למדנות נשית

א. ביאור השאלה

האם אשה תוכל גם להורות הלכה1?

עצם העמדת השאלה אינה במקומה. מי שנפשו חשקה בתורה באמת לא שואף למעמד כל שהוא. מי שלומד כדי לצבור כוח, לא ישיג אותו. הציבור גם לא ייתן בו אמון. עצם העמדת מטרה כל שהיא בפני הלומד, חוץ מערך הלימוד עצמו, מערערת את מעמדו. פסיקה היא תוצאה טבעית של ידע ברמה גבוהה ולא מטרה נשאפת. הפוסקים בדרך כלל השתמטו מנטילת אחריות פסיקתית2. כאן נעוץ ההבדל בין הערך של הלימוד לשמה לבין האג'נדה השויונית, הרואה בלימוד אמצעי לצבירת כוח. כמו"כ האמירה שיש צורך כביכול ב"פסיקה נשית" מול פסיקה גברית מערערת את האמון בפסיקת נשים. היא לא תתקבל על הציבור דוקא משום שהיא מגדירה את עצמה כמגדרית ולא אובייקטיבית.

לימוד תורה אינו פונקציה חברתית. הוא ערך עליון, ואין לעשותו קרדום לחפור בו. רק כאשר תהיינה לנו נשים למדניות הלומדות תורה לשמה ברמה גבוהה של פסיקה, יהיה מקום לדון בשאלה זו. כרגע צריכה להטריד אותנו יותר שאלת הלימוד עצמו, ואיך להבטיח שאכן יהיה לימוד "לשמה".

ב. נשים מורות הוראה

היו נשים שהורו הוראות בישראל והוראותיהן התקבלו להלכה. דבורה הנביאה למשל (עי' תוס' ב"ק טו ע"א ד"ה אשר). דוגמא קרובה יותר היא אשתו של ר' יהושע פלק, בעל הסמ"ע, ה"פרישה" וה"דרישה" (בהקדמה לטור אורח-חיים), שפסקה שתי הלכות ידועות בהדלקת הנר ביום-טוב: האחת – שגם בערב יום-טוב יש להדליק את הנרות לפני השקיעה; והשניה – שביום-טוב יש לברך עוד לפני ההדלקה. ולמרות שהמגן אברהם3 חלק עליה, רוב הפוסקים פסקו כמותה4. לא נשיותה של האשה קובעת אלא דעתה והראיות לדעתה.

פוסק אינו "תוצר" מכוון מראש. הוא תוצאה של צמיחה טבעית של לימוד ממושך ביותר. (פסיקותיו של החזון איש למשל אינן אלא "