למדנות נשית

א. ביאור השאלה

האם אשה תוכל גם להורות הלכה1?

עצם העמדת השאלה אינה במקומה. מי שנפשו חשקה בתורה באמת לא שואף למעמד כל שהוא. מי שלומד כדי לצבור כוח, לא ישיג אותו. הציבור גם לא ייתן בו אמון. עצם העמדת מטרה כל שהיא בפני הלומד, חוץ מערך הלימוד עצמו, מערערת את מעמדו. פסיקה היא תוצאה טבעית של ידע ברמה גבוהה ולא מטרה נשאפת. הפוסקים בדרך כלל השתמטו מנטילת אחריות פסיקתית2. כאן נעוץ ההבדל בין הערך של הלימוד לשמה לבין האג'נדה השויונית, הרואה בלימוד אמצעי לצבירת כוח. כמו"כ האמירה שיש צורך כביכול ב"פסיקה נשית" מול פסיקה גברית מערערת את האמון בפסיקת נשים. היא לא תתקבל על הציבור דוקא משום שהיא מגדירה את עצמה כמגדרית ולא אובייקטיבית.

לימוד תורה אינו פונקציה חברתית. הוא ערך עליון, ואין לעשותו קרדום לחפור בו. רק כאשר תהיינה לנו נשים למדניות הלומדות תורה לשמה ברמה גבוהה של פסיקה, יהיה מקום לדון בשאלה זו. כרגע צריכה להטריד אותנו יותר שאלת הלימוד עצמו, ואיך להבטיח שאכן יהיה לימוד "לשמה".

ב. נשים מורות הוראה

היו נשים שהורו הוראות בישראל והוראותיהן התקבלו להלכה. דבורה הנביאה למשל (עי' תוס' ב"ק טו ע"א ד"ה אשר). דוגמא קרובה יותר היא אשתו של ר' יהושע פלק, בעל הסמ"ע, ה"פרישה" וה"דרישה" (בהקדמה לטור אורח-חיים), שפסקה שתי הלכות ידועות בהדלקת הנר ביום-טוב: האחת – שגם בערב יום-טוב יש להדליק את הנרות לפני השקיעה; והשניה – שביום-טוב יש לברך עוד לפני ההדלקה. ולמרות שהמגן אברהם3 חלק עליה, רוב הפוסקים פסקו כמותה4. לא נשיותה של האשה קובעת אלא דעתה והראיות לדעתה.

פוסק אינו "תוצר" מכוון מראש. הוא תוצאה של צמיחה טבעית של לימוד ממושך ביותר. (פסיקותיו של החזון איש למשל אינן אלא "הערות אגב", כביכול, משיטת עיונו הנמרצת.) מעולם לא היה בישראל מוסד שקבע מראש שהוא "מייצר" פוסקים.

מי שלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה5, ואחרי שנים רבות מאד של עמל ויגיעה הוא זוכה גם לכוון להלכה. ואם סמכותו מוכרת ויראתו קודמת לחכמתו, יש סיכוי שפסיקתו תתקבל על ידי הציבור. אין מניעה עקרונית שאשה תגיע למעמד דומה.

השאלה שצריכה להישאל ביחס לנשים כפוסקות הלכה, היא אחרת: האם אכן זהו היעד שהנשים והחברה כולה מעוניינות בו כרגע? ואם כן, האם קיים כבר בית מדרש שבו אשה תוכל להגיע לרמה כזו? האם חובתנו הראשונה היא כרגע להקים בית מדרש כזה?

ג. מקצועות תובעניים

אין אנו יודעים אם דבורה, למשל, היתה אם לילדיה, או רעיה לבעלה. עובדה היא שאת הביטוי "אשת לפידות" פירשו חז"ל כמי שעושה פתילות למקדש, דהיינו: כמי שמאירה את העולם, ולא כאשתו של אדם בשם "לפידות". ייתכן שאילו דבורה היתה אם ורעיה, תפקיד שחייב התמסרות למשפחה, לא היתה מסוגלת להיות נביאה. מיכל בת שאול הניחה תפילין אולם לא היה לה ילד עד יום מותה...

ד. המימוש העצמי

כאן נעוץ עומק הוויכוח עם הפמיניזם המיליטנטי (ויש להדגיש את התואר האחרון. כי אנו מזדהים עם הדרישה הפמיניסטית המוצדקת להכיר באשה ובכישוריה כאישיות בזכות עצמה וללא אפליה). אנו סבורים שמימושה העצמי של האשה מותנה באיזון נכון בין כל תפקידיה, מבלי לקפח אחד מהם. האימהות חייבת לתפוס מקום מרכזי, לפחות בפרק הזמן שהאשה מסוגלת לו. תפקידים אחרים בחיים יוכלו להתמלא בזמן אחר, המתאים להם יותר. יש לטפח כל כישרון בעתו ובזמנו. אי לכך, על החברה להימנע מלהפעיל לחץ שימנע מהאשה לממש את עצמה בצורה טבעית. אשה שתילחץ להגיע להשגים למדניים גבוהים ולא תצליח בכך תרגיש את עצמה מקופחת ותחיה בתחושת החמצה. הדימוי העצמי שלה יהיה נמוך. עבודת ה' האמיתית שלה עלולה להיפגע. ולא רק בתחום התורני, גם בתחום הכללי, מקצועות תובעניים אינם חייבים להיות מקצועות המתאימים לנשים צעירות. החברה צריכה להימנע מלפאר ולרומם נשים צעירות העוסקות בתפקידים ועיסוקים המחייבים התמסרות גבוהה מדי. עתידה והמשך קיומה וקידומה הבריא של החברה האנושית תלוי בכך. ואם העולם לא בשל עדיין להבין זאת – על החברה הישראלית, ובפרט הדתית, לשאת בגאון את דגל הקדמה, הנאורות, השפיות והטבעיות, ולא להיגרר אחרי סיסמאות המסמאות את העיניים6.

ה. לימוד הלכה

בין המקצועות הרבים בתורה, ההלכה למעשה הוא המקצוע התובעני ביותר. זר אולי לא יבין זאת. אך אין שום אפשרות להשוות חלק זה שבתורה להכשרה אקדמית, שבה על האדם לדעת סכום ידיעות מסוים ולהיבחן עליו. ים ההלכה הוא מים שאין להם סוף. אין אפשרות למדר אותו ולמקצע אותו. נושאים הנראים לכאורה רחוקים זה מזה נעשים קרובים על ידי הבקיאות והעיון הבלתי פוסקים. הציבור לא יקבל את פסקיו של אדם שאינו שקוע בתורה יומם ולילה ללא הפוגה שנים רבות.

לעומת זאת, יש מקצועות תורניים שניתן להקיפם יחסית גם בזמן מוגבל ולהגיע בהם להספק ולסיפוק, ויש בהם להעשיר את הנפש ולהביאה לרמה רוחנית גבוהה יותר. גם בתחום ההלכה יש דרגת ביניים פחות תובענית: הדרגה של "שואל כענין". גם דרגה זו דורשת רמה גבוהה, אולם פחות תובענית. בוגר ממוצע של ישיבה תיכונית, ואפילו של ישיבת הסדר, עדיין אינו בר הכי (ולא באשמת הישיבות, חלילה, אלא שהידע לכך אינו מספיק). ואכן תביעה זו, שאדם מישראל יתמצא דיו בעולם ההלכה כדי להיות "שואל כענין" מופנית לכולם, גם לגברים. אולם מכיון שבמסגרת זו בנשים עסקינן – ודרכן היא דרך חדשה – אתגר זה הינו חשוב וגדול דיו.

ו. תחומים נוספים

נושאים אחרים בתורה דורשים מאמץ אינטלקטואלי רציני, אך הם מוגדרים, יחסית, בתחומים מוגבלים יותר ולכן הם מומלצים יותר למי שעתותיו לא בידו. פרשנות המקרא, למשל, היא נושא עמוק (ותיזכר לטוב נחמה לייבוביץ' שזכיתי ללמוד ממנה לא מעט בתחום זה). תפילה, על כל חלקיה, רעיונותיה, מקורותיה, כולל הפיוט, היא מקצוע גדול ועמוק בתורה; ולא רק בחקר הלשון העברית (וכבר חז"ל עמדו על כך [ברכות ו ע"ב] שרבים מזלזלים בו, שנאמר "כרום זולות לבני אדם"; ואולי הנשים תגאלנה אותו), מחשבת ישראל לזרמיה השונים; – כל אלו הם מקצועות שיחסית הם פחות תובעניים מהלכה למעשה.

גם גברים שאינם יכולים להשקיע את זמנם בהלכה, מוצע להם לעסוק במקצועות אלו; (הרב קוק כלל נושאים אלה ואחרים בתוכנית הישיבה המרכזית שתכנן). אולם מאחר שמצות תלמוד תורה מחייבת את הגברים להצמיח מתוכם גדולי תורה, המסורת הלימודית בישראל מחייבת את כל הגברים מילדותם ללמוד תלמוד והלכה. אלו שהגיעו לדרגה של הבנה עצמית והנאה מלימודם נשארים קשורים לתורה לכל ימי חייהם. (ישיבה תיכונית לא מספיקה בדרך כלל להביא את בוגריה לדרגה כזו, ולא תמיד אפילו ישיבת ה"הסדר"). ואכן יש טוענים משום כך שיש להטעים כיום לחלק מהבנים הצעירים שלנו מזון רוחני ההולם יותר את יכולתם. אני אישית סבור שאין לוותר על הדרישה המסורתית בישראל למאמץ אינטלקטואלי, לפחות מינימאלי, בלימוד התורה. יש דרכים חינוכיות יעילות כיצד להעלות בני נוער לדרישות תורנית גבוהות מבלי להוריד את הרמה לגובה עיניהם. גם נשים מסוגלות למאמץ אינטלקטואלי אך הן אינן מצוות בכך כמו גברים ויש להניח לכל אחת ואחת שתלמד במקום שליבה חפץ. לנשים, שזמנן מוגבל יחסית, מומלץ לעסוק יותר במקצועות אלו ולאפשר להן צמיחה טבעית לפי יכולתן וזמנן, לא מתוך תחרות או מניעים חיצוניים אחרים.

אין להפעיל לחץ חברתי על אשה לטפח דוקא את כישוריה האינטלקטואליים בלימוד תלמוד והלכה. לא כל אשה תמצא את סיפוקה בהם, אם נטייתה הטבעית לתחומים אחרים בתורה. וממילא לא יביא לימודה זה ליראת שמים.

אשה שעברה את גיל הפוריות אולי יכולה יותר להרשות לעצמה לעסוק בהלכה למעשה. אך עליה לצפות מראש שסיכוייה להגיע לרמה גבוהה בתחום זה אינם יכולים להיות מהגדולים. וזאת משום שהזמן שהיתה יכולה להקדיש לכך היה מוגבל מלכתחילה. לכן אין טעם לטפח ציפיות מוגזמות בתחום זה דוקא. מכל מקום, שערי בית המדרש פתוחים, וכל הרוצה ללמוד לשמה תבוא ותלמד במקום שליבה חפץ.

ז. העלילה הפטרנליסטית

אחת העלילות שפמיניסטיות מיליטנטיות מאשימות גברים היא: הפטרנליזם והשוביניזם, שכאילו הגברים רואים את עצמם פטרונים על הנשים ועיסוקן. סהדי במרומים! לא מיניה ולא מקצתיה! התורה מונחת במקומה, וכל הרוצה ללמוד לשמה יבוא וילמד. אדרבה, חובתנו ללמד כל מי שרוצה באמת ללמוד לשמה. אולם יש לנו אחריות על דבר אחד: שהתורה שתילמד – על ידי כל מי שילמד אותה, בין גבר בין אשה – תהיה אותה תורה הנמשכת והולכת מסיני ועד היום. וכל מי שמנסה לפגוע ברציפות זו, בין גבר בין אשה, אין לו חלק בתורת ישראל.

אותה עלילה פטרנליסטית מתחילה בהבנה מוטעית של מוסד הקידושין. כשמו כן הוא, המוסד המקודש שעליו מושתתת המשפחה בישראל. הגבר אינו "קונה" את האשה במשמעות קניינית-רכושנית. כל מערכת היחסים הממונית בין האיש והאשה היא תוצאה של הסכם וולונטרי ביניהם. הביטוי "קנין" המוזכר במשנה7 בא לבטא את הצורה החיצונית שבה מבטא החתן את רצונו לקדש את הכלה. חובה זו מוטלת עליו, כי הוא המצווה בהקמת המשפחה ובקיומה.

נקטנו בכוונה בדוגמא זו, משום שמצאנו לא אחת, שנשים, המגדירות את עצמן שומרות הלכה, נצמדות בכוונה לפירוש מסולף של הקידושין כדי לערער באמצעותו את סמכות ההלכה. תופעה זו מאפיינת לימוד תורה שלא לשמה, הבא להצדיק את העלילה הפטרנליסטית, שאינה אלא פרי דמיונן8. זוהי הנקודה המרכזית בדיוננו. לא האם האשה תלמד תורה. היא כבר לומדת, ותלמד עוד יותר. השאלה היא: איך תלמד תורה? מה יהיו מקורותיה הרוחניים? מי יהיו רבותיה? איזה אופי ישא בית המדרש הנשי? זוהי השאלה המרכזית. יש רק למנוע מהדמגוגיה להטות את הדיון מאפיקו המרכזי לשאלות צדדיות ולא רלבנטיות.

ח. איזה בית מדרש?

וכאן השאלה העיקרית. האם בית המדרש הנשי, ההולך ומוקם לעינינו, יהיה המשך של בית המדרש המקובל בישראל מדורי דורות, או שהוא יהיה אוהל רעוע מחוץ לגדר? אני תובע שבית המדרש יהיה המשך ישיר של הבית הגדול ההולך ונבנה מהר סיני ועד היום. אך לצערי יש נשים (ויש להדגיש שהן מיעוט רעשני שאינו מייצג) המוכנות לבנות להן במה חיצונית. אחת מהן אף התבטאה במפורש שזה חידושו של בית המדרש הנשי, שהוא רואה את עצמו מחובר גם לנשים שאינן רואות בהלכה דבר המחייב לכל דבר. כלומר, הסולידאריות הנשית היא העיקר, ולא זו התורנית...

כאן אני רואה את הסכנה הגדולה. האם המהפכה התורנית, המתחוללת ב"ה לעינינו, באה לבנות או להרוס? הדבר תלוי כרגע באותן נשים המנסות להוליך את המהלך. עליהן לרדת מן הגדר ולהתחבר לעולם התורה. הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בכמה צעדים פשוטים, אך עקרוניים. בראש מערכת ספר תורני, או ביטאון תורני, חייבת לעמוד אישיות תורנית בכירה שתתווה את הדרך של סגנון המאמרים ותוכנם. בעריכת כנסים תורניים יש צורך לשתף תלמידי חכמים מובהקים בקביעת סדר היום, הנושאים, המרצים וכל יתר הפרטים. בראש מדרשה אמנם ראוי שתעמוד אשה. אולם אשה שבעלה ת"ח שגדל באוהלה של תורה האוטנטי, או שעיקר יניקתה מתלמידי חכמים מבית המדרש הרציף של תורת ישראל. זימונם של רבנים בודדים פה ושם להרצאות אינו פותר את הבעיה. פעמים יש חשש שאינם אלא כסות עיניים מטעה. יש צורך בשיתופם המלא והפעיל כבר בשלב התכנון, כדי למנוע בעיות אשר לאחר שיתעוררו קשה לתקנן.

ט. רוח פרצים

הבעיה העיקרית של הציבור הדתי-לאומי אינה מעמד האשה, עד כמה שיש המנסים לעשותה אקוטית. ב"ה מתרבים הספסלים בבתי המדרשות לנשים. לימוד התורה, כשהוא נעשה לשמה, ימצא גם את הדרכים המעשיות ליישם את ההלכה למעשה, ונשים תמצאנה את סיפוקן הרוחני. חשיבה יצירתית, כשהיא באה מתוך בית המדרש, בו נלמדת תורתנו הנצחית לשמה, בהדרכתם של תלמיד חכמים מובהקים, תביא פתרונות טבעיים אמיתיים ויצירתיים לכל השאלות.

בעייתו העיקרית של הציבור היא היותו יושב בין המשפתיים, ורוחות פרצים, הנושבות מכיוונים שונים, עלולות לכבות את גחלתו. יש חשש מפני אוירה "אנרכיסטית" ביחס להלכה ולאמונה. האוירה חודרת לכל הבתים ולכל המינים, גברים ונשים גם יחד. עצתי לנשים היא: לא לאפשר לאוירה זו לנצל אותן למטרה הפוכה מזו שהן שואפות לה בכנות ובתום. בהעדר מסורת מסודרת של בית מדרש עלול בית המדרש הנשי לקבל תורה מכל הבא ליד, ללא הבחנה בין תכלת לקלא אילן ואת התוצאות אנו כבר רואים. הביקורת על בית המדרש הפרוץ אינה על עצם לימודן של הנשים אלא על סגנונו והיותו חורג לפעמים מהמסורת הלימודית המקובלת בישראל מדור דור. יש המפרשים בטעות ביקורת זו על עצם הלימוד ולא היא.

המאור שבתורה הוא הערובה היחידה לקיומו ולקידומו של כל ציבור בישראל. בתי המדרש הגבריים כבר קיימים, ולכל גבר הרוצה ללמוד יש אפשרות להאיר את עצמו באורה של תורה (אבל, גם עליו להיזהר מתחליפים מזויפים). בית המדרש הנשי הוא חדש. עדיין אין לו מסורת. יש חשש שהנשים, בצימאונן לתורה, עלולות לשתות בטעות חומץ במקום יין. לנשים, זו הזדמנות היסטורית לבנות את בתי המדרש שלהן. אחריות עצומה מוטלת על כתפיהן. רובן מבינות זאת, ובונות את בית המדרש הנשי בזהירות, בעדינות ובאחריות. אני קורא בזאת גם לאחרות להצטרף לאותה אחריות, להכיר בגודל השליחות, להפריד הפרדה גמורה בין הנושא הנשי לבין ערעור רציפותה של ההלכה. (בכל חידוש יש חשש לנתק. אולם אם הוא נעשה בזהירות ובשיקול דעת, ניתן למנוע חשש זה, ואדרבה, להעשיר את המורשת ההלכתית הנצחית על ידי יישומה בנתונים חדשים). עירוב התחומין מזיק לקידום מעמדה האמיתי של האשה.

הנשים – שבנו את בית יעקב בכל הדורות – הן שיכולות לבנות אותו גם עתה. עליהן מוטלת האחריות הכבדה לכך שבנין התורה לא יהיה פרוץ לרוחות המאיימות לפרוץ לתוכו. נשים אלו יזכו להיות שלוחות מצוה להוסיף נדבך נוסף בבניין התורה לדורות.