ביטחון בה' ויוזמה אנושית

ביטחון בה' ויוזמה אנושית

(לפרשת מקץ)

בראייה שטחית נדמה אולי לעומד מן הצד, שאינו מכיר את אמונת ישראל, שהאמונה מנוגדת לכל יוזמה אישית. המאמין חייב לבטוח בה', ולהימנע, לכאורה, עד כמה שאפשר, מכל פעילות משלו. ידועה מימרה צינית של יהודי משומד שאמר: "הדת היא אופיום להמוני העם". הדת, כפי שנראתה בעיניו, דורשת מהאדם להשלים עם המצב הקיים בעולם בלי לנסות להתמודד עם הבעיות ולשנותן. הכל בידי שמים והכל בגזרת שמים. וכל מעשה אנוש, על פי טענה זו, עלול לקלקל את התכניות הא-להיות בהנהגת העולם (ידוע שבדתות האחרות, לא ביהדות, התפיסה הזו מקובלת ביותר).

לכאורה, גם אצלנו אפשר למצוא דוגמה לתפיסה זו, בפרשתנו. יוסף נענש, לדעת חז"ל, בהארכת מאסרו בשנתיים נוספות, משום שהסתמך על עזרת שר המשקים ולא בטח בה'. וראיה לכך, לכאורה, בדברי ירמיהו:

ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו... ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו...

אך האמת עמוקה יותר. הנה לנו גם דוגמה הפוכה. בחנוכה אנו מעלים על נס את מתתיהו ובניו שהרימו את נס המרד ביוונים, לחמו בהם בגבורה, בתעוזה ובתושיה, ולא הסתמכו על הנס. האמונה לא שיתקה אותם ולא הפכה אותם לפאסיביים שאינם עושים דבר אלא סומכים על הנס שה' יילחם להם. אדרבה, האמונה היא שדירבנה אותם להיאבק, היא שהפיחה בהם את הכוח והתעוזה. לא היתה מלחמה בישראל שהמניע שלה היה כה רוחני כמו מלחמת החשמונאים. איש אינו מטיל דופי באמונתם הטהורה, בדבקותם הדתית.

מה ההבדל בין החשמונאים לבין יוסף הצדיק?

בלעדַי

המפתח לסוגיה סבוכה זו נמצא במלה "בלעדַי", שאומר יוסף לפרעה: בלעדַי, א‑להים יענה את שלום פרעה. יוסף אינו רואה את עצמו כפותר חלומות. ה' הוא העושה זאת, והרבה שלוחים למקום.

ייתכן שיוסף אחד מהם, אך לא בהכרח הוא הבלעדי. והדברים מתבארים יותר בהמשך, כשיוסף, תוך כדי פיענוח חלומו של פרעה, מדרבן אותו לעשייה: יעשה פרעה ויפקד פקידים... ויקבצו את כל אכל... ויצברו בר... וכל זאת לאחר שיוסף אומר: כי נכון הדבר מעם הא-להים וממהר הא-להים לעשותו. אם הא-להים ממהר לעשותו, מדוע על פרעה האדם להזדרז כל כך? אלא היא הנותנת. דווקא משום שהא-להים ממהר לעשותו, חייב גם פרעה למלא את רצון ה' ולהזדרז בעשייתו.

אילו היה יוסף אומר לשר המשקים באותה לשון בה דיבר אל פרעה, בהדגישו את רצון ה', ובהציעו לשר המשקים להיות שלוחא דרחמנא, מבלי להסתמך עליו בלעדית, לא היה יוסף עובר כל עבירה. אולם שר המשקים יכול היה להתרשם מדברי יוסף שאין הדבר תלוי אלא בו, כי יוסף אמר לו: והוצאתני מן הבית הזה. וניתן היה להבין מהדברים כאילו הוא המוציא והוא המביא. בגלל רושם מוטעה זה, שהיה בו חילול ה', נענש יוסף.

"מכבי" מושיע ופודה

שיר ילדים ידוע לחנוכה מכיל את החרוז: "בימים ההם בזמן הזה, מכבי מושיע ופודה". חרוז זה נתפס על ידי הציבור הדתי ככפירה, שהרי הוא מייחס את התשועה והפדיון לבשר ודם ולא לה'. לכן תוקן השיר בגני הילדים הדתיים, ובמקום "מכבי" נוהגים לשיר: "א‑להים מושיע ופודה". לאמיתו של דבר, הכל תלוי בכוונה. אם הכוונה להתייחס למכבי כאל הגורם הבלעדי של הישועה, תוך כדי כפירה בגורם העליון שהניע אותו, אכן יש להשמיט מלה זו. אך אם הכוונה שהמכבים אמנם הפעילו את יוזמתם האנושית, אולם זו באה להם מהשראה עליונה, לא רק שאין כל פסול בשיר, אלא אדרבה, יש בכך משום ראייה מעמיקה, שמעשי אנוש, ככל שיהיו גדולים ונועזים, הם מוכיחים בכך את ההשגחה העליונה המפעילה אותם. אנו רואים בגבורה אנושית את יד ה'. ואף כי מחברי השיר אולי לא התכוונו לרעיון עמוק זה, אנחנו המאמינים, שראייתנו מעמיקה יותר, חייבים לראות את התופעות החיצוניות המופיעות בעולמנו כהמשך ישיר אל המקור היוצר אותן. אכן אתה א-ל מסתתר.

גם מי שמפרש את השם  " מ כ ב י "  לא כמקובל, מי כמוך באלים ה', אלא כ " מ ק ב י " ,  מלשון מקבת, חייב לזכור את הפסוקים: מפץ אתה לי... היתפאר הגרזן על החוצב בו?!

רק טרוטי עיניים מנתקים את שרירי הבשר מהרוח המניעה אותם, ואת זו מרוח ה'. ואכן כל עוד מרובים קצרי הראות שבנו, אולי מוטב לתקן את השיר, כדי להוציא טעות מליבם.

כשיעקב קרא את קריאת שמע בנפלו על צוארי בנו, ייחד את כל התחושות והפעילויות האנושיות למקורן האחד. אהבת האב לבנו היא חלק מ"ואהבת את ה' א‑להיך". וכל מעשי יוסף במצרים, כולל שליחת העגלות להביא את אביו מצרימה, אינם אלא גרגירים באלומה הקשורה לעמק חברון, לאותה עצה עמוקה של התוכנית הא-להית.

על הנסים ועל הגבורות

ב"על הניסים" אומרים אנו: מסרת גיבורים ביד חלשים. ותמוה הדבר, וכי חלשים היו החשמונאים?! הלא גיבורים היו! ייתכן שהיו חלשים בנשק ובציוד, אך לא חלשים ברוחם ובגופם. סידור הגר"א עונה על כך, שהכוונה היא שהם לא תלו את נצחונם בגבורתם האישית, אלא בה', ואילו הם כשלעצמם חלשים היו כביכול. כל עוצמתם וגבורתם לא משלהם היא אלא של ה'. וזהו ההבדל בינם לבין היוונים, וכלשון המשנה (סוטה פ"ח מ"א): ואתם באים בנצחונו של מקום. ובחסידות דרשו על הסביבון: כדי שיסתובב יש צורך שמישהו יסובב את הידית שמעליו. ובמקביל, הנס השמימי מחייב פעילות ארצית.
בלעדיה אין הנס נעשה כלל. נס פך השמן לא נעשה באופן ערטילאי. היה צורך בהדלקה בשמן טבעי, ורק אז חל הנס.

נמצא אם כן שלא זו בלבד שאין סתירה בין מעשי אנוש למעשה ה', אלא שאדרבה, הא בהא תליא, אין האדם יכול לפעול ללא מניע א-להי המפעיל אותו, ואין ה' מוכן לפעול בעצמו בעולם ללא האדם המתעורר לפעול קודם מלמטה.

כוחי ועוצם ידי

רעיון זה מופיע במקורותינו בצורות שונות:

הרמב"ם רואה כדרגה הראשונה בסולם הנבואה: שיילווה לאיש עזר א-להי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב וגדול, בהצלת קהל חשובים מקהל רעים. ועל כגון דא נאמר: "ותצלח עליו רוח ה'", וכן מה שנאמר ביוסף: "ויהי ה' עמו".

הר"ן בדרשותיו על הפסוק: ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שאין כוונת הפסוק לשלול אמירה זו. אדרבה, מותר לומר כן בתנאי אחד: וזכרת את ה' א‑להיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל.

וכן הפסוק לא בחיל ולא בכח, צריך להתפרש כך: לא רק בחיל ולא רק בכח, כי אם - גם ובעיקר - ברוחי, אמר ה'.