לימוד תורה ומחקר מדעי

לכל מדע יש דיסציפלינה ייחודית, עאכו"כ יש לתורה. לא הרי דיסציפלינה המקובלת בלימוד מתמטיקה כהרי זו המקובלת בלימוד היסטוריה. לתורה דיסציפלינה ייחודית משלה. כבר הרמב"ן בהקדמתו לספרו מלחמות ה' הבחין בין הדיסציפלינות הייחודיות למדעים השונים "אין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת (=הנדסה) ונסיוני התכונה". אמנם שיטות הלימוד בתורה מגוונות מאוד. ים התלמוד נקרא כך כי כל אחד סולל לו נתיב משלו. שבעים פנים לתורה. לכן היו שבעים חברי סנהדרין. אין מדע המאפשר חופש כה רחב של סגנונות אישיים כמו לימוד התורה. כי התורה ניתנה להילמד ע"י כל עם ישראל, כל אחד ואחד לפי סגנונו ונטייתו. אך עקרון אחד משותף לכל השיטות והסגנונות, שתורה יש ללמוד מתוכה. התורה אינה מושפעת מגורמים חיצוניים. נהר מכיפיה מתברך. לעומת נחל אכזב, המאסף רק מי גשם, נהר איתן יונק בעיקר ממקורותיו. ניתן להיעזר בכלים מבחוץ, אולם עליהם לעבור מעין "גיור". בדומה לנהר איתן, הגשם המזין את הנהר מחלחל למעבה אדמה ומשם הוא מוקיר את מימיו לנהר.

ההלכה נפגשת עם גורמים חיצוניים שונים. תנאי החיים המשתנים מחייבים יישום בצורה נכונה את התורה. אולם זאת התורה לא תהא מוחלפת. השינויים הם בתנאים החיצוניים ולא בתורה עצמה. על כן יש להיזהר מלערב בלימוד התורה שיטות חיצוניות שאינן אימננטיות לתורה ואשר מסלפות את המסר הנצחי שלה. רוחות זרות אלו עלולות לגרום לעיוותים בדרך הלימוד המקובלת מדור דור. אלו משבשות את הבנתה והמשכיותה הרציפה.

יש לשער שגם בהיות ביה"ד הגדול בלשכת הגזית ניתנה יד חופשית לכל אדם, גם מחוץ לסנהדרין, לפרש את התורה עפ"י הבנתו וסגנונו, בתנאי שלא יחלוק על פסיקת ביה"ד בנושאים העקרוניים האמורים. חרף גווניהם השונים היו כל חברי הסנהדרין מאוחדים באמונתם בתורה מסיני ובאחריותם להמשך רציף של התורה גם לדורות הבאים. הם ראו את עצמם כממשיכי דרכם של קודמיהם וקודמי קודמיהם, כל אחד לפי הבנתו וסגנונו. לא היה ביניהם מי שהמציא דרך חדשה שלא היתה מקובלת בעם ישראל. זקן ממרא, שהורה בניגוד לדעת הרוב, נענש, כדי שהתורה לא תיעשה כשתי תורות.

גם בהעדר ביה"ד הגדול אין אנרכיה בישראל חלילה. יש מסורת של פסיקה. יש סמכות. זו אמנם ספוראדית, אולם עם זאת היא גם מחייבת. כאשר נוצרת הסכמה רחבה של כלל ישראל (והכונה לתלמידי החכמים המובהקים שבו) סביב פוסק או פסיקה היא הופכת להיות הלכה מחייבת את כולם. כך התקבל השו"ע, למשל, הן השולחן והן המפה, כל אחד על עדתו, כספר המחייב כל אדם מישראל. כך התקבלו גם עקרי האמונה של הרמב"ם על כלל ישראל. ובדורנו ה"משנה ברורה" על יוצאי אשכנז, ה"בן איש חי" על חלק מעדות המזרח ועוד.

אמנם אין הגבלה לכאורה בשיטות הלימוד. כל אדם לפי הדעה אשר חננו ה'. אולם יש כמה תנאים: א. הדברים עומדים במבחן ההגיון הצרוף. ב. הם עומדים בכללי הפרשנות שהתורה נלמדת הם (לא השתמשנו במונח "נדרשת" המתאים בעיקר לתורה שבכתב. יש גם כללי לימוד של התורה שבע"פ). ג. הם אינם עומדים בסתירה עם פסיקות מקובלות. ד. יראתו של האומרם קודמת לחכמתו.

ברוך הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. אם כי לכל המפליגים בים יש נקודת מוצא אחת, כיוון אחד, ויעד אחד1.

ההבדלים בין שתי השיטות

במה אפוא נפרד המחקר האקדמי מלימוד התורה?

לצורך חידוד ההבדלים בין השיטות נדגיש תחילה את המפריד: המחקר המדעי מתמקד בעיקר בעובדות הסטטיות. לעומת זאת, לימוד התורה עוסק במסרים הדינאמיים. ואפרש את שיחתי. את המחקר המדעי מעניין מאד הטקסט, שכבותיו, רבדיו, זמני אמירתו, זמני כתיבתו והדפסתו, האישים האומרים, המקום והזמן בו נאמרו הדברים, התנאים החברתיים הכלכליים והמדיניים. לעובדות הסטטיות האלו יש משקל רב מדי במחקר.

אם ננקוט לשון גוזמא נאמר שאת לומד התורה כל אלו אינם מעניינים. מה לי כתב יד ליידן או כת"י מינכן, מה לי רבה או רבא, אם הוא חי במאה הרביעית או החמישית, תחת שלטון ביזנטי או פרתי, בתנאי רווחה או מחסור, למאי נפ"מ? מעניינים אותו המסרים, התכנים. בעיקר ה"מה". מה נאמר, מהי הסברה, מה התוך, מה ההלכה.

אמנם גם השיטה המדעית עוסקת ב"מה", הרי בכל זאת זה העיקר. אולם בגלל העיסוק האובססיבי בכל הנתונים שברקע ה"מה" עלול להשתעבד לרקע הסטטי. ה"מה" מצטמצם לאומר, לתקופה, למקום, לתנאים. כל אלו עלולים להסיח את הדעת מהתוכן. יתרה מזאת, דיסציפלינה סטאטית זו מגבילה ומצמצמת את המסרים ההלכתיים לזמן מקום ותנאים מסוימים בלבד. לא ניתן להסיק מהם מסקנות ולהשליך מהם השלכות להמשך. מכוח הנחות מוטעות אלו נוצרת ביקורת על שיטת פסיקתם של פוסקי ההלכה לדורותיהם.

במקום היקש לוגי פנימי ממקרים דומים או סותרים והסקת מסקנות למקרים אחרים, עלול המחקר להתמקד בהיקש חיצוני של תנאים ומצבים צדדיים. לדוגמא, בהימצא סתירה בין שני מקורות בתלמוד בנושא מסויים יעדיף לומד התורה תירוץ המבוסס על סברה הגיונית. ממנה יש להקיש למקומות אחרים ולהקשות עליה ממקומות אחרים. כך נוצרת דינאמיקה של פסיקה הבנויה על הפלפול בהלכה. (ואין הכוונה לפלפול חריף היוצא מכל החשיבה ההגיונית הסדורה, אלא דיון הגיוני סביר שכל בר דעת יסכים עם הנחותיו). וממילא אין הדעת נתונה כמעט לדברים חיצוניים המסיחים את הדעת מהעיקר. לעומת זאת, הלימוד האקדמי יעדיף יישוב קושיות כאלו בדרך סטטית, כגון גירסא אחרת של הנאמר או של האומר, שינויים בתקופות או בתנאים כלכליים וחברתיים. [פעמים שאין סתירה או קושיה הנראים לעין, אולם יש חוקרים שיחטטו וימציאו הבדלים דקים בין אמירה לאמירה ויתלו אותם בתנאים צדדיים. קשה להתעלם מהתרשמות אובייקטיבית שהתיזה קדמה להוכחה. וכדי להצדיק אותה הומצאה השאלה. משל למי שירה את החץ ואח"כ סימן את העיגול.] במילים אחרות במקרה של קושי, האקדמיה תעדיף תירוץ טכני והישיבה תעדיף תירוץ הגיוני-למדני. למותר להעיר שתירוצים טכניים בלבד מרגילים את האדם לחשיבה שטחית. במקום לאמץ את האינטלקט ולחשוב על פתרון חכם, קל יותר להציע פתרון טכני.

האמת היכן?

עם זאת גם גדולי ישראל לא נמנעו מלתרץ קושיות על סמך שינויי גירסאות או הבדלי תנאים ומקומות. ההבדל הוא בהינעלות על חשיבה חד-צדדית. מי שמראש קובע דיסציפלינה, שסתירה תיושב בעיקר בשיטה הסטטית על סמך הבדלי גירסאות, או שינויי רקע, תקופות ומקומות, טועה. כשם שמאידך כל מי שדוחה על הסף את עצם האפשרות של גירסא אחרת כדרך לישוב קושיא חוטא לאמת. דרכם של גדולי ישראל היתה שימוש בשיטות שונות ומגוונות. הם מעולם לא ננעלו על דרך אחת ויחידה. הב"ח והמהרש"ל, הגר"א והרש"ש, לדוגמא, הציעו תיקוני גירסאות רבים מאוד, אולם ראשית כל ומעל לכל הם הפעילו את החשיבה ההגיונית. היא זאת שקבעה איזו גירסה עדיפה. על הגר"א מספרים שלא הגיה אות אלא א"כ היו לו 13 ראיות לכך (אין להינעל דוקא על מספר זה אולם הרעיון ברור).

ובאשר לתלות בתנאים חיצוניים, שיטת הלימוד המקובלת אינה מתחשבת בדרך כלל בתנאים החיצוניים, כגון זמן ומקום. כמעט ולא צריכה להיות השפעה של תנאים אלו על הסברה ההלכתית. אמנם פה ושם יש מקום להביא בחשבון תנאים חיצוניים, אולם לא התנאים גורמים לקביעת העמדה ההלכתית. זו נקבעת ע"י שיקולים אימננטיים, פנים-הלכתיים. המקום והזמן אינם אלא גורם מזמן להיווצרותם של שיקולים אלו.

הקיטוב שנוצר בין שיטת הלימוד הישיבתית לבין שיטת המחקר המדעי, כשכל צד מתבצר בעמדתו ומקצין אותה, אינה תורמת להבנת האמת האובייקטיבית. מה גם שאובייקטיביות היא הנחת היסוד העיקרית של כל מדע. ומדע הנעול על דיסציפלינה אחת בלבד ואינו פתוח לדיסציפלינות אחרות אינו יכול להיחשב מדע אמיתי.

מדע מהו?

עצם הטרמינולוגיה השרירותית המגדירה שיטה אחת כ"מדעית" לעומת שיטת הלימוד המקובלת, היא שורש הבעיה. כל אותם גדולי תורה שהוזכרו לעיל, שעסקו בין היתר, גם בביקורת הטקסט ברמה גבוהה ביותר, לא היו זוכים לתואר "מדעי".

החוקרים המדעיים רואים את עצמם חלק מעולם המדע האוניברסאלי ומשועבדים לכללי החשיבה המקובלים בו. (אלמלא כן לא היו זוכים להכרה מצד עמיתיהם). המדע הכללי, בעיקר במדעי הטבע, מבוסס על חשיבה ביקורתית, פתוחה ואובייקטיבית. עקרונות חשיבה זו הונחו על ידי סוקראטס, שאמר על החשיבה המדעית הפילוסופית: התימהון – אֵם הפילוסופיה2. ובלשון אחרת: הטלת הספק והביקורת הן אִמֹותיו של המדע. ביקורת זאת חייבת להיות רציונאלית, אובייקטיבית ומשוחררת מכל דעה קדומה.

החוקר מעמיד את עצמו מעל לטקסט, מעל האישים המוזכרים בו, מעל המסרים המועברים בו. הוא "אובייקטיבי" כביכול. הוא מנסה להבינם עפ"י הבנותיו האישיות והנחותיו השרירותיות. בעצם הוא מעמיס עליהם תפיסות הרחוקות מעולמם כרחוק מזרח ממערב. בין היתר פועלת באופן סמוי מידת ההתנשאות. החוקר חכם יותר מנחקריו. הוא גם חכם יותר מחכמים ששיטת לימודם שונה משלו. הוא הרי "מדען מתקדם" והאחרים לא...

יתרה מזאת, חוקר מדעי אינו רואה את עצמו בהכרח מחויב לתורה ומצוותיה. יש חוקרים רבים שיראתם קודמת לחכמתם, אולם לא המחקר המדעי הוא שגרם לכך. פעמים שאוירת המחקר, שאינה מחייבת, גורמת לחוקר לפקפק בנחיצותן של הלכות ואמונות.

בהשפעת תיאוריות מסוימות במדעי הביולוגיה, גם מדעני הרוח מעדיפים לפרש תהליכים היסטוריים על פי הסברים אבולוציוניים, על אף שאין שום הכרח רציונאלי לכך, מלבד הרגל חשיבה שהתפתח בדורות האחרונים. העדפת שיטה זו והחדרתה לחקר התלמוד לא נובעת משיקולים רציונאליים ומדעיים אמיתיים, היא שרירותית, ונובעת מהנחות סובייקטיביות שמגמתן לפרש את התלמוד בדרך צדדית, לא בדרך הסלולה בה למדוהו מדורי דורות. הסברים רבולוציוניים, שלפיהם תופעות רוחניות עשויות להתחולל בדילוגים וללא השפעות חיצוניות ייתקלו בטענה שאינם "מדעיים"...

ההיסטוריוציזם

אחת הדוגמאות המפורסמת ביותר שהתפיסה ההיסטוריוציסטית שוגה בה, ושכבר הפכה להיות מעין אקסיומה בעולם המחקר, היא הפרוזבול. לדעתה, התנאים הכלכליים "אילצו" כביכול את הלל לתקן פרוזבול. ומכיוון שדאגתו היתה נתונה למצב הכלכלי הוא חידש הלכה. (כלומר הלל "נכנע" ללחצים. ומכאן גם פילוסופיה שלמה של מטה-הלכה שניתן אולי להגדירה יותר כ"מתה הלכה" חלילה...) ולא היא. התנאים הכלכליים אילצו את השואלים לשאול, האם יש פתרון הלכתי לבעיה שנוצרה? התחשבותו של הלל במצב הכלכלי היא אימננטית להלכה, שבשעת הדחק ניתן לסמוך על עקרונות בסיסיים יותר. מה שעמד בראש מעייניו של הלל היה חשש מוסרי שאנשים יעברו על לאו מפורש בתורה "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". הכלכלה גרמה אפוא לקלקלה מוסרית והיא שהניעה את הלל להעדיף מצוה דאורייתא על פני מצוה דרבנן. וגם זאת על סמך עקרונות שהיו קיימים מכבר בתורה עצמה. הזמן גרמא רק להשתמש בהם. הלל לא המציא אפוא את תקנת הפרוזבול. עקרונותיו, שגביית חוב ע"י בי"ד אינה דומה לגבייתו ע"י אדם יחיד, היו קיימים מאז ומעולם. הצורך ליישם אותם הוא שהתעורר בתקופה מסוימת, בנסיבות מיוחדות.

בעקבות הפרוזבול מוזכר לרוב גם היתר העיסקא, שאף הוא מתפרש בטעות כפשרה בין אילוצי הכלכלה לבין ההלכה. כל בר בי רב יודע שעיסקא אשר פירושה שותפות בין משקיע למקבל, היא לא רק מותרת אלא אף רצויה לכתחילה בתנאים מסוימים3. דוגמאות אלו, שהפכו למקובעות במחקר, משמשות בדרך כלל בניין אב לסוגיות רבות בהלכה.

ומאקסיומה זו נגזרת אקסיומה אחרת, פרי השפעתו של הדרוויניזם מהמאה ה-19, שלפיו הכל מתפתח. גם ההלכה משתנית כביכול. ניתוח הסוגיה התלמודית לרבדיה והמשנה לשכבותיה והפסיקה לדורותיה מתפרש פעמים רבות כ"התפתחות" כביכול של ההלכה מדור לדור. בולטת כאן מגמתיות, המערערת את אחד מיסודותיו החשובים ביותר של המדע והוא: האובייקטיביות.

אין ספק שכל דור מוסיף נדבך משלו לבנין התורה האדיר, אולם, כאמור לעיל, אין זו התפתחות בהלכה עצמה, אלא ביישומיה. בכל דור מתעוררות שאלות חדשות ומתגלים צרכים נוספים המחייבים התייחסות הולמת, אולם עקרונות ההלכה אינם משתנים ולא ישתנו לעולם.

בית המדרש אינו יכול לקבל את התזות המדעיות האמורות, ומחקרים מסוג זה אינם עוברים את ספו. ומכיון שהם נושאים את השם "מדע" הם יוצרים ריאקציה נגד המדע כולו, למרות שיש מקום לשימוש מדעי מבוקר גם בין כותלי בית המדרש.

המחקר המדעי בתפיסתו הסטטית עלול לכלוא את החשיבה התלמודית במעין דטרמיניזם. התלות המוגזמת שחלק מהחוקרים, בגלל דרך חשיבתם המקובעת, תולים אמירות תנאיות או אמוראיות בתנאי המקום והזמן עלולה להפוך את חכמי התלמוד למשועבדים לכאורה לנתונים חיצוניים שאין להם כביכול שליטה עליהם. פלוני היה "חייב" לומר כך בגלל עוניו, כביכול, והאחר "נאלץ" לומר אחרת בגלל עושרו, כביכול. שיטות מחקר אלו יוצרות אסוציאציה עם מאמיני המטריאליזם ההיסטורי שהיו בין המרכסיסטים בשלהי המאה ה-19. אפילו מדעי הטבע המדויקים אינם כבולים עוד בכבלי הדטרמיניזם. אולם מדעי הרוח בחלקם עדיין שבויים בתפיסה היסטוריוציסטית הכובלת כל רעיון בהכרח לתנאי סביבתו ותקופתו.

הדינמיות של ההלכה

למותר לציין שאם שיטת המחקר תשתלט חלילה על התורה היא עלולה לנוון ולהקפיא את החשיבה ההלכתית. אם פסיקה היא תוצאה של תנאים חיצוניים ארעיים אין לך בה אלא שעתה ומקומה בלבד. לא ניתן להקיש ממנה למקרים אחרים, כי כל מקרה תלוי בסיטואציות שונות. אמנם אין להתעלם משינויי תנאים ונסיבות. אולם אלו ראויים להישקל רק כאשר יש להם זיקה ישירה ועניינית להגדרה ההלכתית.

ההלכה היא דינמית ולכן מעצם מהותה אינה יכולה לקבל תפיסה זו. כשמה כן היא, היא הולכת ונמשכת מדור לדור כשהיא מדמה דבר לדבר ומקישה שאלה מעשית בימינו לשאלה דומה שנידונה בעבר. ההלכה יודעת היטב להבחין בין פסיקה שנאמרה במקרה אחד לבין מקרה אחר. היא מודעת לתנאים ולרקע השונים. היא לא מעתיקה הלכה שנאמרה בתנאים מסוימים בצורה עיוורת לתנאים אחרים. היא משמרת רק את העיקרון הפנימי. וכאן ההבדל העקרוני. התנאים החיצוניים שימשו רק כרקע שבו התעוררה השאלה וחייבה פתרון מסוים. התנאים לא היו סיבת הפתרון, הם היו סיבת השאלה שהתעוררה עקב אירוע מסוים. אולם הפתרון ניתן על סמך עקרונותיה הנצחיים של ההלכה. ואכן יש לבדוק בכל מקרה מחדש האם יש ליישם את אותו עקרון גם בנתונים אחרים.

עירוב תחומין

אילו המחקר המדעי במקורות התנ"ך, התלמוד ומחשבת ישראל היה מצטמצם בגבולות המחקר הטהור בלבד היה מונע את עצמו מעימות חזיתי בינו לבין לומדי התורה. ואדרבה, היה ניתן אולי למצוא גשר בין העולמות שיפרה את כל הלומדים תורה לשמה. גם אז היה צריך להגדיר היטב את התחומים, והמחקר המדעי היה צריך לקבוע מראש שמחקרו הוא תיאורטי בלבד ואין לו שום השלכה הלכתית או השקפתית מעשית. אולם כאשר בין החוקרים המדעיים יש הנוטלים לעצמם סמכות גם להביע דעות, לפסוק הלכות, לערער מוסכמות ולהסיק מסקנות מוסריות ומעשיות ממחקריהם, הם חורגים מסמכותם המדעית, הם גורמים בכך נזק לתדמיתו של מדעם דוקא בקהל היעד האדיר של לומדים שהיה מסוגל להיות פתוח וקשוב למחקריהם. הם כורתים את הענף, של הקהיליה המדעית הפוטנציאלית הגדולה ביותר, שעליו הם היו אמורים לשבת. הנתק מונע הפרייה הדדית בין הלומדים וכל מחנה מסתגר ומתבצר בתוך חומותיו.

המדע בשירות התורה

עם זאת בין לומדי התורה יש לא מעט שאימצו לעצמם את כלי המחקר המדעי, כאוטודידקטים, והם משתמשים בהם במסגרת לימוד התורה המקובלת בישראל. אולם זו נחלת יחידים. חבל מאד שלימוד התורה הישיבתי מודר כמעט לחלוטין ממחקרים מדעיים טובים ורציניים שהיו יכולים לסייע לו בלימודו. דוגמאות פשוטות הנראות כ"מדעיות" חייבות להיות אבני פינה לכל לומד. בלעדיהן עלול תלמודו להשתבש. לקביעת הגירסא המדוייקת אם היא רבה או רבא, רבי אמי או רב אמי, ר' אליעזר או ר' אלעזר וכדומה יש השלכות משמעותיות ביותר לישוב סתירות ולפסק הלכה. מה שמכנה ר' אלחנן וסרמן כ"ידיעות נחוצות" הרי הן בעצם ידיעות "מדעיות" (עיין בהקדמתו לקובץ הערות ליבמות). כגון שהרשב"א על סוכה הוא הריטב"א ושהרשב"א על כתובות הוא הרמב"ן. ובהוצאה ה"מדעית" (על טהרת בית המדרש) של חידושי הריטב"א על גיטין של מוסד הרב קוק מתברר שהם משל חכם אחר: ר' וידל קרשקש. מי מחברו של ספר החינוך, או להבדיל בשמים ראש, ומי הם בעלי התוס' על המסכתות השונות? כל לומד מרגיש שהתוס' על נזיר שונות ממסכתות אחרות. אולם מי חיברם? מיהו משי"ח בתוס' מכות וכתובות? מדע זה שימושי מאד לישוב סתירות בין תוס' במקום אחד למקום אחר. וכן הידיעה שיש תוספות סבוראיות לתלמוד (ואין הדבר גורע מחשיבותן וסמכותן) ומיהו רבינא, חברו של רב אשי או שמא היה רבינא נוסף? כל אלו כבר נמצאים בכתבי הראשונים, אלא שבישיבות לא שמים עליהם דגש. ואכן דגש חזק מיותר פה, אולם דגש קל לא יזיק לאינטליגנציה התורנית של לומד התורה.

גם לריאליה יש חשיבות רבה. איך נבין סוגיות שלמות בהלכות טומאה וטהרה בעיקר במס' כלים אם לא נזהה כלים מכלים שונים? רקע היסטורי עשוי לסייע להבנת הלכות שונות? יש נפקא מינה להלכה אם לאמו של שבור מלכא היתה סמכות שלטונית (ר' ב"ב ח), ואם בני מרים החשמונאית היו בניה הכשרים ויכלו לשמש בכהונה (שם ג) ומתי השתלטה הנצרות על ארץ ישראל (לקבוע מתי החל חשבון הלוח ר' לדוגמא רמב"ן מלחמות ה' לגיטין דף לו) וכבר עסקו בכגון דא גדולי ישראל כמו היעב"ץ והמהר"ץ חיות וממשיכיהם בתחומי מדע אחרים, במדע המקרא – הרד"צ הופמן, ובמדע התלמוד – הרב יחיאל יעקב וינברג, ובהיסטוריה – הרי"א הלוי ודומיהם רבים אחרים. אלא שאלו היו רק פרפראות לחכמתם, ועיקר עיסוקם היה בתכנים המהותיים של ההלכה. מכל מקום הם לא ראו בכך משום ביטול תורה. הרבה דברים בש"ס מתבררים כתוצאה מידע נחוץ זה.

האם ניתן למצוא מקום למחקר מדעי במסגרת בית המדרש, באוירת בית המדרש ובפרופורציות שלו, כשהוא מבחין בין רקחות וטבחות לבין כתר המלוכה? לשאלה זו – רק בית המדרש יוכל לענות. אם האקדמיה רוצה לסייע בכך עליה להקפיד יותר על מחקריה שייכתבו בסגנון שבית המדרש יוכל לקלוט אותם. עליה להכיר את מקומה. ובנוסח ר' אלעזר בן פועירה: רב לך כתר מחקר, הניחי כתר תורה לבית המדרש.