השביעי הוא "תכלית מעשה שמים וארץ", הוא המטרה העיקרית שלשמה נברא הכל. "סוף מעשה במחשבה תחילה". ובצוותו אותנו לנהוג כמותו, הרי בהכרח לא לשם בריאותנו הגופנית והתאוששות כוחותינו בלבד קבע לנו את השבת, אלא בעיקר לשם בריאותנו הנפשית והתאוששות כוחותינו הרוחניים המתנוונים בימי המעשה ציוה עלינו לחדול ממלאכתנו.

קנה המידה לאיסור מלאכה בשבת הוא לא טירחתה, אפוא, אלא הסחת דעתנו מהעיקר אל הטפל, מיצירה רוחנית ליצירה חומרית. "מלאכת מחשבת אסרה תורה".

פתרונות טכנולוגיים לשבת

מי שרוצה להיות נבל ברשות התורה יכול אולי למצוא פתרון פורמאלי שיאפשר לו הפעלה של מכשירי בידור מודרניים בשבת. הטלויזיה, למשל, תוכל לדעתו לפעול באופן אוטומטי, כשהאולפנים משדרים תוכניות מוכנות וממוכנות מאליהן, ובבית מפעיל שעון השבת את המקלט ומפסיק אותו בבוא הזמן.

בעתיד הקרוב תיכנס לשימוש רחב מכונית שניתן יהיה להפעילה בשבתות: היא תונע ע"י מנוע חשמלי המופעל ע"י "שעון שבת", ולמי שגר מחוץ לעיר היא תוכל אולי גם לרחף בגובה של עשרה טפחים מעל הקרקע, כדי לאפשר יציאה מחוץ לתחום. שפת הים אף היא תוכשר לרחצה ע"י שובר גלים גבוה, ובגד-ים העשוי מפלסטיק ימנע את בעיית הסחיטה והכיבוס. כל אלו – לא "פתרון" לשמירת השבת יש בהם, אלא פתח לחורבנה ולהחנקת אווירתה הקדושה.

כאמור, לא רק מצות "שמור" קיימת בשבת, שפירושה שמירת הלכותיה, כללותיה ופרטותיה, אלא אף מצות "זכור" נאמרה עמה בנשימה אחת, שמשמעותה שמירת אווירתה המיוחדת של השבת ורוחה. הקפדה על ה"שמור" בלבד מייבשת את השבת מכל לחלוחיתה, מוציאה את רוחה ומותירה אותה כגוף ללא נשמה יתירה. ועל כגון דא המליץ הרמב"ן את מליצתו הידועה: "הרי זה נבל ברשות התורה"2.

מכאן נובעת גישתם של הפוסקים ביחס לשימוש במכשירים חשמליים בשבת. יש דיונים על היסודות ההלכתיים של החשמל, אם איסורו רק במקרה של הבערה, או שיש בו גם בניין או תיקון כלי, או מוליד. אלו ואלו מודים שאיסור זה – אבי אבות מלאכה הוא. כי אילו היינו מתירים את הפעלתם של מכשירים חשמליים בשבת, אפילו בדרך אוטומטית, היתה זו הופכת כחול לכל דבר. מכונת הכביסה מכבסת, מכונת הכלים שוטפת, המערבל החשמלי מקציף ובוחש ועוד כהנה וכהנה. וכבר עמד הרמב"ן (שמות לה, ג) על כך שמכלל ל"ט מלאכות שבת יצאה מלאכת הבערה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". כי האש משמשת יותר מכל להנאת הגוף, לחימום, לבישול ולרחצה. ומשום כך הדגישה התורה מלאכה זו במיוחד, ללמדך שלא לשם הנאת הגוף ניתנה השבת אלא לשם עליית הרוח3.

כל הפעלת כלי שיש בה בכדי להסיח את דעתנו מפעילותנו הרוחנית לפעילות ארצית – אף אם תופעל אוטומטית מערב שבת – יש בה משום חילול שבת ויצירת חלל בנשמתנו. ר' משה פיינשטיין סבר לאסור את האוטומציה החשמלית כדין אמירה לנוכרי (אג"מ או"ח ח"ד סי' ס). אמנם לא נהגו כמותו, כי השימוש באוטומציה מוגבל כרגע לדברים הכרחיים ובודדים. אם יפרץ חלילה הסכר ואווירת השבת תחולל יסכימו כל הפוסקים לפסיקתו של הגרמ"פ.

השבת והבידור

השבת – יום התכנסות היא, התכנסותה של המשפחה סביב שולחן השבת בזמר ובשמחה, התכנסותה של הקהילה בבית הכנסת לתפילה ולתורה והתכנסותה של הנשמה לעלייתה הפנימית. ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים וכן ההכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד אסורות הן, פוגמות הן ביחודה של השבת. הוגה דעות נכרי המשיל משל נאה: איזוהי מדינה מאושרת? זו שהיצוא שלה גדול מן היבוא. מדינה שהיבוא שלה עולה על היצוא, בסיסה הכלכלי רעוע ומט לנפול. כך גם האדם, ככל שהוא נזקק יותר ליבוא מבחוץ כן מתרועע מצבו הנפשי ותרבותו מתנוונת.

תרבות ההמונים המודרנית – הממטירה עלינו ללא הרף את סגנונה ואופנותיה באמצעות הרדיו והטלויזיה, הפלאפון והאינטרנט ודומיהם, מערפלת כל מחשבה צלולה, מקהה כל חוש ביקורת פנימי ומנוונת את היצירה הרוחנית האישית – מן הראוי שתשבות יום אחד בשבוע, ותאפשר לנו להתייחד עם עצמנו, להפעיל את רוחנו, לטפח את ייחודנו ולשחרר אותנו משעבוד וכניעה להמוניות, לוולגריות, לבנאליות ולשבלוניות. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, יד).