אגודות אגודות

אגודות אגודות

(לפרשת ראה)

פשוטו של מקרא אוסר לעשות חבורה על מת כמנהגם של עובדי עבודה זרה. אולם חז"ל דרשו על כך: לא תעשו אגודות אגודות.

מהרמב"ם משמע, שאיסור זה הוא מהתורה, והינו סעיף של עבודה זרה. והדבר תמוה: מה עניין מנהגי הלכה שונים הנוהגים אצל אנשים שונים, לאיסור החמור של עבודה זרה? התשובה לכך היא, שהתורה היא חכמתו של ה' אחד אשר שמו אחד. חכמה זו, אמנם היא עמוקה מאד ורחבה מאד, אך היא חכמתו האחת של ה'. רק אנו בני האדם, ששכלנו מצומצם יותר, נחלקים בדעתנו בהבנת התורה ויישומה בחיי המעשה. חילוקי הדעות בין בני האדם הם לגיטימיים. אדרבה, היינו מופתעים לו כל בני האדם היו חושבים אותו הדבר. לכן, סנהדרין שראו כולן לחובה - פוטרין אותו. אולם למרות חילוקי הדעות חייבת להיות הסכמה באשר להכרעה. בית הדין הגדול היה מכריע ברוב דעות, וההכרעה היתה מחייבת את כולם.

זהו רצונו של ה', שתתקבל הכרעה חד משמעית. על דעת כן ניתנה התורה לבני האדם, כשהיא מייצגת למעשה דעה אחת. כי רק כך היא משקפת את אחדותו של ה'. כשיש חילוקי דעות ללא הכרעה ברורה, התורה עלולה להיראות כשתי תורות חלילה. פיצול זה מציג את חכמתו של ה' כאילו יש כאן רשויות שונות. לכן ההתפצלות לאגודות אגודות גובלת באיסור החמור של עבודה זרה.

כשהיינו מפוזרים בכל קצות הארץ, לא ניתן היה תמיד להגיע למסקנה אחת, וכך התגבשו מסורות ומנהגים שונים לכל עדה ועדה. אמנם ההלכה דורשת מכל עדה כשהיא לעצמה לשמור על מנהגיה: אל תטוש תורת אמך. אולם במקום בו מצטרפים יוצאי עדות שונות למקום אחד, חובה עליהם לקבל על עצמם, לפחות בפרהסיא, מנהג אחד.

בביתו, יכול כל אדם, ואף חייב, להמשיך את מסורת עדתו. אך בחיי הקהילה הדבר עלול להביא למחלוקות. התורה מחייבת לשמור על האחדות במידת האפשר, ועם זאת ברוב עם. חזרתנו לארץ ישראל מחייבת אותנו להשתדל ולחדש ימינו כקדם גם ביחס לסמכות האחת ולאחדות התורה. כי אמונתנו בה' אחד חייבת להתבטא בארץ ביתר שאת, כי אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.