"לא תשימון עליו נשך"

איסור הריבית נחשב לאחד החמורים שבתורה, עד שאמרו עליו שהוא שקול כנגד כל העבירות שבתורה. הנוטל ריבית אינו זוכה לקום בתחיית המתים ונחשב לכופר בה' ובתורה1. והדברים מתמיהים, לכאורה, ההגיון הפשוט לא רק שאינו רואה בריבית איסור אלא אדרבה צורך חיוני.

ואכן, החברה האנושית הכללית מתייחסת אל הריבית כאל דבר לגיטימי. כשם שזכותו של אדם להשכיר את ביתו, בהמתו וכליו, כך הוא רשאי להשכיר את כספו. גם התורה לא אסרה הלואה בריבית לגוי. "לנכרי תשיך"... 2. מכיון שהריבית נהוגה בעולם כולו, אין אנו חייבים להחמיר כלפי אומות העולם יותר משהן מחמירות על עצמן ועלינו. איסור הריבית נוהג רק בתוך החברה הישראלית. חברה זו חייבת לחיות על פי נורמות ערכיות נעלות ביותר. הכסף הפנוי אינו מיועד להשכרה. הוא חייב להיות מיועד לסיוע לצרכי קיומו של הזולת ולהינתן כצדקה, ללא כל תמורה. ולכן אין הריבית נחשבת לאיסור משפטי כמו גזילה, אלא לאיסור מוסרי. (הלכות ריבית נכללו ב"יורה דעה" בענייני איסור והיתר, ולא ב"חושן משפט" בענייני ממון).

א. הפרגמטיזם

כלכלנים ואנשי מעשה בעולם כולו ינודו בודאי בראשם לתפיסה החברתית הישראלית, האוסרת להשכיר את הכסף לזקוקים לו. הרי זו הדרך היחידה לכאורה לפיתוח הכלכלה! ההון המוזרם בכמות גדולה ממלוים למשקיעים מאפשר צמיחה, גידול, התפתחות ושגשוג כלכלי. בלעדיו עלולים גלגלי המשק להיעצר. ההון החוזר הוא בבחינת דם הזורם בעורקים ומאפשר העברת חמצן וחיים לכל האיברים. אין לתאר את החיים הכלכליים שלנו ללא אשראי, ואין אשראי ללא ריבית. מגמ"ח בלבד אי אפשר לפתח מערכת כה מסועפת ומפותחת.

הגישה התורנית נראית לכאורה כמנותקת מהמציאות הכלכלית הדינמית. היא נראית כאוטופיה מרחפת בשחקים, שאין לה אחיזה ריאלית במציאות הארצית, כאן, עלי אדמות.

ב. עיסקא והלואה

ולא היא. האידיאלים התורניים אינם שוללים את חיי הכלכלה הריאליים. בלי קמח אין גם תורה. איסור הריבית אינו אוסר השקעות עסקיות. אדם הרוצה להשקיע את כספו בעסק, כשהוא נותן את הונו וחברו נותן את אונו, והם מתחלקים אחר כך ברווחים (בצורה מיוחדת שאין בה אבק ריבית) – אין בה כל שמץ איסור, לא מהתורה ולא מדרבנן. אדרבה, שותפות בין בעל הון לבעל און שאין לו הון עצמי משלו היא מצוה גדולה וראשונה במעלות הצדקה (רמב"ם הל' מתנות עניים פרק ח). ה"עיסקא" המקובלת בחיים הכלכליים מוכרת אפוא על ידי ההלכה ככשרה למהדרין! אולם "עיסקא" אינה הלואה. היא שותפות. שני השותפים: המשקיעים, בעלי ההון, ומנגד, בעלי האון – מתחלקים הן ברווחים והן בהפסדים, באופן פרופורציונאלי להשקעה, וכן ביחס ישיר לרווח או הפסד (אם כי במגבלה מסויימת כדי למנוע חשש ריבית).

הלואה, לעומת זאת, אינה מתחשבת כלל בתוצאות ההשקעה. הרווחים הם כולם של הלווה, ואף ההפסדים כולם שלו. המלוה תובע ריבית קבועה לשם רווחיו מבלי להתחשב כלל בלווה. רק בהלוואות הכרחיות, למטרות צרכניות שלהן יש צורך, אסרה התורה את הריבית. זהו עוול לנצל משבר אליו נקלע אדם כדי להשתמש לעשיית רווחים אישיים. למטרות עסקיות בלאו הכי אין צורך בהלוואות. כאן עדיפה ההשקעה ב"עיסקא". וכאמור, היא רצויה לפי התורה, ומותר לבעל ההון לקבל את חלקו ברווחים.

ג. היתר "עיסקא" ומגבלותיו

"היתר עיסקא" הידוע3 לא בא לעקוף, חלילה, הלכה, או לחדש דין. הוא רק השתמש ב"עיסקא" הידועה מקדמת דנא ויישם אותה גם לגבי הלוואות אחרות. ואכן יש מגבלות ל"היתר העיסקא". השימוש בו מוגבל לצרכי השקעות יצרניות, הנושאות רווחים, בלבד, ולא למטרות צרכניות (ואכן, יש לשאול פוסקי הלכה, אימתי מותר להשתמש בהיתר זה וטעות נפוצה היא שכל הלואה מותרת ב"היתר עיסקא").

המשקיע ב"היתר עיסקא" חייב בעיקרון לשאת גם בהפסד הלווה. רק בגלל תנאים מיוחדים שהותנו בחוזה קשה לממש דבר זה; אך מבחינה מוסרית ורעיונית, המשקיע (ה"מלוה") אינו יכול לנער את חוצנו מכל זיקה להפסדי ה"לווה", בפרט כשהלווה עצמו אינו אשם בגרימתם.

כאמור, "היתר עיסקא" בנוי על יסוד העיסקא הרגילה ולכן אינו מותר אלא להלוואת עסקיות. רק לשם כך מיועדים הבנקים, לשמש כמחזור חמצן לכלכלה והיתר העיסקא שלהם אם ייעשה כך אינו פיקציה, אלא שיקוף אמיתי של פעילותם. להלוואות צרכניות אין היתר העיסקא מועיל ולשם כך יש לייעד קופות גמ"ח. ומן הראוי שליד כל ביכנ"ס תהיה קופת גמ"ח רצינית.

ד. משבר הפרגמטיזם

הגישה הכלכלית הריאליסטית – המונעת את עצמה מכל עירוב של שיקול ערכי ומוסרי בחיי הכלכלה – מפרידה הפרדה מוחלטת בין "ביזנס" לבין צדקה וחסד. והיא שהמיטה עלינו את המשבר הכלכלי אליו נקלע המשק, ובפרט במגזר ההתיישבותי. הגישה התועלתנית, המקצועית, הפרגמטית, שהתיימרה לקדם, לפתח ולהצמיח את המשק – היא שגרמה לקריסתו ולהתמוטטותו. דברי חז"ל ש"המלווים בריבית – נכסיהן מתמוטטין" (בבא מציעא דף ע"א ע"א) מתקיימים לעינינו במלוא חומרתם. הלוואת כספים רבים והשקעתם ברכישות מפוקפקות ללא בדיקה אחראית ורצינית, אם ההשקעה אמנם כדאית, היא שגרמה לקריסה הכלכלית. אילו היתה למשקיע אחריות רבה יותר, אילו היה גם שותף להפסדים, לא היה מבזבז את רכושו על רכישת נכסים וירטואליים ללא הבחנה. השיקולים הרווחיים בלבד, שהם שעמדו בפני בעלי ההון – הם שהמיטו עליהם, כבומרנג, את המשבר.

ה. יצרנות וצרכנות

לא אוטופיה אבסטרקטית, היא תורתנו. היא אינה תלושה מהמציאות הכלכלית. יש בה גישה ריאליסטית, מפוכחת, והיא העומדת מאחורי איסור הריבית של התורה. האיזון שבין ריאליזם לבין אידיאל מוסרי, בין פיתוח כלכלי לבין ערכים, בין יצרנות לבין צרכנות הכרחית, רק הוא יכול להבטיח כלכלה בריאה וגם איכות חיים מוסרית.

ניתנה ראש ונשובה אל ההדרכה התורנית, המפרידה בין השקעה כלכלית יצרנית לבין הצריכה. כל השקעה תיעשה בקפידה ובזהירות, תוך בדיקה יסודית של סיכויי הרווח וההפסד, כי גם המשקיע עלול להפסיד את השקעתו אם רק יתפתה להרוויח רווחים קלים. לעומת זאת, לצריכה בזבזנית, אין צורך בהעמדת הון בלתי מוגבל. לצריכה הכרחית תינתן הלואה ללא ריבית. אין צורך לעודד צרכנות מוגזמת. מוטב שההון יושקע בעיקרו בייצור ולא בצריכה (אמנם בחיים המודרניים יש צריכה שהיא ייצור. הדברים מורכבים מאד ואינם פשטניים, אולם הכיוון הרעיוני וסולם העדיפויות חייב להיות ברור).

ו. אחריות מוסרית של הגופים הכלכליים

גם אם מבחינה פורמאלית יכולים הגופים הכלכליים, שעודדו נטילת הלוואות בריבית קצוצה, לכל מטרה, ללא אחריות וללא ביקורת, להתנער מאחריות להפסדים שהם גרמו – מבחינה מוסרית עליהם לחוש אחראים לעוול שהיו שותפים ליצירתו, ולכן חובה על כל הגופים הכלכליים לשאת גם בעול ההפסדים שהם גרמו להם.

הם לא יכולים להסתתר מאחרי הטיעון שהם דאגו דאגה כנה רק לחמצן שיאפשר לחיי הכלכלה להתפתח. הם גרמו גם לחנקן. מן הראוי שיטלו על עצמם חלק באחריות למצב אותו גם הם גרמו, ואל יטילו את כל הקולר על צוואריהם של קרבנות השיטה הכלכלית, העיוורת מכל ערך מוסרי. גם הם, הנושים, אשמים בה. לא פחות ואולי יותר.

ז. ייחודה של כלכלה ישראלית

כלכלה ישראלית אינה יכולה לחיות כקלקלתן של אחרים, הרואים את החיים רק מבעד לחורו של הגרוש ושכל תפיסת עולמם היא מטריאליסטית-פרגמטיסטית בלבד. כלכלה ישראלית חייבת להיות ערכית. התיישבות לדוגמא אינה יכולה להימדד רק ברווחיה הכלכליים. היא ראשית כל ערך: ערך מוסרי, ערך חברתי, ערך לאומי, ערך תורני. תעשייה אינה רק גלגלי חומר. היא חייבת לשאת ייעוד ערכי: לאפשר תעסוקה בכבוד, להבטיח צדק, לפתח את הארץ, לקלוט עלייה ועוד. החקלאות גם היא מצוה מן התורה. אל נתפתה ללכת כסומים בארובה אחרי המקצוענים המומחים, המתיימרים להבין את החיים במשקלם החומרי בלבד ומציגים לנו דוגמאות שאולות מארצות ועמים אחרים. לא כל מה שטוב לאחרים טוב גם לנו. מה גם שהתוצאות מוכיחות שגם להם השיטה אינה בהכרח יעילה. לנו יש מטרות ייחודיות, לנו יש ערכים שונים, לנו יש תפיסת חיים ושאיפות אחרות.

מותר לנו וחובה עלינו לפתור את בעיותינו בדרך מקורית-ישראלית: יהודית, מוסרית ותורנית. לשם כך חזרנו לארצנו, כדי לפתח פה חיים מקוריים, עצמיים ועצמאיים גם מבחינה כלכלית ומוסרית.

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.