זוגיות ומשפחתיות

הזוגיות והמשפחתיות כרוכות זו בזו כאש בגחלת.

ראשית, מבחינה טבעית, קשר זוגי תקין בין איש ואשה כולל בדרך הטבע גם ילדים. וכך נוצרת המשפחה הרחבה. מאידך, ילד נורמאלי יכול לגדול רק בבית חם ואוהב, דהיינו הורים ביולוגיים הרואים בו עצם מעצמם ובשר מבשרם, המגדלים אותו, דואגים לכל מחסורו ומחנכים אותו. קשר זוגי טוב הוא גם מפתח לגידול ילדים באוירה טובה. כשההורים מסוכסכים סובלים בעיקר הילדים. זוגיות טובה, היא אמנם גם ערך בפני עצמו, אולם הערך משפחתי הוא העיקרי. הנתינה לזולת מגיעה בה לשיאה. זוגיות עקרה מגיעה במקרים רבים לפירוק. הרצון בהמשכיות גובר על הקשר הזוגי, כי במהותו קשר זה נועד להמשכיות משותפת. הזוגיות נשמרת דרך הצאצאים גם לדורות הבאים.

מבחינה הלכתית מצות הנישואין קשורה עם מצות פרו ורבו. אמנם מצינו גם במקורותינו הבחנה בין הזוגיות לבין המשפחתיות. הדבר מתבטא בהבחנה התיאורטית בין מצות עונה לבין מצות פרו ורבו. אלא ששתי המצוות מתלכדות יחד1. וכן מצות הנשואין אע"פ שהיא מצוה בפני עצמה היא מוזכרת תמיד בהקשר לחשיבותה של מצות פרו ורבו "לא תוהו בראה לשבת יצרה".

תיתכן אמנם מציאות שבה לא ניתן לקיים מצות פרו ורבו ואזי יש גם מצוה בעצם הנשואין. אולם מציאות כזו היא רק בדיעבד, ומתקיימת באלמנים וגרושים מבוגרים שאינם יכולים למצוא אשה בת בנים.

הדברים מגיעים עד כדי כך שהלכה פסוקה היא שזוג שלא התברך בילדים במשך עשר שנים חייב להתפרק. אמנם הפוסקים (אה"ע פ"ת סי' קנד) התירו לאדם שאינו יכול להיפרד מאשתו העקרה להמשיך ולשמור על הקשר הזוגי עמה, למרות שלא יוכל לקיים מצות פרו ורבו. מכאן משמע לכאורה שהזוגיות היא ערך בפני עצמו הגובר במקרה זה על מצות פרו ורבו. אולם כשמתעמקים בדבר אנו מוצאים שההסבר לכך הוא אחר: ויתור על אשה שנפשו קשורה בנפשה הוא מחיר כבד מדי מכדי לשלם אותו עבור מצות פרו ורבו. כלומר, יש כאן סיבה אישית מיוחדת. הפסד זוגיות טובה נחשב חמור לא פחות מהפסד רכוש אם לא יותר (אשה אינה חלילה רכוש בעלה. ההקש הוא בדרך ק"ו, ומה הפסד ממון רב כגון יותר מחומש פוטר אדם ממצות עשה הפסד בת זוג לא כל שכן.) זהו מצב חריג. אולם העיקרון הכללי הוא שערך המשפחתיות חשוב יותר מערך הזוגיות כי הוא נשמת אפה של הזוגיות.

שני סיפורי הבריאה

כשתמצי לומר כבר בסיפור הבריאה ניכרת ההבחנה בין שני הערכים. בפרק א בבראשית נברא האדם כזוג, "זכר ונקבה בראם". ייעודה של הזוגיות היא ההמשכיות ואליה מכוונת הברכה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". המשפחתיות היא העיקר, הזוגיות אמצעי לה. בפרק ב בו מודגש הצד הערכי, האשה נבראה מצלע האדם משום שלא טוב היות האדם לבדו2. הבדידות היא סבל לאדם. היא לא טובה לא רק משום שהאדם יצור חברתי ("מדיני בטבע"), אלא שללא חברה הוא לא אדם טוב. הוא אגואיסט ואינדיבידואליסט. אין לו עם מי להיטיב. כדי להיות אדם טוב הוא חייב להעניק את הטוב למישהו. זו האהבה האמיתית, האלטרואיסטית. ללא זוגיות אין האדם יכול לקיים את המצוה "ואהבת לרעך כמוך" במבחן יום-יומי, בכל תנאי החיים המתחלפים. הזוגיות היא הדומיננטית פה. אולם היא הנותנת, דוקא שם בפרק ב נאמר: "על כן יעזוב איש את אביו אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", דהינו הילדים המשותפים. כי "לא טוב היות האדם לבדו" אינו מתבטא רק בזוגיות אלא בעיקר במשפחתיות. כאן מגיעה האהבה הטהורה לשיאה. אהבת אם לילדיה, רחמי אב על בניו, הם אב ואם לכל אהבה אלטרואיסטית אמיתית בעולם כולו. בפרק ב הזוגיות היא העיקר והמשפחתיות אמצעי לה.

בכוונה תארה התורה את הזוגיות והמשפחתיות בשני פנים. שני אלו משלימים זה את זה כשני צדדים של מטבע אחד. מכל צד שתרצה להציג את הדברים על כרחך תראה את שניהם. בין כך ובין כך הא בהא תליא, אין זוגיות ללא משפחתיות ואין משפחתיות ללא זוגיות.

שני הפנים מציגים מצבים גם ארעיים וחריגים. כגון שלבים שונים בחיי המשפחה. תחילה זוגיות ללא ילדים. לאחר מכן הרחבת המשפחה, ולבסוף שוב זוגיות לבדה, כשבמרחב קיימת המשפחה המורחבת, אולם הזוג בכל זאת חי את חייו העצמאיים.

הנתק

לעומת התיאור האידילי והאידיאלי של התורה, נוצר בעולם הפוסט-מודרני נתק בין השתים. זוגיות, אמנם בוסרית, מתחילה בגיל צעיר מאד, בגיל העשרה. המשפחתיות נדחית לעשור השלישי. לרוב, כשמקימים כבר משפחה יש מאחורי כל אחד מבני הזוג עבר לא קטן של זוגיות שהתחלפה במקרים רבים כמה וכמה פעמים. בשליש (ויש מקומות שכבר במחצית!) מהזוגות הנשואים המשפחה מתפרקת ונוצרת זוגיות חדשה במנותק מהמשפחה הביולוגית. הנתק בין הזוגיות למשפחתיות מגיע לשיא עיוותו בתופעת הילד ללא אב הפושה והולכת. החוש האימהי הטבעי מציק לאשה שדחתה את נישואיה, או בגלל שאיפתה לפתח את קידומה האישי, או משום שנגררה אחרי האוירה הכללית הדוחה נשואין לגיל מבוגר והחמיצה הזדמנויות שהיו לה בגיל הצעיר, או בגלל ביש מזל. היא מוצאת את עצמה לפתע כשהשעון הביולוגי מתקתק. ועליה להזדרז להיות אם בכל מחיר. גם אם הדבר בא על חשבון הבאת ילד לעולם שיסבול מחסך אבהי (הדבר הוכח במחקרים פסיכולוגיים). אם כזאת שרק טובת עצמה לנגד עיניה לא מביאה בחשבון את התוצאה של האנומליה של הבאת יתום לעולם. ואף אומלל ממנו. ליתום יש לפחות דמות אב להזדהות עמו. אולם ילד זה אינו יודע כלל מי אביו3. במילים אחרות: משפחתיות ללא זוגיות. כל זה הוא תוצאה של האוירה חסרת האחריות המאפיינת את החברה הפוסט-מודרנית. המורטוריום, אי נטילת אחריות, שהסתיים פעם בגיל העשרה נמשך עתה כעשרים שנה נוספות! המורטוריום ממשיך בתאוצתו. ותוצאותיו הן: הקריירה האישית קודמת לקריירה המשפחתית. ילדים הם "נטל" כביכול. הנוחיות האישית חשובה מכל. יש כאן אמירה גלויה: הצורך הפרטי קודם לאחריות המשפחתית ולקיום האנושי.

[הילודה באירופה עומדת היום על 1.7% כלומר כל זוג העובר מן העולם לא משאיר אחריו צאצאים מקבילים. וכשיובא בחשבון שאחוז הילודה באוכלוסיה המוסלמית, המהווה כיום כ-10% במדינות כמו צרפת, גבוה יותר מהממוצע, אין צורך בדמיון עשיר כדי לראות את שקיעתו של העולם המערבי בעוד שנים שלושה דורות. אולם איש לא מודאג. אכול ושתה כי מחר נמות.]

ערכי המשפחתיות

עם ישראל אינו יכול ללכת בדרך חתחתים זו. תפיסת החיים שלו היא ערכית. כלי הקידמה נועדו לשרת את הערכים. האשה יצאה מהפלך, התנור והכיריים. היא רוכשת השכלה, מקצוע ומעמד משלה. כל אלו נועדו להעלות את הרמה המשפחתית. לחזק את הקשר הזוגי הרוחני ולקדם את הרמה הרוחנית של המשפחה. ניתן להתקדם בו-זמנית בשני המישורים, גם במישור הקרייריסטי-האישי וגם בזוגי והמשפחתי.

לכן הקריירה המשפחתית חייבת להתקדם בהתאם. בתקופת הפוריות של האשה (שהיא קצרה יחסית!) יש צורך בהעדפה מתקנת. בראש סולם הערכים בתקופה זו חייבת לעמוד המשפחה. כי זו מצוה עוברת. אין לה זמן אחר. קצב התפתחותה של הקריירה המקצועית חייב להתאים אפוא את עצמו לקצב ההתפתחות של הקריירה המשפחתית.

ומכאן לזוגיות. אין ספק שהמשפחתיות מצריכה זוגיות טובה והדוקה. ילדים זקוקים לאוירה חמה ולבבית. היחסים בין ההורים משמשים דוגמא חיובית לכל בני המשפחה. ואולם באותה מידה גם להפך. זוגיות ערכית אידיאליסטית מחייבת משפחתיות. אין לך דבר הבונה את הזוגיות יותר מצחוקו הראשון של התינוק המשותף, של ההגאים הטרום-מילוליים של "אבא" ו"אמא". אין לך אושר גדול יותר מזוג הורים שילדם יושב ביניהם והם מאכילים אותו בזה אחר זה. האם ניתן להשוות זאת לזוג היושב לבדו בבית ריק? אין קונוטציה עמוקה יותר מאשר כינויה של האשה ע"י בעלה כאם ילדיו ושל הבעל ע"י אשתו כאבי צאצאיה. ילדים צריכים לחוש שאינם נטל חלילה על ההורים אלא ברכה.

אין לך אהבה אלטרואיסטית טהורה ונעלה יותר מאהבת אם לילדיה. אמנם כדי ליצור חום ואהבה מלאים בבית יש הכרח גם באהבה בין ההורים, אולם גם להפך, האהבה בין ההורים גדלה ומתרוממת ונעשית אידיאליסטית יותר כתוצאה מילדיהם. הקשר הזוגי מתמזג בהרמוניה המשפחתית השלמה.

נטיות הפוכות

ההפרדה בין זוגיות לבין משפחתיות מגיעה לשיאה בנושא החד-מיניות. נחלקו החוקרים האם המשיכה לבן מינו היא מולדת או נרכשת, האם היא מום מלידה, או סיבוך שנוצר במהלך החיים. מסתבר שעצם העלאת ההשערה, שתכונה זו היא מולדת ולכן היא בלתי הפיכה, מחדירה לתודעתם של צעירים המתלבטים בהגדרת זהותם, את הרעיון שהם אכן כאלו. אלמלא כן, ניתן היה אולי, בעזרת בעלי מקצוע, לשחרר אותם מהתלבטותם ולהעלותם על דרך הנורמה. המחשבה שהם בעלי מום מלידה לא מאפשרת לטפל בהם כראוי.

גם אם נקבל את ההנחה שמדובר בתכונה מולדת (דבר שיש לפקפק בו) אין להתעלם מהתוצאה הכואבת, שאנשים אלו אינם יכולים להקים משפחה נורמלית, ולהביא לעולם ילדים בדרך הטבע. מוסכם שאין לייעץ להם עצת אחיתופל להינשא לבני מין אחר, כדרך כל הארץ, מתוך הנחה שהנישואין עצמם יפתרו את בעייתם הקשה. במצב שנוצר, שלא תמיד הטיפול עוזר, זו אשליה. ק"ו שאין שום היתר להקים בית תוך כדי העלמת העובדה מבן הזוג. זו אונאה חמורה שאין לה כפרה. יש אולי מקום להציע נישואין כאלו רק כשבן הזוג מודע לחומרת הבעיה ובכל זאת מסכים לכך. במקרה כזה הם יוכלו להקים משפחה שבה יגדלו ילדים נורמאליים שיש להם אב ואם ככל המשפחות בעולם. אלא שלא קלה תהיה דרכם. רק בדרך כזו יש מקום לעודד ולתמוך בהם להקים בית בישראל.

יש להניח שלא כל אחד ואחת יאותו או יוכלו ללכת בדרך קשה זו ועליהם להכיר במצבם הטראגי. אין להם ברירה אלא לעכל את העובדה המרה שהם לא יוכלו להקים משפחה. היהדות לא מכירה בזוגיות אחרת זולת מסגרת המשפחה שבה יש אב ואם וילדים. ומכאן חומרת האיסור. עד כדי כך שזוג שאינו פורה חייב להיפרד. אמנם כשקשה מאד הפירוד התירו הפוסקים בשעת הדחק להישאר יחד ללא המשכיות. או ע"י אימוץ או בשימוש באמצעים של הפרייה מלאכותית. אולם כל זאת רק בזוגות שקיים אצלם הפוטנציאל המשפחתי ההוליסטי תרתי משמע (קדוש ושלם). אך מי שאין לו אפילו פוטנציאל להקים משפחה טבעית הוא בבעיה חמורה, שאין לה פתרון. ניתן להבין למצוקתו, לחוס עליו ולקרבו, אולם בשום פנים לא התירה התורה זוגיות לא תקינה, שאינה יכול לממש את המשפחתיות. זו לא הטרגדיה היחידה. כשם שלא התירה התורה לרווק בעל מום, שלא מצא בת זוג מתאימה, לחיות חיי הפקר, או נשואי תערובת וכדו', כך אין מענה משפחתי, עם כל הכאב והצער, ללוקים בנטייה חד-מינית. עם זאת, יש תחומים רבים בחיים שבהם הם יוכלו למצוא ביטוי וסיפוק. הנביא ישעיהו (פרק נו) עודד מקרים דומים באומרו:

אַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

האינדיבידואליות

רוחות המערב הפולשות לתוך בתינו מלחיצות גם את הצעירים הדתיים. אופנת המורטוריום, המעלה את הגיל של העדר אחריות עד לשנות השלושים, משפיעה באופן סמוי גם עליהם. הם קולטים את המסרים המסולפים שהמשפחה היא לכאורה נטל וילדים הם גורם מפריע כביכול לקידום האישי. כל אלו מצטרפים לגורמים לתופעת הרווקות המאוחרת ולרעיונות של זוגיות עקרה.

מוזר לשמוע מפי טייסים, קצינים קרביים ומבעלי תואר אקדמאי מתקדם טענות מוזרות שאינם בשלים כביכול להורות ולמשפחתיות, או שעליהם לבסס ראשית כל את הזוגיות. אתה שומע מגרונם את רוחות המערב הפרוע. איני חושד בצעירים אלו שאינם דוברי אמת. הם סבורים בתום לבבם שהם מביעים רגשות טבעיים וכנים, מבחינתם. אולם אי אפשר להתעלם מהשפעתה הסמויה של האוירה הכלל-עולמית שהם כל כך נסחפו לה עד שאינם מודעים לה.

המילכוד של צעירינו הוא בלתי נמנע. גם הם נדחפים כמו כולם להשגיות מקצועית מהירה. גם הם נגררים בעל כורחם אחרי אוירת המורטוריום של בני גילם החיים לכאורה כציפורי דרור חסרי כבלים. מאידך, אם הם אינם מרשים לעצמם את חיי ההפקרות המקובלים בעולם הם מייצרים מעין פשרה. אמנם מתחתנים כדת משה וישראל אך נדבקים בחיידק ההפרדה בין הזוגיות למשפחתיות. זוגיות – כן, משפחתיות – עדיין לא.

צעירים רבים סבורים בטעות שעליהם לגבש את אישיותם האישית לפני בחירת בן זוג. ולכן דוחים ודוחים את החלטתם להקים בית וטעות בידם. ההיפך הוא הנכון. גיבוש משותף של שני בני הזוג בגיל צעיר מתיך אותם ליחידה אורגאנית אחת שבה המשפחה לומדת, המשפחה עובדת, המשפחה צומחת ומתקדמת בכל תחומיה. בני הזוג מתמודדים יחד עם בעיות החיים ומתגבשים יחד כיחידה אורגאנית אחת. אדרבה, התפיסה הפרטנית, המעדיפה את עיצוב האישיות הפרטית לפני זו המשפחתית, לא מאפשרת התפתחות תקינה של התא המשפחתי. גיבוש האישיות הפרטית לפני הקמת המשפחה מפריע להקמתה. ככל שהגיבוש האישי גדול יותר כך קשה יותר להיפתח ולהסתגל לאישיות מגובשת מהמין השני. קשה למצוא בן זוג מתאים, לא רק משום שהברירה מצטמצמת, אלא בעיקר משום שאישיות מגובשת מפתחת טעם וציפיות ייחודיות יותר המקשים על היכולת למצוא בן זוג העונה על כל הדרישות. התפיסה הפרטנית ממשיכה גם אחרי הקמת המשפחה וכל אחד מבני הזוג רואה קודם כל את טובת עצמו ורק אח"כ את טובת זולתו. זהו מתכון הגורם אח"כ להתפוררות המשפחה, גם לכשתוקם.

שורש המחלה הוא האינדיבידואליות ויש לרפאותה. כשם שאנו מחנכים צעירים לקיום תורה ומצוות ולחיי אמונה בה' ובתורתו, כך עלינו לראות אתגר חינוכי במשימה של שחרור הזוגות הצעירים מכבלי האוירה הפוסט-מודרנית בתחום זה. יש להחזירם לתפיסה התורנית של "לא טוב היות האדם לבדו" האינדבידואליסט אינו אדם טוב. האדם מטבעו אינו רק יצור פרטי, הוא גם יצור משפחתי וגם יצור חברתי. הוא תוצר של חברה והוא גם יוצר חברה. רק כך הוא אדם טוב. חברה בריאה בנויה מאבני היסוד של התא המשפחתי, ולכן יש להקימו בגיל צעיר, בשנות העשרים הראשונות. (לא מומלץ להקדים את גיל הנישואין מחשש בוסריות, אלא א"כ בני הזוג בשלים דיים).

אגואיזם ואלטרואיזם

איך מעבירים מסר זה לדור הצעיר, המושפע כל כך מהאוירה הכלל-עולמית? בעקרון, ההתמודדות בנושא זה אינה שונה מכל התמודדות בין אוירת הרחוב לבין הבית היהודי. אלא שבנושא זה ביה"ס לבד אינו יכול להתמודד עם הבעיה, לא רק ביה"ס היסודי, אלא גם לא התיכון, כי הגיל לא בשל עדיין להתמודדות זו, אם כי אין להתחמק מזריעת זרעים כבר בשלבים מוקדמים של החינוך. החברה הדתית כולה, על כל מערכותיה, המשפחתיות, הלימודיות, הפוליטיות והתקשורתיות, צריכה ליטול על עצמה את התפקיד. חייבים לשדר מסר ברור: הקמת בית בישראל והרחבתו קודמים בגיל הראוי לכך לתפקידים אחרים. ועם זאת אין בכך בכדי למנוע כל תפקיד אחר. על כל בית ועל החברה הדתית כולה לשאת באחריות המוטלת עליהם. כל עתידם והמשך קיומם תלוי בכך. אולם בדיבורים לא סגי. עת לעשות לה'. יש לסייע לזוגות צעירים, הן במימון, והן בגב ציבורי ומוסרי, ביצירת אוירה אוהדת. יש ליזום ולעודד בנייה והשכרה לזוגות צעירים (ויש לשלב זאת עם הכוונה לגרעיני התישבות בישובים הזקוקים לכך ובשכונות מצוקה הפזורות בכל רחבי הארץ). יש להקל עליהם את עול הפרנסה והלימודים. יש להקים בכל קמפוס אקדמי, במפעלים ובמוסדות חינוך, מעונות, פעוטונים, פינות הנקה ולפחות מקררים ואמצעים לשמירת חלב אם וכהנה וכהנה. (גם בנות שרות לאומי יכולות להתנדב ולסייע לזוגות צעירים, בעיקר במקומות אידיאליסטיים ובכך ליצור אוירה תומכת ומעודדת.)

אם הצעירים יחושו שהאוירה החברתית סביבם היא של חברה אלטרואיסטית, ההורים דואגים לילדיהם, והחברה מעודדת נתינה, התנדבות וחלוציות, גם הם ישתלבו בה. הם יתגאו להיות חלק מחברה ערכית ויתייחסו בביקורת חדה יותר אל הסובב אותם.

כל עוד לא נעשה דבר, אני מאשים את החברה הדתית על מערכותיה השונות שמסריה מגומגמים. מצד אחד הבית פרוץ להשפעות זרות, דרך תקשורת מודפסת ואלקטרונית לא ראויה (ובכלל זה אינטרנט ללא חסימה טובה!) ומאידך מעוניינים ההורים בהצלחת ילדיהם בהקמת בית יהודי כשר ובזמן. מצד אחד, החברה מעלה על נס נשים מצליחנות ומדרבנת אותן, גם אם לא הקימו בית או לא הרחיבו אותו, ומאידך לא נעשה הרבה לעודד נשים להצליח גם בדבר הגדול והחשוב ביותר: להקים משפחה ולגדלה. ייאמר ברורות, אין בדבר שמץ של ביקורת על הצלחתן של נשים בתחומי התורה, המדע, הכלכלה והחברה. באתי רק לטעון שאין לעשות חצי מלאכה ולהציג רק צד אחד בלי המקבילה שלו. הדבר דומה למתיחת רגל אחת מול קיצורה של השניה. התוצאה הבלתי נמנעת היא צליעה קשה. ומכיון שיש צליעה, על מי מטילים את האחרית לריפויה? על הרבנים, שיתירו בניית זוגיות ללא משפחתיות, ויאפשרו דחיית הרחבתו של התא המשפחתי מפני הזוגיות. או שכשכבר מאוחר שיכירו מציאות חד-הורית, זהו מעשה לא הוגן. "תבן לא ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו". אל תטיל החברה את מחדליה על רבניה.

אני מציע לחברי הרבנים לא ליפול למלכודת זו. ולהטיל חזרה את כל מלוא האחריות על החברה הדתית המגמגמת והפוסחת על שני הסעיפים.

לא באתי להרתיע את הרבנים מפסיקה נקודתית במקרים חריגים ובעייתיים. אולם כאמירה תורנית עקרונית עליהם להשמיע קול ברור, צלול וחד-משמעי נגד התרבות המוראטורית, ההדוניסטית הכלל-עולמית, ההורסת את המסגרת המשפחתית, המשחיתה את נפש האדם והממיטה חורבן על הקיום האנושי התקין.

בטוחני שקול קורא גדול במדבר הרוחני שבו אנו חיים יהדהד גם מעבר לחברה הדתית, יתגלגל במדבר ובערבה ויישמע בעולם כולו.