הדמוקרטיה הישראלית

ההכרעה הדמוקרטית היא הכרעה אנושית; אולם היא יונקת את סמכותה מהמקור שבתורה: "אחרי רבים להטות". יניקה זו – שמן השמים – אינה גורעת מכוחה של הדמוקרטיה. אדרבה, היא מחזקת אותה. היא מחייבת מצד אחד את המיעוט לקבל למעשה את הכרעת הרוב. ומאידך גיסא היא מגבילה את הרוב שלא ידכא את המיעוט ולא יתעלם מקיומו ומזכויותיו. למקור יניקה על-אנושי זה יש כמה השלכות, בהן נדון במאמר זה.

א. הכרעה אנושית וסמכות שמימית

הנאמנות לשלטון בעם ישראל היתה מאז ומעולם בנויה על נאמנות להלכה, והיא שנתנה לשלטון סמכות. "דינא דמלכותא דינא", זוהי מטבע הלכתית.

אלמלא ההלכה שנתנה גיבוי לשלטון לא היינו מוכנים לקבל את מרותו של שום גורם אנושי כל שהוא, לא מלך ולא חברה אנושית. "עבדי הם – ולא עבדים לעבדים". הרבנות היא שנתנה עוצמה לריבונות, בכל שלטון שהוא, בין בחו"ל ובין בארץ ישראל. משפט המלוכה נמסר לנו על ידי שמואל הנביא. ובדורות האחרונים רבני ישראל הם שנתנו סמכות לריבונות הישראלית המתחדשת בארץ ישראל1. על דרך הפרפראזה ניתן להמליץ על ההלכה את הביטוי שנאמר על הקב"ה – לית אתר פנוי מינה (=מן ההלכה). או חובה, או איסור, וגם השטח האפור – הרשות – חייב להיות ברשות ההלכה2. למי שמסתכל על ההלכה מבחוץ עלול הדבר להתפרש שלא כהלכה, כאילו אין האזרח מקבל על עצמו את מרות השלטון האזרחי. ולא היא. ההלכה מכירה בשלטון. והשלטון הוא אזרחי, אנושי, נבחר כחוק, וסמכויותיו מרובות בתחומי החיים השונים. אולם היא הנותנת, האזרח האמיתי מקבל על עצמו את מרות הערכים והעקרונות שעל פיהם חייב לפעול כל שלטון אזרחי. בלעדיהם, הכפיפות לשלטון אנושי פירושה שעבוד ליצרי מעללי איש, לקפריזות מקריות ולאופנות מתחלפות. רק כך יכולה להישמר הדמוקרטיה מפני מסלפיה ומזייפיה.

ב. חריגה מעקרונות מוסריים

כאשר הדמוקרטיה חורגת מעקרונות מוסריים מוחלטים – סמכותה פוקעת. "קשר רשעים אינו מן המנין"3. נראה שאין מחלוקת עקרונית בנושא זה בין הדמוקרטיה החילונית לבין הדמוקרטיה ההלכתית. העקרונות המוסריים עומדים מעל לכל דמוקרטיה. הוויכוח יכול להינטש רק בשאלה מה הם עקרונות-על מוחלטים. הדיון בשאלה זו לכאורה אינו מהותי ביסודו, אלא כמותי: מה הם עקרונות-העל העומדים מעל להכרעה הדמוקרטית, אולם עצם העיקרון שלא כל נושא נתון להכרעה דמוקרטית מוסכם על הכל. אם כי אין ספק שריבוי הכמות יוצר איכות.

ייאמר ברורות: חוק אינו יוצר מוסר. חוק הוא ביטויו המעשי של עיקרון מוסרי. לעולם יעמוד המוסר מעל לחוק, כי ממנו יונק החוק את סמכותו. חוק בלתי מוסרי אינו חוק. זהו כלל הברזל העומד ביסודה של כל חברה דמוקרטית.

לדוגמה אשתמש בנושא שאין לו דמיון כלל לנושא שלנו, אולם דוקא קיצוניותו תבהיר יותר את אשר ברצוננו לומר. חוקי נירנברג, למשל, היו מעוגנים בחוקה הגרמנית ומוסדות נבחרים כחוק חקקו אותם. עד היום טוענים נאצים רבים, שהם צייתו לחוק מדינתם ואין לבוא אליהם בתביעות כלשהן. החברה הדמוקרטית המתקדמת והמתוקנת אינה מקבלת טענות אלה. היא סבורה, ובצדק, שלא די לו לחוק שייחקק על ידי מוסדות חוקיים, הוא חייב להישען על עקרונות הצדק והמוסר, ולא – חוק בלתי חוקי הוא!

הדמוקרט האמיתי – הוא לא זה שציית לחוקי נירנברג, אלא דוקא זה שהפר אותם!

עדיין חיים אנו בצילה של השואה הנוראה. מדינת ישראל קמה על אפרם של קדושי השואה והיא חיה בזכותם ובצילם. לכך היא חייבת יותר מכל מדינה אחרת בעולם להיזהר מליפול, חלילה, במלכודת האורבת למשטר הדמוקרטי. היטלר ימ"ש עלה לשלטון על ידי הדמוקרטיה, והשמדת העם היהודי נעשתה על פי החוק! הפשיזם הפך מושג לגיטימי על ידי אזרחי המדינה. צרפת נכנעה לגרמניה על ידי הממשל החוקי, בראשותו של המרשל פטן. דה גול שלא הכיר בכניעה זו נידון למוות שלא בפניו על בגידה במולדת. אולם כיום שאל נא כל אזרח צרפתי ויענך, שפטן היה הבוגד, ודה-גול היה האזרח שהציל את כבודם של ערכי צרפת החופשית. יש רגעים בחיי עם שהמשך קיומו תלוי בשאלה הגורלית: החוק או הצדק? השלטון או העם?

שלטון חוקי הוא לא רק זה שנבחר במקרה כחוק, אלא זה המודה בסמכותם של ערכים לאומיים, אנושיים ואחרים, העומדים מעליו, ושאותם הוא משרת. ברגע שהשלטון סוטה מערכי היסוד העקרוניים של החברה הנשלטת על ידו, הוא מאבד את סמכותו המוסרית. גם אם מבחינה פורמלית נדמה לכאורה ששלטון זה חוקי הוא מבחינה מעשית, אולם הוא איבד את משענתו החוקית; שכן חוק המנוגד לערכים שאותם הוא חייב ליישם, אינו חוק.

על פי התפיסה ההלכתית הרוב עצמו כפוף למרות מוסרית שמעליו. על פיה, גם השלטון כפוף לחוק, וכשהשלטון מפקיע את עצמו מהחוק, החוק מפקיע את סמכות השלטון. מסגרת שלטונית שאינה רואה עצמה משרתת את הערכים שלשמם היא קיימת, עלולה להיות מסגרת כוחנית שכוחה בעצם השלטון ולא במטרות שאותן עליו לשרת. גם על פי התפיסה החילונית, הרוב אינו עומד מעל למוסר ומעל לחוק. הוא אמנם רואה את עצמו מקור סמכותם של החוק והמוסר. אולם לא הוא הקובע אותם באופן בלעדי: יש ערכים שלא ההמון יקבע אותם.

מבחנה האמיתי של דמוקרטיה הוא בנקודה יסודית ועדינה זו. שאם לא כן, עלולה להשתלט על המדינה רודנות הכופרת בכל סמכות ערכית מעליה ולהובילה אל עברי-פי-פחת. דמוקרט אינו פשיסט. כלומר, אין הוא יכול להכיר בשלטון כמקור הסמכות הבלעדי לקביעת התנהגותו. השלטון – מתחלף, אך הערכים – קבועים הם. הפשיזם מעמיד את השלטון מעל לערכים ואת החולף מעל לנצח. הדמוקרטיה מציבה את הערכים הבסיסיים של העם והאדם מעל לשלטון. היא רואה בשלטון כמייצג את העם, כשלטונו של העם ולא כשלטון מעל לעם.

חברה המבוססת על שמירה פורמאלית ויבשה של החוק בלבד סופה חורבן וכליה. כזאת היתה גרמניה הנאצית, שהתכונה של צייתנות עיוורת לחוק ולמשטר עמדה בבסיס האופי הלאומי שלה. זוהי מידת סדום. ולא חרבה ירושלים אלא משום שהעמידו בה על הדין הפורמלי והיבש, מבלי להתחשב בערכים מוסריים המזינים את החוק. חברה שבה האזרח מציית לחוק כרובוט במקרה הטוב, וברוב המקרים הוא מחפש פרצות ועוקף את החוק לשם השגת טובות הנאה, היא חברה מנוונת ומעורערת. חברה תקינה היא חברה שבה האזרח מוכן לשרת את חברתו, לוותר בשעת הצורך על נוחיותו הפרטית למען ערכיה הכלליים. החוק נועד רק כנגד עבריינים. אולם לא החוק הוא בסיסה הקיומי של החברה, אלא ערכיה המוסריים. חברה המדכאת את רוח ההתנדבות של חבריה ואוסרת עליהם לפעול מעבר לחוק היבש והכתוב, עלולה להרוס את עצמה. דמוקרטיה מתקדמת ומתוקנת מעודדת את היוזמה האישית ומכבדת את חופש המצפון, בהכירה בכך שאלו, יש בהם בכדי להעשיר את רוחה ולהעלות את רמתה.

ג. מגילת העצמאות

"בארץ ישראל קם העם היהודי בה עוצבה תרבותו..." במילים אלו פותחת מגילת העצמאות. עם ישראל, ארץ ישראל והתנ"ך הם מונחים אפריוריים למדינה. הם התשתית הרעיונית, ההיסטורית והמשפטית שעליה מתבססת המדינה. הם עומדים אפוא לפני החוק במדינת ישראל, והם הם הערכים שחוקי המדינה חייבים ליישם אותם בחיי המעשה. סמכותו המוסרית של השלטון במדינת ישראל מסתיימת ברגע שבו הוא אינו מכיר בערכיותם. הדמוקרט האמיתי הוא האזרח בעל המצפון הרגיש והער המזדהה עם ערכים אלו ומיישמם, גם כשהשלטון, בגלל חולשה, מהסס מלהכיר בהם.

אמנם המדינה, כזרוע שלטונית ביצועית של העם, מוסמכת לקבוע דה-פאקטו מה הם גבולות יכולתה המעשית באשר לגבולותיה המדיניים והבטחוניים העכשויים של המדינה. אולם כל כוחה הוא ביישום הערכים האפריוריים שבהם היא דוגלת. אין בסמכותה של המדינה לקבוע באופן עקרוני מה הם ארץ ישראל, עם ישראל או תורת ישראל. הגדרה מהותית של אלו הם מעבר לסמכותה, ועקרונות אלו ינשפו תמיד בעורפה ויריצו אותה למלא את ייעודה כמדינת ישראל.

כשהעם נאבק על קיומו, מול שונאים ומתנכלים לו, המשמעת למנהיגות הציבורית היא כורח חיוני. הפרת המשמעת נחשבת לסכנה חמורה, והמפר משמעת נחשב לרודף המסכן את הציבור ועונשו חמור ביותר (הנצי"ב, העמק שאלה, שאילתא קמב). אולם היא הנותנת. דוקא בשעת סכנה יש הכרח לשמור על הערכים שבלעדיהם אין לחברה הישראלית קיום. על מנת שלאזרחים תהיה מוטיבציה על השלטון לדאוג לכך שתהיה להם הזדהות עם הוראותיו.

ד. זכויות המיעוטים

עם הקמת המדינה פסק הגריא"ה הרצוג ("תחומין" ב' עמ' 175-717) שיש לתת גם למיעוטים מעמד שווה-זכויות, משום שללא תנאי כזה לא תוכר כיום מדינת ישראל בין מדינות העולם, וללא הכרה בינלאומית אין לה יכולת קיום. הוא ראה בקיומה של המדינה שאלה של פיקוח-נפש, הדוחה את איסור "לא תחנם", האוסר על צירופם של מיעוטים למדינה יהודית בארץ ישראל4. אולם גם לדעתו מקור הסמכות – ה"דמוס" – הוא עם ישראל.

מכוח זה, מכוח ישראליותה – העניקה המדינה זכויות אזרח גם למיעוטים. אולם למרות הזכויות שהוענקו להם, המדינה הזו אינה מדינתם הלאומית, וחג העצמאות הוא לא חגם. הם אינם יכולים לשמוח כמונו ביום זה, וכל דרישה כלפיהם לשמוח אתנו היא צביעות! הדגל אינו שלהם, השמחה אינה שלהם, והמדינה, כמדינת לאום, אינה שלהם; ואף על פי כן יש להם זכויות אזרח מלאות. אין סתירה בין הדברים. הם אזרחים פרטיים במדינה שבאופן ציבורי-לאומי היא יהודית. זוהי גדלותה ועוצמתה של האזרחות שהוענקה להם.

ואם יטען הטוען: "אילו היו מתייחסים ליהודי הגולה באותו יחס שאנו דורשים להתייחס למיעוטים במדינת ישראל, היינו זועקים חמס: אנטישמיות!".

לא היא! אנו מצטערים על כך שיהודי הגולה חשים את עצמם אזרחים שווים לגמרי במדינותיהם. לדוגמא, אין אנו רוצים שיהודי ישמח ב-14 ביולי למניינם, בצרפת. אין אנו מעוניינים שיהודי יוזמן להדליק משואות שם ולהניף דגל. היינו שמחים אילו ממשלת צרפת היתה פוטרת יהודים מלחוש מחוייבות כלפי הרפובליקה הצרפתית כאילו היא מדינתם. לא! צרפת אינה מדינתם של יהודיה. אין להם מה לעשות בה. הם בגלות! ועליהם לחוש זאת, כזרים, כגלותיים, כעושי שקר בנפשם.

רבני ישראל, ברובם, התנגדו לאמנציפציה. הם רצו אמנם הקלות מסויימות כלפי יהודים; הם רצו שיהודים לא יירדפו ולא ידוכאו; אך הם בהחלט לא רצו שוויון זכויות וחובות מלא. הם לא רצו שיהודים ישרתו בצבא לא להם וילחמו נגד בני עמם המשרתים בצבא האויב, במלחמה לא להם. הם היו מעדיפים אזרחות חלקית. בשבילנו ה-14 ביולי הוא במידה מסויימת גם יום צער. ביום בו נפלו חומות הבסטיליה (עם כל הזדהותנו עם רעיונות השוויון, החירות והאחווה שעמדו מאחרי מאורע היסטורי זה), נפלו גם חומות הגטו היהודי והחלה ההתבוללות הנוראה הממשיכה לכלותנו בארצות החופשיות בעולם. אמנם רצינו חירות ושוויון, אך לא במחיר כה כבד. גם לא רצינו אחווה מלאה עם שכנינו. במבט לאחור, תשובתה החיובית של ה"סנהדרין" לנפוליאון, שניתנה בניגוד לרצונם האמיתי, היתה טעות טרגית.

"מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". אין אנו רוצים שהערבים במדינת ישראל יעברו טרגדיה דומה. אין אנו רוצים שהם יתבוללו וייטמעו. אין אנו מבקשים שיילחמו במלחמות לא להם. אין אנו רוצים שישירו את המנוננו, יניפו את דגלנו וידליקו את משואותינו. אין אנו דורשים מהם צביעות, גלותיות וחנופה, כפי שאחינו הגלותיים עושים זאת בגלותם. כעם שחי בגלות דורות רבים עלינו להבין לליבם, לטרגדיה בה הם נתונים. הם רואים את עצמם, ובצדק, כחלק מהאומה הערבית הגדולה, תרבותה ושאיפותיה הלאומיות. מאידך, רובם רואים את עצמם אזרחים נאמנים למדינת העם היהודי. אנו דורשים מהם שמירת חוקי המדינה בלבד תמורת אזרחות שוות זכויות שהענקנו להם, לא פחות, אולם גם לא יותר! הם אזרחים שווי זכויות וחובות. אין בכך כל התנשאות וגזענות. יש כאן אמת, יושר, וממילא גם צדק; לא שקר, לא צביעות ולא חנופה. לא מצדנו כלפיהם ולא מצדם כלפינו. לא נהיה גלותיים ולא נדרוש מהם גלותיות.

המדינה היא מדינת ישראל. הארץ היא ארץ ישראל. הערבים המוכנים לגור כאן הם מעין גרי תושב. לגר-התושב האידיאלי זכויות רבות מאוד, מצוה להחיותו ולהחזיק בו ולדאוג למחסורו. אולם אין הוא אזרח רגיל. אין הוא חייב בכל החובות (כגון: שירות צבאי), וממילא גם לא זכאי לכל הזכויות (כגון: להתמנות למשרה בכירה כראש ממשלה או רמטכ"ל וכדו'). גר-תושב שידע על זכויותיו וחובותיו וחי עמנו בשלום לא יהיו לו אשליות.

אין לנו מה להסתיר. אנו מציגים רעיון אוניברסלי של שלום אמיתי לעולם, של שוויון מלא לכל עם ועם בארצו, של צדק אמיתי ושאיפה מוסרית שלמה. דוקא מתוך כך, על כל אדם ואדם להגדיר לעצמו היטב מהו ייעודו ומהו תפקידו במערכת זו. מתוך הבנה, התחשבות וכבוד עליו להחליט אם הוא רוצה להשתתף עמנו, במסגרת היכולות המקסימאליות שלנו.

ה. שאלת מפתח גורלית

לאחרונה, הולכת ומתפתחת פילוסופיה (המחקה בטעות את ארה"ב, שאינה מבוססת על עם מסויים אלא על ערב-רב של לאומים), הגורסת שהמדינה אינה מדינתו של העם היהודי לדורותיו, אלא מדינתם של אזרחיה. לדעת אותם הוגים, אין למדינת ישראל מחויבות לאומית, אלא היא צריכה לשרת את נוחיותם של אזרחיה, מכל עם ולשון שיהיו. ואכן איש לא בא לקפח את זכויותיהם של המיעוטים במדינת ישראל. אדרבה, אין מדינה ערבית שבה זכויות האזרחים הערביים משתוות לאלו של ערביי ישראל. אך מותר למדינת היהודים לומר ברורות שיש נושאים יהודיים ייחודיים שבהם אין לזרים זכות להתערב. לכן לא יתכן שממשלה בישראל תקבל החלטות גורליות לעם ישראל ולארצו כשהיא אינה נשענת על רוב יהודי.

יש שאלות מהותיות עקרוניות שרק רוב ישראלי מוסמך להחליט בהן. גם במסגרת הלאומית מן הראוי ששאלות הרות גורל יוכרעו ברוב מיוחס, קל וחומר, כאשר מיעוט נכרי עלול להכריע את הכף בחודו של קול (בהלכה מצינו שאין דנין דיני נפשות על חודו של קול)5. לא נקבע למוסלמים מיהו השֵׁיךְ, הקאדי או האימאם שינהיג אותם מבחינה דתית. אך באותה מידה יש לצפות מח"כ מוסלמי שלא יקבע לנו מי יהיה הרב הראשי או מי יהיה שר הביטחון.

שאלה זו, האם מדינת ישראל שייכת ל"דמוס" האמיתי שלה שהוא עם ישראל, או רק לכל אזרחיה החיים בה בפועל, היא שאלת מפתח להמשך קיומה של החברה הישראלית. זהו סלע המחלוקות שבו נחלק העם, בין אלו הרוצים להמשיך את הרצף ההיסטורי-הנצחי של עם ישראל ומדינתו, לבין אלו שהעתה והכאן מנתקים אותם מכל העבר ומכל העתיד שלנו.

אם יתברר, חלילה, שמדינת ישראל אינה מעוניינת להתקיים כמדינתו של העם היהודי, תצטרך ההלכה להתמודד עם תופעה משונה זו. יש בהלכה מענה למצבים שלטוניים שונים. היא הכירה בדיעבד, דה-פקטו, ב"דינא דמלכותא" מסוגים שונים, ברמות התייחסות שונות. מסופקני אם היא תכיר בשלטון זר מחדש בארץ ישראל של ציבור שהחליף את הריבונות הישראלית בריבונות אחרת.

ההלכה תמשיך לשאוף למלכות ישראל האידיאלית. עם ישראל יישאר נאמן לתקוותיו ולא יוותר עליהן. בזכות אמונתו בגאולת ישראל ובביאת המשיח הגיע לכאן, ובזכות המשך אמונתו באידיאל זה יחזיק פה מעמד בכל מצב. בעוד שאותה "מדינת כל אזרחיה" לא תהיה אלא קיקיון שבן לילה יהיה ובן לילה יאבד.

בינתיים אנו מודים לה' ושמחים על שזכינו אחרי אלפיים שנות גלות לממלכתיות ישראלית משלנו, שהריבונות שלה היא עם ישראל וחלה על ארץ ישראל, ושהריבון העליון שלה הוא א-להי ישראל.