אתם קרויים אדם - בחירת ישראל ומשמעותה

אתם קרויים אדם

בחירת ישראל ומשמעותה

(לפרשת חוקת)

א ד ם  כי ימות באהל. ידועה דרשתו של ר' שמעון: אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, שנאמר "ואתן צאן מרעיתי אדם אתם"... הלכך אדם מישראל בלבד מטמא באהל; גוי אינו מטמא באהל. אמנם דרשה זו נאמרה להלכות טומאה בלבד, אולם עצם ההגדרה שרק ישראל נחשב לאדם ואילו גוי אינו נחשב לאדם, מעוררת תמיהה: האומנם? האם אכן אין אומות העולם קרויים אדם?

כבר הראשונים תמהו על כך, ממקורות רבים, שבהם מצינו שגם הגויים קרויים אדם. כגון: שופך דם  ה א ד ם  באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את  ה א ד ם , והרי שם מדובר בבני נח, הקרויים אדם. וכן דרשו חז"ל (ב"ק ל"ח ע"א):

"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כוהנים, לוויים וישראלים לא נאמר, אלא "אדם". הא למדת, שאפילו נוכרי שעוסק בתורה, הרי הוא ככוהן גדול.

רבינו תם עונה על חלק מהסתירות, וכותב שיש להבחין בין "אדם" ל"האדם" בה' הידיעה. סתם "אדם" הוא ישראל. "האדם" כולל גם גוי. ודבריו טעונים הסבר, הרי ההיגיון מחייב להיפך, ש"האדם" הוא ישראל דווקא, ואילו סתם "אדם" הוא גם גוי?

צורת אדם ומהות אדם

הסבר נאה לדברי רבנו תם נותן הרב ראובן מרגליות (מרגליות הים סנהדרין נ"ח). השם "אדם" הוא גם שם עצם פרטי של איש מסוים שנקרא בשם אדם, הוא אדם הראשון, והוא גם שם עצם כללי של מין האדם. ה' הידיעה יכולה לשמש רק שם עצם כללי. אין היא יכולה לשמש שם עצם פרטי. אין אנו אומרים "הראובן" "השמעון", יכולים אנו לומר "האיש", "האדם". ודאי שכל המין האנושי הוא "אדם", כשם עצם כללי. לכן כל מקום שנאמר "האדם" הכוונה היא לכל בני האדם באשר הם. אולם במקום שנאמר "אדם", פעמים הכוונה למי שמכונה בשם זה כשם עצם פרטי, על כך שהוא אדם כמו אדם הראשון שנקרא בשם זה, משום שהוא שומר על המשמעות המקורית של השם, על צלם האדם, וכל חייו בנויים על העקרונות שלשמם נברא אדם הראשון.

ובכן, יש  א ד ם  אידיאלי, ויש  ה א ד ם  הריאלי. יש  ה א ד ם  שצורתו החיצונית ויכולתו הנפשית אכן מתאימות למין האדם, אולם אין הוא רואה עצמו מחויב לכך בכל רגע ורגע מחייו. הוא מרשה לעצמו לא אחת להשתחרר מנטל האדם שבו ולהיות גם כבהמה, ופעמים אפילו כחיה. אין הוא רואה סתירה בין שחרור זה לבין היותו אדם. ויש  " א ד ם "  שכל תוכן חייו הוא אדם. אין הוא מש מהאוהל שנטה לעצמו. שומר הוא מכל משמר על מהותו האנושית, ואינו סוטה ממנה.

אדם באוהלך ויהודי בצאתך

האדם מישראל שונה ממין האדם בכך שהוא נושא עמו את מורשת אבי האומה, של יעקב איש תם יושב אוהלים; ואילו אומות העולם נושאות את מורשתו של עשו, של איש השדה, שתוצאתה הטראגית היא: חלל חרב על פני השדה. אלה ברכב וסוסים, ואלה בשם ה'; אלו בחרב וכידון, ואלו בשם א-להי צב-אות. זהו עימות בין שתי תרבויות, תרבות הארז אל מול שני התולעת, תרבות הפרה המגושמת, הבהמיות הגסה, האדומה, הסוררה, אשר לא עלה עליה עול, אל מול ואנוכי עפר ואפר. משמעות החיים שונה מהותית בין שני העולמות. שמחת החיים בישראל - משמעותה סיפוק רוחני של מעשה טוב, של עיון בספר. שמחת החיים בעולם משמעותה סיפוקי גוף ויצר. אצלם איש הספר "מת" ולא חי. אדם כי  י מ ו ת  באוהל. אמנם כבר חז"ל דרשו: אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו באוהלי חכמים. וכן מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו. כי היהדות לא שללה מעולם את החיים הטבעיים, ולכן גם לדעתנו יש בהסתגרות באוהל מעין "המתה" מסוימת, יחסית לחיים שבחוץ. אולם שמחת החיים וסיפוקם האמיתי והמושלם אינם יכולים להימצא בחיי השדה בלבד. חיי רוח מנוונים ומדוכאים, חיי בהמה הם ולא חיי אדם. רק כאשר ראשו של האדם באוהל הוא אדם מושלם, שחייו חיים הם.

שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך - אין כאן הפרדת רשויות מוחלטת, אלא שותפות, שבה גם זבולון מקדיש זמן לאוהל, אלא שיששכר מתמסר בעיקר לאוהל וזבולון בעיקר לחוץ. השותפות היא אמיתית, וכל אחד רואה בחבירו פלג-גופא, בחינת תאומי סיאם.

זבולון תומך ומעודד את יששכר, ויששכר מעלה את רמתו הרוחנית של זבולון. נמצא ששניהם נמצאים יחד, הראש באוהל, והגוף בחוץ. משום כך נאמר הפסוק בלשון יחיד, למרות שהוא מתייחס לשניהם: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך.

בניגוד למליצה המשכילית של אדם בצאתך ויהודי באהלך, תפיסתנו הפוכה: היה אדם באוהלך ויהודי בצאתך. בעיקר באוהל מתפתחת אישיותו של האדם, ואז ניכרת היא גם בחיי החוץ.

טומאת האוהל

טומאת המת מתייחדת בטומאת אוהל. כשאין אוהל, זוהי טומאה רצוצה או טומאת מגע, ובטומאת מגע גם הגויים טמאים. ההבדל בין ישראל לגוי הוא בעיקר בטומאת אוהל. האוהל לא רק גורם להתפשטותה של הטומאה, אלא הוא היוצר אותה. רק האוהל חש בחלל שנוצר עם מותו של האדם שמילא אותו תוכן. אבן מקיר תזעק על העדרו של יושב האוהל שפתיל חייו ניתק. הגויים אינם מתרגשים מעובדה זו. הם מתאבלים על גופו של המת בשדה, אשר המגע הישיר עמו נותק. אין הם מתאבלים על הספר שלא נלמד. טומאת האוהל באה לציין את החלל שנוצר באוהל. האוהל מתמלא טומאה בגלל היעדרו של האדם, שבחייו מילא את האוהל באווירת הקדושה והטהרה שלו, ודחה מפניהן את הטומאה. וכשהטהרה והקדושה נעלמו, תופסת הטומאה את מקומן. ורק לאחר שאדם מטהר את עצמו באפר שריפת הפרה האדומה, דהיינו בשלילתה של תפיסת החיים המגושמת, ובהתקשרותו עם מים חיים, עם מקור החיים הזך והטהור, רק אז נטהר הוא מאותה טומאה.

עם הספר

אין כאן אפוא אפליה גזענית בין גוי ליהודי. כאמור, גם הגוי נחשב לאדם. אלא שנושא הטהרה הוא מיוחד לתפיסה הישראלית. לגוי אין כל שמץ של מושג מרעיון מופשט ועמוק זה. טומאה וטהרה שווים הם לו. המוות הוא עבורו בעיקר מושג מוחשי ולא מושג תרבותי ורוחני, ולכן כל הנושא אינו מטריד אותו. הוא עצמו אינו מעוניין להיטמא באוהל, כי אינו מוכן לחיות חיי אוהל. הוא ויתר על המחויבות הקשה הנדרשת מיושב אוהל. הוא העדיף "חיים" אחרים.

הטענה היחידה שיכול אדם לטעון היא, שההגדרה הכוללת והגורפת, שלפיה כל אדם מישראל מטמא באוהל, וכל גוי אינו מטמא, יוצרת סטיגמות שלא תמיד יש להן כיסוי מעשי. לא כל יהודי הוא איש אוהלים ולא כל גוי הוא איש שדה. דבר זה נכון אולי בפועל, אולם בהחלט לא נכון בכוח. בעצם התייחסותו של אדם מישראל למסגרתו הישראלית, הוא משתייך למסגרת שכל תוכנה הוא תרבות האוהל. אין לעם ישראל הגדרה לאומית-אתנית רגילה. הגדרתו היחידה היא מורשתו הרוחנית. הננו עם הספר, בין שאנחנו מודעים לכך ובין שלא, כי זוהי מהותנו.

כל מסגרותינו הלאומיות והמדיניות לא נועדו אלא לשרת את הרוח, וכל מי שמצטרף לעם ישראל, רק על דעת כן הוא מצטרף. לעומתו, מי שרוקן את אוהלו מתוכנו המוסרי והתרבותי ונשאר עם יריעותיו בלבד, חש עצמו כמי שאינו שונה בתכניו מזולתו, וכל ביטוי מסוג זה מתפרש אצלו כהתנשאות ריקה וכגזענות. כי עבורו באמת היא כזאת, וזוהי טעותו הטראגית, הנובעת מתפיסתו. הבעיה היא כולה שלו, ותשובתו היא לחזור ולמלא את האוהל בתוכן.

הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשוכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי. כי ימין ושמאל תפרוצי, וזרעך גויים יירש, וערים נשמות יושיבו.