אִשי ישראל - יחס הנבואה לקרבנות

אִשי ישראל

יחס הנבואה לקרבנות

(לפרשת ויקרא)

מצוות אינן צריכות כוונה, לדעת חלק מהפוסקים. גם לסוברים שמצוות צריכות כוונה, רצונם לומר שאדם יקיים כל מצוה מתוך ידיעה שהמדובר במצוות ה', ולא כמתעסק בעלמא. אולם להלכה לא פסלו הפוסקים קיום מצוה שאינו נעשה מתוך כוונה טהורה לשמה בלבד. גם מי שאינו מקיים מצוה לשמה, אם הוא מכיר בהיותה מצוה מהתורה - יוצא בכך ידי חובה. האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני - הרי זה צדיק גמור. וכן לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. ודאי שלכתחילה רצוי שכוונתו של האדם, בשעת קיום המצוה, תהיה טהורה מכל פנייה צדדית ותהיה כולה לשם שמים בלבד. הנוהג כן, קדוש ייאמר לו. אולם מי שאינו נוהג כן, אינו עבריין, חלילה. אדם רגיל הוא על חולשותיו המקובלות. ואכן המאפיין את התורה הוא העשייה. התורה אינה תיאוריה רעיונית בלבד אלא הוראת דרך מעשית. אין לימוד ללא קיום. ולכן הלומד שלא לעשות, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו (ויקרא ל"ה ז'). ומכיוון שהמעשה הוא העיקר, העדר כוונה טהורה אינו פוסל את המצוה. אך שוב עלינו להדגיש שהמעשה  ה מ ו ש ל ם  הוא של מי שכוונתו לשם שמים בלבד.

קרבנות צריכים כוונה

והנה, באשר לקרבנות, עמדת נביאי ישראל היתה נחרצת. קרבנות שאינם קרבים מתוך כוונה טהורה - פסולים הם, ואף מאוסים בעיני ה'. מה נשתנתה מצוה זו מיתר מצוות התורה? מדוע שלא נאמר גם בהקרבת הקרבנות, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה?

וזאת למודעי, כדי להוציא מליבם של צדוקים. הנביאים לא התנגדו לעצם הקרבת הקרבנות. כל מקום שתמצא בנביאים ביקורת על הקרבנות, תמצא תשובתה בצידה, דברי ערגה וכיסופים לקרבנות כשרים ורצויים. התנגדותם היתה רק לצורה הפסולה שבה קויימה המצוה.

פתח בדבר שמואל הנביא, באומרו לשאול החוזר מעמלק עם מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה': החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע - מזבח טוב, להקשיב - מחלב אילים. וזאת למרות ששמואל עצמו הקריב קרבנות בהזדמנויות רבות במשך פעילותו, כגון, במלחמת אבן העזר - ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה'. אלא ששונה היה קרבנו של שמואל מקרבנותיו של שאול. בהקשר לקרבנו של שמואל נאמר ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל, ולפני כן נאמר ויקבצו המצפתה וישאבו מים, וישפכו לפני ה', ויצומו ביום ההוא, ויאמרו שם חטאנו לה', וישפוט שמואל את בני ישראל במצפה. שפיכת המים לפני ה' באה לבטא את הרעיון של: שפכי כמים ליבך. קרבן זה כלל את כל המרכיבים של מהפך נפשי: הודאה בחטא, ושיפוט שנועד להשיב את הגזילות לבעליהן והשכנת שלום בין אדם לחבירו. טלה החלב, שמשמעותו תלות מוחלטת בה', כתינוק היונק מאמו, העולה כליל לה' - מביע עם התפילה את שלמותו של הלב הנשפך לפני ה'. טלה החלב של שמואל, בתשובה, תפילה וצדקה, לעומת אלפי הצאן והבקר, המשנים והכרים של שאול, שלא הקים את דבר ה' במלואו. מה עמוק ההבדל בין השניים! כי לא כמות הקרבנות קובעת אלא איכותם הנפשית.

האדם מקריב כל כוחותיו כקרבן

על הפסוק ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', אומר המדרש (ויקרא רבה פר' ד'):

מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו. תדע לך, שהרי לא היה לו אלא סולת חטים למחיית ביתו, נטלה וטחנה ועשאה סולת והביאה קרבן ונשאר בלא כלום, העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הוא מקריב.

ולכן נאמר על לעתיד לבוא: וערבה לה'  מ נ ח ת  יהודה וירושלים, כי במנחה מודגשת ביותר הקרבתה של הנפש. נמצאנו למדים שעיקרו של הקרבן הוא נפשו של המקריב, העולה בלהבת אש על המזבח. יקריב  א ו ת ו  ל ר צ ו נ ו  לפני ה' - את רצונו האישי הוא זובח לה'. מעתה אין לו רצון משלו, כביכול, אלא רצון ה' בלבד הוא הוא רצונו. זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה.

וכך מסביר המהר"ל (גור אריה, סוף יתרו) את הפסוק: ואם תקריב מנחת בכורים לה'. ודרש ר' ישמעאל ש"אם" זה אינו רשות אלא חובה. שואל המהר"ל, למה בכל זאת נקטה התורה לשון רשות? ועונה, שעיקרו של הקרבן הוא הרצון האישי של האדם. גם כשהתורה חייבתו, עליו להקריב את הקרבן מיוזמתו, מרצונו המלא, כי זה עיקר מהותו של הקרבן.

קרבן שאינו מקרב, ביטולו עדיף מקיומו

לא את צוארה של הבהמה יש לפשוט על המזבח. אין זה אלא ביטוי חיצוני לצוארו של האדם. בסמיכתו על הקרבן מעביר האדם את כל כוחו אל הקרבן כדי שההקרבה תתייחס אליו. בכך הוא מקריב לה' את כל כשרונותיו, מרצו, זמנו, אונו והונו. וכן מקום המזבח, מקום עקידתו של יצחק, מכוון ביותר, משום שבעלייתו למזבח קידש יצחק את כל איבריו להתמסר כעולה תמימה לעבודת ה', כל ימי חייו. אכן שונה הקרבן מיתר מצוות התורה. כשמו כן הוא, לקרב את האדם לה'. ואם הוא מחטיא את מטרתו, הוא עלול לרחק במקום לקרב. על ידי הכוונה הפסולה, האדם עובד את עצמו ומתרחק בכך מה'. במקום להתמסר כולו לעבודת ה' הוא מוסר את בהמתו, ואילו הוא נשאר כפי שהיה. הקרבן נועד להקריב ולהתקרב, להקדיש ולהתקדש, להעלות ולהתעלות מעלה-מעלה במעלות המזבח. כל זאת בתנאי שהקרבן לא יישאר בהמה זבוחה על מזבח האבנים, אלא שגם אותם מרכיבים
בהמיים, הנמצאים בנפשו של המקריב, יעלו באש הקודש היוקדת בתוך אישיותו; ומעתה יתמסר כולו למילוי שליחותו הא-להית בעולם.

אולם כשהקרבן אינו מביא את האדם לאותה התעלות רוחנית, אלא פוטר אותו מכל שינוי פנימי, הוא פסול. הבאת תחליף חיצוני, נזקה רב מתועלתה, שכן מעתה ואילך חש האדם שהוא פטור ממחויבותו. הוא הרי כבר הקריב את קרבנו, ועתה חופשי הוא לביתו לעשות כעולה על רוחו. בזאת ייחודה של מצוה זו מיתר מצוות התורה.

גם הרמב"ם, המפרש שהקרבן נועד בעיקרו לשרש מאתנו את נוהגי פולחנם של עובדי ע"ז, אינו חולק בהכרח על הפן החיובי שבקרבן. לתורה היו שתי כוונות במצוה זו, טעם עליון וטעם תחתון. הטעם התחתון, נועד לרובד הנמוך של החברה. לתעל את הפולחן המקובל מעבודת אלילים לעבודת ה'. כוונה זו אינה האידיאלית, וכשהעם נעצר בהתפתחותו הרוחנית, בכוונה זו בלבד, יצאו נגדה חוצץ נביאי ישראל. הם ראו בטעם זה ייעוד זמני בלבד, שנועד להביא את העם לכוונה נכונה ולהעלותו לרובד העליון, לעבודת ה' הנעלה ביותר (השווה משך חכמה).

בתפילתנו אנו אומרים: והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל... יש מפרשים שאִשי ישראל הם הקרבנות, אשה לה'. ויש מפרשים שהכוונה לנשמותיהם של הצדיקים. לדברינו, שני הפירושים עולים בקנה אחד.  א י ש י  ישראל הם גם  אִ ש י  ישראל. אישיותו של אדם מישראל בנויה מעבודת ה' של העלאת כל יצריו ורצונותיו אשה לה' במזבחו הפנימי, וכדברי המשורר:

בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,

ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו.

ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,

ולקרבן אקריב לו את נפשי,

את נפשי היחידה.