ארור אפם כי עז קנאות ומתינות

ארור אפם כי עז

קנאות ומתינות

(לפרשת ויחי)

בסיומו של הוויכוח בין יעקב לבניו שמעון ולוי, בעקבות פרשת שכם, טוענים שמעון ולוי: הכזונה יעשה את אחותנו?! המלה האחרונה היא שלהם, ושתיקתו של יעקב יכולה ללמדנו, שהוא מודה לכאורה לדבריהם. אך הנה שנים רבות לאחר המאורע, כשיעקב נפרד מבניו לפני מותו ומשאיר צוואה לדורות עולמים, הוא נשאר תקיף בדעתו ומקלל לכאורה את שמעון ולוי: ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. המלה האחרונה היא של יעקב.

ההלכה כשמעון ולוי

הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) לומד הלכה לדורות ממעשיהם של שמעון ולוי:

חייבין (בני נח) להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם... ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו.

הרמב"ן, החולק על פסק הלכה זה של הרמב"ם, סובר שאין לנו סמכות להעניש גוי שאינו שומר חוק וסדר. שמעון ולוי לא פעלו בניגוד להלכה, משום שאנשי שכם רשעים היו, עובדי עבודה זרה, מגלי עריות ועושים כל תועבות ה', ולכן דמם חשוב להם כמים. כלומר, לא היתה מצוה להורגם, אך היה היתר להורגם. יעקב כעס על שבניו ניצלו היתר זה והכניסו את המשפחה לסכנה מיותרת. הרמב"ן אינו שולל את המעשה מבחינה עקרונית-מוסרית. גם "אור החיים" מפרש שמכיוון שאנשי שכם שימשו מסתור לשכם, היה היתר להורגם כדי להציל את דינה מיד חוטפיה. הם כנראה הגזימו במעשיהם, אך אין כאן פסול עקרוני. אם כן על מה הקצף? אין זאת אלא שהדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. לכאורה, גם יעקב לא שלל עקרונית את עצם המעשה בטיעונים הלכתיים-מוסריים, אלא בטיעון פרגמטי: ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי.

אלא שאם כן, התמיהה גדולה על יעקב. אם טענתו על שמעון היתה מנימוק טקטי בלבד או בגלל הגזמה מקרית, לא היה מקום כלל לקללם קללה כה נמרצת לדראון עולם!

צלולה היתה החבית ועכרתם אותה

המענה לשאלותינו נמצא בדברי רש"י כאן. אפילו בשעת תוכחה לא קילל אלא את אפם, לא אותם עצמם. העימות בין שכם לבין יעקב לא היה עימות אישי. הוא היה עימות מהותי, ציבורי, אידיאולוגי: בין השקפת העיר שכם שלא ראתה פגם מוסרי בחטיפת דינה ועינויה, לבין תפיסתם המוסרית של בית יעקב שמעשה זה הוא נבלה, וכן לא יֵעשה! הצעת ברית המילה לא היתה בשקר ותרמית, אלא בחכמה. כך תרגם אונקלוס את המלה: במרמה. היתה זו אינדיקציה לנכונותם של תושבי שכם להכיר בטעותם הבסיסית ולקבל על עצמם עול תורה והכרה במוסר הא-להי ובמצוותיו. אולם הם ראו במילה אמצעי תועלתי להשתלט על בנותיהם של ישראל ורכושם. הם היו מוכנים למילת הבשר ולא למילת הלב.

העימות המהותי בין החברה השכמית, שכל מעייניה הם אינטרסים תועלתיים-עכשוויים, לבין בית יעקב שיש לו ייעוד מוסרי, אוניברסלי, עתידי - הועמק וחודד. במצב שנוצר, בזמן שהעולם עדיין רחוק מלהכיר בערכים המוסריים של עם ישראל, ייתכן שאין מנוס מעימות מזוין כדי לשרוד וכדי לאפשר ברבות הימים השפעה רוחנית. אולם זאת היא נקודת המבחן. המוסר מחייב אמנם נקיטת אמצעים אלימים כדי למנוע תוקפנות. מלחמת מגן היא מוסרית וטהורה לחלוטין. אולם היא אינה מטרה. היא אמצעי בלבד, כדי להביא באמצעותה בעתיד, השפעה חינוכית, תרבותית, מוסרית. לכן יש צורך לשקול כל צעד בזהירות ובאחריות: לא לעבור את גבול ההכרח בפעילות האלימה הנחוצה. לברור את העיתוי הנכון, את הצורה ואת הדרך. מי שצריך לשמש אור לגויים אינו יכול לרדת לרמתם ולהתנהג כמותם. המאבק אמנם מוצדק, אולם הוא חייב להיות שקול במאזני ההיגיון. עליו להיות מרוסן ומעודן, על פי ההכרח.

אדמוני עם יפה עינים - דרשו חז"ל על דוד, שלא שפך דם, אלא אם כן נטל רשות מעיני העדה, מזקני ישראל ושופטיו. תגובה ספונטנית, מתפרצת, כעסנית, הנותנת דרור ליצרים האפלים, גם אם היא אולי מובנת - היא פסולה מבחינה מוסרית, כי היא לא משועבדת למטרה הנעלה והנכספת של תיקון העולם; כי היא לא מודרכת על ידי הציבור ומנהיגיו, והופכת להיות נקמנות זולה המספקת צרכים אישיים. יש צורך בעצה עם גבורה. בלעדיה מתרוקן המעשה מתוכנו המוסרי.

ש ב ט ך  ו מ ש ע נ ת ך  המה ינחמוני. הנהגה נכונה יודעת שפעמים יש צורך במשענת המובילה, ופעמים במטה החובט. אם כך, יש צורך בתבונה, בשיקול דעת זהיר. רק מי שניחן בתכונות אלו ראוי להיות מנהיג בישראל. אך מי שהספונטניות גוברת על שיקולו הרציונלי, פסול להנהגה. משום כך נפסלו ראובן, שמעון ולוי - שאפם וכעסם הביאום לתגובה הנמהרת - מלהנהיג את ישראל, למרות היותם ראשונים בסדר הולדתם של הבנים. רק יהודה - שגילה כושר מנהיגות בשעות משבר קשות, לו יש התכונות המתאימות. לא יסור  ש ב ט  מיהודה  ו מ ח ו ק ק  מבין רגליו, כי יש לו כושר להנהיג גם בשבט מכה ומעניש וגם במחוקק מחנך ומדריך. הוא יודע מתי הנהגת השבט טובה לישראל, מתי הנהגת המחוקק, עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים. רק אז נוכל לוותר לגמרי על הנהגת השבט ונוכל להסתפק בהנהגה רוחנית של מחוקק, כשכל העמים ינהרו אל הר בית ה' שיורם בדרכיו וילכו באורחותיו. רק הנהגה מאוזנת מסוג זה מסוגלת להנהיג את כלל ישראל לדורות. צלילות הדעת, תנאי הכרחי היא לרמתו המוסרית של המעשה. התפרצות עצבנית מעכירה את הדעת. היא פוסלת את מוסריותו של המעשה, ומרחיקה את העושה מהנהגת העם.

קנאות לוי כהוראת שעה

אף על פי כן לא נפסלה מכל וכל ההנהגה של לוי. כהוראת שעה יש לפעמים צורך בהנהגה כזו. פינחס, למשל, קינא לה' א-להיו ונתברך לדורות. המעניין הוא, שפינחס, שהיה מצאצאי לוי, הרג בקנאותו את זמרי בן סלוא, מצאצאי שמעון. משמע שאין זהות מוחלטת בין שמעון ולוי. היה דמיון רב ביניהם באשר להתפרצות הכעסנית שלא נשקלה כראוי, אולם שונים המניעים של השניים. לכן נאמר ויקחו שני בני יעקב, שמעון ולוי אחי דינה, איש חרבו. שונים היו זה מזה, וכל אחד לקח לו חרב אחרת. שמעון יצא להגן על כבוד אחותו. לוי יצא להגן על טהרתה של בת ישראל. אמנם שניהם הואשמו בחרון-אף, שלא נשלט כראוי על ידי התבונה ולא נשקל בזהירות עם אביהם הזקן והמיושב בדעתו. אך לא הרי זה כהרי זה. קנאותו של שבט לוי הודרכה כהוראת שעה גם בחטא העגל, שם זכה שבט לוי לכהונה במקום הבכורות שעבדו לעגל. וכן בחנוכה, כשבית חשמונאי, הכוהנים משבט לוי, יצאו להילחם ביוונים ובמתיוונים. בכל ההזדמנויות האלו, היתה זו הוראת שעה בלבד. בעיקרון, שבט לוי אינו יוצא למלחמה, אלא כמלווה את עם ישראל בתפקידים רוחניים-מורליים. לכן לשבט לוי אין חלק בנחלת ישראל. מי שאינו כובש אינו נוחל. גם כשהוא נאלץ להילחם, תהיה זו מלחמה טהורה, ללא שום נגיעה אישית. לכן קדושים, גיבורים וטהורים היו החשמונאים בתחילת דרכם. אולם בהמשך הדרך, כשהקימו שושלת מלכותית והחלו במאבקי כוח ביניהם על השלטון, סטו מדרכם ועברו על הנאמר בתורה לא יסור שבט מיהודה. שבט שמעון, לעומתם, הונע מלכתחילה על ידי מניע משפחתי, אישי. אמנם מניע זה פחות בערכו ממניעיו של לוי, אולם לעיתים רחוקות הרבה יותר, גם הוא נחוץ.

גם בממד הציבורי-הלאומי, אין פסול מוחלט בהגנה על אינטרסים לאומיים חיוניים, אולם מידה זו צריכה עוד יותר הגבלה וצמצום. השימוש הנכון, במידה הרצויה, של כל מידה ומידה בשעתה ובמקומה - אינו קללה, אלא ברכה לישראל. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, זעיר פה, זעיר שם, לפי הצורך.